בס״ד
פרשת בהר בחוקותי
היחס לפרנסה
ושבת הארץ
כלי יקר - וכדי ליישב כמה דקדוקים בלשון הפר', אומר אני שטעם מצוה זו היא להשריש את ישראל במדת האמונה והבטחון בה', כי חשש הקב״ה פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי, וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה' ויסורו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה, ועולם כמנהגו נוהג, ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם.
סוטה מח: - ופסקו אנשי אמנה: אמר רבי יצחק אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב״ה, דתניא רבי אליעזר הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה. והיינו דאמר ר' אלעזר מאי דכתיב (זכריה ד, י) כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב״ה. רבא אמר אלו קטני בני רשעי ישראל.
ברכות לה - לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? ת״ל ואספת דגנך, הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. ר״ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י אחרים, שנא' (ישעיהו סא, ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע״י עצמן, שנא' (דברים יא, יד) ואספת דגנך, ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנא' (דברים כח, מח) ועבדת את אויביך וגו'.
אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן. א״ל רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא.
אמר רבה בר בר חנה א״ר יוחנן משום רבי יהודה בר' אלעאי בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידן. דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי, זו וזו לא נתקיימה בידן.
רמב״ם הלכות תת - שמא תאמר: עד שאקבץ ממון ואחזור ואקרא, עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקיי ואחזור ואקרא? אם תעלה מחשבה זו על ליבך, אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם! אלא עשה תורתך קבע, ומלאכתך עראי; ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תיפנה.
כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה — הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא; לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות.
מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא, שנאמר (תהלים קכח, ב): ״יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך״: אשריך — בעולם הזה, וטוב לך — לעולם הבא שכולו טוב.
שו״ע יו״ד קנו - אחר כך ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו. ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו.
קידושין פב - תניא רבי אומר אין לך אומנות שעוברת מן העולם. אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה, אוי לו למי שרואה את הוריו באומנות פגומה. אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסקי, אשרי מי שאומנותו בסם ואוי לו מי שאומנותו בורסקי. אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקיבות.
ר״מ אומר לעולם ילמד אדם לבנו אומנות נקיה וקלה ויבקש רחמים למי שהעושר והנכסים שלו, שאין עניות מן האומנות ואין עשירות מן האומנות אלא למי שהעושר שלו, שנאמר (חגי ב, ח) לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות.
ר״ש בן אלעזר אומר אם ראית מימיך:
תניא ר״ש בן אלעזר אומר מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנוני והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני. מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר (ירמיהו ה, כה) עונותיכם הטו.
רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות וכו':
תניא רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב. אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו. בעת ילדותו מהו אומר? (ישעיהו מ, לא) וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים. בזקנותו מהו אומר? (תהלים צב, טו) עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו.
דרך ארץ רבה ד - לעולם תהא נאה בכניסתך, ונאה ביציאתך, ותהא ממעט בעסק, ועסוק בתורה.
דרך ארץ זוטא ד - אל תאמר ׳אין לי ממון׳, שכל הממון שלו הוא, שנאמר: ״לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות״ (חגי ב). אם עשית צדקה תזכה לממון, ואם זכית לממון עשה ממנו צדקה. בעוד שהוא בידך, קנה ממנו העולם הזה, ותנחל העולם הבא. שאם אין אתה עושה ממנו צדקה, יעוף פתאום, שנאמר: ״התעיף עיניך בו ואיננו״.
אבות דרבי נתן יא - אלא מתוך הבטלה. היה עומד על ראש הגג ועל ראש הבירה ועל ראש הבניין ועל שפת הנהר ונפל ומת — אינו מת אלא מתוך הבטלה.
מסילת ישרים - אלא הדרך האמיתי הוא דרכם של החסידים הראשונים, עושים תורתן עיקר ומלאכתן תפלה, וזה וזה נתקיים בידם, כי כיון שעשה אדם קצת מלאכה משם והלאה אין לו אלא לבטוח בקונו ולא להצטער על שום דבר עולמי, אז תשאר דעתו פנויה ולבו מוכן לחסידות האמיתי ולעבודה התמימה.
בא״ח הלכות הנהגת הסעודה
כתב רבינו האר״י ז״ל בשער המצוות צריך האדם לזכור בתוך אכילתו חורבן הבית.
צריך לישב בכבוד על השולחן הדור בלבושו כמו שיושב לפני גדולים, ובפרט בשעה שמברך ברכת המזון.
מנהג החסידים קודם לכל סעודה בימי החול יפנה תחלה.
אסור לטעום עד שיתן מאכל לבהמתו או חיה ועוף שיש לו בביתו, דמזונותיהם עליו.
שבזמנם היו מסובין באכילתם ושכיח היזקא, והאידנא יתובי יתבינן כולם שוים וימין ושמאל שקולאי נינהו.
לא יברך בידים מזוהמות אלא יטול ידיו או יקנחם במטפחת, כדי שיברך על הפירות או היין בנקיות.
אין מסתכלין בפני האוכל ולא במה שאוכל, כדי שלא יתבייש.
יזהר שלא יטנף מלבושיו באכילתו, ואם אוכל בידו לא ילכלך כל הידים אלא רק ראשי אצבעותיו, וטוב ונעים שלא יאכל אלא ע״י כף.
לא ימהר בלעיסתו ואכילתו אלא יתנהג לאט לאט, ויזהר לאכול הטוב והמועיל לו לרפואה ולא מה שערב לו לפי שעה, וישתדל לכבוש תאותו באכילה ושתיה תמיד.
לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד.
הנכנס לבית בעל הבית כל מה שיאמר לו בעל הבית או גדול הבית יעשה.
לא ישוך פרוסה ויתננה לפני חבירו או ל
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה