במדבר
אגף כוח אדם
מפקד המשפחות
ריקוד דגלים
הבכורות והלוויים
"גיירני על מנת שתשימוני כהן גדול"
הסקרנות הורגת
לכתך אחרי במדבר
1. אגף כוח אדם
פרשת במדבר פותחת את הספר במפקד בני ישראל (אחד מהמפקדים שעל שמו נקרא החומש- "חומש הפקודים"), על מפקד זה משה מצטווה בראשון לחודש השני, א' אייר, בשנה השנית לצאתם ממצרים, חודש לאחר חנוכת המשכן ועשרים יום לפני צאתם מהר סיני לכיוון ארץ ישראל.
סיכום המפקד מופיע בסוף פרק א' "וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׂשׂ מֵאות אֶלֶף וּשְׂלשֶׂת אֲלָפִים וַחֲמֵשׂ מֵאות וַחֲמִשִּׁים" בצורה מפתיעה ומעוררת תמיהה המספר זהה במדוייק לסיכום המפקד לאחר נתינת מחצית השקל מיד לאחר הציווי על המשכן בשמות פרק ל״ח "כֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאות וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקּדֶשׁ. בֶּקַע לַגֻּלְגּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקּדֶשׁ לְכל הָעבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׂשׂ מֵאות אֶלֶף וּשְׂלשֶׂת אֲלָפִים וַחֲמֵשׂ מֵאות וַחֲמִשִּׁים" למרות שעברה חצי שנה, מספר הגברים מעל גיל 20 לא השתנה בכלל!
לאור נתון זה דברי רש״י בתחילת החומש על הצורך במפקד מובנים יותר "מתוך חיבתם הוא מונה אותם בכל שעה" גילוי החיבה אינו נובע רק מהספירה החוזרת במרווח זמן יחסית קרוב, אלא גם מכך שה' מצווה על הספירה החוזרת למרות שוודאי הוא יודע שהנתונים לא השתנו!
הנתון הזה מעורר שאלה לא פשוטה שהפרשנים התמודדו איתה, כיצד יתכן של 603, 550 גברים מעל גיל 20 לא התווסף אף אחד במשך חצי שנה? ! והרי דרכו של עולם שלציבור כל כך גדול ישנם ילדים בכל הגלאים וממילא בכל יום מתווספים צעירים העוברים את גיל 20 ונמנים במפקד החדש?
רש״י עונה על שאלה זו במפקד הראשון בספר שמות פרק ל' "אם תאמר: וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שווים ו' מאות אלף וג' אלפים וחמש מאות וחמישים? שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן (שמות ל״ח, כו), ובחומש הפקודים - אף בו נאמר כן (במדבר א', מו)… והלא בשתי שנים היו! ואי אפשר שלא היו בשעת מניין הראשון בני י״ט שנה שלא נמנו, ובשנייה נעשו בני כ'. תשובה לדבר: אצל שנות האנשים, בשנה אחת נמנו, אבל למניין יציאת מצרים היו שתי שנים. לפי שליציאת מצרים מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש השנה (- ראה בגמרא ב ע״ב), ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשנייה, שנתחדשה שנה באחד בניסן. אבל שנות האנשים מנויין למניין שנות עולם המתחילין מתשרי. נמצאו שני המניינים בשנה אחת: המניין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכיפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר."- מניין השנים התחלף בראש חודש ניסן, אבל מניין שני האדם התחלף בראש חודש תשרי (ולא לפי יום הולדתו של כל אדם) ולכן בפועל נספרים רק מי שהיה בן 20 שנה לפני חודש תשרי.
הרמב״ן מקשה על רש״י שתי קושיות: א? כיצד יתכן שבמשך חצי שנה לא ימותו בכלל אנשים מעם כל כך גדול? ב. מהיכן רש״י יודע את החידוש הזה שלא מונים ליום הולדתו של כל אדם ואדם? ולכן הרמב״ן עונה שמספר המתווספים שעבר את גיל 20 היה זהה בצורה מדוייקת למספר הנפטרים. זו היתה המציאות!
על דברי הרמב״ן מקשים המפרשים: א. קשה להניח שבמקריות היתה התאמה בין מספר הנפטרים למספר העוברים את גיל 20. ב. בדרך כלל יש ריבוי טבעי ועם גדל כך שמספר הנולדים גדל ממספר הנפטרים.
הנצי״ב מוולוזין בתחילת החומש מחדש יסוד. לדבריו באמת לא היתה זהות בשני המפקדים במספר הגברים מעל גיל 20! אלא שבעקבות המפקד הראשון נקבע שזו הכמות שבה ה' משרה את שכינתו על עם ישראל ולכן גם כאשר אדם עבר את גיל 20 הוא לא נכנס לרשימת הפקודים, ורק לאחר שאדם מהרשימה הזאת נפטר או נטמא ויצא מחוץ למחנה, הוסיפו עוד אדם לרשימת הפקודים, כך שתמיד המספר יהיה זהה "ולדעתי, באשר לא נמנו כי אם יוצאי צבא - היינו הראויים להימנות בחיל המלך למלחמת הכנענים - והיה במניין הראשון שש מאות אלף וג' אלפים וחמש מאות וחמישים, ונקבע על זה הסך השראת השכינה, והיה ידוע שנדרש להיות במדבר זה הסך. ומאז ואילך אפילו נעשו עוד הרבה בני עשרים, מכל מקום לא נכנסו לצבא להימנות כי אם בהיפקד על ידי מיתה או סיבה אחרת שיצאו חוץ למחנה, היו נצרכים למלאות זה הסך מבני עשרים אחרים. ובעת היותם עומדים במקום אחד, לא חש הקב״ה לצוות למלאות הצבא. עד שהגיע קרוב לעשרים יום בחודש השני, שאז היו מיועדים לצאת לדרך (להלן י', יא), וה' בראשם, כמלך בראש צבאיו, על כן בא הציווי לחזור ולמנות ולמלאות זה הסך." מטרת המפקד הוא השראת שכינה על הצבא שיוצא לכבוש את ארץ ישראל. צבא ה' זה מונה בצורה קבועה 6003, 550. ולכן נערך המפקד פעם נוספת בחודש אייר לפני היציאה מהר סיני כדי להגיע לכיבוש הארץ.
החידוש הגדול של דברי הנצי״ב אינו רק שלא מדובר על כך שבמקריות נשאר אותו מספר של אנשים מעל גיל 20, אלא ישנה כאן הכוונה אלוקית שצבא ה' תמיד יהיה שלם במספר הזה מכיוון שהמטרה של צבא זה שונה מכל הצבאות האחרים. צבא אחר מתעסק בהבטחת שלום העם הפיזי והכלכלי. לעומת זאת צבא ה' תפקידו הוא להופיע את שם ה' בעולם ולכן חייב לשמור על מספר מדוייק שה' קבע כגודל הצבא.
חז״ל מלמדים אותנו שמלכות הארץ היא כמלכות השמים. אנו בכל בוקר בפסוקים דזמרא "וכל צבא השמים לך משתחווים" ולפני כן "מונה מספר לכוכבים, לכולם שמות יקרא" כל צבא השמים משתחווה לה' - יש לו תפקיד להופיע במציאות את שם ה', וביחד עם זה לכל אחד ואחד בצבא השמים יש שם נפרד ומיוחד- תפקיד מיוחד שלשמו הוא נוצר. וכך גם בצבא הארץ, כל עם ישראל הוא צבא ה' "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" ולכל אחד בצבא הזה יש שם מיוחד המבטא את תפקידו המיוחד "במספר שמות כל זכר לגולגלותם".
כשם שבצבא לכל לוחם יש תפקיד המיוחד לו, כך גם לכל אחד מעם ישראל ישנו תפקיד מיוחד בהופעת שם ה' במציאות, וחסרון של אחד מהווה חסרון בתפקוד השלם של צבאות ה'. על כל יחיד ויחיד להבין את חשיבותו במערך הכולל של צבא ה'.
****
2. מפקד המשפחות
המפקד הפותח את חומש הפקודים נראה במבט ראשון מיותר, שהרי הוא נעשה סמוך מאוד למפקד הקודם, רק לפני חודשים בודדים עם ישראל נתן את מחצית השקל בבניית המשכן, לשם מה ה' מצווה לפקוד פעם נוספת את העם?
רש״י מסביר (כדרכו בתחילת כל חומש) שהמפקד נועד להראות לנו את חיבתו של ה' אלינו "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם:"
במבט פשוט לפי הסבר רש״י היה מספיק למנות את ישראל ולדעת את מספרם הכולל. אבל בציווי על ספירת העם ישנם כמה דגשים "שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם" המפקד נועד להכין את הצבא לפני המלחמה על הארץ שהרי המפקד מתבצע בחודש אייר בשנה השניה ובכ' אייר עם ישראל עוזב את הר סיני בדרכו לארץ, ולכן ברור שצריך למנות את כל מי שמעל גיל 20 שיוכל להשתתף בכבוש הארץ. ומסביר הרמב״ן שהתורה מדריכה אותנו לא לסמוך על הנס ולכן יש צורך להכין את הכוח הלוחם, ומובן גם מדוע יש צורך למנות על פי השבטים, לא מספיק לדעת את הסכום הכולל של כל העם אלא יש צורך לדעת כמה לוחמים מונה חיל וכל חטיבה.
ציווי ה' במפקד זה מדגיש את החובה למנות לא רק ע״פ שבטים לא גם ע״פ משפחות, וצריך להבין מה הצורך למנות את העם למשפחות? מדוע יש חשיבות שמשה ואהרון ידעו כל חייל מאיזה משפחה הוא מגיע? הדרישה הזאת חוזרת ומודגשת גם בביצוע "וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת…"
עם ישראל נמצא כשנה לאחר שיצא ממצרים, מדובר על הדור שלא העז להלחם במצרים למרות שהיו רבים לאין שיעור מהמצרים, והיה חשש שיפגוש את הפלשתים במלחמה הוא יברח, ועכשיו הוא בדרך להלחם עם עמי כנען. יש צורך להודיע לו בזכות מה הוא ינצח במלחמה. והרי הוא עבד עבודה זרה במצרים עד שמלאכו של מצרים אמר "הללו עובדי ע״ז והללו עע״ז, מפני מה אתה מאבד אלו בפני אלו? !"
כאשר כלב נשלח עם המרגלים הוא עלה למערת המכפלה להתפלל על קברי האבות לסייעתא דשמיא להנצל מעצת המרגלים. הגמ' בסוטה דף ל״ד לומדת זאת מדיוק בפסוק "ויעלו בנגב ויבא עד חברון ויבאו מבעי ליה? ! אמר רבא מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים. יהושע כבר בקש משה עליו רחמים שנאמר "יקרא משה להושע בן נון יהושע" י-ה יושיעך מעצת מרגלים."
מהיכן הגיעה אותו י' לשמו של יהושע? רשב״י בבראשית רבה מלמד אותנו שהיא אותה י' שנטלה משמה של שרה אמנו. החיבור לאבות ולאמהות היא זו שעמדה לזכותם של יהושע וכלב.
רש״י בפרשת פנחס מסביר מדוע שמות המשפחות מפורטות עם ה בתחילתם וי' בסופם "לחנוך משפחת החנוכי"- לפי שהיו האומות מבזין אותם, מה אלו מתיחסין על שבטיהם? סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם? אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם. לפיכך הטיל הקב״ה שמו עליהם, ה״א מצד זה ויו״ד מצד זה, לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזהו שמפורש על ידי דוד "שבטי י-ה עדות לישראל" – השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם. - וכך גם רש״י כותב בקצרה אצלנו "הביאו ספרי יחוסיהם ועדי חזקת לידת כל אחד ואחד להתיחס על השבט".
המפקד דווקא דרך המשפחות בא ללמד את עם ישראל בזכות מה אנו יורשים את הארץ, בזכות השמירה, גם בתנאים הקשים של מצרים, על טהרת המשפחה ואי הטמאות במצרים. זכות זו היא שיצרה בדור המדבר את ההמשכיות של לאבות ולאמהות. לעם ישראל בפני עצמו אולי לא תהיה את היכולת לנצח את עמי כנען (זו היתה תפיסתם של עשר המרגלים "ונהיה בעיננו כחגבים וכן הינו בעינהם"), אבל כאשר הוא מחובר לדורות הקודמים – הוא יוצא מהחיים הפרטיים שלו ומחובר לנצח.
זו כוחה של משפחה. האדם איננו כבר אדם פרטי החי את חייו הקצרים, אלא אדם שהוא חלק מתהליך ארוך, מחובר לדורות שלפניו ולדורות שימשיכו אותו הלאה. רק אדם שבתודעתו הוא חלק מרעיון שהרבה יותר גדול ממנו, יש בו את הכוחות לצאת ולהלחם למען מטרה עליונה. אדם שמנותק מתודעה משפחתית- חי את חייו למען עצמו ולכן גם לא יראה ערך בסיכון חייו למען ערך לאומי.
מצוות כיבוש הארץ זו המצווה היחידה שדוחה לכתחילה פיקוח נפש. על האדם לסכן את עצמו ע״מ לעזור לעם ישראל לכבוש את הארץ. ג' העבירות החמורות שבהם הדין הוא "יהרג ואל יעבור" הן רק כאשר מנסים להכריח את האדם לעבור עבירה, אבל מצווה זו על האדם להכניס את עצמו למצב בו הוא מסתכן. לאדם עם תודעה משפחתית – תודעה הרואה את עצמו כחלק מערך רוחני עליון של עם ישראל מסוגל להלחם למען העם כולו. "חוסן זה סדר נשים"
לשם הפיכת עם יוצאי מצרים לעם הכובש את הארץ עליו להתמלא בתודעה משפחתית. תודעה שבו הוא רואה את עצמו כחלק משלשלת הדורות של עם ישראל, החל מהאבות והאמהות, דרך הכניסה לארץ, בניין בית המקדש הראשון ועד לגאולה השלמה. תודעה כזאת יכולה למלא את האדם בהרגשת נצחיות המובילה לחוסן נפשי הממלא את האדם גבורה.
****
3. ריקוד דגלים
האם דגל הוא רק סימן או שהוא גם מהות? אם מדובר רק על סימן המבטא גאווה לאומית אולי יש פעמים שניתן משיקולים אלו או אחרים למחול על הסימן הזה, אבל אם הדגל הוא מסמן את המהות והתוכן של העם ודאי שאין אפשרות למחול על השפלת הדגל!
פרשת במדבר עוסקת בחלקה הגדול בסידור מחנה ישראל במדבר מסביב למשכן ובמפקד העם החונה מסביב למשכן. ה' מצווה את משה את סדר החניה המדוייק, אלו שבטים יהיו בכל צד ומי יחנה לצד מי. כאשר הציווי מגיע מה' אנו מבינים שלא מדובר בחלוקה מספרית בלבד, אלא בחלוקה שמאחוריה עומד תוכן משמעותי. כל שלשה שבטים שחנו ביחד בצד המשכן קיבלו דגל "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ. וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם, וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב…"
לשם מה נועדו הדגלים? האם רק כדי לסמל לכל שבט היכן הוא חונה? מה היה ההבדל בין הדגלים השונים? בפשט התורה אין הסבר אבל המדרש שמובא באבן עזרא מגלה לנו סוד גדול "וקדמונינו אמרו, שהיה בדגל ראובן צורת אדם, מכח דרש דודאים; ובדגל יהודה צורת אריה, כי בו המשילו יעקב; ובדגל אפרים צורת שור, מטעם 'בכור שור'; ובדגל דן צורת נשר, עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל הנביא". על הדגלים ישנם את ארבעת החיות אותם ראה הנביא יחזקאל בצידי מרכבתו של הקב״ה. חנייתו והליכתו של עם ישראל במדבר מסביב למשכן הם הופעת מרכבת השכינה כאן במציאות הארצית והאנושית.
המדרש מסביר שמטרת סידור המחנה ועשית הדגלים היא השראת השכינה בתוך עם ישראל. המשכן לא מספיק, צריך גם את עם ישראל מסביבו " …אמר האלקים למשה, משה אמור להם שיעשו משכן ביניהם כביכול אני מניח את העליונים ויורד ושוכן ביניהם, ולא עוד אלא שעשה אותם דגלים לשמו אמר הקדוש ברוך הוא למשה עשה אותם דגלים לשמי למה שהם בני, שנא' (דברים יד) "בנים אתם לה' אלהיכם" והם צבאותי …"
כיצד עם ישראל זכה לקבל את הדגלים המבטאים את מרכבתו של ה'? המדרש במדבר רבה פרשה ב' מסביר שמעלה זו נבעה מתוך הקנאה של עם ישראל במלאכים "כשראו ישראל דגלי המלאכים בסיני התאוו ואמרו הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותם, ואמר הש״י למשה לך ועשה אותם דגלים כמו שנתאוו הה״ד 'ימלא ה' כל משאלותיך" ה״שם משמואל" מסביר שדווקא הרצון של עם ישראל להיות מרכבה לשכינה בצורה עצמאית, בלי התיווך של המלאכים היא זו שזכתה את עם ישראל בדגלים.
אבל ישנו הבדל בין המלאכים לעם ישראל. כאשר המלאכים הם במרכבתו של ה' ית' אין להם בחירה, הם נוצרו לצורת העבודה והשליחות המיוחדת של צד זה במרכבה. מי שהוא בתבנית אדם הוא מנהיג את מרכבתו של ה' דווקא בדרך זו, ומי שבתבנית שור הוא מוביל דווקא בדרך זו. לעם ישראל, לעומת זו, תמיד תהיה בחירה. כל אדם ואדם יכול לבחור מהי הדרך שלו לעבוד את ה'. עקרון זה נובע מתוך היסוד של הבחירה חופשית, אבל עלול להיות בכך גם סכנה מסויימת, מסביר הרב קוק שהאדם עלול לבחור בדרך שנוגדת את אישיתו וממילא להתקשה מאוד בעבודת ה'.
לשם כך נועדו הדגלים- כאשר עם ישראל רואה את המלאכים עם הדגלים גם הם רצו שעבודת ה' תהיה טבעית לנו ומותאמת לאישיותנו. בגלל הרצון והבקשה של עם ישראל ה' עשה איתנו חסד ונתן לנו את הדגלים. לכל שבט ושבט ישנה תכונה מיחדת המייצגת את הצד שלו במרכבה- את הצד שלו בעבודת ה', ודאי שעדיין יש לו בחירה חופשית, הוא יכול לבחור ולעבוד את ה' גם בדרך אחרת, אבל ה' ברא בו תכונה המקלה עליו למצוא את דרכו בעבודת ה'.
כך גם באדם הפרטי ה' יצר אותנו עם נשמה שכבר מוטבע בה את הדרך המתאימה לה לעבוד את ה' "אלא שמכל מקום כל אחד מוטבע במדה פרטית ג״כ בפני עצמו על פי שורש נשמתו, וג״כ על פי מזג גופו, ואע״פ שאין שורש הנשמה וגם המזג מכריח את האדם שלא לסור מדרכו, מ״מ ודאי תשוקתו יותר גדולה בעבודה שטבעו מוכשר לה. ולזה נתאוו ישראל, שינתנו להם דרכים וכח לבחור לכל אחד עבודה כפי נטייתו דוגמת מלאכי השרת, וזהו ענין הדגלים."
תכונה מיוחדת זו לא נסתיימה במדבר. הרב חיים מוולוז׳ין בספרו "נפש החיים" כותב שזו מדרגת ירושלים- העושה את כל ישראל חברים, כאשר כל ישראל עולים לרגל, זוכים להשראת שכינה על כל העם, כל אחד ואחד זוכה להשראת שכינה על פי דגלו- על פי שורש נשמתו מכוח כל ישראל. כלל ישראל נקרא בשם ירושלים "הלוך וקראת באזני ירושלים, כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". ההליכה של העם כולו אחרי ה' במדבר היתה תמיד על פי המחנות והדגלים מסביב למשכן. תכונה זו המשיכה בעליה לרגל לירושלים. עם ישראל חי את השראת השכינה בעולם הזה, השבטים השונים נמצאים כל אחד במקומו, וכל שבט משלים ביחד עם השבטים השונים ממנו את הופעת המרכבה בעולם הזה.
הדבר נכון בשבטים השונים ובכל יחיד ויחיד המוסיף את עבודת ה' המיוחדת לו לציבור כולו ומתוך כך השראת השכינה בעולם מתגדלת ומתרבה.
****
4. הבכורות והלווים
אנו רגילים שנציגי עם ישראל בעבודת ה' בם שבט לוי. לא כך היה בתכנון הראשוני. הבכורות היו אלו שהתפקידם היה לעבוד את ה' במשכן ובמקדש. המעבר מעבודת ה' ע״י הבכורות לעבודה ע״י בני שבט לוי הוא מעבר חד ולא פשוט. עד עכשיו מבנה עבודת ה' שהוצג לעם ישראל היה שמכל משפחה ישנו נציג החי ביחד איתם ומתוך החיבור איתם הוא עובד את ה' וע״י כך מרומם את כל משפחתו.
המעבר ללווים מנתק את עם ישראל מעבודה ישירה, כל עבודתם צריכה להיות דרך שבט אחר הממונה על עבודת ה'. מעבר חריף זה מבוטא לעם ישראל בצורה הכי בולטת שיכולה להיות- הלווים לא נספרים ביחד עם שאר השבטים, עורכים להם מניין נפרד ובו לא סופרים יוצאי צבא מגיל 20 כשאר עמ״י, אלא כל ילד מגיל חודש. בנוסף לכך סידור במחנה מדגיש פעם נוספת לעם ישראל- רק שבט לוי חונה בנפרד משאר השבטים, רק הוא חונה קרוב למשכן מכל צדדיו ומסביבו חונים שאר השבטים.
היינו יכולים לצפות להתמרמרות מיידית בעם ישראל (כפי שתגיע אחר כך בפרשת קורח "כל העדה כולם קדושים") אבל התורה אומרת לנו מיד אחרי המפקד "וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ" ואומר המדרש במדבר רבה "שרחקו ונתנו מקום ללווים".
מהי המעלה המיוחדת של שבט לוי גם עם ישראל הכיר בה?
הזכות הגדולה של שבט לוי, אינה רק שלא חטא בעגל, כמותו היו עוד רבים, אלא ההליכה אחרי משה כאשר אמר " מי לה' אלי" וכאן רק שבט לוי הצטרף!
מבאר השפת אמת שכאשר יש לאדם תשוקה אמיתית להתקרב אל ה', גם מול מציאות שבה שאר העם לא מראה התלהבות, פעולה זו יוצרת באדם את אהבה אל ה' ו״מים רבים לא יוכלו לכבות וכו'" וכך גם שבט לוי - האהבה הגדולה אל ה' היא זו שיצרה את הדבקות הקבועה. עם ישראל ראה שבשבט לוי נוצרה דבקות מיוחדת ע״י התלהבות של קודש.
בשנה אחרת הסביר השפת אמת רובד נוסף ויסודי- וודאי שהיו אנשי קודש בעם ישראל שהיו מעל אנשים פחותים בשבט לוי, וודאי שגם בעם ישראל היו כאלו שהתנגדו לעשיית העגל, ולמרות זאת הם קיבלו את הכרעת ה' והתרחקו מעבודת ה'.
עם ישראל הצליח להבין ולהאמין שמעשי בני האדם, עם כל גדולתם, לא יכולים לפעול במנותק מרצון ה'. ודאי שרצון ה' מאיתנו הוא שנעבוד אותו ונכניע את יצרנו, אבל כל זה הוא רק מתוך הבחירה האלוקית בעם ישראל. כאן עם ישראל הבין שהכרה בבחירה האלוקית בשבט לוי היא זו שנותנת משמעות למעשים שלו שנעשים מתוך בחירה ולדרגה הרוחנית שהגיע מתוכם. זה התיקון השלם לחטא העגל, החטא (כפרוש ריה״ל בספר הכוזרי) שנבע מרצון עם ישראל לעבוד את ה' על פי רצונם ולא על פי ציווי ה' המדוייק.
הריחוק שנוצר כאן עם דחיית הבכורות הוא זה שיוצר את הקרוב הגדול, מכיוון שהריחוק הזה הוא הכרה שהקדושה מתחילה דווקא בבחירת ה' בעם ישראל ומתוך כך מעשיו הפרטיים של כל יחיד מקבלים את משמעותם הקדושה.
****
5. "גיירני על מנת שתשימוני כהן גדול"
פרשת במדבר עוסקת רבות בהבדלה שבין שבט לוי לשאר ישראל. החל ממפקד נפרד משאר שבטי ישראל "אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל", לאחר מכן מינוי הלוויים על נשיאת כלי המשכן "ואתה הפקד את הלווים על משכן העדות ועל כל כליו", חניה מסביב למשכן בנפרד משאר השבטים "וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם. והלוים יחנו סביב למשכן העדות", שמירה על המשכן שלא יכנסו אליו מבני ישראל "הקרב את מטה לוי … ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה לפני אהל מועד", מינוי הלוים לעבודה במקום הבכורות "ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלווים", מניין שבט לוי מגיל חודש (בשונה משאר השבטים שנפקדו מגיל 20 שנה) "פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם" ופדיית הבכורות בלווים ונתינת חמישה שקלים לכל בכור העודף על מספר הלווים "קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל ואת בהמת הלוים תחת בהמתם והיו לי הלוים אני ה'"
האם לא היה יותר נכון שעובדי ה' במקדש יהיו גדולי התלמידי חכמים שבכל דור, או אולי הנביאים, שהרי אנו יודעים שלא תמיד הכהנים ואפילו הכהן הגדול היו צדיקים גמורים? כך לא היינו נכנסים לספק את מי עדיף לכבד ראשון תלמיד חכם או כהן גדול עם הארץ? מה עומד מאחורי העיקרון שחוזר פעמים רבות על ירושת התפקיד המרכזי ביותר בעבודת ה' לשבט לוי? האם כיון שפעם אחת שבט לוי לא חטאו, בשונה מחלק מהבכורות, גורמת לכך שהעבודה נשללה מהבכורות לתמיד? והרי הבכורות שחטאו נענשו ונהרגו?
הגמרא במסכת שבת מספרת על גוי שרצה להתגייר בתנאי שימנו אותו לכהן גדול " שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר (שמות כח) "ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד" אמר הללו למי? אמרו לו לכהן גדול, אמר אותו נכרי בעצמו אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי אמר ליה גיירני על מנת שתשימני כהן גדול! דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל גייריה, א״ל כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות לך למוד טכסיסי מלכות! הלך וקרא כיון שהגיע (במדבר א) "והזר הקרב יומת" אמר ליה מקרא זה על מי נאמר? א״ל אפי' על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו, ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם (שמות ד) "בני בכורי ישראל" כתיב עליהם "והזר הקרב יומת" גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה! בא לפני שמאי א״ל כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה "והזר הקרב יומת"! בא לפני הלל א״ל ענוותן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה"
הרב קוק בספרו עין איה מסביר שהיה ניתן להבין את יחוד הכהונה משאר השבטים, שישנו צורך בעבודת רגש מיוחדת שתתלווה לעבודת ה', שהרי עבודת ה' בבית המקדש ובמיוחד עבודת הקורבנות עלולים ליצור רגשות שונים ולא בהכרח התרוממות רוח וקרבת ה', וכדי ליצור את הרגש הנכון יש צורך באנשים שידעו לפעול בצורה המדוייקת שתגרום לאחרים את רגש הקודש הרצוי.
הבעיה בתפיסה זו שאנשים רבים שהתקדמו בעבודת ה' יכולים גם הם לפעול את רגש קרבת ה' ע״י העבודה במקדש (כשם שניסה עוזיהו המלך להקטיר קטורת בניגוד לציווי למרות היותו צדיק גמור) וזה וודאי מנוגד לציווי ה' שדווקא הכהנים יעבדו במקדש, ובנוסף אם המטרה בעבודת ה' היא רגש הקרבה אל ה', יכול להיות שיהיו אנשים שפעולות אחרת מלבד המצוות יגרמו להם את רגש הקרבה והם יעדיפו דווקא את המעשים שאינם מגיעים עליהם כמצווה וחובה.
ולכן אומר הרב קוק שצריך להסביר את הבחירה בכהנים בצורה שונה, לא רק היכולת לגרום לרגשות הקודש הנכונים אצל שאר העם, אלא גם האמירה שיש תוכן אלוקי דווקא במעשים אלו ורק מעשים אלו משפיעים קרבת ה' על נפשות עם ישראל. דווקא פעולת הקרבת הקורבנות היא זאת שתרבה כבוד שמים ותגדיל את הבנת היכולת לקדש שם שמים ע״י מעשה בני האדם.
יש צורך לקבוע מראש מי יכול לעבוד בבית המקדש, לא על פי מדרגתו האישית גדול ככל שיהיה ואפילו לא דוד המלך ששרים את מזמוריו בזמן הקרבת הקורבנות, אלא דווקא אותה משפחה ואותו שבט שהוגדרו לשם העבודה בבית המקדש כדי לומר לנו שקרבת ה' לא מתחילה מהרגש שהמעשה פועל עלינו אלא מהמעשה המדוייק שנעשה על פי ציווי ה'. דווקא מתוך הדיוק יווצר רגש אמיתי של קרבת ה'.
וודאי שהיו בכורות שלא חטאו בפועל בחטא העגל, אבל ההתגייסות של כל שבט לוי לקריאתו של משה רבינו "מי לה' אלי" ביררה שבשבט זה ברורה התפיסה שעבודת ה' מתחילה מהמעשה שעליו הצטוונו, וכל מעשה אחר, מרגש ככל שיהיה, הינו פסול ואינו מקרב את האדם לה'.
גם אם במהלך הדורות היו כהנים שחטאו (מתיוונים, צדוקים או שקנו את הכהונה הגדולה בכסף או שפשוט היו עמי ארצות) וחשבו שהם אלו שיחליטו על דרך העבודה בבית המקדש, עצם הבחירה האלוקית במשפחת הכהונה מחנכת את עם ישראל לכך שהקדושה מבוססת על הגדרה אלוקית ולא על רגש אנושי.
כל אדם שלומד תורה, מקיים מצוות ודבק בה' יכול להגיע למדרגות הגבוהות ביותר, אנו יודעים על גדולי התנאים שהיו צאצאי גרים, תרגום התורה נכתב ע״י אונקלוס הגר וחז״ל למדו אותנו במסכת הוריות ש״תלמיד חכם ממזר קודם לכהן גדול עם הארץ" ויחד עם זה מבית המקדש, המקום המרכזי לעבודת ה' ולהשראת שכינתו, צריכה לצאת ההבנה שכל עבודת ה' מתחילה מציוויו של ה' היוצרת מעשים שרק דרכם יוצרים קדושה וקרבה אלוקית ולא מהרגש האישי של כל אחד ואחד.
****
6. הסקרנות הורגת
סיום פרשת במדבר ותחילת פרשת נשא עוסקים בחלוקת התפקידים בסחיבת חלקי המשכן בין משפחות שבט לוי. בני קהת אחראים על סחיבת כלי המשכן, בני גרשון את היריעות והכיסויים ובני מררי את העמודים, הקרשים והיתדות. בני גרשון ומררי קיבלו עגלות שבהם שמים את הקרשים והיריעות, אבל על בני קהת ישנה חובה לשאת את הכלים על כתפיהם, ולשם כך נועדו הבדים הנתונים בתוך הכלים. בני קהת מצווים שלא לגעת ישירות בכלים עצמם "ולא יגעו אל הקודש ומתו" ומסביר רש״י שאם יגעו יתחייבו במיתה בידי שמים, שהרי יש בכך זילות הכלים. בנוסף לכך כל כלי המשכן מכוסים בבגד תכלת ובמכסה עור תחש.
למרות הזהירות הרבה הפרשה מסתיימת באזהרה נוספת " וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם: וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ: וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ:" מה החשש שעלול לגרום להכרתה של כל משפחת הקהתי? ומדוע הפתרון הוא דווקא סידור עבודה מדוייק לכל אחד ממשפחת הקהתי ע״י אהרון ובניו?
המדרש מביא שתי דעות ממה מתו בני קהת בזמן סחיבת כלי המשכן "אמר רבי אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן זמרא: מתוך שהיתה האש יוצאת ושפה בטועני הארון היו מתמעטין, והיו כל אחד ואחד רצין, זה נוטל את השלחן, וזה נוטל את המנורה, וזה נוטל את המזבחות, ובורחים מן הארון מפני שהיה מזיקן, והיה הארון כאלו מתבזה והיה הקב״ה כועס עליהם, ושוב היו מתכלין. אמר הקב״ה למשה: מה אני הורג בני קהת? אם יטענו הרי מתמעטין, ואם לא יטענו הרי כעס עליהם! אמר להם הקב״ה למשה ולאהרן: עשו להם תקנה לבני קהת כדי שלא יכרתו מן העולם, שלא יהו מניחין ובורחין, 'אל תכריתו את שבט וגו' אלא יבא אהרן ובניו ושמו אותן איש איש על עבודתו ואל משאו, כדי שלא יוכלו להתחלף מעבודה לעבודה וממשא למשא הדא הוא דכתיב (במדבר ד) 'וזאת עשו להם וחיו' וגו'
רבי שמואל בר נחמן אמר: ח״ו לא היו בני קהת מניחין את הארון ורצין לשלחן ומנורה, אלא אף על פי שמתמעטין היו נותנין נפשם על הארון. ואם כן למה היה מזהיר עליהם 'אל תכריתו את שבט' וגו'? אלא מפני שהיו יודעין שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה, והיו מניחין את השלחן והמנורה והמזבחות וכולן רצין לארון ליטול שכר. ומתוך כך היה זה מריב ואומר אני טוען כאן וזה מריב ואומר אני טוען כאן, ומתוך כך היו נוהגין בקלות ראש והיתה השכינה פוגעת בהם. אמר האלקים למשה: עשה להם תקנה כדי שלא יתכלו מן העולם 'אל תכריתו' וגו' אלא יסדרו אותם על עבודתם ועל משאם שלא יריבו זה עם זה.
מו״ר הרב דרוקמן זצ״ל בספרו "התורה לדורנו- בארץ לא זרועה" מסביר את שתי הדעות כשתי תנועות נפש מסוכנות. אחת היא הראש הקטן ובריחה מתפקידים עם אחריות גדולה המצריכים זהירות גדולה ושיקול דעת (לדוגמא חוסר רצון לקחת אחריות ולעמוד בראש מערכת), והשניה התלהבות רק ממשימות גדולות בעלות יוקרה גדולה תוך זלזול בתפקידים שנראים פחות חשובים, אבל באמת הם חלק משמעותי שאי אפשר בלעדיהם. (לדוגמא חיילים שמעוניינים רק לצאת לפעילות מבצעית ומזלזלים בבט״ש). כדי להימנע מאחת מהתופעות הללו, אהרון ובניו צריכים לא להשאיר את התפקידים לרצון הטוב של בני קהת, אלא לשבץ משמרות מתחלפות בין נושאי הכלים כך שכל התפקידים יעשו ובצורה מכובדת.
המלבי״ם מפרש שישנו חשש נוסף שעלול לגרום למיתת בני קהת- התלהבות מתוך סקרנות. בני קהת עלולים לגשת אל סחיבת הכלים עוד לפני שכיסו אותם "אל תכריתו, עתה חדש להם צווי אחרת, שמפני שיש חשש שמרוב חשיבות הקדש יטהר כל אחד לשאת וידחקו את עצמם קודם שיתכסו הכלים, כמעשה שהיו רצין ועולים בכבש, על כן צוה שאין רשות לבני קהת לעשות דבר מעצמם רק על פי משטרם של אהרן ובניו שיסדרו לכל אחד מה ישא וכמה שעות ישא…" סידור משמרות העבודה ימנע מבני קהת לפרוץ לפני סיום ההכנה.
האברבנאל מוסיף שסכנה זו עלולה להיות נכונה בכל גישה אל הקודש "כי נפש האדם בגשתו אל הקדש תכסוף לראות חוץ מגבולו ולכך אתם צריכים לכסות ולהעלים כדי שלא ימותו בהרסם לראות. "אהרן ובניו יבואו" ויכסו הדברים הקדושים והם ישימו את הקהתים "איש איש אל עבודתו ואל משאו" רצה לומר לכל אחד כפי כוח סבלו ואל יהרוס לראות." אהרון ובניו לא שיבצו באופן שווה כל אחד מבני קהת, אלא בדקו כל אחד מהי העבודה שמתאימה למדרגתו הרוחנית, ומתוך מדרגה זו שיבצו אותו בסחיבת הכלי המתאים.
פעמים רבות ישנו רצון גדול מאוד לחוות קדושה בחיינו, אבל מפגש עם רבדים בקדושה שאינם מתאימים למדרגתו של האדם עלולים לפגוע בו. דוגמא לכך מביא הנציב מוולוז׳ין בפרושו "העמק דבר" בפרק ו' בספר שמואל ב' מתואר ניסיון העלאת ארון ה' לירושלים, במהלך התהלוכה החגיגית נראה היה שארון ה' עלול ליפול מהעגלה ועוזה שלח את ידו למנוע זאת. ה' מיד העניש אותו והרגו, התברר שעדיין עם ישראל לא הבין את מדרגת הקודש האמיתי של ארון ה'. דוד המלך עצר את התהלוכה והוביל את הארון לבית עובד אדום הגיתי. רק לאחר שה' ברך את עובד אדום הגיתי, דוד המלך העלה את הארון לירושלים. עם ישראל הבין שהארון מביא ברכה ושפע למי שמדרגתו מתאימה לכך, היחשפות לקדושה העליונה כאשר האדם לא במדרגה הזאת עלולה להביא לקליטה לא נכונה של תוכן הקדושה ומתוך כך לזילות וזלזול. וכלשונו "כל קדושה נותנת חיים לנזהר בהם כראוי, ומכרית למי שאינו נזהר כראוי".
חז״ל מלמדים אותנו שבכל רגל היו פותחים את שערי המקדש ומראים לעולי הרגלים את הארון והכרובים, את הכלים שהתורה הקפידה כ״כ לכסות בזמן ההליכה במדבר ובמשך כל השנה היו בקודש הקודשים מאחורי הפרוכת, מקום שגם הכהנים לא היו נכנסים לשם. כאשר עם ישראל מתעלה למדרגת הקדושה העליונה, לזמנים שבהם הוא נמצא בשמחת בית השואבה, שבה שואבים רוח הקודש ומתנבאים, הוא זכאי להיפגש עם הקדושה העליונה. לעומת זאת המשנה מספרת שבבית שני, אחד הכהנים שהיה עסוק בבדיקת עצי המערכה, ראה אור גדול מתחת לאחת המרצפות בלשכה, שנגרם מהארון הקודש יאשיהו המלך החביא מחילות הר הבית, וכשהזיז את המרצפות כדי לראות את הארון מיד נהרג.
כל אחד מאיתנו צריך לשאוף לגדול בתורה ולמלא את כל התפקידים קטנים וגדולים. יחד עם זה האדם צריך להכיר מדרגתו האמיתית ומפגש עם פנימיות התורה וסודותיה כאשר האדם עוד לא תיקן את מדרגתו עלול ליצור חוסר הבנה וזלזול בקודש. מצד שני אסור גם לאדם הראוי לכך להמנע מלהתעלות ולהתקדם במדרגות בקודש.
זכינו לחיות בדור של גאולה, דור שבו התורה חוזרת לציון ולעם, והעם דורש תורה גדולה. עלינו מוטלת המשימה להגדיל את הופעת התורה בכל עומקה ולחבר את כל העם לגדולה ולעומקה של התורה, לשם כך אנו צריכים להעמיק בתורה כל אחד על פי מדרגתו ויכולתו.
****
*לכתך אחרי במדבר*
ספר במדבר היה אמור להיות קצר מאוד. לאחר בניית המשכן עם ישראל היה אמור לצאת לדרך, ללכת "אחד עשר יום מחורב" ומיד אחריהם היה צריך להכנס לארץ, רק הבקשה לשליחת המרגלים וחטא המרגלים בעקבות דבריהם עיקבו את עם ישראל במדבר ארבעים שנה.
לאור זאת לא מובן הצורך בכל הציוויים שנאמרו בפרשת במדבר! הקב״ה מצווה את משה באחד לחודש השני בשנה השנית כיצד השבטים צריכים להסתדר מסביב למשכן והרי בעוד שלוש שבועות, בכ״ג אייר, עם ישראל יעזוב את הר סיני ויצא לכיוון ארץ ישראל! ומדוע יש צורך בציווי מפורט מה סדר ההליכה במסע הקצר לארץ ישראל? מדוע לא להשאיר את מחנה ישראל כמו שהיה עד עכשיו? ומדוע לא להשאיר את צורת הליכת עם ישראל במדבר כמו שהלכו ממצרים עד הר סיני והרי היה מדובר על מסע אחד שאמור להגמר מהר?
הרב צבי יהודה קוק בשיחותיו לפרשה מלמד אותנו עקרון יסודי בעבודת ה'. יש מצב של "בשבתך בביתך"- המציאות בו האדם מרגיש בבית, האדם בריא ובלי טרדות ובמצב זה קל ונוח לעבוד את ה' ע״פ הדרכת התורה. *אבל יש גם מצב של "בלכתך בדרך"- מציאות בו האדם יוצא מהבית המוגן ונוח ונמצא בסביבה עם סכנות גשמיות ורוחניות, גם במציאות כזאת יש חובה להיות קשורים ומחוברים לה' ולעבוד אותו. * וודאי שההדרכה במציאות של ההליכה בדרך היא שונה מההדרכה שבה האדם נמצא בנוחות המיוחדת של הישיבה בבית. "כל הדרכים בחזקת סכנה" חז״ל תקנו לנו תפילה מיוחדת לאדם שיוצא מביתו וברכת "הגומל" לאחר שחזר מדרך מהדרך המסוכנת, וכך גם בעבודת ה' כאשר האדם יוצא לדרך עליו לעבוד את ה' בזהירות מכשלונות ובהתעלות בעשיה חיובית.
ההדרכות השונות בשני המצבים האלו שייכות גם לאדם הפרטי וגם לעם ישראל כולו. *יש צורך בהדרכה לעם כולו כיצד עליו לנהוג כאשר הוא יוצא מהמחנה הנוח ונמצא בדרכו לארץ ישראל. *
היה ניתן להבין שאין משמעות אמיתית לדרך, הדרך מהווה רק הכנה כדי להגיע ליעד, וכך גם להסתכל על כל מציאות האדם בעולם הזה, חיי האדם הם רק הדרך וההכנה ליעד- העולם הבא. כך ניתן להבין בצורה פשוטה את המשנה במסכת אבות (פרק ד' משנה טז) "רבי יעקב אומר, העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין." וכמו שניתן להבין מדברי הרמח״ל בפרק א' במסילת ישרים "בבאור חובת האדם בעולמו… והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה, הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה: "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. " והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחלה כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה…"
ציווי התורה על סידור המחנה עם דגלים מסביב למשכן וסידור ההליכה, גם אם מדובר על מסע חד פעמי, בא ללמד אותנו שיש תוכן עצמאי גם בהליכה בדרך. את העקרון הזה לומד הכלי יקר מדברי המדרש שעם ישראל התאווה לדגלים כמו שיש למלאכים מסביב לכיסא הכבוד "והקרוב אלי לומר בזה שעיקר חשקם של ישראל היה להראות לכל העמים כי שם ה' נקרא עליהם ויראו מהם, ועל ידי זה ישאו דגל הרוממות והנצחון בכל ארבע רוחות העולם, כי על ידי שהם מסובבים בכל ארבע רוחות והשכינה והארון באמצע תל שהכל פונין אליו, יראו כל העמים כי ילכו בשם ה', וזה האות אשר אליו יישירו עיני כל השוכנים בעיגול סביב … וזה אות הדגל כי הוא סימן הנצחון במלחמה ודגל זה הוא בשם ה' כי לא בחרבם ירשו ארץ כי בשם ה', וכן המלאכים על ידי שהם סובבים כסא כבודו יתברך מוראם על כל הנמצאים".
סידור המחנה ע״פ ציווי ה' מלמד את עם ישראל, ומתוך כך את העמים כולם, שחיי עם ישראל בעולם הזה הם לא רק נועדו להיות כהכנה לעולם הבא, אלא יש להם משמעות של הופעת השכינה במציאות. במבט השלם אין ניתוק בין העולם הזה לעולם הבא. חכמים היו מברכים אחד את השני (ברכות יז) "עולמך תראה בחייך", כבר בחיי העולם הזה האדם יכול להגיע למדרגה שבה הוא רואה כיצד חייו קשורים למדרגות הנשמה העליונות. *האדם מרגיש שהפרוזדור אינו רק מבוא לקראת הטרקלין, אלא הוא חלק מאותו בית. כאשר פותחים את הדלת נכנס אור מהטרקלין וגם הפרוזדור מואר. *
הרב דרוקמן זצ״ל הסביר כך את המשנה הבאה במסכת אבות שגם היא מדברי רבי יעקב (אחרי דבריו שהעולם דומה לפרוזדור) " הוא היה אומר, יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא". כל שעה שהאדם מנצל אותה לתשובה ומעשים טובים היא נותן תוכן ומשמעות לחיי העולם הזה מתוך כך הוא מקשר את חייו לעולם הבא. אנחנו צריכים לתקן את עצמנו בפרוזדור כך שלא נתפוס את חיינו בצורה שטחית רק בצורה חומרית, ומתוך כך נתייאש מהניסיונות הקשים אלא צריך להתרומם ולראות את המציאות שלנו בפרוזדור גם בעלי ערך בפני עצמם מתוך חיבור אמיתי לטרקלין.
וכך כתב הרב חרל״פ על המשנה "כל מה שנבין יותר את ערך קדושת ונשגבות ההווה, עצם קיום לימוד התורה, עצם קיום כל מצווה ועצם קיום כל פעולה ומדה טובה וכיוצא- הננו מתקרבים יותר אל האמת ומתדבקים בו, הננו משוללים מכל התקוממות ומועקה רוחנית וגשמית, באופן שההרגשה בהווה. . היא הרבה יותר גבוהה ויותר עדינה מהרגשת העתיד- אפילו אותו העתיד היותר זך ועדין"- נתינת משמעות למעשים שלנו בהווה ולחיבור החיים שלנו כאן להשראת השכינה נותנת כוחות להתמודדות עם כל קושי ונסיון עוד יותר מידיעת העתיד השלם שאליו אנחנו מתקדמים ושואפים להגיע.
וממשיך הרב חרל״פ " ועלינו להזדכך ולעמול להגיע לידי מדריגה זו, שכל חיינו לא יהיו רק חיים גורמיים (- גורמים לדבר אחר) כי אם גם חיים מהותיים, לא רק אמצעיים- כי אם גם חיים תכלתיים, חיים אלוהיים."
ציווי עם ישראל לסידור המחנה מסביב למשכן עם דגלים, והליכתו במסע יחיד לעבר ארץ ישראל ע״פ ציווי ה' המדוייק מלמדת אותנו לדורות שגם בדרך הארוכה לקראת היעד השלם, לקראת הגאולה השלמה, יש משמעות אלוקית לכל מעשה ומעשה. ידיעה זו שלחיינו יש משמעות של הופעת הקדושה גם כאן ועכשיו, ולא רק כהכנה לקראת החיים השלמים בעתיד, מחזקת אותנו ונותנת כוח להתמודד עם כל הקשיים והצרות שבדרך.
נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה