לחודש שבט - הצמחת הלב

יום הלב הצמחת בס״ד שלישי שבט כ״ג

פסוקים א׳-ג׳, פרק א׳, דברים:

וַיְהִי בְאַרְבָּעִים שָּנָּה בְעַשְתֵּי עָּשָּר חֹדֶש בְאֶחָּד לַחֹדֶש דִבֶר מֹשֶה אֶל בְנֵּי יִשְרָּאֵּל כְכֹל אֲשֶר צִוָּה ה׳ אֹתֹו אֲלֵּהֶם…

בְעֵּבֶר הַיַרְדֵּן בְאֶרֶץ מֹואָּב הֹואִיל מֹשֶה בֵּאֵּר אֶת הַּתֹורָה הַזֹאת לֵּאמֹר.

רש״י: ״באר״ — לשון פירשה בשבעים לשון.

מסכת ראש השנה, דף ב׳ ע״א:

תוספות. רש״י. דף י״ד ע״א.

משלי, פרק י״ג, פסוק כ״ד:

שֹונֵׂ֣א שִׁ֭בְטֹו חֹושְֵׂ֣ך בְנֹ֑ו וְְ֝אֹהֲבֹ֗ו שִֽׁחֲרֹ֥ו מּוסִֽׁר.

מועדים בהלכה — הרב זווין. שפתי צדיקים, פרשת דברים:

…ופירש״י ז״ל בפסוק בעבר הירדן… ביאר אותה בשבעים לשון…. והנה צריכין להבין מה פרשה בשבעים לשון…. ועוד יש לדעת מהיכן למד משה את לשון השבעים, כי חלילה לומר זאת על פה קדוש שלמד ח״ו מן עכו״ם…

ולכן יורה דרכו שלא למד משום אדם שבעולם, אלא שהקדוש ברוך הוא נתן לו עינים לראות ולב לדעת את כל סתרי התורה ומקור כל אות ואות בתורתינו הקדושה, וכך הבין מתוך התורה את מקור כל השבעים אומות המרומזים בתורתינו הקדושה, ומהיכן הוא חי ותם, ומשם למד את כל תנועתם והנהגתם, וכל צירופיו ורמזיו.

…ולפי שרצה משה רבינו ע״ה להכניע ולהכניס שפלות וכניעה בכל ב׳ האומות שידעו כולם את מעשי ד׳ עם ו׳, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו ובלעדו אין אלקים, לכן פירשה בשבעים לשון, ולא שכתב ח״ו בהכתב ולשון של כל אומה, רק שצירף את אותיות התורה על שבעים צירופים, דהיינו כ״ב אותיות א״ב צירף על פי חילופי ותמורות אותיות, כפי ענינה ומקורה השייך לכל אומה.

אמנם התחיל לעשות זאת בראש חודש שבט, כמו שכתוב (פסוק ג׳) בעשתי עשר חודש באחד לחודש [דבר] משה כו׳, והטעם שידע בנבואתו שיום צאתו מן העולם הזה יהיה בשבעה באדר, ואז יעלה עמו כל הבל תורתו, אך מתיירא ה׳ שלמד כל ימי חייו.

הקדוש משה רבינו ע״ה היה אולי ח״ו על ידי שפירש להם את התורה בתמורות אותיות, יהא ח״ו על ידי זה אחיזה ויניקה שום לחיצונים מאור תורתינו הקדושה, לכן כיון במחשבתו הקדושה את שם הוי״ה ב״ה היוצא מן ר״ת של (ויקרא כ״ז, לג) ״והיה הוא ומירנו המר ואם״, ושיהא השם הזה למחסה ולמסתור שלא יצא שום ניצוץ מהקדושה לחוץ ח״ו, אלא אדרבה להוציא מהם כל ניצוצין קדישין, כמשמעות הכתוב (שם) ״והיה הוא ותמורתו יהיה קודש״, היינו שיבא הכל אל הקדושה.

ומזה נקבע לדורות הצירוף של ראש חודש שבט, שהוא ר״ת של ״והיה הוא ימירנו המר ואם״ של השם יהו״ה, כמבואר בכתבי האר״י ז״ל (משנת חסידים, מס טבת ושבט פ״ז), והיינו לפי הטעם הנ״ל שבראש חודש שבט הואיל משה באר את התורה בשבעים לשון של תמורות האותיות כנ״ל.

שמות משמואל, פרשת בשלח:

יש להתבונן בענין יום ט״ו שבט, הלוא מה שהוא ר״ה לאילן הוא דבר טבעי, שיצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה, ומה ענין, שלא יאמר שאין בו קדושה ולא מצוה ולא תחנון, ולא ענין ממעניני ישראל ולא נס נעשה בו. ונראה:

דהנה כתיב (ישעי׳ נ״ה) ״כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה וגו׳ כן יהיה דברי׳ אשר יצא מפי ה׳ וגו׳״. הנה המשיל הנביא דבר ה׳ לגשמים המצמיחים. ונראה, דענין האילן הוא ממוצע בין הפרי לארץ, והוא המחבר בין פרי הארץ לארץ. ונראה שרמז שלו בגימטריא צ״א, כמספר גימטריא שני השמות הוי׳ ואד׳, שמים וארץ, והוא חיבור שמים וארץ, ואליהם מתיחסים.

ומן מהותו של האילן בגשמיות נלמוד על רוחניותו, וע״כ נמשל בו האדם, כדכתיב (דברים כ׳) ״כי האדם עץ השדה״, כי צורת האדם הוא לחבר העליונים והתחתונים, באשר יש בו נשמה מהעליונים וגוף נושא הנשמה מהתחתונים…

והנה כמו גשמים המצמיחים את הפירות, כן הארה אלקית שניתנת בלב אנשים היא המעוררת את האדם שיעשה פירותיו, וזהו שדימה הנביא נמי דבר ה׳ לגשם ושלג…

והנה כמו הגשמים הגשמיים מתגלות פעולתם באילנות אחר שליש השנה, שעלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה, כן נמי, מראש השנה לצדיקים שנכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, ומיוה״כ ואילך יום ראשון של סוכות שהוא חסד, שמתקרבים גם הבלתי ראויים מצד הדין, שבחסד חסד, הארה אלקית נכנסות באדם יום אחר יום, והאיש שאיננו שוטה המאבד את לו שנותנין, מתוספים בו חיות ורגש הנפש, וכשהגיע שליש השנה כבר נשלמה בחי׳ הלב שבאדם, כמדרש (פ׳ שמות) שהלב ניתן בשליש העליון שבאדם, והיא כדמיון השרף שעלה באילנות, שהפירות חונטים מעתה.

כתיב באדם (משלי י״ז) ״מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין״, כאשר עבר שליש השנה ובו נשלמה בחי׳ הלב, למה זה, מתחיל זמן יותר בהיר לתורה ועבודה אחר שעברו ירחין דעשו, והם ימי שבאדר ופורים וניסן ופסח וספירה ושבועות, ומתעלין והולכים יום אחר יום, ומכינים עצמם לארבע הפרשיות, עבודה בתורה ומצוות באופן יותר נעלה מכל השנה, בחיות ורגש והתעוררות הלב.

ובכן, כמו שר״ה לאילן הוא כנ״ל המחבר, כן הוא באדם הדומה לאילן, שאז מתחילה תקופה חדשה בהתפעלות הלב יותר מאשר עד כה. ואף לאנשים שמיעטו בעבודה עד הנה, מ״מ ההארה האלקית בודאי עשתה את שלה בהעלם עכ״פ, וניתנת בו בחי׳ לב, ואם עוד יתישב בדעתו ימצא בעצמו בחי׳ הלב והרגש יותר מאשר עד הנה.

ולפי האמור תובן מחלוקת ב״ש וב״ה ששניהם מתכוונין לדבר אחד, והאילן הגשמי הוא דוגמא לאדם, ושניהם מודים שמחשבים שליש השנה שתיגמר בחי׳ הלב הניתנת משני שלישי האדם ולמעלה. אך ב״ש מדברים לפי מדתם מדת הדין, וצדיקים הזוכים בדין נכתבין ונחתמין בר״ה לאלתר לחיים, ונפסקו להם גשמים רוחניים כנ״ל, ונשלם שליש השנה בא׳ בשבט שנשלמה בחי׳ הלב שבאדם.

ולעומת האדם, האילן טבע דוגמתו שהוא חסד, וב״ה מדתם חסד, מחשבים מט״ו תשרי יום ראשון של סוכות שבחסד, שמשם ואילך מתחילין לחשוב שליש השנה, כאמרם ז״ל (ויק״ר פ׳ ל׳ מ״ה) ״מן הכא אזל דאזל נחל חושבנא״, ואחריהם נמשך טבע האילן, ע״כ יגמר שליש השנה שהוא גמר בחי׳ הלב בט״ו בשבט.

ולפי האמור יובן היטב ענין ט״ו בשבט שאין אומרים בו תחנון, שהוא באמת זמן שמחה מלומדה לישראל הרוצין לעבוד את ה׳ בבחי׳ לב, ולא בקרירות רוח ומצות אנשים.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות