הראי״ה קוק, פנקסי הראי״ה, חלק ג, פנקס טו, אות לב, עמ׳ עד:
מה שלוקחין לעצמו, זהו כשיעור הראוי. וההשרשה שיתאוה לקחת יותר מהראוי לו, מפני שבאמת צריך לחלק שלל לפחותים ממנו. אבל בגוף נתבטלה ההרגשה הטובה, ולקיחת מותר נעשית מצד יצר לב האדם.
ועי״ז הקדים הקב״ה רפואה למכה, שחלק הנמשך מצד יצה״ר לתוך הגוף יצא מתוכו, אבל נעשה מזה ריח רע וקיא צואה. אבל כשיתעלו הדברים, הנה אהבת רצון האל ב״ה תהי׳ עטרה לראש כל צדיק, ובכבוד רב יקח מהשפע יותר מכדי מזונו, לא למען יתבלע בו ח״ו, רק כדי שהרבה ישפיע לפחותים.
על כן היה המן נבלע באברים. על כן האספסוף התאוננו — עתיד המן שיתפח, ויש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא, כי הם רשו ורעבו … והם, בהכשלם, נצמדו לבעל פעור ראש התועבה הזאת.
ומשה רבינו ע״ה נקבר מול בית פעור, לבטל קליפה זו, ומזה נמשך עד הנה מזון ישראל בקדושה, לא מצד נטי׳ לרע. [הפיסקה עצמה הרבה יותר ארוכה ופנימית — ראה שם]
נשלח על ידי: חגי שטמלר
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה