כתב הרמב״ן בהשגותיו לספר המצוות מל''ת שנ״ג:
"כפי העיון בתלמוד אין הדבר כן שיהיה בקריבה שאין בה גלוי ערוה כגון חבוק ונשוק לאו ומלקות. שהרי בגמר שבת (יג א) שאלו בנדה אם מותר שישכב בעלה עמה במטה אחת היא בבגדה והוא בבגדו והיו מהם מי שאסר והעלו ופליגא דרבי פדת דאמר רבי פדת לא אסרה תורה אלא קריבה שלגלוי ערוה בלבד שנא' איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. והנה אין לא תקרבו לגלות ערוה נדרש להם לאו בפני עצמו כברייתא השנויה בספרא אבל ידרשוהו בקריבה שלגלוי ערוה בלבד. ומן הידוע עוד ממנהגם בתלמוד שאם היתה הברייתא הזו אצלם אמת והיו דבריו שלרבי פדת חלוקין בכך היו בעלי הגמרא מביאים אותה עליו לתיובתא ואומרים מתיבי אילו נאמר ואל אשה וכו' ומעלים ממנה תיובתא דרבי פדת תיובתא. וכיון שלא עשו כן נבין מהם כי אצלם זה האיסור מדרבנן, או יהיה מן התורה דכל דמתהני מאיסורא איסורא הוא כענין בחצי שיעור, אבל אין זה עיקר מדרש בלאו הזה אלא קרא אסמכתא בעלמא…ואחר כך באנו ואסרנו הדבר מפני שיש בשכיבתן במטה אחת קריבה והנאה זה מזה. ואמרו במדרש הכתוב ביחזקאל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב מקיש אשה נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. כלומר שהדבר ידוע שבאשת רעהו אסור הוא לעשות כן אפילו ההסתכלות בה אסור וקולה ערוה (ברכו' כד א) והכתוב מזהיר ממנה (משלי ה) הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה שאפילו בלא ייחוד שאינן באין עתה לידי עברה מנעונו הכתובים מזה, ואם כן אף הנדה והעריות שלשאר אסורות לגמרי מטעם הקריבה ואפילו לא יבאו לידי אסורי ביאה משום שינוי ודעות ועל זה אמרו ופליגא דרבי פדת שהוא סובר שאין אסור בעריות שלשאר אלא בגלוי הערוה ואם כן לא הוקשו לאשת איש שהכל מודים בה שהוא אסור שהרי שלמה צווח כן".
מבואר שהרמב''ן מודה שבאשת איש כל קרבה אסורה, וגם בשאר העריות אין הדבר ברור לרמב''ן שזה לא אסור מה''ת ועיקר טענתו כלפי הרמב''ם היא שאין זה לאו, שהרי כתב הרמב''ן 'אצלם זה האיסור מדרבנן, או יהיה מן התורה דכל דמתהני מאיסורא איסורא הוא כענין בחצי שיעור'.
אמנם לפ''ז יש לתמוה תמיהה רבתי על רבותינו הש''ך והחיד''א.
וז''ל החיד''א בשיורי ברכה קנ''ז סק''ה:
"מתבאר מדברי הרב הנמקי יוסף סוף פרק בן סורר, דכל דמשכחת לה חיוב או מיתה, הגם דבענין עצמו ליכא, יהרג ואל יעבור. והרב ש״ך ס״ק יו״ד, כתב דהר״ן (ע״ז ט א) הביא ראיה במאותה שאמרו (סנהדרין עה א) ימות ואל ידבר עמה, דליכא אלא לאו דלא תקרבו. והרב ש״ך הוליד מזה דאתי כדעת הרמב״ם (סהמ״צ ל״ת שנג), דאיכא לאו בחיבוק לקראת נש׳ק, והרמב״ן (בהשגותיו שם) פליג וכו'. ע״ש באורך. ולפום ריהטא קשה, דהרמב״ן הביא ראיה זו בספר תורת האדם דף י״א (שער הסכנה עמ' לה), וכתב דג' עבירות לא שנא בעבירה לא שנא באבקה. ע״ש כל לשונו. הרי דהרמב״ן אסר, ומייתי ראיה משום דהוי אביזרא דג״ע, אף דסבר דליכא לאו דלא תקרבו. וכן מוכח מדברי הרמב״ן במלחמות (סנהדרין יח א). ע״ש. ומעתה מה שהכריע הרב ש״ך כהרמב״ם מההיא דימות ואל ידבר עמה, אינה הכרעה, דגם הרמב״ן כתבה לזו, וביא׳ר עליה דהוי אביזרא דג״ע, כיון דאיכא מיתה בגוף הערוה בעבירה עצמה. והוי על דרך שכתב הרב הנמקי סוף פרק בן סוררה".
ולפי המבואר במפורש ברמב''ן שכל המחלוקת בין רבי פדת לחולקים עליו הוא האם מקישים שאר עריות דשאר ונידה לא''א, אבל בא''א מודה הרמב''ן ואם כן כל מחלוקת הרמב''ם והרמב''ן היא לא באשת איש וממילא אינו מובן מה הראיה של הש''ך מהגמרא בסנהדרין כנגד הרמב''ן הרי שם הגמ' אומרת שאם מדובר באשת איש זה מובן ואם מדובר בפנויה אז הטעם הוא פגם משפחה או שלא יאמרו בנות ישראל פרוצות בעריות, וא''כ באשת חבירו זה מן הדין ובפנויה זה לא מן הדין ואם כן אין כאן קושיא על הרמב''ן, וכן מה שתירץ החיד''א שכיון שיש מיתה בגוף הערווה לכן הכל בכלל גילוי עריות, הרי לפי הרמב''ן כלל אין צורך לחידוש זה, כי באשת חבירו מודה הרמב''ן שיש לאו דאורייתא של לא תקרבו (ומכאן גם נלמוד שלדעת הרמב''ן ברור שנידה אינה מוגדרת כעריות שהרי כל עצמו של הרמב''ן לא בא אלא לחלק בין שאר ונידה לבין אשת איש).
ובביאור מחלוקתן נראה שלפי הרמב''ן האיסור מה''ת הוא מצד פריצות שיבוא לידי חטא ולכן באישה פנויה אין איסור מה''ת וכן בקרובות התורה לא חששה, אבל באשת איש יש חשש שיבואו לידי חטא ולכן גם בחיבוק ונישוק אסור מה''ת.
אך לפי הרמב''ם האיסור הוא הנאה מצד עצמה, לא רק מצד חשש גילוי עריות ממש. ולכן כל הנאה מהאישה אסורה מה''ת.
וצ''ע, אם יש מקום לומר שגם הרמב''ם כתב על ערווה מן העריות וא''כ גם הוא לא דיבר על שאר או על נידה אלא על אשת איש.
ולדעת רבנו יונה בשע''ת שער ג' שסובר שכל מגע אסור ולא התנה שיהא בדרך תאוות וחיבת ביאה נראה שהאיסור הוא עצם המגע כמו שלרבנו יונה יש איסור בעצם ההסתכלות ובעצם ההרהור, כי זו מציאות של חוסר קדושה.
ולדעת הרמב''ן שחיבוק ונישוק רק בא''א הוא מה''ת, וכן לדעתו בסה''מ הוז''ל זה רק במלחמה נראה שכל הגדר הוא מצד פריצות ולכן מה''ת האיסור הוא רק במגע באשת איש.
ולדעת הרמב''ם הגדר הוא הנאה מאישה שאיננה שלו.
ולכאורה יש חומרא בדברי הרמב''ן יותר מדברי הרמב''ם כי הרמב''ם מחלק בין מגע שהוא בדרך תאוות ביאה למגע שאיננו כזה ובכך מבאר את הגמרות שהקלו לשם שמים ואלו הרמב''ן טוען שאין מקום לחלק כך בדאורייתא וא''כ לשיטתו באשת איש אסור גם מגע כזה שאינו לשם חיבת ביאה.
ולדינא, ראה בטהרת הבית ח''א עמוד ל״ז שכתב: "דעת רוב הראשונים כרמב״ם, וכ״כ הסמ״ג והחינוך והמאירי בסנהדרין ס״ו ורבנו יונה באגרת התשובה והריטב״א בשבת י״ג והריב״ש בסימן תכ״ה וכן צידד הרשב״א במיוחסות קכ״ז וכן פסק שו״ע בסימן כ' ס״א".
ונמצא שבאשת איש לכו''ע חיבוק ונישוק מה''ת, ובפנויה נידה לרמב''ם ועוד ראשונים אסור מה''ת וכך הכריע השו''ע והרמב''ן לא ברירא ליה מלתא, וא''כ בוודאי שיש לחוש לדעת הרמב''ם חדא שגם הרמב''ן לא ברירא ליה ועוד שהשו''ע הכריע כמותו וכשאר הראשונים העומדים בשיטתו.
נמצא שלרמב''ם כל מגע של חיבה בערווה אסור מה''ת ולרמב''ן רק בא''א, אך יש לדון במגע שאינו לשם חיבה.
כתב הרשב״א בתשובה (מיוחסות סימן קכ''ז):
"שאלה בעל המבין ברפואות, ואשתו נדה וחולה, ויש בעיר רופאים מוחזקין שמבינין כמותו, או יותר היוכל הבעל למשש בדפק שלה, ביחוד ושלא ביחוד ואפשר בשביל ההזמנה יועיל לה, שהאחרים אינם יכולים לראותה תמיד. מי אמרינן כיון דנגיעה בעלמא, אינה אלא משום שבות כלומר איסור מדרבנן, ושבות הותרה בחולי שאין בו סכנה הא נמי דכוותה או דלמא שאני הכא, דיצרו תקפו. ולך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא, לא תקרב. תשובה מסתברא שאסור. חדא, דאפשר דכל קריבה דאורייתא, כדאמר פרק קמא דשבת אל ההרים לא אכל, ועיניו לא נשא אל גלולי, בית ישראל, ואת אשת רעהו לא טמא, ואל אשה נדה לא יקרב. מקיש אשתו נדה, לאשת רעהו. מה אשת רעהו, הוא בבגדו והיא בבגדה, אסור אף אשתו נדה, הוא בבגדו והיא בבגדה, אסור. ופליגא דרבי פדת. דא״ר פדת לא אסרה תורה, אלא קריבה של ג״ע, שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה. אלא מאן דאסר שום קריבה, משום: לך לך; אמרין נזירא כו'; אפ״ה איסור דרבנן, איסור הוא. דכיון דהוא חולי שאין בו סכנה, לא נתיר בו איסור דרבנן. שלא כל השבותים שוין בין ביום טוב, בין בשבת, בין בחולי. דהרבה שבותים התירו בשבת וביו״ט, משום מצוה בעלמא".
לרשב''א ברור שגם נגיעה שאיננה של חיבה אסורה מדרבנן, והוא מחמיר בכל זאת משום שייתכן שהיא אסורה מה''ת, ומשום שלא כל איסור דרבנן הותר לחולה.
והבית יוסף ביו''ד ס''ס קצ''ה הביאו וכתב:
"ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים משמע קצת מדבריו דשרי משום פיקוח נפש אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל (בהשגות על סה״מ ל״ת שנג) דסבר דנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן אבל להרמב״ם (סה״מ שם, והל' איסו״ב פכ״א ה״א) דנגיעת ערוה אסורה מן התורה הכא אף על פי שיש בו פיקוח נפש אפשר דאסור משום דהוי אביזרא דגילוי עריות וצ״ע".
וכן סתם בשו''ע שאם בעלה רופא אסור למשש לה הדופק, וכתב שם הרמ''א: "ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה, כ״ש דמותר למשש לה הדפק אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחליה".
ולפי מה שביארנו לעיל שהרמב''ן מודה בא''א ואביזרייהו שייך בא''א ולא בנידה, א''כ אין לנו סיבה להחמיר בפיקו''נ, ועוד שהב''י סבר שבעל השו''ת הוא הרמב''ן ולכן העלה צד שהרמב''ן לשיטתו, אבל כפי הידוע לנו שתשובות אלו הם מהרשב''א א''כ אין לנו סיבה לומר שכתב כן רק אליבא דהרמב''ן. ובפרט שמסתבר שהחומרא של הרשב''א שזה מדאו' היא בגלל שיטת רבו רבנו יונה שכל מגע אסור מה''ת ולא חילק בין מטרת המגע.
ובעיקר שברמב''ם מבואר שהאיסור הוא בדרך תאווה כמו שתמה הש''ך בסק''כ על הב''י:
"ואין נראה דודאי אף להרמב״ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבת ביאה כמש״ל סי' קנ״ז ס״ק י' מה שאין כן הכא וכן המנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדפק של אשה אפילו אשת איש או עובדת כוכבים אף על פי שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים וכן עושים שאר מיני משמושים ע״פ דרכי הרפואה אלא הדבר פשוט כמ״ש וזה נראה דעת הרב דלעיל בסי' קנ״ז משמע מדבריו כהרמב״ם וכמו שכתבתי שם בס״ק י' וכאן התיר מישוש הדפק מ״מ באין סכנה אסור לבעלה למשש הדפק כשהיא נדה".
וכן בסימן קנ''ז על מה שכתב הרמ''א שבכל ענייני עריות אף בלאו בעלמא ייהרג ואל יעבור, כתב הש''ך בסק''י:
"דהא אמרינן בש״ס (ס״פ סורר ומורה) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו מאחורי הגדר ימות כו' ובודאי שדברים אלו אינם ג״ע ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו דג״ע כ״כ הר״ן פא״מ והנ״י ס״פ סורר ומורה ולפי זה משמע דס״ל כהרמב״ם בס' מנין המצות מצוה שנ״ג שכ' וז״ל הזהיר הכתוב מהקרב אל א' מהעריות ואפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מן הפעולות הזרות והוא אמרו באזהרה מזה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה כו' וכ״כ הסמ״ג לאוין קכ״ו וכ״כ הרא״ה בספר החנוך מצוה קפ״ח והכתר תורה בלאוין שכ״ט אבל הרמב״ן בהשגות שלו על ספר מנין המצות חלק על הרמב״ם ואומר שאין מלקי' מן התורה אלא בביאה גמורה או בהעראה ע״ש שהאריך והרב ר״י ליאון בספר מגלת אסתר שלו דף קי״ח סתר כל דברי הרמב״ן והעלה כהרמב״ם ע״ש וכן נראה לי מהך עובדא דהעלה לבו טינא ומכל מקום משמע דאף הרמב״ם לא קאמר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה שהרי מצינו בש״ס בכמה דוכתי שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם וכן כתב הר' יצחק ליאון שם בהדיא וכן משמע להדיא ממ״ש הרמב״ם ר״פ כ״א מהל' א״ב וז״ל כל הבא על העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר ה״ז לוקה מן התורה כו' וכן כתב הסמ״ג והכתר תורה שם אלמא דאינו לוקה אלא בדרך תאוה וחיבת ביאה וזהו דלא כב״י לקמן ס״ס קצ״ה גבי מישוש הדפק באשתו נדה חולה, וכתבו עוד הרב המגיד שם והר״י ליאון דאף להרמב״ם ליכא מלקות בקריבה אלא בחייבי כריתות ולא בחייבי לאוין ומכל מקום משמע דבערוה דרבנן לכ״ע יעבור ואל יהרג ופשוט הוא וכן משמע בב״י שם".
וכן פסקו החוות יאיר והנודע ביהודה.
אמנם הבית שמואל באה''ע סימן כ' הביא דברי הב''י וכתב:
"והש״ך השיג עליו בחנם ועיין בסוגיא בסנהדרין תמות ואל תעמוד עמה אחורי הגדר פסק הרמב״ם רפ״ה ה' יסודי התורה אפילו בפנויה תמות ואל תעמוד עמה אחורי הגדר והיינו כתירוץ שם משום מגדר מלתא אפילו בפנויה תמות".
ובדעת הש''ך יש לומר, ששם הרי העלה לבו טינא ומספר עמה לשם הנאה, ואין מכאן ראיה למגע טיפולי שאינו לשם הנאה, ועוד שהב''ש לא הזכיר את דברי הש''ך בסימן קנ''ז ששם הביא ראיות ברורות שמגע שלא בדרך תאווה אינו אסור מה''ת.
ולפי הכרעת הש''ך אין נגיעה שכזו אסורה מה''ת, ולגבי איסור דרבנן - מהרשב''א מבואר שבוודאי זה אסור מדרבנן, וכן משמע פשט לשון הש''ך שכתב שאין איסור דאורייתא בכה''ג, ומשמע שמדרבנן אסור. וכן נראה מהפלתי שכתב שלפי הש''ך 'אין זה בכלל קורבה דגילוי עריות שיהיה אסור מהתורה ובכלל יהרג ואל יעבור', ולשון זו בוודאי משמע שמדרבנן אסור.
וכן מוכח להדיא מביאור הגר''א שכתב בסקכ''א "דהלאו הזה הוא דוקא אם מתכוין בשביל ערוה אבל בלא״ה אינו אלא מדרבנן", וכיון שכתב שהלאו הזה ובאשתו נידה אין לאו יותר מבשאר עריות אם כן מוכח שלפי הגר''א יש איסור מדרבנן בכל מגע לא רק באשתו נדה אלא בכל אישה. וכן כתב העזר מקודש בסימן כ'. וכן דעת השדי חמד.
וכן הבין האגרות משה בח''ג סימן נ''ד:
"ואף שבסימן קנ״ז סק״י הוכיח הש״ך דדוקא דרך חיבת ביאה מהא דמצינו בכמה דוכתי שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם, אין להוכיח דמתיר שלא בדרך חיבת ביאה אף מדרבנן, דהוכחתו הוא דאם האיסור דאורייתא בלאו דלא תקרבו היה אף בלא דרך תאוה וחיבת ביאה, לא היה שייך לחלק בין בנות ואחיות לשאר עריות ולא״א ונדה דהקרא הא כתב הלאו על כל העריות, אבל כיון שמדאורייתא אינו אסור אלא דרך תאוה וחיבת ביאה ורק שמדרבנן אסרו גם שלא בדרך תאוה משום דאפשר לבא מזה גם להתקרבות דבדרך תאוה, וגם בשביל הרואים שלא יבחינו ויחשבו שהוא דרך תאוה, שייך לחלק דבבנותיו ואחיותיו לא יבא מזה לקרוב דבדרך תאוה, וגם שכו״ע ידעי שאין בהו קרוב דדרך תאוה".
ואמנם המנחת יעקב חילק בין נידה לשאר נשים, כי באשתו נידה מחמירים יותר, אך הפלתי ביאר דברי הש''ך (וגם למנחת יעקב בנידה הוי מה''ת ובשאר נשים מדרבנן ולא שבשאר נשים אין כלל איסור):
"והרב במנחת יעקב (ס״ק טו) דוחה אותה ראיה, דבשאר נשים מקילין יותר מבאשתו נדה, ואין דבריו נכונים, דזהו הראיה של הש״ך, דבשלמא באכילה ושתיה דהוא עצמו אין איסור רק חכמים אסרוהו משום קירוב ויהיו מרגילים לעבירה ח״ו, בזו י״ל דוקא באשתו אסרו חז״ל דלבו גס בה, וגם הואיל ומותר ליחד עמה שייך יותר הרגל עבירה ח״ו, וכן הדבר לענין נגיעה, אם האיסור משום חיבה וקירוב לגילוי עריות, אבל אי אמרינן דאפי' אם אין כוונתו כלל לחיבה רק למלאכתו כנ״ל, ומ״מ אסור דבר תורה והוא בכלל גילוי עריות, ש״מ דזה אפי' נגיעה בערוה הוי גילוי עריות, א״כ זהו מכ״ש דאסור באשת איש, דהא זהו דבר תורה ומה שייך לחלק בסברא כזו, ובפרט אם אסור אפילו נגיעה בלי כוונת חיבה כלל. ודברי הש״ך ברורים".
אמנם צריך עיון, אם כל מגע באישה אסור מדרבנן ורק הותר במקום צורך, אם כן איך מותר לכהן לגעת בסוטה ולכהן השורף את הפרה לגעת באישה וכן היבמה נוגעת ביבם, וכן בגמרא בביצה כ''ה לקחו את ילתא על הכתפיים (לפי פרשנות המאירי), וכן מבואר בפוסקים שמותר למסור טבעת בחופת נידה, וכמו כן לפ''ז יהיה אסור לסוע באוטובוס אם יש שם צפיפות, ואסור יהיה לקחת עודף מאישה אם יש חשש שייגע בה וכל כיו''ב.
ונראה לומר שיש שלושה סוגי מגע.
יש מגע של חיבה שהוא אסור לכו''ע, לרמב''ם מה''ת ולרמב''ן רק בא''א מה''ת.
יש מגע שאינו מכוון כלל, כגון שנוסע באוטבוס ויש צפיפות או שמקבל עודף ובטעות נוגע ביד הקופאית, וזה לא אסור כלל, אא''כ יודע שנהנה.
יש מגע שהוא מכוון אך לא לשם חיבה. במגע כזה נראה שחכמים אסרו מחשש שמא תהיה לאדם הנאה או שזה יביא אותו להרהור. אם הסתכלות מביאה לידי הרהור ולכן אסור אפילו להסתכל בבגדי צבעונין מחשש שיהרהר, הוא הדין שגם מגע מכוון, יכול להביא לידי הרהור.
ולכן שו''ע באה''ע סימן ה' אוסר ע''פ הירושלמי ששפחה תרחץ את ידיו אף שזו לא נגיעה לשם חיבה אלא לשם רחיצה ובכל זאת אסור, כי מגע שכזה עלול להביא לידי הנאה והרהור.
ולכן האור זרוע כותב שאם שם טבעת על אישה נידה אין איסור אם ייגע בה, כי זה לא מגע מכוון אלא בא להניח טבעת ואגב זה נוגע בה ומגע שכזה לא נאסר כלל.
ולכן לא קשה על שיטת הגר''א ודעימיה שיש איסור מדרבנן ממה שמעשים בכל יום שנוגעים שלא בדרך חיבה שכתב הפני יהושע בסימן מ''ד להתיר לגמרי מהאי טעמא, כי זה מגע שאינו מכוון.
ולפ''ז לא קשה ממה שנשאו את ילתא באלונקי וכן שהכהן נוגע בסוטה ובאשה הנטהרת באפר פרה, כי שם אין חשש לחיבה.
וכעין זה מבואר מדברי האגרות משה שכתב שמגע שניכר שאינו כלל לשם חיבה כגון משמוש הרופאים מותר לכתחילה, ומבואר שמחלק בין מגע שיכול להביא לידי חיבה לבין מגע שאינו קרוב כלל לחיבה.
ולכן האגרו''מ לא רצה להתיר לחיצת יד כמו שכתב בח''א סימן נ''ו: "ובדבר שראית שיש מקילין אף מיראי ה' ליתן יד לאשה כשהיא מושיטה, אולי סוברין דאין זה דרך חבה ותאוה, אבל למעשה קשה לסמוך ע״ז", ובח''ד סימן ל''ב כתב: "להושיט יד לאשה כדרך הנותנים שלום בהפגשם, ודאי הוא פשוט שאסור, דהרי יש לו לחוש גם לדרך חבה והנאה…איני רואה שום סתירה ממש שהתרתי לילך באוטובוסים, דשם ליכא כמעט לכולהו ענין חבה".
ומבואר שהאגרו''מ מחלק בין מגע שיש בו לחוש לחיבה והנאה לבין מגע כמו באוטובוס שאין לחוש בו כלל לחיבה שהוא לא נאסר כלל.
וכן חילק הרב משה לוי בתפילה למשה ח''ה בין שני סוגי המגע הללו.
ולפ''ז לא קשה ממה שמצינו אמוראים שנגעו בנשים כאשר לא היה להם חשש הרהור, אף שמדרבנן עכ''פ אסור? כי התשובה מבוארת מדברי הש''ך כמו שביאר דבריו האגרו''מ שבקרובות חכמים לא אסרו כי האיסור דרבנן הוא מחשש שיגיעו לידי חיבה ובקרובות אין חשש כזה כי זו וודאי חיבת קורבה ואין אדם מתאווה לקרובותיו.
אמנם קשה, שרב אחא הרכיב את הכלה על כתפיו, אך זה לא קשה כי כלה היא עדיין לא נשואה אז היא לא אשת איש והיא לא נידה כי טבלה כעת לנידתה ולכן היא פנויה טהורה שהאיסור בה הוא רק חשש הרהור ולכן כיון שידע שאין לו שום חשש התיר לעצמו.
ואף אם נאמר שכבר הייתה נשואה או שהיא נידה מכל מקום זה אסור רק מדרבנן מחשש חיבה, והוא ידע שאצלו בוודאות זה כמו קרובות שאין כלל חשש לחיבה והנאה, ולכן הוא התיר לעצמו אך בכל אדם שאין לו וודאות כזו יש לאסור.
ולפי דעת הרמב''ן שבאשת איש חמור יותר משאר נשים, נראה שבאשת איש יש להחמיר יותר ולהיזהר ולהתרחק מכל מגע שהוא, וכך מבואר מהאו''ז שנימק שאין איסור אם ייגע בה כי עדיין לא התקדשה ומשמע שאם התקדשה אף מגע שכזה אסור, ומפורש באור זרוע שבאשת איש גם מגע סתמי לחלוטין אסור עכ''פ מדרבנן.
ולפ''ז אין ללחוץ יד לאישה שמושיטה, ובפרט שפעמים רבות יש חשש מציאותי שייהנה. לאדם שאינו שומר תורה ומצוות לחיצת יד אולי חסרת כל משמעות אך לגבר שומר מצוות שמעולם לא נוגע באופן מכוון באישה, אם נתיר לו כשהיא מושיטה להושיט בחזרה, קיים חשש בלא מעט מקרים שתהיה לו הנאה. בפרט אם זו אישה שהוא מכיר ומדבר אתה, והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות, וכל אדם יודע על עצמו האם אין לו כלל הנאה וזה ממש כמו ללחוץ יד של גבר מבחינתו או שאין הוא יכול לדעת שלא ייהנה.
ונראה שבעבר לא הייתה לכך מודעות אבל כיום שציבור רחב נזהר הנשים ברובן כבר יודעות שדתיים לא לוחצים ידיים לנשים, ומי שלא יודעת אפשר להסביר לה במאור פנים ובעיקר ליצור נורמות ציבוריות שזה ברור כשמש שכך דתיים מתנהגים ואז ממילא אין חוסר נעימות מעין זה. כשאין גבולות ברורים נוצרים תקלות רבות בדיני צניעות. אך כשיש גבולות ברורים וכולם יודעים שאישה דתייה לא מקילה ראש עם גברים בעבודה, וכולם יודעים שגבר דתי לא לוחץ יד לאישה, אין צורך להיכנס לפתרונות של שעת הדחק.
וכן כתב עוד באגרו''מ ח''א סימן קי''ג 'להושיט יד לאישה כדרך הנותנים שלום בהפגשם פשוט שאסור אף לפנויה שהרי הן נידות וכל שכן לאשת איש'. וכן הובא באוצר הפוסקים בשם הבא''ח לאסור בזה. ובספר טהרת עם ישראל לרב וגשל הביא שהקה''י אמר בשם החזון איש שנתינת יד לאישה דינה כחיבוק ונישוק וזה כלול בדברי הרמ''א על ייהרג ואל יעבור בכל לאוין. וכן השיב הרב דב ליאור שאין להתיר בזה, וכן הורה הרב יעקב אריאל שעליו להסביר בנימוס ובעדינות שלכל אדם יש רק אישה אחת בחייו והוא לא נוגע בנשים אחרות.
ובפרט שלדעת הב''י בהבנת הרמב''ם גם מגע כזה אסור מה''ת וא''כ עלינו לחוש לדעת מרן שלא במקום חולי, ובפרט שהב''ש הביא בשם תשובת הרמב''ן שלדעת הרמב''ם אפילו שלא בדרך חיבה אסור מה''ת.
אמנם ראיתי בשו''ת בני בנים לגאון הרב יהודה הנקין שיצא לחדש שגם מגע של חיבה אם אינו מפעולות התשמיש אינו אסור מה''ת לרמב''ם, והתבסס על לשונות הרמב''ם בספרו ובסה''מ שמשמע שהאיסור הוא בדברים הקשורים להכנה לתשמיש, כמו חיבוק ונישוק. והוסיף להביא דברי הפוסקים שדנו באריכות על ריקודים מעורבים ומשמע מדבריהם שאין זה אסור מה''ת, ולאחר מכן התקשה בכל דברי הפוסקים על מישוש דופק לאישה שהרי לשיטתו אין בזה סרך דאורייתא וכתב שמישוש הוא גם מהפעולות הללו הדומות לחיבוק ונישוק.
אך במחכ''ת יש להשיב על דבריו. ראשית ברמב''ם אין הדבר מוכרע כי נקט דוגמה ולא בא לומר שרק פעולות אלו אסורות, ובפרט שהתבאר לעיל שכל היסוד של הרמב''ם הוא מהתורת כהנים ובתורת כהנים אין רמז לכך שרק חיבוק ונישוק אסור אלא התורת כהנים אוסר את עצם הקרבה לערווה.
שנית כל הפוסקים הללו שדנו בריקודים מנלן שמדובר שהמגע היה לשם חיבה. הרי לשם חיבה בוודאי אסור מדרבנן ואם כך היה להם לאסור עכ''פ מדרבנן, ולכן נראה שפשוט רקדו יחד, גברים ונשים, והמגע לא היה לשם מטרת חיבה. וממילא אין כל ראיה מדבריהם. ועוד יש לדחות שמנלן שאותם פוסקים סבורים כשיטת הרמב''ם הרי כל אלו חכמי אשכנז שלא רגילים להימשך אחרי דברי הרמב''ם ואולי ס''ל כדעת הרמב''ן שהכל מדרבנן, ובפרט שכל דבריהם באו בתור לנסות לצמצם את הנזק שהיה ולא כתבו מה דעתם לכתחילה ואם כן ייתכן שאם לנוהגים כן היה מקום לסמוך על פי דברי הרמב''ן לכן לא מיחו בהם.
ובעיקר, שלפי חידושו של הרב הנקין הוא חייב לומר שמישוש דופק הוא כמו חיבור ונישוק וזה פלא עצום שהרי בוודאי זו לא פעולה של הכנה לתשמיש ולא דמי כלל לחיבוק ונישוק, ובפרט כשעושה כן לצורך רפואה ולומר שללטף ולגעת לשם חיבה זה יותר קל מאשר למשש דופק שזו למטרה רפואית גרידא, זה דבר שלא מתיישב כלל על הלב. וכיון שאי אפשר לומר שמישוש דופק הוא מפעולות התשמיש נמצא שמכל דברי הפוסקים במישוש דופק מוכח שהבינו שהרמב''ם אוסר מה''ת לא רק בחיבוק ונישוק. ומעתה מוכח שהביונ שלא כדברי הרב הנקין את דברי הרמב''ם וכל יסודו לחלוק עליהם הוא רק מכח דברי הפוסקים בעניין הריקודים, ומעתה גם אם לא נקבל את הדחיות שכתבנו לעיל ונאמר שהם אכן חולקים אם כן בוודאי הלכה נפסקה בזה כש''ך וסיעתו ולא כפוסקים הללו.
אמנם בקרובות משפחה שאין לחוש לביאה, נראה מדברי הש''ך שמותר. וכן מגע שאין בו חשש חיבה כמו לעזור לזקנה לעבור את הכביש או מדריכה שמקנחת לחניך את האף ונוגעת בו תוך כדי, נראה שאין איסור מן הדין.
ולפ''ז גם אין להתיר מגע של בעל באשתו בזמן לידה כי ברור שהיא רוצה אותו ולא את האחות או מישהי אחרת, כי היא רוצה בקרבה הזו ומגע שכזה לא הותר.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה