התורה על מהר״ל
[שנה 405 לפטירת המהר״ל]
[פרשת ניצבים וילך]
״כל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עמהם״
תנא דבי ר׳ שמעון בר יוחאי בא וראה כל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עמהם… ואף עתידין להיגאל שכינה עמהם, שנא׳ ״ושב ה׳ אלקיך את שבותך״ — לא אמר ״והשיב״ אלא ״ושב״, מלמד שהשכינה עמהם להיגאל עמהם. [מגילה כט ע״א]
המהר״ל [נצח ישראל פרק י] מביא את שאלת הרשב״א בפירוש ההגדות שלו: ״ואף כשהן בגלות, אם פשיטא שהוא עם ישראל כשהן בשבי — כ״ש ישראל ונגאלין ונמצא עימם בגאולתן, מה החידוש בכך שהקב״ה שב עם ישראל וגואל את ישראל לארץ? ״
המהר״ל מסביר:
״יש בדבר חידוש יותר, בכך שהקב״ה עם ישראל בגלות מאשר בגאולתן. ״ ניתן להבין את ההסבר ע״פ הגמרא במסכת שבת [יב ע״ב] ״הנכנס לבקר את החולה לא ישב לפניו לא על גבי מיטה ולא על גבי כסא אלא מתעטף וישב לפניו״, שנא׳ ״ה׳ יסעדנו על ערש דווי״, ופירשנו בזה שני טעמים.
האחד — שכל דבר שצריך שמירה השגחתו עליו יותר, והחולה שיצא מטבעו זקוק יותר לשמירה. ועתה שנשתנה טבעו, הוא צריך אל השמירה שלא יהיה נפסד — השי״ת אל האדם להעמיד את האדם.
הטעם השני — שהכתוב אומר: ״את דכא ושפל רוח״, שזהו ״אשכון״, ממידת השי״ת ששכינתו עם הדכא אשר הוא.
לדברי המהר״ל, ביציאת ישראל עם ישראל לגלות הם זקוקים יותר לשמירה מאשר בגאולתן, משום שהם במצב מורכב — אינם ברשות עצמם וזקוקים לשמירה יתירה, כי זה אין מקומם והם בסכנה קיומית פיזית ורוחנית. ועוד, שזה ממידותיו של הקב״ה להיות עם בריותיו בצרתם, בהיותם בעלי חומר, וכשהחומר שפל נחשפת המעלה הרוחנית — וזה עצם מציאותו של הקב״ה.
לכן כשעם ישראל נמצאים בגלות ויצאו מטבעם המקורי והם תחת שלטון אומה אחרת — הם זקוקים לשמירה, ופשוט שהקב״ה עימם כדי לשמרם, כחולים שיצאו מטבעם הבריא.
ולטעם השני — כך מידתו של הקב״ה לשכון עם עם ישראל בגלות, גם אם בגאולתן תתקיים שב. ככל שבגלות מדוכאים וסחופים, אינם זקוקים לשמירה אלא מעצם מציאותם שלא במקומם הטבעי — כחולה המדוכא מממציאותו הלא טבעית ונורמאלית.
אמנם בזמן הגאולה, מה שהקב״ה שב עם ישראל ומהגלות — הטעם הוא אחר, משום שאינם נפרדים מהשכינה לעולם, וזה אינו חידוש ולכן זוהי מציאותם הטבעית המקורית שלכך נבראו. כלומר, קב״ה ואורייתא וישראל חד, ובשובם הוא איתם, שהקב״ה ״השוכן״ שיתף את שמו בשמם. כי לדביקות זו אין פירוד, אך אולי יש הסתרה מידי פעם כשחוטאים — לא פירוד.
וא״כ כך יהיה פירוש דברי רשב״י:
כשגלו ישראל שכינה גלתה עימהם משני טעמים שונים, וכששבו מגלותם ונגאלו הוא שב עימהם. ראוי היה שהשכינה תישאר בארץ ישראל כשגלו ישראל, אך לא כן — מצד ישראל ולא מצד ארץ ישראל, כיון שהשכינה נמצאת בעולם בשביל ישראל ואין פירוד בין השכינה לישראל. לכן כשגלו ישראל גולה הקב״ה עימם — להודיעך שבחם של ישראל, שגם כשחוטאים וגולים אין עונש חטאיהם גורם לפירוד השכינה מהם. וזה החידוש בדברי רשב״י.
מדבריו למדנו:
שאין אהבת השי״ת לישראל כשני אוהבים, אלא דרגה מעל — חיבור טבעי כפי שאין אבר בגוף מגן על אבר אחר מתוך אהבתו, אלא עצמיותו היא עצמיותם. אהבה לא שייכת בזה, כי כל אהבה יש בה מעלות ומורדות. אך אהבת ה׳ אלינו היא כאהבת עצמו — שאם אחרת היו כשני אוהבים, פשוט לא יתכן.
עמר בן ציון
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה