המרור של לטעמו החושן "אבני קהילת רב אבוקרט, אבינדב "הרב
ח יב שמות יֹאכְלֻהּו מְרֹרִים עַל אֵׁשּומַּצֹות צְלִי הַזֶה בַלַיְלָה הַבָשָר אֶת וְאָכְלּו
יא ט במדבר יֹאכְלֻהּו מַּצֹותּומְרֹרִים עַל אֹתֹו יַעֲשּו הָעַרְבַיִם בֵין יֹום עָשָר בְאַרְבָעָה הַשֵנִי. בַחֹדֶׁש
***
א קכ פסחים דְאֹורָיְיתָא הַזֶה בִזְמַן מַּצָה רָבָא: , אָמַר פֶסַח— דְאִיכָא בִזְמַן מַּצֹותּומְרֹורִים״, ״עַל דִכְתִיב: מָרֹור, . ּומַאיׁשְנָא דְּרַבָנַן ּומָרֹור יֵׁש
פֶסַח— דְלֵיכָא מָרֹור, ּובִזְמַן לּו תֹאכ ״בָעֶרֶב קְרָא: בֵיּה הָדַר מִיהְדָר מַּצָה מַּצֹותּומְרֹורִים״! ״עַל כְתִיב: הָא נָמֵי, מַּצָה מָרֹור. ְלֵיכָא
וְׁשֶהָיָה לְטָמֵא לֵיּה מִיבְעֵי הִיא ה מַּצֹות״! תֹאכְלּו ״בָעֶרֶב הָכְתִיב: אֶלָא דְרַבָנַן. זֶה וְאֶחָד זֶה אֶחָד אָמַר: יַעֲקֹב בַר אַחָא וְרַב ָמַּצֹות״.
אָכְלִי— לָא דְפֶסַח כֵיוָן אָמֵינָא דַעְתְָך דְסָלְקָא רְחֹוקָה, בְדֶרְֶך לַן מַׁשְמַע קָא נֵיכֹול, לָא נָמֵי. מַּצָהּומָרֹור
נו עשה לרמב״ם המצוות ספר מצות עם ושיאכל אחד בבית ושיאכל צלי שיהיה והוא הנזכרים בתנאיו מניסן עשר חמשה בליל הפסח כבש לאכול שצונו
יאכלוהו מרורים על ומצות אש צלי הזה בלילה הבשר את ואכלו אמרו והוא. ומרורים,
? מצות שלש אותם תמנה ולא אחת, מצוה ומרור מצה פסח אכילת תמנה למה ויאמר: המקשה עלי יקשה ואולי עצמה… בפני מצוה הפסח בשר אכילת וכן אמת…, הוא עצמה בפני מצוה מצה אכילת היות אמנם אשיבנו נגרר המרור אבל
. עצמה בפני מצוה נמנה ואינו פסח לאכילת הפסח. . בשר עם אם כי יאכל לא והמרור הזדמן, לא או המרור שיזדמן הן המצוה לקיים יאכל הפסח שבשר לדבר. וראיה,
הבשר… אכילת המצוה שעיקר לפי והראיה שיבינם. למי אלו מכתובים שהתבאר כמו וחיובן הבשר, אכילת אחר נגרר והמרור
" דרבנן הזה בזמן "מרור אמרם והוא בתלמוד, הנכתב השרש היא זה על הנגלית עצמו בפני לאכלו חובה אין התורה מן כי
עצמה… בפני מצוה שאכילתו לא המצוה אחר הנגררין הדברים מן שהוא ברורה ראיה והיא הפסח. בשר עם יאכל ואמנם
(קט צד )סימן יראים ספר יאכלוהו ומרורים מצות על דכתיב מרורים, על פסח שיאכל פסח דאיכא קיים המקדש שבית בזמן יוצרנו צוה, . מרורים אכילת מרור. ליכא פסח דליכא בזמן מרור איכא פסח דאיכא. בזמן
***
א לט פסחים
• בְתַמְכָא, ּובְחַרְחֲבִינָא, ּובְעּולְׁשִין, ּובְמָרֹור. בַחֲזֶרֶת, בַפֶסַח: חֹובָתֹו יְדֵי בָהֶן יֹוצֵא יְרָקֹותׁשֶאָדָם וְאֵלּו משנה- בַקֶלַחׁשֶלָהֶן. . וְיֹוצְאִין לִכְזַיִת מְבּושָלִיןּומִצְטָרְפִין וְלֹא וְלֹאׁשְלּוקִין כְבּוׁשִין לֹא אֲבָל יְבֵׁשִין בֵין לַחִין בֵין בָהֶן יֹוצְאִין
• גמרא- יְהּודָה רַבִי אֹומְרִים: אֲחֵרִים מַכְסִיפִין, כֹלׁשֶפָנָיו אֹומֵר: בְרֹוקָה בֶן יֹוחָנָן רַבִי שָרָף, לֹו כֹלׁשֶיֵׁש אֹומֵר: לֹו יֵׁש מַר יָרָק [כׇּל]
. כַאֲחֵרִים הֲלָכָה הּונָא: רַב אָמַר מַכְסִיפִין. שָרָףּופָנָיו לֹו יֵׁש מַר יָרָק נִלְמַד כּולָן מִדִבְרֵי יֹוחָנָן: רַבִי אָמַר מַכְסִיפִין, שָרָףּופָנָיו
•. ! תְנַן חֲזֶרֶת וְהָא טְפֵי? דִמְרִירִין דַעְתָיְך? מַאי לֵיּה: אֲמַר אַמְרִירָתָא, מְהַדַר דַהֲוָה דְרָבָא בְרֵיּה אַחָא לְרַב אַׁשְכְחֵיּה רָבִינָא וְתַנָא
. בַחֲזֶרֶת מִצְוָה אֹוׁשַעְיָא: רַבִי וְאָמַר חֲזֶרֶת, דְבֵיׁשְמּואֵל
• חֲזֶרֶת? מַאי רָבָא: וְאָמַר יֹונָתָן: רַבִי אָמַר נַחְמָנִי בַר רַבִיׁשְמּואֵל וְאָמַר עִילָוַון. רַחֲמָנָא דְּחַס חַסָא? מַאי חַסָא, מִצְּרִיִים נִמְּשְּלּו לָמָה
! בִי הֲדַרִי לֵיּה: אֲמַר קָׁשָה. וְסֹופָן רַכָה תְחִילָתָן מִצְרִיִים אַף קָׁשֶה, וְסֹופֹו רְַך זֶהׁשֶתְחִילָתֹו מָרֹור מָה לְָך לֹומַר כְּמָרֹור?
• לְאַבָיֵי: רְחּומִי רַב לֵיּה אֲמַר הּוא? יָרָק מִין מָרֹור דְהַאי מִמַאי דְכּופְיָא מְרִירָתָא אֵימָא דג? ][מין קַרְקַע גִידּולֵי מַּצָה מָה דְמַּצָה דּומְיָא
הִירְדּוף וְאֵימָא קַרְקַע. גִידּולֵי מָרֹור אַף הַרְזִיפּו. וְאֵימָא זְרָעִים מִין מָרֹור אַף זְרָעִים מִין מַּצָה מָה דְמַּצָה דּומְיָא מר? ][עץ? בר ][ירק
לְאַבָיֵי: חָנִין רַב בַר רַבָה לֵיּה. אֲמַר מַעֲשֵר בְכֶסֶף מָרֹורׁשֶנִיקָח אַף מַעֲשֵר בְכֶסֶף מַּצָהׁשֶנִיקַחַת מָה דְמַּצָה, דֻומְיָא חַד מָרֹור אֵימָא
. הַרְבֵה מִינִין מָרֹור אַף הַרְבֵה מִינִין מַּצָה מָה דְמַּצָה דֻומְיָא תְרֵי? מְרֹורִים וְאֵימָא כְתִיב, מְרֹורִים
• מֵיתִיבִי: אֹומְרִים: וַחֲכָמִים מֵאִיר, רַבִי דִבְרֵי - יְבֵׁשִין בֵין לַחִין בֵין בָהֶןּובַקֶלַחׁשֶלָהֶן יֹוצְאִין יֹוצְאִין אֵין יְבֵׁשִין בָהֶן יֹוצְאִין לַחִין
. מְבּושָלִין וְלֹא וְלֹאׁשְלּוקִין כְבּוׁשִין לֹא אֲבָל כְמּוׁשִין בָהֶן וְׁשָוִיןׁשֶיֹוצְאִין בָהֶן, בֹו… יֹוצְאִין אֵין מָרֹור טַעַם בֹו וְכֹלׁשֶאֵין בֹו, יֹוצְאִין מָרֹור טַעַם בֹו כֹלׁשֶיֵׁש דָבָר: כְלָלֹוׁשֶל
. כְמּוׁשִין בָהֶן יֹוצְאִין אָמְרּו: צָדֹוק בְרַבִי אֱלִיעֶזֶר רַבִי מִשּום כְמּוׁשִין, בָהֶן יֹוצְאִין אֵין רַבָנַן: תָנּו
ב קטו פסחים
• יּה לִמְרֹור לֵיּה מְבַטֵיל דְתַבְלִין חַלְיֵיּה אַגַב דִילְמָא בַחֲרֹוסֶת מָרֹור אִינִיׁש נִיׁשַהֵי לָא פָפָא רַב ֵוְאָמַר וְלֵיכָא. מָרֹור טַעַם ּובָעֵינַן
• יָצָא, - מַּצָה בָלַע רָבָא אָמַר יָצָא. מָרֹור-לֹא בָלַע יָצָא. לֹא מָרֹור, יְדֵי יָצָא מַּצָה יְדֵי מַּצָהּומָרֹור- בָלַע
ב קטו רשב״ם הכי דמשום וליכא מרור טעם דבעינן אוכל של פיו את למרר רחמנא קפיד חייהם" את ל״וימררו זכר כתוב מצאתי כך א) (שם
. הספרים בכל
ובפי חננאל בנו ר רוש ורבינו פי ][רש״י " רשו יצא," מרור- בלע. מרור טעם בו יהא שלא פשר י א א
פסחים ירושלמי ה ב, בחזרת אלא תלוי הדבר אין עצמן: כל הושעיא ר' בשם חייא ר' מתוק? אלא חזרת קרוי אינו הרי מתוק, חזרת הרי התיבון: אחיך ואת אביך את הושב הארץ "במיטב בתחילה במצרים. לאבותינו המצריים עשו כך מר, וסופה מתוק תחילתה חזרת "מה
יד א, (שמות ובלבנים" בחֹמר קשה בעבֹדה חייהם את "וימררו כך ואחר ו), מז, .)(בראשית
** *
1. מר שיהיה העיקר או המינים? הללו את לאכול חייב האם
ה תעג שו״ע תמכ עולשין חזרת חובתו: ידי בהם שיוצא ירקות אלו א חרחבינ א ויוצאי מרור. מרים) עשבים מיני (פי' ם ובקלחן שלהן בעלין
לא א יוצאין אין שבעלין. אלא בשורש לא אבל יבשים, בין לחים בין יוצאין ובקלחים לחים, הם ם ןכ א ולא כבושים לא אבל
המצו ועיקר שלהם. השיעור שהוא לכזית מצטרפין וכולם מבושלים ולא שלוקים ו - חזרת לו אין ואם בחזרת, ה אחר יחזיר
: שנויים שהם הסדר כפי ראשון ראשון
הירקות, מאלו אחד לו אין ואם הגה רמ״א- או לענה יקח. מר ירק שאר
2. מרים כשאינם אלו במינים הדין? מה
יוסף בית תעג לט פסחים איש חזון
הרמב״ם? השמיטו למה ידעתי ולא מפרש שהוא אולי
" מצוה פי על ף *א בחזרת" נמי מתוקה* שהיא בה ואין בחזרת מצוה שכתב ירוחם לרבי' מצאתי ואח״כ מרירות
צריך ין וא. יותר המרור אחר לחזר
3. חולי מחמת מרירות טועם שאינו הדין? מה
מג תנינא קורונה אשר מנחת לא סעיף תעג הרב ערוך שולחן לאכול יכול ואינו איסטניס או חולה שהוא מי מרירות טעם שירגיש עד מעט שילעוס טוב מרור אפשר כשאי וזהו ברכה בלא בעלמא לזכר בפיו
כלל. לו
4. באכילה כזית שיעור
ק אריה שאגת
… דמברך משום כה י הרא״ש)פסחים וכתב ( מרור אכילת על מכזית… פחותה אכילה דאין כזית שיאכל צריך המרור זה ולפי,
כזית… צריך אין האדמה פרי בורא אפילו עליהם מברך דאינו בכריכה שאוכל
דעתך לקא טו ס דא הרא״ש על לתמוה יש ועוד? אכילה לשון עליה שמברכים לחוד הברכה מפני אלא כזית צריך אין דמרור
ועוד, אכילה… לשון ולא זו בברכה אחר נוסח לתקן לחכמים להם דהיה קשה! נצטווינו דהיכן כשקרא, מיחזי זו ברכה כן דאם
לי, קשה ועוד בברכתו. דקאמר " ומאי״וצונו בכזית אכילה שיעור לאכול צריך דאין כיון אכילתו על דתניא" מהא אכלן
ישהה" שלא ובלבד יצא לחצאין- דיעבד, לשון ומדנקט״אכלן" כו' ישהה" שלא האי״ובלבד כן אם דאם לומר היינו דמסיק יצא כבר בשהה אפילו מקום דמכל כיון הא ואמאי ולאכול, לחזור וצריך יצא לא בדיעבד אפילו פרס אכילת מכדי יותר שהה
ע ואוכל וכשחוזר כזית צריך ואין הואיל י״ח י א א כן ל אלא, די. . ובה ח י דיצא כיון ולברך לחזור פשר ש וודאי מינה מע דמרור
צריך כ זית לכזית מצטרף אין. ובשהה אלא כזית דאי״צ למימר דאיכא התורה מן כזית שצריכה ראיות אלו אין מקום מכל
מכריחות הראשונות הראיות אבל מדרבנן, כהרא״ש. . ודלא בכזית מרור צריכה התורה דמן
קיט סימן צבי, חכם שו״ת עליו. . לחזור שמצוה שהחזרת, להודיע טוב כי ראיתי מרור, אכילת מצוות בעניין הרבים את לזכות בלשון הנקרא הירק הוא,
ושם סאלאט״א, ספרד ובלשון סאלא״ט, אשכנז ואשכנז ואיטליא בתורגמא ששמעתי הלשונות בכל לטוגא הוא שלו העצם
וספרד והטבע… הרפואות ובספרי, ופורטוגאל שרף בגמרא: האמורים הסימנים לו ויש, , בעולם ופקפוק ספק שום בו, ואין
רך ותחילתו מכסיפין, ופניו כלענה מר וסופו מתוק ותחילתו קשה, . וסופו ופולוניא אשכנז שבארצות ומפני שהן, אינו קרות,
היו שלא מפני או מרור, מצוות לחובת לקחתו הורגלו לא הפסח, בזמן מצוי ארצות כאנשי הירקות שמות פתרון בטיב בקיאין
ידעו לא ובבל ישראל לארץ הקרובות הוא, מה הקרי״ן ולקחו ד עת י לפ תמכא שהוא חכמים. מקצת הן כי, חורבא מיניה ונפק
הארץ עם עתה רבים חורפיה מחמת זית כחצי אפילו אוכלין שאינם מזיק ושהוא, ואף מרור. מצוות ומבטלים חי, באכילתו
מסתכני מהקרי״ן כזית ואוכלים ה' דבר אל החרדים … שחזרת במקום באמת כי בו. ם הקרי״ן על אני, …קורא, שכיח סכנה
האלטוגא ויקנה כתיקנה, מצוה יקיים בלבו אלקים נגע אשר וכל, מצוה בו ואין הוא אם אף מרור, מצוות לשם סאלאט
. . . ביוקר
***
ה י פסחים משנה אָמַר כֹלׁשֶלֹא אֹומֵר: הָיָה גַמְלִיאֵל רַבָן. מַּצָה, ּומָרֹור. פֶסַח, הֵן: וְאֵלּו חֹובָתֹו, יְדֵי יָצָא לֹא בַפֶסַח אֵלּו דְבָרִים. ׁשְֹלׁשָה
מָרֹור הַמִצְּרִיִים שֶׁמֵרְּרּו שּום עַל וְגֹו׳״ חַיֵיהֶם אֶת [״וַיְמָרְרּו בְמִצְרַיִם, ׁשֶנֶאֱמַר: אֲבֹותֵינּו חַיֵי. ]אֶת
שור בכור יוסף ר' וההצלה והחרות, העבדות, ביחד: הכל שיהא מר, עשב. שיאכלו – לעבדות סימן מר עשב לחירות סימן המצות חייהם, שמררו
– להצלה– סימן והפסח לחירות, שגאלם עד להחמיץ הספיק שלא המגפה בשעת. שהצילם
חזקוני
זה כל בזיון דרך ומתוק חשוב דבר עם ולא ומר רע דבר עם. שיאכלוהו
***
פסחים משנה עַדׁשֶמַגִיע בַחֲזֶרֶת מְטַבֵל לְפָנָיו, ַהֵבִיאּו לְּפַרְּפֶׁרֶׁת - [רש״י. הַפַת מברך שהוא המצה אחר אוכל שהוא חזרת לאותה שיגיע קודם
] מרור אכילת על עליה
כספי אבן יוסף ר' כי המציאות טבעי ליודעי הסבה ידועה אמנם זה, לסבת רמז בתורה נזכר ולא המצה, היזק דוחה המרירות בספרי יעוין
למצו מיוחדת לסגולה המרור חיוב אין א״כ הרפואה, . . וה ***
ב קלב חולין צָלִי אֶלָא נֶאֱכָלֹות אֵין כְהּונָה מַתְנֹות חִסְדָא רַב אָמַר טַעְמָא? מַאי בְּחַרְּדָל. אֶׁלָא נֶׁאֱכָלֹות וְּאֵין קְרָא" אָמַר לְמׇּׁשְחָה" כְדֶרְֶך לִגְדּולָה
. אֹוכְלִים ׁשֶהַמְלָכִים
ראשון פירוש ח, יב שמות עזרא אבן מרורים שולחנם על תמיד להם שיש מצרים, אנשי מנהג על אותו שיאכלו פירושו נראה. היה
המצות בכל עשינו כאשר עליהם, נשענו מרורים, פירוש הקדמונים לנו שהעתיקו. ואחר
שני פירוש ח, יב שמות עזרא אבן
כי ידוע הדור: מחכמי אחד אמר תגבר הליחה לח הוא האויר כי גשם, שם ירד שלא ובעבור היאור, מימי בעבור מצרים בארץ
כן על תמיד, שלחנם בכל לאכול להיות מנהגם וחרדל מעשבים רבים מרורים. מיני כי הפת, את בו לטבול שולחנו על עמו יהיו המרורים לעולם לבדה, פת אלא למצרי תהיה לא ואפילו לאוירם. רפואה הם
א (שמות "וימררו" ל זכר המרור כי קדמונינו, על נסמוך ואנחנו. )יד
ח יב שמות החיים אור עליהם. אחרים רשות ואין והחירות הגדולה בחינה להראות הוא עליון שדעת כן כי לצד הוא ה' שיצו המרורים גם זה ולפי
חד, דבר עמו לאכול צלי אוכלי דרך נפשו אות בכל ויאכל האוכל לחיך יערב בזה. כי
העריבות, גודל יוכר בזה גם מרורים לפיו. כשיקדים ***
א קח פסחים הֲסִיבָה צָרִיְך אֵין מָרֹור הֲסִיבָה, צָרִיְך מַּצָה אִיתְמַר:
יח תעה יוסף בית הסבה דבעי דפשיטא נראה לי אוכל, היה בהסיבה - כורך כשהיה שהלל דמצו מצה לאכילת לו עולה היתה דכריכה מה שהרי ה ו
צריכה דמצה וקי״ל הסבה.
דמרור גב על ף וא הסבה, צריך אין וכ כלום. בכך אין בהסבה- לאוכלו רצה אם " שכתב: הרמב״ם מדברי נראה ן צריכין אימתי
כוסות. ד' ובשתיית מצה כזית אכילת בשעת הסבה? משובח, רי הז ה - הסיב אם ושתייתו אכילתו ושאר." צריך אין לאו- ואם
כתב" ומדלא מרור- אבל ב אוכלו אינו הסבה," כלום. בכך אין הסבה ב לאכלו רצה שאם משמע
א מצוה, של שאינה ושתיה אכילה משמע ושתייתו דאכילתו, למידחי דאיכא גב על ף לומר, ש י כן. כתב מרור אכילת ולאפוקי
ב מרור דאכיל נימא דלא היכי כי דהיינו הסבה כי, מי נ ה אין אבל משובח, הוי כלום, בכך אין - הסבה ב לאכלו רצה שאם וכיון
צריכה דמצה. בהסבה דכריכה ומרור מצה לאכול צריך בה מעכבת והיא הסבה
דאמרי - השקל. [מחצית בגמרא מפורש כן - ו תעה אברהם מגן נן הֲסִיבָה" צָרִיְך אֵין בגמרא״מָרֹור העבדות על דמורה משום
מקום כל מ ל כ ע ומצה ופסח יחד. ומרור מצה פסח כרך הלל דהא כלום, בכך אין מיסב אם הסיבה, צריכים רחך אכל ואיך
בהסיבה? המרור עמהם א. אחר בענין אפשר י דא כיון דיעבד מיקרי הלל וגבי יצא דדיעבד ודאי לא
יושר לקט הוא, דמסתברא דטעמא ויראה מצה דהא הזה בזמן ומרור דאורייתא דרבנן, הזה בזמן חובת מקמי מצה חובת שבקינן ולא
מרור. , בדיעבד יוצא בהסיבה ליה אכיל דכי לכאורה משמע, הסיבה צריך אין דמרור אלא תלמודא קאמר דלא ותו אתרי דהוה מידי
אנן, עבדי דאכתי קמאי כסי בהסיבה להו שתינן הכי. ואפילו ***
חיים אורח משפט, אורח שו״ת קכד ופה ]לז כהן משפט [שו״ת בעה״י דרשתי לפ״ק תרנ״ד שתא דהאי הגדול בשבת, תרנ״ד
אוכלין שאנו שהמרור הוא נכון גם גמור שהיתר ה שיהי כדי קל, מר טעם רק בו שישאר עד טעמו להפיג שיניחו מרוסק נח אפשר שאי עד הרבה מר כשהוא שהאוכל דנלענ״ד אלא הוי. מרור מעט מר שהוא וכל מר לטעם שיעור דאין דפשיטא לאכילה,
יצא אם אדע לא לאוכלו, כמעט חובתו, ידי לאוכלו כלל אפשר י שא עד הרבה מר כשהוא והרי …, אם כי ודאי מדוחק זו אין כדרך והוי לאוכלו, קושי שאין באופן מעט מר כשהוא המצוה לקיים אפשר שפיר שהרי בהכי, מצותו דכאן לומר ואין אכילה.
בגופי אכילה כתיב לא מרור דגבי גב על אף אכילתו, ה, דבעי כמו מקום כל מ …, כא ה מרור אכילת דעל הברכה משום כזית נן
כל מ מ ציר, תערובות בלא שהוא כמו לאכלו דרך שאין שלנו, בחריין לדון שיש אף אכילתו, כדרך ניבעי נ מי ש ל י קום ומר בזה
ל פ עם ל כ ע בכך דמצותו כי ם ה משו מקרי אולי גלילות בהרבה כן אוכלים ישראל שברוב כיון גם. ה ל ז כ אבל אכילה…, , דרך
לע להאמר ניתן לא, אכילה לקראת יתכן אין ל אד דע העצום, מרירותו בחוזק כשהוא החריין לאכול שרוצה במי דעתי ניות
הרבה אם וכי אדם בני ומזיק כלל ראוי שאינו כיון אכילה, כך בשביל יקרא ואבנים עצים. יאכלו
נלענ״ד ע״כ מרירות מחוזק המגיע דהיזק ופשיטא. נועם דרכי דרכיה משום גם המצוה, עיקר מצד ג״כ הרצוי הדרך דזהו מר טעם שישאר עד להפיג ראוי ע״כ נועם. דרכי משום לולב ממצות דנדחה מהירדוף, הידים עקיצת מהיזק קטן אינו, החריין
במצוה הכל ויזכו נקלה על לסובלו יוכלו המזג חלושי שאפילו באופן הרבה חזק אינו אבל מורגש. שמרירותו
***
המצות חג שער חיים עץ פרי ג
גי מרור, סוד מטרייה ולטוחנם ולמתקם ללעסם וצריך הקשים הדינים שהם מות, בשיניי ם שבהם, . . המרירות למתק בסוד,
וימתיקם שילעסנו עד יצא. לא מרור בלע לכן לצדיקים. המן. שחיקת
א השופר שער חיים, עץ פרי דקין לפרורים ולפררו. , א במקום דבוק יהא שלא ולפררו, לטוחנו צריך לכפותו, כדי הדין היא׳כי זו וטחינה שחיקה, וסוד הדינין נטחנין ובזה עצמו, בפני א' כל מתפרדין זו טחינה ע״י ועתה יחד, מחוברין הדינין שם היו הנ״ל, ס״ג ע״ב שם, והנה
מנצפ״ך של אותיות ב' שהם אלו, הדינין נמתקו זה עם והרי מ״נ. ונעשין השיניים של יודי״ן הב' ע״י אח״כ מתחברין והם
בדבש כצפיחת וטעמו כמ״ש דבש, לטעם שנמתק אחר המ״ן זה חזר והנה משופר. פ״ר אותיות שהם כנ״ל, בשופר. לולים הכ דבש גי' שהוא משופר, ש״ו סוד והוא
המצות חג שער חיים עץ פרי ו רו״ת. ח״ס גימ' הוא כי החרוסת, טיבול סוד. והוא אנפין דזעיר מוחין סוד והוא ח״ס, נשאר רו״ת, חרו״סת מן וכשתעביר, , להמשיך הוא, הכוונה כי נמצא ס״ח. גימ' והוא כנודע, המלך חיי שהם חיים, כמנין אהי״ה, הוי״ה אהי״ה שהם תפילין, וסוד
עד חובתו, ידי יצא לא בלעו אם ולכן מרור, טעם בו שיהיה צריך לכן להמתיקה, לאה שהיא רו״ת, אל ח״ס שהם המוחין מן
אכילה… בכוונת כמבואר הדין, ונדקדק נתבטל השנים, טחינת ע״י כי שילעסנו, אבן חרושת החרוסת, אל סימן (ב )הגהה
. . עץ חרושת
א רות
נָעֳמִי"! ? "הֲזֹאת וַתֹאמַרְנָה: עֲלֵיהֶן הָעִיר כָל וַתֵהֹם לֶחֶם בֵית כְבֹאָנָה וַיְהִי לָחֶם בֵית בֹאָנָה עַד וַתֵלַכְנָהׁשְתֵיהֶם (יט) (כ). וַתֹאמֶר
" אֲלֵיהֶן: נָעֳמִי לִי תִקְרֶאנָה אַל. (כא) מְּאֹד לִי שַדַי הֵמַר כִי מָרָא לִי קְּרֶׁאןָ הֱׁשִיבַנִי,'ה וְרֵיקָם הָלַכְתִי מְלֵאָה אֲנִי לִי תִקְרֶאנָה לָמָה
'ה ו ַנָעֳמִי לִי" הֵרַע וְׁשַדַי בִי עָנָה. (כב) ו נָעֳמִי ְוַתָׁשָב רּות בִתְּחִלַת לֶׁחֶׁם בֵית בָאּו וְהֵמָה מֹואָב מִשְדֵי הַשָבָה עִמָּה כַלָתָּה הַמֹואֲבִיָה
. שְּעֹרִים קְּצִיר
***
פסח ויקרא משמואל שם ולכאורה מובן אינו דהמרור חייהם את לוימררו זכר הוא 'לו הי א״כ לחירות זכר והמצה לקרות למצה. למרור ולא חסא
מבעי ואיפכא לשעבוד זכר שהיא המרור קודם לחירות זכר דהיא המצה אוכלין למה דקדקו המפרשים דהנה לומר יש ולהנ״ל
. אך לחירות 'קודם הי 'שהשעבוד לי עצמם על קבלו כשישראל החירות דלאחר לומר יש להנ״ל ומצוות תורה עול נעשה
וע״כ דמעיקרא, . . השעבוד על להקב״ה משבחין שאנו הוא המרור אוכלין שאנו, ומה ולשבח לתועלת למפרע השעבוד אף
, 'מקודם הי שהשעבוד. המצה מקדימין ע״כ 'מאוחר הי שבו והשבח הטובה מ״מ חסא נקרא שמרור הטעם עצמו וזה לרמז
, חסא למצה 'קורין הי, ואם זה ענין. "ל קמ ומה רבותא זו היתה לא
יח ותקנות פסקים איגר, עקיבא רבי במרור ואף המצוות. הפסיד מזעיר, מעט יחסר אם כי במרור. כן וכמו בצמצום, ולא ברווחה מצה כזית שיאכל להיזהר שצריך באמונה מבטיח אני כזה. מועט בצער נקפיד ולמה נפשינו, בכל ה' לעבוד מקבלים אנו יום בכל הלא קצת, לו שקשה גם, מה
. כלל מרירות ירגיש לא כמעט בורא, מצות מקיים אני הרגע בזו בשמחה ויחשוב בחשק מצוה זאת שיעשה במי
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה