ב״ה
**כללי איסור מלאכה בחול המועד**
איסור מסחר בחוה״מ — מותר אם זה בגדר דבר אבד שיפסיד מהקרן, אפילו בפרהסיא (שעה״צ תקלט, ו). ההיתר כולל חשש להפסד לקוחות קבועים (משמעות השו״ע תקלט, יג ובמ״ב ס״ק מד). וכן ברווח שאינו מצוי (תקלט, ה, ט ובמ״ב). ברווח מרובה התירו אם זה בצנעא. וכן התירו אם רווח יועיל לו להוציא יותר לשמחת יום טוב, ואין לו די כסף שיכול להוציאו ליום טוב, אפי׳ שהוא מצוי — היתר זה נאמר דוקא בצנעא, ויוציא יותר על שמחת יו״ט (תקלט, ד). עוד התירו למכור בצינעא כשהרווח מרובה (תקלט א ברמ״א).
התירו למכור לצורך המועד, תבלין ירקות ודגים, ודבר זה מותר בפרהסיא. כמו כן התירו למי שאין לו מה לאכול — המוכר או הפועל שלו (שם, יב).
איסור מלאכה עם טרחה מרובה או ביטול שמחת החג — ראה סי׳ תקלה שאף שבדבר שאינו מלאכה חשובה, דהיינו העברת חפצים, החמירו.
יש מחלוקת אם יש איסור הוצאה ביום טוב שלא לצורך. החזו״א בספרו (קלה ד״ה רא״ש) כתב להקל אך החמיר לעצמו (אורחות רבנו ח״ב עמ׳ קכא). מהמ״ב (תקלו בביה״ל ד״ה ומותר לגבי מחמר) משמע להחמיר. אך המאירי (ר״ה יח ע״ב ד״ה אין כותבין) מקל.
ככלל, המ״ב משווה מלאכות דחוה״מ לדיני מלאכה בשבת. והחמיר גם בסי׳ תקלט ד״ה אינו מותר לגבי מחתך, ואף שמותר ליטול גבשושית, לדעתו הוא רק כשהוא לצורך ממשי במועד (תקמ, ז). אבל החזו״א (סי׳ קלה ד״ה רא״ש) כתב שכל מלאכה שאין בה טורח ועמל לא נאסרה, ומוכיח זאת מהיתר השקיה לצורך הרווחה (מועד קטן ו ע״ב).
**כללים כלליים: **
ביסוד איסור המלאכה בחוה״מ — שמירת שבת כהלכתה פרק סח הערה פג והערה קב, שהכל מיוסד על טירחה.
מלאכת אומן בשינוי — כדין מלאכת הדיוט (שו״ע תקמא, ה).
מלאכה שנעשית בדרך של פסיק רישא ממלאכת היתר — מותר (תקלו, ב ובמ״ב ושש״כ סו הערה קפא).
עשה מלאכה באופן האסור — ראה שו״ת שבט הלוי ו, סח, דאם מלאכת חוה״מ דרבנן אולי יש להקל, וסיים בצ״ע. ודעת הגרש״ז (ששכה״ל סח הערה מד) שיש לאסור לכו״ע כי בשבת גם במלאכות דרבנן כמטביל כלים ומפריש תרו״מ אסור, ומ״מ גם הוא מסיים בצ״ע.
---
**היתר מלאכת אומן (שצריך לאמן את ידיו לעשותה)**
| | לכוון מלאכתו למועד | האם מותר לקחת שכר | שלא לצורך המועד | האם דווקא בצנעא | |---|---|---|---|---| | **צרכי המועד** | רק מלאכת הדיוט (שו״ע תקמ, א). | אסור (שו״ע תקלו, א). | אסור (שו״ע תקמב, א). יש מתירים אם לא מוצא מי שיעשה ללא שכר (מ״ב תקמב, ב על פי הריטב״א). | לא שייך. אם ניכר שהוא צורך המועד מותר בפרהסיא (מ״ב תקלה, ג). | | **צרכי אוכל נפש וצרכי הגוף** | מותר (שו״ע תקלא, א). | מותר (שו״ע תקלג, א. שעה״צ תקמ׳ ס״ק כב). | מותר (ביה״ל תקמב א). ירא שמים יחמיר (בגלל הריטב״א). | אסור. אבל לא צריך לדקדק שיהיה בכמות שתהיה רק למועד. אם ניכר ואינו אומנות כמוכרי ירק ותבלין מותר בפרהסיא (שו״ע תקלט, י). | | **צרכי מכשירי אוכל נפש** | מותר. | אסור (תקמ מ״ב ס״ק כז). | מותר (תקמב א׳ בביה״ל). ירא שמים יחמיר. | אסור. מותר (כ״מ משעה״צ תקמ, כג). | | **צרכי הרבים** | אם זה לצורך המועד — מותר (מ״ב תקמד א). | מותר (תקמד, א). אבל כשיש מנהיג אסור (מ״ב שם). | מותר (מ״ב בביה״ל תקמב, א). | מעשה הדיוט מותר גם שלא לצורך המועד (מ״ה תקמד א). מותר גם בפרהסיא (תקמד, א). | | **צרכי מצווה** | מצווה עוברת — מותר (שו״ע תקמה, ג). מצווה שאינה עוברת אפילו צורך המועד — הדיוט (רמ״א תקמד, א). | למצווה עוברת מותר גם אם כיוון, ואף בשביל תפילין לאחר המועד מותר בדיעבד (ביה״ל תקמה ג ד״ה לעצמו). | מלאכות המותרות כשעושה למצווה מותר בשכר (ביה״ל תקמב, א). | בתפילין — שזו מצווה הנוגעת לאדם עצמו — מותר גם אם זה לא לצורך המועד (שו״ע תקמה, ג). | | **פועל שאין לו, או למשפחתו, מה לאכול** | מותר. | בדיעבד שרי (ביה״ל תקמה ג ד״ה לעצמו). | זהו עצם ההיתר במקרה זה. | מותר גם אם זה לא לצורך המועד. כשאפשר — יעשה בצנעא. | | **דבר האבד** | מותר (שו״ע תקלז, א). | אסור (תקמ, ד ברמ״א). | מותר (רמ״א בתקמב, א. כלבו). ירא שמים יחמיר (ביה״ל תקמב ד״ה ודבר האבד). | אם עלול להיגרם הפסד ומצוי שיהיה הנזק — מותר (ביה״ל תקלז ד״ה דבר האבד). בספק יעשה בצינעא (מ״ב תקלז ס״ק א), אבל משמע בעלמא מותר בפרהסיא (מגיד משנה ז, ג). |
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה