הכשרות רפורמת
נאמן אחד עד
ב גיטין רש״י: שהרי באיסורין נאמן אחד עד. הפרשת על מישראל ואחד אחד כל תורה האמינה תרומה והחלב, הגיד ניקור ועל השחיטה ועל.
וי״ל שם תוס׳: ומנא לן דעד אחד נאמן באיסורין? דילפינן מנדה דדרשינן בפרק המדיר (כתובות דף עב): ״וספרה לה׳ שבעה לעצמה״.
רש״י יבמות פח: והא ודאי פשיטא לן, דסמכינן עליה כל זמן שלא נחשד, דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו.
רמב״ם שחיטה יד, י: כל טבח שהוא יודע הטריפות והרי הוא בחזקת כשרות, מותר לו לשחוט ולבדוק לעצמו ולמכור, ואין בזה חשש, שעד אחד אין לו נאמן באיסורין, בין שיש לו הנייה בעדותו בין שאין לו הנייה בעדותו.
ויוצא נכנס משגיח
המניח עובד כוכבים בחנות, אף על זרה עבודה — שיצא ונכנס מפליג, מותר. ואם הודיעו שהוא פי ויגוב, ויסתום שישתום כדי.
עובד זרה עבודה לט: ישראל יושב בצד עדרו של עובד כוכבים, ועובד כוכבים חולב לו ומביא לו, ואינו חושש. היכי דמי? אי דליכא דבר טמא בעדרו — פשיטא, ואי דאיכא דבר טמא בעדרו — אמאי? לעולם דאיכא דבר טמא, וכי קאי חזי ליה, וכי יתיב לא חזי ליה. מהו דתימא: כיון דלא חזי ליה דיתיב, דלמא מייתי ומערב ביה — קמ״ל: כיון דקאי חזי ליה, מירתת אירתותי ולא מיערב ביה.
כשרות השגחת
רמב״ם מאכלות אסורות יא, כ: בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל, היו לוקחין היין מכל אדם מישראל ואין חוששין לו. ובחוצה לארץ לא היו לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות. ובזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות.
רדב״ז שם: שלא נחשדו עמי הארץ אלא למכור דבר שחושבין שהוא מותר, כגון דמאי. אבל דבר שהוא אסור לכל מן הדין — לא נחשדו עליו.
ערוך השלחן יו״ד קיט, ד: ונראה טעמו של הרמב״ם, דאע״ג דהתורה האמינתו לכל אחד מישראל על האיסורים, מ״מ חנוני קבוע שמוכר תמיד בכל עת ובכל שעה, שאני, דהוא מורה התירא.
משיב דבר ב, ז (סי׳ הרמ״א הגהת): ומזה הטעם כתב הרמב״ם בשם ס״א קי״ט, דאין קונין יין וכדומה ממי שאינו מוחזק בכשרות, אף על פי שמותר לאכול ברבים. מכל מקום בעינן שיהא מוחזק בכשרות בביתו, מטעם שלא יחכמו רבים לדקדק אחריו, אם יהא דבר שיהא מקום לחשוד.
הגבלות
משנה כתובות ב, ז: שני אנשים זה אומר אני כהן וזה אומר אני כהן, אינן נאמנין.
רא״ש: משום דהוי שבח כהונה ורווח מתנות כהונה לו ולזרעו לדורותיו.
שו״ע יו״ד קיט, א-ל: הֶחָשׁוּד לֶאֱכֹל דְּבָרִים הָאֲסוּרִים, בֵּין אִם הוּא חָשׁוּד בְּאִסּוּר תּוֹרָה בֵּין אִם הוּא חָשׁוּד בְּאִסּוּר דְּרַבָּנָן, אֵין לִסְמֹךְ עָלָיו בָּהֶם. וְאִם נִתְאָרַח עִמּוֹ, לֹא יֹאכַל מִשֶּׁלּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁהוּא חָשׁוּד עֲלֵיהֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֲפִלּוּ מִמִּי שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּד, רַק שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא מֻחְזָק בְּכַשְׁרוּת, אָסוּר לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ יַיִן אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לְאִסּוּר. מִיהוּ אִם נִתְאָרַח אֶצְלוֹ, אוֹכֵל עִמּוֹ.
מ-ז: חוּץ מִמִּי שֶׁהוּא מְפֻרְסָם בְּאַחַת מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אוֹ שֶׁאֵינוֹ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְחִלּוּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא, בִּשְׁאָר אִסּוּרִים נֶאֱמָן, אֲפִלּוּ עַל אוֹתוֹ דָּבָר, נֶאֱמָן בְּשֶׁל אֲחֵרִים, וּמַאֲמִין בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זַ״ל, לוֹמַר הוּא מֻתָּר.
ש״ך שם ס״ק א: אבל קשה, שהרי בסי׳ א׳ פסק המחבר כהרמב״ם דבעינן שיהא השוחט נאמן, דהיינו דלא כדעת המרדכי שכתב שא״צ, דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא. וצ״ל דדעת הטור ויוסף לחלק, דשאני טבח שוחט, דשחיטות דיני מרובים, וגם דשכיחא טובא, ויכול לעשות שהייה או דרסה או שאר פסולים, ואם לא הוחזק בכשרות אסור.
בכורות לה: כל המומין הראויין לבא בידי אדם — רועי כהנים אינן נאמנין, רועי ישראל נאמנין. ר״מ אומר: החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. רשב״ג אומר: נאמן הוא על של עצמו.
תחרות ויצירת הפרטה
משנה דמאי ז, ד: החמרים שנכנסו לעיר, אמר אחד שלי מתוקן ושל חבירי ישן, ושל חבירי מתוקן — אינן נאמנין. רבי יהודה אומר: נאמנין.
לרמב״ם: ר״ל שכבר הופרשו שם. ה״מ פי שהוא מזכה ממנו המעשרות, אף על פי שהוא נאמן אינו נאמן, מפני שהם שותפין, או שאנו חושדים אותם זולתו, מפני שזה גומל זה את זה. ואין הלכה במה שהביאו למדינה, כר׳ יהודה.
ערוך שולחן סימן לו: שנים שנשבעו לעשות דבר אחד, ועבר מהם אחד על השבועה, השני פטור ואינו צריך התרה. לפיכך איש ואשה שנשתדכו זה לזה וקבלו חרם לינשא לזמן קבוע, שיעכב מי שלא לינשא לאחר, והעביר המועד — והלה מותר ואינו צריך התרה. וגם המעכב עצמו מותר בלא התרה לאחר שנשא שכנגדו. הגה: ואפילו אם טען העובר המועד שהיה אנוס, אינו נאמן זה שיתחייב, שכנגדו עדיין בשבועתו.
ביאור הגר״א שם ס״ק כב: דלא הוי אפי׳ כגוי, כיון שנוגע בעדותו לאו כמיניה כל, ואף לענין איסורא.
אגרות משה יו״ד א, ד: שעיקר המעלה שהמשגיח ומועד הכשרות נוטל שכרו מהבעלים, ולא מהכשרות, שלכן אינו צריך להחניף את הבעלים, רק שרוצים שיתירו להם הכל, והם משלם שכירותם, כי ועד הכשרות עליו, ולא בעלי בתי החרושת והחנויות הבעלים שצריכין השגחה. שלכן עושה המשגיח מלאכתו באמונה, דאין לו שום צורך להחניף לבעלים. והועד הוא ועד הכשרות, אלו שנמנו מהרבנים, דאין שום שכר לועד הכשרות יותר כשיכשירו משיאסרו.
ואיני רואה שיוכלו ליתן הכשר אלא דוקא במשגיח, וליכנס בכל מקום ושיוכל לבא בכל עת תמידי, ובלא רשות שום ובלא עיכוב שום מבית החרושת. ובאם שלא יהיה המשגיח ירא שמים ואמיץ רוח — לפתחו תיכף יאסור. כי הבעלים וכל הפועלים שלא להאמין להם כלל, ויחזיקם לחשודים, הבעלים וכל הממונים וגם הפועלים, ואם יזדמן איזה חשד, יאסור בלא קבלת שום תירוצים. ויהיה זה כתוב וחתום בכתב חוזה, שיהיה לו כח גם בדיני המדינה. ואם המשגיח הוא איש שאינו חושד באינשי כל כך, אינו ראוי להיות משגיח. וכן אם חסר לו אומץ רוח ויפות דעתו, אינו ראוי להיות משגיח.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה