בס״ד תשפ״ב, ל״ג בעומר
רבותינו מספרים לנו שעשרים וארבעה אלף תלמידי ר׳ עקיבא מתו בתקופה קצרה של שלושים ושלושה ימים. והטעם לכך, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.
אולם מעניין, שהגמ׳ לא כותבת מספר זה, אלא ״שנים עשר אלף זוגים״ — וסומכת עלינו שנחשב לבד. מהי ההדגשה הזו של ״זוגים״?
עוד יש להבין: מדוע דווקא בתקופה זו שבין פסח לעצרת? ומדוע פסקו מלמות ביום ל״ג בעומר?
עוד קשה: כיצד יתכן שר״ע רואה את תלמידיו שלא נוהגים כבוד זה בזה, והוא לא אומר להם כלום? ובכלל, האם מי שלא נוהג כבוד בחברו — עונשו מוות?
ואם זו השמחה בל״ג בעומר, מה הקשר לר׳ שמעון?
השם משמואל¹ מסביר שכל אדם רואה בחברו מעלה, ומכבדו ומעריך אותו על מעלה זו — שהרי יש לו יתרון עליו. אולם באדם יש יתרון לרגל על היד, ולרגל יתרון על היד — ואף על פי כן, לא שייך לומר שהיד תחלוק כבוד לרגל, ולהפך, שהרי הם גוף אחד. אותו דבר חשבו תלמידי ר״ע על עצמם — חשבו שהם גוף אחד גדול.
אבל באמת אי אפשר לחשוב כך. לכל צדיק יש את החוזקות שלו, את הדרך שלו בעבודת ה׳, ואת המעלות שלו — ועל הנקודות האלו צריך כל אחד לנהוג כבוד בחברו.
לכן אומר השם משמואל, דווקא בתקופה זו של חודש אייר והמעבר לסיון — זהו הזמן שיש להקפיד בו על כבוד החבר. זהו זמנה של ספירת העומר, ההכנה למתן תורה. מזל חודש אייר הוא שור — פרה היא גלדים גלדים, כלומר שלושה חלקים דבוקים ולא יחידה אחת, כמו שאמרו בגמ׳². ומזל חודש סיון הוא תאומים — שיוצאים מאוחדים, כאיש אחד בלב אחד.
לכן לא נהגו כבוד בתקופה זו — ועונשם קשה, בשל מעלתם הגבוהה.
ומשום שהגיעו לשליש האחרון של ספירת העומר, פסקו מלמות. בלילה יש שלוש אשמורות³ — ובאחרונה כבר מתחיל אור היום להתנוצץ. כך בספירת העומר, בשליש האחרון מתחיל אור ה״איש אחד בלב אחד״ — ולכן חדלו מלמות בל״ג בעומר.
ההדגשה ב״זוגות״ — סביר שר״ע שידך את תלמידיו, חלש עם חזק, האחד עם השני, כדי שלא תהיה קנאה, כדי שינהגו כבוד זה בזה. כך אומר בן איש חי⁴.
לפעמים חיבור כזה הוא הצלחה כבירה: התלמיד החלש מעריך את התלמיד החזק על חכמתו ויכולת ההסבר, והתלמיד החזק מעריך את החלש על ההתמדה והרצון — למרות כל הקשיים, ועדיין לא עלתה בידו. אולם כל זה לא הועיל לר״ע לגרום להם לנהוג כבוד זה בזה.
הגמ׳ במסכת סוכה⁵ אומרת:
ואמר חזקיה, אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין, מיום שנבראתי עד עכשיו, ואילמלי אליעזר בני עמי — מיום שנברא העולם עד סופו. ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו — מיום שנברא העולם עד סופו.
והאחרונים הקשו: כיצד רשב״י נותן יותר ״קרדיט״ לבנו ממנו — שיוכל לפטור יותר ממנו?
אולם על פי מה שדברנו אפשר להסביר: רשב״י הוא ה״חברותא׳ החזק בלימוד עם בנו — והוא מעריך ומכבד אותו. ועל זה הוא אומר שיתכן שיש לו יותר זכות ממנו, על היכולת שלו.
שנזכה לכבד את חברנו.
--- ¹ ל״ג בעומר תרע״ב, אמור. ² ר״ה כ״ו ע״ב. ³ על פי ברכות ג׳ ע״ב, תינוק יונק ואשה מדברת, כבר קרוב הבוקר. ⁴ בן יהוידע, יבמות ס״ב ע״ב. ⁵ דף מ״ה ע״ב.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה