קודש מקרא תרועה זכרון — דרשה חדשה — השנה את לקבל זוכים אנו שנת תשפ״ד.
עיקרי ביטוי לידי בא בשבת שחל השנה ראש של הייחודיות השבת קדושת מתוך. עיקרי הוא השופר של תפקידו כי ומפורסם ידוע. בעובדה שאין אנו תוקעים בשופר ביו״ט של חג הראשון (אלא רק ביו״ט שני שיחול למחרת ביום א׳).
לאורה ישראל של משפטם להוציא ומכריע עיקרי הוא השופר של תפקידו כי ומפורסם ידוע. כמ״ש במדרש ויקרא רבה (כ״ט ג׳) ה׳: ״יהודה ברבי נחמן פתח (תהלים מ״ז, ו׳) ׳עלה א-להים בתרועה, ה׳ בקול שופר׳ — בשעה שהקב״ה עולה ויושב על כסא דין, בדין הוא יושב ועולה, ובשעה ׳עלה אלהים בתרועה׳ — מאי טעם? בשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב״ה, עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים, ומתמלא עליהם רחמים, והופך עליהם מדת הדין לרחמים, אימתי? ׳ה׳ בקול שופר׳ — בחדש השביעי. ״
עוד אמרו חז״ל (ראש השנה ט״ז ע״ב): ״ואמר רבי יצחק: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה — מאי טעמא — מריעין לה בסופה. דלא איערבב שטן״. כלומר, אין אפשרות בלי השופר.
ואם כן נשאלת השאלה מדוע לא תוקעים בשופר? ואיך ניתן להסתדר בלי השופר? מה תהיה הכרעת דינם בסיטואציה שכזו? מה מכח ישראל? של לטובה ולברכה.
ובכן, מבארים חז״ל בתלמוד הבבלי (ראש השנה כ״ט ע״ב) כי חששו פן ילך האדם להתלמד במצות תקיעת שופר בשבת, ובכך יחלל את השבת בהעברת ארבע אמות ברשות הרבים.
אולם יתירה על זאת מובא בתלמוד ירושלמי (ראש השנה פ״ד ה״א) כי הטעם שאין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת נשען על הפסוק: ״זכרון תרועה שבתון. ״
(מופיע בהרחבה בס׳ ׳שערי ארמון׳ עמ׳ 206-207) משל לסוחר עשיר שנכנס לחובות, ובא הנושה לגבות את חובותיו, אלא שהגעת הנושה אליו הייתה עם כניסת השבת, ומפאת שלא יכול היה לגבות את חובו בשבת, שהה אצלו כל השבת. אולם מפני שגם לדבר עמו בעניין החוב אסור בשבת, התנהלה השבת כפי ככל שבת — שלוש סעודות, דברי תורה ושירי שבת. אבל בעל הבית נראה היה מאוד לחוץ, כי כולם יודעים מה יהיה עם צאת השבת.
אומר המגיד, בדיוק כזה הוא: ״זכרון תרועה שבתון״ — מצד אחד שבתון — מנוחה ושמחה, ומצד שני זוכרים אנו את התרועה, זוכרים אנו את המשפט שמחכה לנו למחרת. ע״כ נשמע די מלחיץ…
ובאמת כבר אמרו בעלי התוספות (ר״ה ט״ז ע״ב) בשם ׳הלכות גדולות׳ ב׳ שאמרו: ״שמה שאין תוקעין ׳בתחלתה׳, לאו דמיקלע בשבתא, א דאיתייליד אונסא״. ולכאורה מה ההבדל בין המקרים, הלא גם כאשר נולד אונס, לא הייתה אפשרות לתקוע, והרי זה כמו ראש השנה שחל בשבת, ומה איפוא החילוק בין המקרים?
בעל ה׳בן איש חי׳, רבנו יוסף חיים מבגדד זיע״א, בספרו (שו״ת) ׳תורה לשמה׳ (סימן תל״ו), מבאר: ״כי רבותינו ז״ל ידעו ברוח קדשם כי התיקון הנעשה ע״י מצוות אלו ביום זה, הוא נעשה מאליו מכח קדושת השבת, ואין צריך לעשות על ידינו״. לפי זה לכאורה עבודתנו יותר קלה.
אולם אין הדבר כן, שכן חקר רבי יעקב עטלינגר בספרו ׳מנחת עני׳ (מצאתיו באוצר פניני החסידות לר״ה עמ׳ שס״ד-שס״ו) וגילה, שהשנים שבהם חל ראש השנה ביום שבת, היו שנים מוצלחות ביותר או גרועות ביותר. והמשיל את הדבר למי שסרח ועלה על ידי מעשיו למשפט, והועמד לייצג את המקולקלים, ולא מצא שום עורך דין שיסכים לייצגו מחמת אימת המלך האכזר. היחידה שהסכימה לייצגו הייתה אשתו, ובאמת עלו מאמציה לטובה, ובעלה זוכה בדין.
מה דבר דומה אירע כעבור זמן אצל שר אחר, שסרח והועמד למשפט, וגם הוא קרא לאשתו שייצג אותו לחבירו, אולם חבר השופטים הבחינו מתוך דבריה כי זוג זה לא היו בדיוק זוג יונים, ומנת חלקם הייתה המלחמה האיבה והשנאה, וכי האישה פגועה מאוד מבעלה. המלך הבחין כי הוא מתנהג אליה באכזריות רבה, ותמה ואמר: כיצד את נעשית סניגור לאיש זה, והחליט להרשיעו.
הרב מבאר כי אותו דבר קורה איתנו בראש השנה שחל בשבת, אין לנו את כוחו של השופר לסנגר בעדנו, ובמקומו עומדת השבת. אולם כיצד נראית השבת שלנו מאוד — שמירת השבת שלנו, ניצול הזמן שלנו בשבת [האם השבת מלאה בעסק התורה, ברוחניות, או שמא באכילה ושינה בלבד. (וגרוע מכך) ״שבת שלום״ כפשוטה, או הבערת אש המחלוקת והמריבה בשבת קודש].
ואם כן עלינו להתאמץ יותר ובעוז ותעצומות לקרוע שערי להתעורר בתשובה מעומק הלב, בתפילה. כמו שאומר הרב ׳ישמח משה׳ שמים.
גם הוא משל לדבר (ב׳באר החיים׳ עמ׳ קל״ו) למי שהוא משביע את הרעבון בכל מאכל, אף רעב, ואוכל בהפחות שבמאכלים, ואף בלחם יבש, משום שטבע המאכל להשביע מצד התולדה, לכך משביע אף במאכל פחות.
ואם ירצה להשביע את הרעבון שלא על ידי אכילה, כגון על ידי שמיעה או ראיה, לא יתכן על ידי שמיעת או ראיית דברים המצויים, רק אם ישמע דבר נפלא ופלא הפלא שמתענג בו מאד, ואזי שוכח רעבונו ומשביעו זמן מה.
והנמשל כל המצות כולם המה לנו תועלת בטבע, אף שאנו לא יודעים סיבת התועלת, ואלקים הבין דרכה וידע את מקומה, ונמצא העושה המצוה בפועל, הוא בנקל שיעשה היחוד והתיקון שראוים להיות על ידי מצוה זו, ואף בלי עשיה כפשוטו אמר ונעשה רצונו, ואף אם אין כאן הטהרה הראויה והקדושה הגדולה והיראה והאהבה הנסתרים, סודות מה כונת. כן שאין כשאין עושה המצוה בפועל, דוגמא שאין זה טבע התיקון, וצריך להיות במקומו בטהרה וקדושה נפלאה וכונה זכה שיעלה כאלו נעשה בפועל. ע״כ.
נמצא כי אדרבה חובתנו באתערותא דלתתא לעמוד לפניו באמת גדולה ועצומה, היה יזכנו ובתמים, ובהתעוררות אמיתית למען כבוד מלכותו, נזכה להמליכו על כל העולם כולו, ומתוך כך גם על כל אחד מאיתנו, ונזכה לשנה טובה וחתימה וכתיבה טובה לאלתר בספרן של צדיקים. אמן ואמן על כל עמך בית ישראל.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה