בס״ד
הסיבה להסיבה – תשע״ט
עיקר ליל הסדר הוא ה״מגיד". מצוות "והגדת לבנך", היא כל כך חשובה, עד שחז״ל מלמדים אותנו, שאם אין לאדם בן שיוכל לספר לו- שיספר לאשתו, או לחבריו או למי שמיסב איתו. ואם הוא לבד לבד ואין איתו אף אחד? מקיים את המצווה על ידי ששואל את עצמו ומשיב לעצמו.
ומה שואלים הילדים? הם שואלים על הדברים המשונים שהם רואים. כל דבר שהוא משונה, הם שואלים עליו ומחפשים תשובה. ואנחנו, נשיב להם על השאלה. ארבעת השאלות המופיעות בהגדה הן:
והתשובות?
למה מטבלין פעמיים בלילה הזה? כתבתי על זה מאמר לפני כמה שנים ולא נשוב על התשובה הזו, רק נאמר שאכן, אין תשובה לשאלה זו בהגדה ולא בדברי חז״ל, והדבר מכוון.
השאלה השניה- מדוע אוכלים מצה בלילה הזה ולא ככל הלילות? התשובה מופיעה בהגדה: "מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם" (שמות יב לט)". אמנם יש להעיר שכבר כמה ימים לפני כן – ציווה ה' שיאכלו אותו בחיפזון, ואם כן – המצה איננה פרי המקרה, אלא בכוונת מכוון – יש לאכלה בחיפזון, כך שלא יספיק הבצק לתפוח, וכך מובן למה מצווה זו נוהגת לדורות. אבל, בפשטות – התשובה היא כפי שנכתב לעיל.
השאלה השלישית מקבלת מענה דומה- מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות א יד).
השאלה הרביעית – מדוע אנו יושבים מסובים, לא מקבלת מענה בהגדה. מה התשובה? [כבני מלכים וכד']
המעניין הוא, שהשאלה הזו היא חדשה בהגדה שלנו. קודם כל, היא אכן לא מופיעה במשנה:
משנה מסכת פסחים פרק י
"מזגו לו כוס שני. וכאן הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן- אביו מלמדו.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?
שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה
שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור
שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי
שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים
ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה"
ברור למה השמטנו את השאלה של המשנה לגבי הבשר, כי אדרבה, אסור לאכול צלי בלילה הזה, אם לא את קרבן פסח, אז הבן שרואה שאוכלים בשר מבושל עם רוטב כרגיל, לא שואל שום שאלה. שום דבר לא תמוה בעיניו.
מה שלא ברור כל כך הוא, מדוע לא נשאלת השאלה במשנה על כך שכולנו מסובים. התשובה לכך היא פשוטה מאוד- כי אין בזה שום דבר משונה או תמוה… בכל השנה כולם מסבים לשולחן בזמן המשנה. כבר במגילת אסתר הדבר מופיע כדבר שגרתי ופשוט בתיאור המשתה, שאנשים מיסבים על מיטות זהב וכסף וכו'. ופסוק מפורש יותר קיים בעמוס [ו, ד] "הַשֹּֽׁכְבִים֙ עַל־מִטּ֣וֹת שֵׁ֔ן וּסְרֻחִ֖ים עַל־עַרְשׂוֹתָ֑ם וְאֹכְלִ֤ים כָּרִים֙ מִצֹּ֔אן וַעֲגָלִ֖ים מִתּ֥וֹךְ מַרְבֵּֽק".
אלא שבשני המקרים האלה שהבאתי מן המקרא, אין שימוש בשורש הסיבה. אדרבה, כל מקום שכתוב במקרא שורש זה, מדובר על משהו שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים בהלכות ליל הסדר.
דוגמאות מספר לדבר זה:
"ואנשי סדום נסבו על הבית" [ברא' יט, ד]
"והנה תסובינה אלומותיכם" [ברא' לז, ז]
"ויסב מעליהם ויבך" [ברא' מב, כד]
"ונסב לכם הגבול מנגב" [במד' לד, ד]
"רב לכם סב את ההר הזה, פנו לכם צפונה" [דב' ב, ג]
"עד שהמלך במסיבו נתן ריחו" [שה״ש א, יב]
במה מדובר? בד״כ מסובר בסיבוב- חלקי או שלם. אין לזה קשר עם צורת הישיבה כלל. לפעמים, הסיבוב משמעו התרחקות, וכמו שפירש הרא״ם:
רבי אליהו מזרחי בראשית פרשת מקץ פרק מב פסוק כד
"ויסב מעליהם" - נתרחק מעליהם. לא מלשון סבוב והקפה, כמו שכתב הרד״ק ז״ל (בספר השורשים שרש סבב).
לעומת זאת, בזמן המשנה, יש לנו עדויות רבות מאוד ש״הסיבה" פירושה לשבת לשולחן. משם אנחנו מכירים את השורש הזה בהקשר של ישיבה, וכמו שמובא בתוספתא בדברי התנאים בצורה מפורשת:
תוספתא ברכות פרק ד הלכה ה
כיצד סדר הסב? בזמן שהן שתי מיטות, גדול מסב בראשה של ראשונה, שני לו למטה ממנו. בזמן שהן שלוש מיטות- גדול מסב בראשה של אמצעית, שני לו למעלה ממנו, שלישי לו למטה ממנו…
ובמדרש במדבר רבה פ״א סי' ב
מהו ויסב? שהרביצם כדרכי המלכים רבוצין על מיטותיהם
בשני המקורות דלעיל, רואים שמדובר על הסיבה על מיטות, בצורה הישיבה כמו שרגילים היו באותם ימים. במקור הבא, אנו רואים שמדובר על ישיבה כללית, לאו דווקא על מיטות:
תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ה
מעשה ברבן שמעון בן גמליאל ור' יהודה ור' יוסה שהיו מסובין בעכו וקדש עליהן היום [שבת] אמ' לו רבן שמעון בן גמליאל לר' יוסי ברבי רצונך נפסיק לשבת אמ' לו בכל יום אתה מחבב דברי בפני יהודה ועכשיו אתה מחבב דברי יהודה בפני הגם לכבוש את המלכה עמי בבית אמ' לו אם כן לא נפסיק שמא תקבע הלכה לדורות אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר' יוסי
גם בנושא פסח, כשהמשנה אומרת "אפילו עני שבישראל, לא יאכל עד שיסב" – הכוונה היא לדאוג לעני שיאכל. אין לזה שום קשר עם חיוב כלשהו להיסב על מיטה או ספה – וכי ייתכן שיחייבו את העני להלוות בשביל ארבע הכוסות, ומאידך – חיוב לקנות מיטה להסב עליה? !
כמו כן, הבן לא רק שלא שואל למה מיסבים, כי כל השנה מיסבים, אלא שהמשנה גם לא כותבת בשום מקום שיש חובה כלשהי להיסב. ייתכן לומר, שהמשנה לא צריכה להגיד לנו שיש חובה להיסב, אם גם כך כולם מיסבים. אם כן- מה משונה בעיני הבן שכולם מיסבים? ממה נפשך…
עם זאת, אנחנו מוצאים בתלמוד, פירוש אחר למילה הסיבה:
תלמוד בבלי מסכת ברכות מב. -מב:
היו יושבין - כל אחד מברך לעצמו, הסבו - אחד מברך לכולן. בא להם יין בתוך המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו. אחר המזון - אחד מברך לכולם, והוא אומר על המוגמר, ואף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה.
מה זו ההסבה כאן? האם ייתכן שמדובר על הסיבה על מיטות? אם הם על מיטות יזמנו, אם על כסאות – יברכו כל אחד לעצמו? משונה מאוד… ולמרות שרשי על אתר מפרש שמדובר על מיטות, כדאי לראות את דברי התוס' שמרחיבים את פירוש רשי:
תוספות מסכת ברכות מב.
ואנו אין לנו הסבה אלא בפת בלבד ופת מהני אפי' בלא הסבה דדוקא לדידהו שהיו אוכלים בהסבה היו צריכים הסבה אלא ישיבה שלנו הוי קביעות לנו כהסבה דידהו שהם היו רגילים כל אחד להסב על מטתו ועל שלחנו אבל עכשיו כולנו אוכלים על שלחן אחד וכשאנו אוכלין יחד היינו קביעותינו
ואם נוסיף לזה את הרמב״ם שפוסק מתוך הגמרא הזו בברכות, מעתיק את דין הגמרא בשינויים קלים, והם אלה שיבארו לנו מה פירושו של הרמב״ם למילה הסבה:
רמב״ם הלכות ברכות פרק א הלכה יב
רבים שנתועדו לאכול פת או לשתות יין ובירך אחד מהן וענו כולם אמן הרי אלו מותרין לאכול ולשתות, אבל אם לא נתכוונו לאכול כאחד אלא זה בא מעצמו וזה בא מעצמו אף על פי שהן אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו, במה דברים אמורים בפת ויין בלבד אבל שאר אוכלים ומשקין אינן צריכין הסיבה אלא אם בירך אחד מהן וענו כולן אמן הרי אלו אוכלים ושותין, ואף ע״פ שלא נתכוונו להסב כאחד
אם כך, דעת הרמב״ם והתוספות היא שהסיבה היא התוועדות יחד. הסיבה פירושה לאכול יחד. מעתה, מובן למה הגמרא מכריחה את העני להיסב: אפילו עני שבישראל – לא יאכל עד שיסב. אין הכוונה שלא יאכל אם אין לו כריות ומיטה, אלא מדובר על כך שלא יאכל לבד! אתה בן חורין בלילה הזה, אתה חלק ממשפחה גדולה שקוראים לה עם ישראל! "אבל אין לי עם מי לאכול…", תחכה בפתח, וכשיגידו "כל דכפין ייתי ויכול" תצטרף. אף אחד לא אוכל לבד בלילה הזה.
גם פשט דברי התלמוד הירושלמי, כשהוא מסביר את הטעם להסיבה, מראה שאין מדובר על תנוחת ישיבה, אלא דווקא על צורת ההתארגנות:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פסחים פרק י
אמר רב לוי ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות אוכלין מסובין להודיע שיצאו מעבדות לחירות.
והגדר של ההסיבה הזו, שקשורה לעיגול שדיברנו עליו בתחילה, היא גם בגדר ההלכתי של אכילת קרבן פסח, וכפי שמביא הרמב״ם בהלכות קרבן פסח:
רמב״ם הלכות קרבן פסח פרק ט
שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד צריכה כל חבורה מהן לעשות לה היקף שנאמר מן הבשר חוצה, מפי השמועה למדו שצריך ליתן לו חוצה למקום אכילתו, ואלו הופכין את פניהן אילך ואוכלין ואלו הופכין את פניהן אילך ואוכלין כדי שלא יראו מעורבים.
מצאנו שלושה טעמים עד כה:
אכילת הקרבן ביחד- בהתוועדות, ולא יהיה אדם מישראל שאוכל לבד (עפ״י התוס')
עבד אוכל בעמידה, בן חורין אוכל בישיבה, היא ההסיבה (ירושלמי). לא רק עבד, אלא מי שפוחד – אוכל בעמידה, מי יודע איזו צרה תגיע. העשיר, יכול לשבת בכורסא נוחה ולשקוע בה, כי הוא לא חושש ממה שיבוא.
צריך חבורה סגורה במעגל, כמו אנשים שאוכלים בשולחן אחד, שגביהם כלפי חוץ. גם כאן יש שני עניינים – הפחד מהאחרים (החבר מהמילואים), וההתכנסות פנימה (רמבם)
הרעיון הוא רעיון יפה, אבל הרמב״ם עצמו, בהלכות פסח, מפרט לנו את הלכות ההסיבה, עד לפרטים הקטנים ביותר -
רמב״ם הלכות חמץ ומצה פרק ז
הלכה ו
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר +דברים ו'+ ואותנו הוציא משם וגו', ועל דבר זה צוה הקדוש ברוך הוא בתורה +דברים ה'+ וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית.
הלכה ז
לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב ב דרך חירות, וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ג ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות, שיעור כל כוס מהן רביעית.
הלכה ח
אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, אשה אינה צריכה הסיבה, ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה, ובן אצל אביו והשמש בפני רבו צריכין הסיבה, אבל תלמיד בפני רבו אינו מיסב אלא אם כן נתן לו רבו רשות, והסיבת ימין אינה הסיבה, וכן המיסב על ערפו או על פניו אין זו הסיבה, ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו, ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך.
פתאום יש הלכות. זה לא עניין של נוחות, זה עניין של חובה! אם בטעות שכחתי להיסב- לא יצא ידי חובה. אם היסב על צד ימין או אחורה- לא יצא ידי חובה.
ובאמת ישנם שני שבילים בראשונים להתמודדות עם ההסיבה- האם מדובר על התוועדות, וממילא – גם אכילה על כיסא סביב השולחן היא בסדר גמור (ואולי אפילו עדיפה, מאשר העינוי הזה שנקרא הסיבה - מהרי״ל) וכך מסכם הרב זייני את מאמרו: "ברור שההסיבה אינה קשורה למיטות, אלא היא אותה התאספות יחד סביב קרבן פסח ועבודת ה' בלילה הזה, והיא זכר לאותה הסבה שהסבנו כבר במצרים ובכל הרגעים בהם הקב״ה עשה לנו ניסים בלילה הזה, במצרים…" או האם ההסיבה היא דין מחוייב, ואפילו יש מי שאומר (ציץ אליעזר) שיש להם גדר של דין דאורייתא, וכך כתוב הרב ולדנברג: "ומהך לישנא של "לפיכך" שכותב רמב״ם משמע דס״ל דענין חיוב ההיסבה הוא פועל יוצא ממה שחייבה תורה להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, וחכמים קבעו את הדפוס לזה באיזה צורה שיבצענו, ואם כן כל עוד שלא קיים בכזאת חסר לו עדנה החיוב דאורייתא"
מכאן, קודם החלק ההלכתי – מי שרוצה לצאת ידי חובת כל הדעות, יסב על צידו השמאלי בדרך נוחה, ולא בדרך של עינוי סיני עתיק.
אבל החלק הפנימי של ההסיבה, והוא החשוב. יש שני מאפיינים במצת המצווה – היא שמורה, דהיינו שהשגיחו עליה משעת הקצירה, לבל תחמיץ, ודבר נוסף – היא עגולה. מניין שהיא עגולה? שנאמר עוגות מצות כי לא חמץ. המצות הן עוגות = עגולות. גם בימינו, המצות שאנו אוכלים בליל הסדר הן בדכ עגולות, אם הן עבודת יד. המצות המרובעות נוצרו מרובעות בגלל נוחות המכונה שבהן הן נעשות, והיעילות של השימוש בבצק. אגב, המכונות הראשונות, עשו מצות עגולות, ויש מצות שמיוצרות בצרפת, עדיין עגולות.
מה למדנו על ההסיבה?
ליל שימורים הוא ואין לנו מה לפחד. אפשר לשבת בנחת. אנחנו בני מלכים, אנחנו בני חורין, אנחנו מצה שמורה. הקב״ה דואג לנו, שעם ישראל לא יפספס את תפקידו, לא יחמיץ את המשימה שלו, לא יירדם בשמירה. שומרים הפקד לעירך – כל היום וכל הלילה.
אנחנו מקיפים ויוצרים מעגל שעוטף את הפסח, הוא הקרבן שמייצג את הבחירה של הקב״ה בעם ישראל. ה' שומר עלינו כי בחר בנו, ואנחנו שומרים על הקרבן שמייצג את השמירה – אנחנו שומרי השמירה. גם המצה היא עגולה.
אפשר להוסיף עוד רעיון אחד – מה ההבדל בין עגול לבין ישר? ישר זה מנקודה לנקודה, בדרך הפשוטה. איך מגיעים ממצרים בדרך הישרה והפשוטה? דרך גוש קטיף, דרך חבל עזה. קצר וקולע. אבל הקב״ה מסובב אותנו דרך ים סוף "וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר". הקב״ה לא רצה להוליך אותם בדרך הישרה והפשוטה. למה? נראה שזה דבר משונה… למה הקב״ה לא הוציא אותנו אחרי מכה אחת? למה הקב״ה השאיר במצרים 80% מהעם? למה הקב״ה הכביד את לב פרעה?
התשובה היא המצה העגולה, הלא ישירה וקצרה. הקב״ה הוא המסובב, הוא המסב, הוא המנהל את העולם בדרכו שלו. החכמה הא-להית היא למעלה מכל הבנת אדם, והיא זו שנרמזת לנו ביציאת מצרים. מה הקשר בין חד גדיא לבין פסח? אולי זה. להגיד לנו שגם מה שנראה עגול ומסובב, הוא מסובב על ידי כוונת מסובב. כולל סיבוב כדור הארץ. פסח כשר ושמח!
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה