דבר תורה ערב שבת קודש
חכמים עומדים על ההבדל בין הציווי לבניית המשכן ובין הביצוע. הציווי החל מכלי המשכן ולאחריהם עבר אל המבנה עצמו, ואילו בביצוע הסדר היה הפוך – קודם כל נעשה המשכן ולאחריו כליו. השינוי הזה מצביע על שני ממדים שקיימים במציאות – מימד המחשבה וממד המעשה, שהם התנוצצות של הפעולה הא־להית העליונה ושל העשייה האנושית. בספרים הקדושים הם מכונים ׳אור ישר׳ ו׳אור חוזר׳.
המחשבה מתחילה תמיד מהתכלית המבוקשת, ורק משם ניגשת לשלבים הנדרשים בשביל התכלית. משל לאדם שחושב לייצר מוצר מסוים, ומשם ניגש לכל השלבים הנדרשים בשביל המוצר המוגמר. לעומת זאת, המעשה מתחיל מלמטה, מהאמצעים הרחוקים, עד שמגיע בסוף אל התכלית – המוצר המוגמר.
זהו הפער בין איש חזון ואיש מעשה. כוחו של איש החזון ברוח, בשמחה וברעננות, הבאים מתוך המחשבה על המוצר המוגמר. לעומתו, כוחו של איש המעשה הוא ביכולת להוציא את החזון אל הפועל, בצורה מקצועית ומדויקת. דעתו מונחת בפרטים, בשלווה ורוגע, הוא בונה כל אחד מהם בצורה טובה ורק אחר כך עובר לשלב הבא. לפעמים אנשי חזון נטולי סבלנות ומתינות לתהליך הבנייה האיטי.
לכן, טבע ה׳ בסגולת הנשמות המעשיות את צינון הלהט של התכלית, כדי שלא ידחקו תמיד אל התוצאה הסופית וידלגו על שלבים ופרטים חיוניים בבניין המעשי. אך הסכנה מכך היא אובדן החזון – התעסקות מרובה בפרטים עלולה לגרום להצבת חזונות אחרים, חלקיים ורגעיים, תחת החזון הסופי הגדול.
החיבור בין משה לבצלאל הוא חיבור בין חזון ומעשה, בין שמים וארץ, בין אור ישר ואור חוזר. משה מאיר את התכלית העליונה, מה שהיה במחשבה תחילה. ולכן דווקא הוא הקים את המשכן בפועל. סוף מעשה, שהוא הקמת המשכן בסוף פרשת פקודי, היה על ידו, כי דווקא אנשי החזון יכולים לחבר את כל השלבים המעשיים אל התכלית הגדולה. לעומת זאת, בצלאל היה המוציא אל הפועל, המיישם את החזון הגדול.
ויש בשמו סוד גדול – בצלאל הוא הצל, והוא תולדה של האור, בן אורי. אם המוציא אל הפועל יחשוב שהוא עצמו האור, הרי שיהא בכך חורבן העולם ושקיעתו בסיאוב וקלקול. מנגד, אור לבדו לא יוציא את הכלים אל הפועל. לכן צריך שיהיה בצלאל, אך בן אורי. רק כך יהא חיבור אמיתי של חזון ומעשה, ותשרה השכינה במעשה ידינו.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה