עגונות היתר – יום כיפור במלחמת תשפ״ד – חמישים שנה למלחמה
**1. בראיון הרב עובדיה יוסף, עיתון דבר, טו אלול תשל״ט, 7. 9. 1979**
בכל ארבע חמש שעות, כששה חודשים, ישבנו אז קצת עצמות, זכר. מהם נשאר שלא כאלה היו יום, שראו חיילים מפי עדות לגבות צריכים היו אפר. דמעות דמעות, מזילים היינו שהתרחש. האסון את
שינה ידענו לא שכבנו, לא. בלילות גם נגרו. כמים שישה במשך כאלה, מבועתים חלומות ראינו ושישי מאות מתשע יותר חודשים. תיקים
… כך כל אכזרית מיתה מתו שבעליהם הכרתי אני באלו ולמדתי נהרגו, שהבחורים מן כמה אישית נהרגו. נסיבות
---
**2. אומר יביע אבן העזר סימן ג**
ב״ה. תשל״ד לפ״ק. כי אליך עינינו ושיענו.
(א) נתבקשתי, בעקבות מלחמת הכיפורים, מהרה״ג מרדכי פירון, הרב הראשי לצה״ל שליט״א, והרה״ג גד נבון, סגן הרב הראשי לצה״ל, לשבת יחד אתם בראש בית הדין לעניני עגונות, כדי לדון ולפסוק לקרוב לאלף תיקים של חללי צה״ל הקדושים הי״ד, אשר היו נשואים והשאירו אחריהם אלמנות צעירות לימים, ואף גב על דקים.
מאד קטונתי בנפשאי מלדון בדיני ערוה החמורה, ובפרט באיסור אשת איש החמור, ונפשי יודעת מאד גודל האחריות שבדבר, וכבד עלי מאד מקוצר המשיג ועומק המושג. אולם נתתי אל לבי מ״ש הרב הפוסק בשו״ת הב״ח, בפס״ד להיתר עגונה (ס״ס סד) להתיר, שלמה אמר: ראיתי דמעת העשוקים ואין להם בחינה קטנה, שבבחינת העגונה הגדולה, שעליה מחרבות ירושלים העליונה מנחם, וכל מי שמתיר עגונה אחת בזה״ז כאילו בנה אחת מחרבות ירושלים. כאשת חיל אחת. לפיכך שמתי בה מבטחי, ונעתרתי לבקשת הרבנות, ואחרי שיאיר עיני בתורתו, וישבנו יחד במותב תלתא כחדא, והדיון והעיון בכל תיק בפ״ע הוצאנו פסקי דין הצבאית, להתרת נשים מעגינותן. ומי״נ והי״מ.
**א. דיסקית בצואר החלל**
(ב) והנה ברוב המקרים נקבע הזיהוי ע״י היכרות, שע״פ שני עדים או יותר שהכירו את החלל בחיותו, והזיהוי נעשה כהלכה בתוך ג׳ ימים שנהרג, ויתר הפרטים. אולם לפי אופיה המיוחד של מלחמת יוהכ״פ שהיתה קשה ואכזרית מכל המלחמות שידענו עד כה, נוצר מצב שלא תמיד ניתן היה לזהות את החללים ע״י הכרת הפנים עם החוטם, או בתוך ג׳ ימים כפי שקובעת ההלכה, והיינו נאלצים בהרבה מאד מן המקרים לסמוך ולהתבסס על הדיסקית, העשויה ממתכת ותלויה בשרשרת על צואר החלל, ובה חקוק שמו ושם משפחתו ומספרו האישי.
והנה אף על פי שלא נזכר בה שם אביו, כבר הסכימו הרבה מגדולי האחרונים שמשפחה ששם מהני במקום שם אביו, וכמבואר בשו״ת, ואף לד׳ הנודע ביהודה, מהרשד״ם. שנוסף לשם החלל ומשפחתו יש מספר אישי שלא נמצא עוד אחד במספר זה בצה״ל כלל וכלל, וחשיב סימן מובהק ביותר, ויועיל ג״כ במקום שם. וזה ברור. עירו.
(ג) ברם אכתי איכא למידק מהא דתנן (יבמות ק״כ) אין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם, אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו. ובגמ׳ כליו, מ״ט לא, משום דחיישינן לשאלה. ולפ״ז פשוט שגם דיסקית, שעשויה לזהות את הנושא אותה, אינשי מושלי לא כ… אולם מרן הב״י בתשו׳ לאה״ע (דיני עדות גוי מסל״ת, סי׳ ז, דף רצו רע״ב) גבי עדות אין מעידין אפי׳ על כיס ארנקי אשה ומגו דליכא. עכת״ד.
(ה) ברם בקושטא לדידי חזי לי שבדיסקית, אף למרן הב״י, לא חיישינן לשאלה, הואיל וכל תכלית נשיאת הדיסקית אינה אלא למטרת זיהוי הנושאה, ואינה ראויה לשום תשמיש אחר לחבירו. ומי פתי יסור הנה להשאילה, ולא יחוש לתקלה פן יפול חבירו במלחמה, ויחשבו שנהרג עצמו. ולא דמי לכיס וארנקי וטבעת שמשתמשים בהם לצרכים אחרים…
**ב. מסמכים אישיים או דסקית זיהוי בכיס בגדו של החלל**
(ו) במקרים רבים לא נמצאת דיסקית בצואר החלל, אך נמצאו מסמכים אישיים, כגון תעודת החלל, פנקס יוצא, פנקס צבא, שבוי, כרטיס קליטה, ולפעמים דיסקית בלי שרשרת, בכיס החולצה או בכיס המכנסים של החלל, המעידים על זהותו.
מיהו אכתי יש לחוש שמא השאיל בגדו לחבירו, ושכח בתוכו את המסמכים האישיים או הדיסקית שלו. וכבר העיר כן החתם סופר.
(ז) ולענין הלכה, נ״ל שהעיקר להקל בזה, כי עכ״פ לא יצא הדבר מידי מחלוקת אחרונים כמה, למ״ד שאפי׳ לשאלה…
(ח) דין מידי מלמ״ד דחיישי׳ לשאלה, בבגדי חייל לא חיישי׳ לשאלה, שהרי הם שאולים אצלו, והשואל אינו רשאי להשאיל, וגם שלטונות הצבא מקפידים על כך. ומש״ה לא חיישי׳ בהו לשאלה.
שמא נמצא שבנ״ד יש שלש ספיקות הלכה: דלא חיישי׳ לשאלה, ואת״ל דחיישי׳ לשאלה, להקל שמא ואת״ל חיישי׳ לשאלה, עכ״פ בבגדי חייל לא חיישי׳ לשאלה, ושמא גם בזה שחיישי׳ לשאלה, שמא כשישנם מסמכים אישיים כגון פספורט ותעודת זיהוי ודיסקית בכיס בגדי החלל, לא חיישי׳ שמא השאיל בגדו לאחר ושכח בתוכו המסמכים, דמילתא דרמי אנפשיה קאי ומדכר… ספק מהני אי דמעיקרא.
(ט) קושטא הא ספיקא בעגונא דאיתתא, דאיתא פלוגתא דרבוותא היא…
(טז) נוסף לכל האמור, יש לחקור הנה כי י״ל אי דחיישי׳ לשאלה הוי חשש גמור מן התורה, או אין זה אלא חומרא דרבנן… וכן הורו הרבה גאוני עולם להקל כשנמצאו תעודות ומסמכים אישיים בבגדו של המת, והסכימו דלא חיישי׳ לשאלה בכה״ג. וכן עיקר להלכה ולמעשה. והנלע״ד כתבתי.
**ג. זיהוי על פי צילום פוטוגרפי שלאחר המות**
(יז) הנה במקרים רבים נערך זיהוי החלל ע״פ הצילום שלאחר המות (בתוך שלושה ימים), ע״י השוואת הצילום ודימויו לתמונת החלל בחיים, ועל פי זה נקבע שהתמונות זהות והם של אדם אחד. ועלינו לדעת אם זיהוי כזה יכון ע״פ ההלכה להתיר א״א לעלמא.
והנה הטור חו״מ (סי׳ סט, כ׳) כתב: רב שרירא גאון כתב, אם הוציא עליו עדים שיעידו בב״ד שזהו ידו, מקיימין אותה ע״פ השוואת כתב ידו…
(יח) והשתא אנן נחזי בנ״ד שלכאורה השוואת התמונות ודימויין זל״ז נחשבת ג״כ כעין סימנים, וכשם שאין להתיר אשת איש לעלמא ע״פ סימנים, וכמו שנפסק באה״ע (סי׳ יז סכ״ד), ה״ה שאין לסמוך על דמיון תמונות לקבוע שהם של איש אחד. אולם האמת דרכה תורה שהשוואת תמונות ודימויים עדיפי מסימנים רגילים, והו״ל כסימנים מובהקים ביותר שסומכים עליהם בהיתר עגונה. וה״נ שהתמונות שוות זל״ז, ואין הדבר מצוי אלא באחד מאלף שישוה פרצופו בתמונה לפרצוף חבירו… וא״כ סמכינן שפיר על צילום פוטוגרפי.
(יט) והשוואת התמונות לזו להתיר העגונה שמחיים… הנה בנ״ד דמיירי במי שירד למלח ולא חזר ואבד זכרו, וכמש״כ לעיל (אות טז) שלפ״ד האחרונים יצאה האשה מאיסור תורה בודאי, דשפיר סמכינן על זיהוי באמצעות תמונה פוטוגרפית שלאחר המות, כשנעשית בתוך שלושה ימים, הן ע״י דימויה והשוואתה לתמונתו מחיים, והן ע״י הכרה ע״פ פי אשה וקרובים. וע״ז סמכנו להלכה ולמעשה הרבה.
**ד. רשם שיניים וטביעת אצבעות**
(כ) במקרים רבים היה צורך לזהות את החלל ע״פ רשם שיניים שנמצאו אצל רופא שטיפל בו מחיים. ועכ״פ שיש במרשם השיניים הרבה סתימות, עקירות ומ
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה