עני המהפך בחררה

Page1

בס״ד זצ״ל שאולי הרב ע״ש מדרש בית

בחררה המהפך עני

1) זילברשטיין– יצחק הרב נא (הערב ב״ב אלחנן רמת )רב הבחין ולפתע ערב, לפנות קודש, בשבת ברחוב שהלך בבחור שהיה מעשה

של100 בשטר להיתקל מזדמן יום בכל שלא כיוון המדרכה. בצד מונח דולר

את להניח הבחור החליט רב, זמן עוד היה לא שבת צאת ועד שכזו, במציאה עוד במקום להישאר והחליט עליו, כיסתה שנעלו באופן השטר, גבי על רגלו

שבת לצאת עד מה, . זמן

מה על יודע אני "יקירי, לו: ואמר השכונה מעניי אחד במקום עבר לפתע ותכננתי השטר, את ראיתי בבוקר כבר אבל לומר, נעים דורך…לא אתה

השיבו בחררה'". המהפך 'עני אני השבת…והרי לאחר לעצמי אותו ליטול הגבהה כגון קניין, מעשה (ללא בעלמא שבראיה שכח כבודו וכי " )הבחור:

ב. (ב״מ קני' לא 'ראיה מפורשת– גמרא זו הרי במציאה! זוכה אדם אין …)

לך100 ואתן שבת, במוצאי לביתי בא זאת בכל אך צדקה בתורת."! שקלים

2 א עמוד נט דף קידושין מסכת בבלי )תלמוד קבליה גידל רב אזל זבנה, אבא רבי אזל ארעא, בההיא מהפיך הוה גידל רב עד המתן ליה: אמר נפחא, יצחק לרב וקבליה זירא רבי אזל זירא, לרבי ובא בחררה מהפך עני ליה: אמר אשכחיה, סליק, כי לרגל. אצלנו שיעלה

עבד טעמא מאי מר ואלא רשע. נקרא יה: ל אמר מאי? הימנו, ונטלה אחר לא זבוני א״ל: מר! ניהליה ניתבה נמי השתא ידענא. הוה לא א״ל: הכי? במתנה בעי אי מילתא, מסמנא ולא היא קמייתא דארעא לה, מזבנינא לא אבא רבי יחיה, מתנות ושונא דכתיב: לה, נחית לא גידל רב נישקליה.

לה נחית מר ולא לה, נחית מר, א ל גידל. רב בה דהפיך משום לה, נחית

דרבנן. ארעא ומיתקריא

רש״י לקנותה. עליה מחזר - ארעא בההיא מהפך

זירא. לר' צעקתו דברי סיפר עליה קבל - קבליה

הרב. פני מקבלין היו הרגל בהלכות כשדורשין - לרגל - בחררה המהפך עני בה לזכות אחריה מחזר הבית. בעל לו שיתננה או ההפקר מן

חבירו. לחיי שיורד - רשע נקרא בה. מתעסק גידל שרב - ידענא הוה לא מעולם. שלקחתי ראשונה לי היא זו - קמייתא דארעא - דרבנן ארעא הראשון. מקחו אדם שימכור טוב סימן אינה - מילתא מסמנא ולא לתלמידים. הפקר

3 א עמוד נט דף קידושין מסכת )תוספות בקונטרס פי' כו- 'ה ונטל אחר ובא בחררה המהפך עני של בחררה דמיירי

הפקר וקשה י דף (ב״מ אוחזין בשנים דתנן ). מהא ונפל המציאה את ראה

ונטלה- אחר ובא עליה טליתו שפירש או עליה לו הא וכן שלו היא הרי

(שם התם )דקאמר עליה- טליתו ופירש הפאה מקצת שליקט מי מעבירים

וא ה בחררה מהפך עני ואמאי הימנה אותו ר״ת ואומר דנקט דמהפך דאיסור לקנות כשרוצה או בשכירות להרויח העני כשרוצה דוקא אלא שייך לא הכא

גידל דרב דומיא והוי וקונה מקדים וחבירו אחד דבר ומש הכי ום קאמר במקום וישתכר ילך חבירו בה שטרח זאת על מחזר למה כי רשע דנקרא

ליכא דהפקר החררה היתה אם אבל אחר לא בזאת זכה לא שאם איסור

אחרת ימצא התם דקאמר כא:) דף (ב״ב יחפור לא דפרק מההיא קשה ומיהו

דהתם ונראה הפקר של שהוא פי על אף הדג ריצת כמלא הדג מן מרחיקין

טעמא היינו בר האי (שם) התם דקאמר ההיא כי לאומנתו יורד שהוא מפני

עליה לעכובי מצי יה בהד ואוקי מבואה בר ואתא ריחיא דאוקי מבואה

לחיותאי פסקת דקא ליה דקאמר ר״ת של אביו מאיר רבינו אומר ועוד והדגים מת דג במצודות להשים הדייגים דרך שכן מת בדג דמיירי מעשה וע״י תחילה מצודתו פירש שזה וכיון הדג אותו סביב שם מתאספים

גוזל כאילו הוה פורש חבירו היה אם ודאי סביב שם מתאספים זה שעשה

אחר במקום כן לעשות תוכל לו לומר ויכול לו יצחק למהר״ר נראה ומכאן זמן כל בביתו אחר מלמד לו שיש הבית לבעל עצמו להשכיר למלמד שאסור

בביתו, שהמלמד אחר במקום המלמד ילך שם שכיר שהוא שמאחר

שלו. המלמד לעכב רצונו דאין בעה״ב שיאמר לא אם שם, להשתכר אם אבל

יכול ואינו עצמו מלמד אותו לשכור אחר בע״ה יכול אחד מלמד ב בעה "שכר אחר, מלמד ושכור לך הבעה״ב לו לומר שהרי לזה אלא רצוני אין ליה דנימא

אחר ממלמד יפה בני ילמוד שזה לי. כמדומה

4 ) רמז הבתים חזקת פרק בתרא בבא מסכת מרדכי תקנא

וקנה- אחר ישראל וקדם לקנות מחזר ישראל דאם מאיר רבינו וכתב אינו

ולא רשע, נקרא דמים פיסוק [*ראובן] גמר אא״כ בחררה המהפך עני שייך בערכאות ולהעלות השטר כתיבת רק חסרים היו ולא כוכבים העובד עם

וכה המקח ולברר "שלהם רשע, לקנותו-נקרא והלך המקח שמעון קדם אם ג

או ודוחק כוכבים העובד עם המקח ראובן גמר לא אם אבל שמא תו [*יזלזל

ו שמעון וקדם כוכבים העובד לו] בחררה, המהפך עני מקרי קנאו-לא ובלוקח הלוקח כבר הפיסוק דגמרו היכא אלא בחררה מהפך מיקרי לא נמי מישראל

Page2

באותן או נאה וק זה והלך הקנין רק חסרים היו ולא לזה זה ונתרצו והמוכר

למכרה רוצה ו אינ המוכר אם אבל רשע, נקרא דמים-אז הוסיף או דמים הוא רשע וקנאה-לאו אחר והלך בכך א״כ רשע נקרא בכה״ג אפילו דאי לו לתת ירצה לא שמעון של קרקע לקנות ראובן יבא שאם למוכר מפסדי' חשו ורבנן לקנותם] רשאי אחר יהא [לא שויה כפי] ולא מועט דבר [אלא

דמוכר לפסידא טובא דוחקו… מחמת הוא] מוכר כי [*יען

5 ) סופר- חת״ם מציעא( בבא ע״ב )י

(ד״ה מקובצת שיטה כתב תחילה, דאמר מתני' ע״א י' ב״מ סוגיין יין וע 'מתני ז״ל הרדב״ז מורו בשם רכוב) …היה הוה נמי בהפקירא דס״ל וסיעתם ורמב״ן לרש״י תקשי לא זו סוגיה והנה ורמב״ן לרש״י אבל ר״ת, שיטת כפי נקיט דמילתא רווחא רדב״ז די״ל רשע,

מציאה וראה דרכב הוה, לא מהפך ני ע אפילו דהכא דקמ״ל ניחא, נמי דמים פיסוק גמר ולא ונתן נשא ואפילו שהיפוך, היפוך מה מרחוק כתב הא מכ״ש היפוך, מקרי דלא תקנא) סימן (ב״ב הר״מ בשם, המרדכי

דמילת לרווחא והרדב״ז א כר״ת לא דס״ל פוסקים אאינך ולק״מ הכי נקיט

. וסיעתו

6 ) הלכות משפט חושן ערוך שולחן א סעיף רלז סימן טעות ומקח אונאה

אחר ובא מטלטלים, בין קרקע בין לשכרו, או לקנותו דבר אחר המחזיר

- וקנאו אחר אצל עצמו להשכיר לרוצה הדין. והוא רשע. נקרא וי״א )(ר״ת

- וקדמו אחר ובא מאחר, מתנה לקבל או בהפקר לזכות בא שאם נקרא אינו

דבר שאינו כיון רשע, אחר במקום לו. המצוי שנא דלא אומרים ויש. )(רש״י

: הגה לסברא ואפילו עיקר נראה הראשונה. וסברא, עני )(מהפך ב דוקא זו

מצוי שאינו (בדבר) לא אם לא, בעשיר אבל רשע. מקרי בעשיר אפילו דאז אלא מחוסרין ואין שביניהם, הדמים פסקו כשכבר אלא מיירי לא זה וכל

רוצה והקונה בכך רוצה שהמוכר הפסיקה, עדיין מחוסרין אם אבל. הקנין - בזול יותר לקנותו לאחר, מותר ישראל או כוכבים עובד המוכר אם בין

חזקת פ' מרדכי בשם.)(ב״י

ג ס״ק רלז סימן חידושים המשפט נתיבות 7) אבל עני, הוא כשהמהפך דוקא אחרונה, לסברא פירוש, זו. לסברא ואפילו בדבר רק רשע הוי דלא מודה האחרונה סברא אפילו עשיר הוא כשהמהפך

סק״ו. [סמ״ע בדמים. אפילו מצוי ]שאינו

8) ו סימן משפט חושן ג- חלק ם פעלי רב שו״ת חיים- יוסף הרב

ובודק שוחט שם להיות יע״א פרס מערי אחת בעיר שהוחזק ראובן שאלה אחד שוחט ו עמ לצרף הקהל עתה יכולים אם שנים, כעשר לו זה הי״ו, לקהל המורה יורינו הב'. לשוחט ולתת הנז' ראובן שלוקח מהפרס. ולפחות

ושכמ״ה.

לומר נראה היה לכאורה. תשובה שיש המנויים בכלל אינו ובודק דשוחט השוכר ויכול בשכרו ובא בעלמא אומנות הוא אלא וכיוצא, דיין כמו בקהל

סי ח״א 'קטנות בהלכות ז״ל חאג׳יז מהר״י וכ״כ שירצה עת בכל, לסלקו

כדי לקהל מעות ונתן אחד ובא לרבים מושכר שהיה שוחט שנשאל ט״ל גבר דאלים ומאן בעלמא אומנות דהשוחט ז״ל הרב השיב במקומו, ליכנס

, ע״כ ז״ל המני״ח הרב בנו אך תחת נכנס דהוא אפשר שכתב כן, סבר לא שם

ע״ש גבול השגת משום בו ויש בחררה המהפך עני אחר המחזר, סוג מצינו וכן

ש״ץ סי' ריבות בדברי ז״ל, אדרבי מהר״י להרב אפילו בפשיטות דסבר עמו ולירד ראובן במקום להכנס לשמעון רשות אין הספרות של באומנות

ע״ש לחייו, עד נמי בנ״ד ולפ״ז עכ״ז בעלמא, אומנות היא זו דנימא גב על אף

במלאכה שהחזיק הראשון של בגבולו לבא השני לזה רשות אין כעשר זו

שנים…

לענין דבר של כללו שם בתשובתו אסיק לב )(נדיב הנז הרב הנה שיהיה 'ואיך בעיר- הקבועים השוחטים של שכירותם זמן דבתוך דינא אליבא יתיב דינא

אופן בשום שלהם בתחום ולהכנס עצמו להשכיר אדם ום לש דאסור דכ״ע אותו- ומפתים פניו מחלים הציבור אם אף שבעולם, אל לגשת לו אסור כלות דלאחר דס״ל הכנה״ג לדעת אפילו מתקרי ועבריינא ורשע המלאכה, כתב בפירוש הזמן בתוך מיהא הא ליכנס, יכול בו חפצים הציבור אם הזמן

שכרוהו אם דבזה״ז לעיל בררנו כבר בנ״ד והנה "ש, ע וכו' מקרי ורשע דארור אם בזה״ז עתה הלכה לענין כן על לעולם, דמשמעותו הוא המנהג סתם הבא כדין חשיב שיהיה עת בכל גבולו להשיג אחר ובא בסתם שכרוהו

יאיר והשי״ת בס״ד. לעיל וכמ״ש ברור וזה, הזמן תוך חבירו גבול להשיג

אכי״ר. תורתו באור עינינו

Page3

ס סימן א חלק משפט חושן משה אגרות שו״ת 9) מוהר״ר הרה״ג ידידי מע״כ תש״כ. ון סי י״ט ידע בלא בחררה מהפך בענין

שליט״א. דיקשטיין אפרים

ללמוד אותך לשכור בדבר אצלך היה שאחד מה בדבר הנה עם שעות איזה

הקיץ בימי אחדים תלמידים חשבת ואתה בדבר תשובה לך ליתן צריך שהוא

השכירות גמר חשב והוא את ושכר הלך ולכן תשובה לו ליתן צריך שאתה

חברך וחברך בחררה מהפך מדין עצמו להשכיר אסור שחברך ן טוע ואתה

טוען חשב אבל בזה עמך שדבר שידע אף להשתכר רצית שאתה ידע שלא רוצים ושניכם רוצה. שאינך לו השבת ודאי לשוכרו אצלו אח״כ שבא מכיון

דעתי. לידע

רל״ז סימן חו״מ בש״ע הנה החזיר שהראשון השני ידע בין חלוק הוזכר לא

לקנותה הדבר אחר משמע הדין, נאמר דסתמא ידע לא או עצמו להשכיר או ולמוכרו להחזיר רשע להקרא רוצה אינו אם חיוב עליו יש ידע בלא שאף

להראשון השכירות ולמסור. להראשון נ״ט דף בקידושין מפורש וכן 'שר יצחק ר' א״ל ומ״מ ארעא בההיא מהפיך הוה גידל דרב ידע הוה לא אבא

יהבה לא אם ידע בלא דאפילו אלמא מר ניהליה ניתבה נמי השתא נפחא רשע. נקרא גידל לרב. .

בזה לדון יש אך ומתנה כהפקר לדון יש שאולי אחרים אצל להשתכר אפשר לא אם

ש שם כתב והרמ״א הראשונים פליגי מהפך דין בכזה שאין עיקר נראה הראשונה וסברא

יעשה לא אחרת כשמלאכה רק הוא אבל אחר. במקום למצא יכול שאינו כיון בחררה הוא אחרים לתלמידים להשתכר למצא מקום ליכא זו בעיר שאם לומר שייך אופן בשום

משום בזה שיש פעולה כסתם הוא עושה היה אחרת מלאכה גם אם אבל ומתנה, כהפקר

. בחררה מהפך עצמכם בין תבררו ה' יראי הם ששניכם וחברך ואתה לי ידוע לא זה ודבר

בזה… לדון

10 ש ) צא סימן א חלק העזר אבן משה אגרות ו״ת

בענין בשידוכים בחררה מהפך איסור הנכבד ידידי מע״כ תשט״ז. מנ״א כ״ה

שליט״א. אספיס זאב משה ר' הרה״ג

שאלתו בדבר להשתדך לנסות לאחר מותר אם נערה לאיזו שמשתדך באחד

. לא או בחררה המהפך עני דין בזה יש אם בה רוצה הוא שגם נערה לאותה

בזה. לע״ד הנכון אבאר

השידוך שנגמר ביניהם החליטו שלא זמן כל והנה אם הדבר בעצם עדין מסתפקים היא או שהוא ברור גמר, לידי יבא שלא שאפשר כאלו ממון בעניני תנאים באיזה רק אף או לפניהם טוב הוא

בחררה מהפך דין. שליכא דדין א 'עי' ס רל״ז סי' בחו״מ הרמ״א פסק וממכר מקח בעניני דאף מחוסרין אם אבל הקנין אלא מחוסרין ואין שביניהן הדמים פסקו כשכבר הוא בחררה מהפך המוכר אם בין לקנותו לאחר מותר בזול יותר רוצה והקונה בכך רוצה שהמוכר הפסיקה עדין

ישראל המוכר אם בין עכו״ם בסק״ז הסמ״ע ופי' המוכר שתקנת ישראל המוכר אם מבעיא לא

משויה פחות עליו ויפסוק לקנותו אחד ישראל שבא דמיד המוכר יפסיד דאל״כ בכך א הי ישראל ולכן שם. עיין עכו״ם המוכר אפילו אלא לקנותו רשאי אחר דאין כיון לו ליתן המוכר יצטרך ולא למוכר. ולהפסיד אסור לדבר זה להחשיב אפשר דאיך פליגי לא כו״ע ישראל שבמוכר ברור

איזה מזה כשיש תקנו שלא בדיינים להוציא אף תקנה שהוא מצרא ר דב מדינא זה דין עדיף בחררה מהפך דין וכ״ש כ״ג, סעי' קע״ה סי' חו״מ בש״ע כדאיתא למוכר מועטת אפילו פסידא במוכר הרמ״א על יחלקו אם אף ולכן להמוכר פסידא מזה כשיהיה שליכא לאיסור רק שהוא

ישראל במוכר יחלקו לא. עכו״ם בשיד כ״ש וא״כ וכין משני הענין לגמור החליטו שלא זמן שכל

לכו״ע, בחררה מהפך דין בזה אין הצדדין- מוכרחת הנערה שתהיה מזה גדול הפסד לך שאין

לכו״ע שמותר ברור ולכן. לישאנה העולם לכל שנאסור משום לה שנשתדך להראשון רק להנשא בחרר מהפך דין ליכא להנערה הפסד טעם בלא שאף הרמ״א לשיטת ול״מ ביניהן. הושוו בלא ה

שכ״ז 1) לדינא לן יצא השידוכין- לגמור שניהם בין הוסכם שלא שום ליכא

ואחר לה2) להשתדך לאחרים. איסור לעשות שהדרך במקום הענין שנגמר

זה תלוי עשו לא ועדין וכלה חתן בשם להחשיבם תנאים כתיבת או קנין עיקר הראשונה שסברא מסיק שהרמ״א ומאחר ומתנה דהפקר במחלוקת להחמיר ה' לירא הראוי מן אבל זו בנערה דוקא הרוצים לאלו האיסור ליכא

ואם רש״י3) שיטת שהיא אחרונה לסברא. לחוש כתיבת או קנין עשו כבר

נוהגין שאין במקומות כלום עשו לא אף או תנאים דבר איזה לעשות בדוקא במקומות ואף כלום) אינו החופה בשעת שכותבין (דמה בכאן במדינתנו כמו ואסור לחזור שלא החרם חל כבר לעשות חשבו לא הם אבל שנוהגין

איסורי מתרי לה להשתדך לאחרים חדא החרם על שתעבור לה שגורם במה

בחררה. מהפך איסור גם עליו יש שממילא 'ב

מ שהביא ומה י״ח דף במו״ק שמואל דאמר מהא להתיר ע״כ לארס דמותר

אשה מועד של בחולו ברחמים אחר יקדמנו שמא וכוונתו אסור דאם אף ראיה והוא תפלתו השי״ת שיקבל מסתבר לא לה להשתדך לאחרים רש״י על יקשה וא״כ שידוכי בלא לקדש אסור דהא השידוכין שגמרו לאחר

במק״א מצוי שלא בהפקר גם. דאוסר אי אבל חדא משם ראיה זה ן דבר שמבקש אף תפלתו יקבל שהשי״ת טעם מאיזה אדם זוכה דלפעמים

מאתנו נעלמו השי״ת ודרכי לבקש ראוי היה. שלא ועוד יתפלל דאולי

מהסכמתה- בה שתחזור שהוא בה להשתדך להאחרים איסור ליכא שאז

פיינשטיין. משה ידידו, לעיל, כדכתבתי הוא לדינא ולכן המותר. באופן

Page4

11 ) ת שטרנבוך- משה הרב תרכו סימן ב כרך והנהגות שובות

: שאלה אם פעמים, כמה כבר ונפגשו עמה להשתדך עומד שאחד בחורה

אחר בחור עם שידוך לה להציע מותר

בחררה מהפך דין מצד הנה לכאורה רשע- שנקרא שגם כלל, לחשוש אין וכמבואר הקנין וחסר דמים פסקו כבר אם אלא איסור אין וממכר במקח

רל״ו ר״ס, בח״מ בתשובות כתב וכן איסור, אין - דבר שום גמרו שלא וכאן

משה ""אגרות שום בזה שאין צ״א) ח״א (אהע״ז זצ״ל פיינשטיין מהגר״מ

איסור.

וממכר למקח לדמות אפשר, אי לדעתי אמנם שבמו״מ מוכן המוכר הנה אתו ודיבר אחד בא ואם דמים, לו שישלם אחד לכל מיד למכור מעיקרא

משא״כ לכולם למכור מוכן מצידו שהרי דבר, שום, זה ב נקבע לא עדיין

בשידוכים להסכים- תנאים הרבה וצריך אחד, לכל מוכנים שאינם ורק מבררים ממונות בעניני וגם ומשפחה, שמים יראת בתורה, שבודקים כבר יש אזי וכדו', הפגישות עניני על שקובעים הם וההורים נפגשים, אח״כ

נקרא שהשדכן לחשוש וראוי אחר, להציע סור וא קנין, קודם כמו קירוב

רשע.

החרדים שלנו בחוגים זה שאם בכך תלוי שהדבר נראה זה, ולפי שאין

איסור יש שיגמר הדבר קרוב ואז ההורים בירור אחר רק הבנים, , נפגשים

, רשע ונקרא אחר להציע באמריקא ובמיוחד ששמעתי חוגים באותם, אבל

בעיניו- חן מוצאת ואם עמה נפגש בעצמו שהבחור ההורים אז רק

שעדיין אחר להציע מדינא איסור בזה אין קביעות בפגישה ואין, מתערבים,

מ״מ אבותינו דרך אינו זו שדרך שנראה ואף, , לבד בפגישה דבר נקבע לא, וכמ״ש כלל איסור בזה שאין נראה אחר כשמציע רשע נקרא אם לענין

מ״מ איסור שאין שאף ובים" ט בדרך תלך "למען משום למנוע יש (ואולי ראוי הדין משורת לפנים )למנוע.

צדקה בטעות

12 ) זילברשטיין– יצחק הרב המשך - נא (הערב ב״ב אלחנן רמת )רב בגדול נכתב השני צידו על והנה השטר, את הבחור הרים השבת, בצאת: ויהי

עזרא– ""דפוס טלפון מכסף… חוץ הכל! …מדפיסים

כ- השטר היה נראה אחד מצד שאמנם התברר 100 לכל דולר אך דבר,

בית-ד של פרסומת אלא השטר היה לא למעשה התאכזב ר הבחו פוס… התעכב ולחינם ערך, לו שאין כחפץ התבררה הגדולה שהמציאה לגלות

ה- את ויתבע העני יבוא עוד ועכשיו במקום. 100 …שקלים שהנה– ביודעו מאושר, קורנות ופניו הבחור, לבית מגיע העני היה, כך ואכן

חברו לו שהבטיח מה את לידיו לקבל עומד …הוא

רק התחייבתי הלא והסביר הבחור. ה"…אמר עצמ ה׳מציאה' את לך "אתן שטעיתי– שהתברר ומאחר גדולה, במציאה שזכיתי שחשבתי משום את כלל התנה לא כבודו "הרי להעיר: ביקש העני אך בטלה"! הבטחתי המאה מתוך שקלים המאה את שתתן אמרת לא במציאה. בזכייה תרומתו

צדקה בתורת הבטחה סתם היתה זו אלא."דולר,

13 ) משנה א עמוד לא דף נזיר מסכת

אומרים שמאי: בית טעות- הקדש, הקדש אומרים ו: ב״ה הקדש. אין

14 ב סעיף רנח סימן צדקה הלכות דעה יורה ערוך שולחן )

שו״ע: השני גם וזה אחר: על ואמר צדקה. זה הרי ואמר: סלע, המפריש

. צדקה

הוי - אחר על בשפתיו והוציא זה, סלע על לומר רצה (ואם מר״א: טעות

אשירי.) בהגהות (שם כלום). ואינו

15 ער שולחן ) ו סעיף רלב סימן נדרים הלכות דעה יורה וך

: הגה וכן ה זה אצל פלוני היה אם האומר לצדקה זוז אלף אתן דבר (והיה

שם היה לא שבודאי )סבור ו, - שם היה (מהרי״ו בשוגג נדר דהוי פטור,

נ״ט.) סימן והלכות בדינים

16 ט ס״ק רנא סימן דעה יורה ש״ך ) כו דעתו.'דאומדין נ״ג סי' מזרחי ר״א בתשובת כתוב נדרים דיני דבכל

פי על סומכין דשות והק האומדנא בתר הולכים וכן בהם דנים הם פיהם ועל

באריכות: וע״ש דעניים אומדנא

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

ענן התורה והגאולה

בס״ד זצ״ל שאולי הרב ע״ש מדרש בית

והגאולה התורה ענן

ט פסוק יט פרק יתרו פרשת שמות 1) אֶל־מֹשֶֶׁ֗ה ה' וַיֹֹּ֨אמֶר רִָּ֣י דַב ב הָעָם֙ מַַ֤ע יִש בַעֲבּ֞ור הֶֽעָנָן ב֒עַ֣ב אֵלֶיךָ֘ בָָּ֣א אָנֹכִִ֜י הִנֵֹּ֨ה אֶל־׳ה: הָעָָ֖ם רֵֵּ֥י אֶת־דִב מֹשֶֶׁ֛ה וַיַגֵֵּ֥ד עֹולָָ֑ם ל יַאֲמִָּ֣ינּו ךָ֖ גַם־ב ו עִמְָָּ֔ך

2 א עמוד פט דף שבת מסכת בבלי )תלמוד בא הוא, ברוך הקדוש מלפני משה שירד בשעה: לוי בן יהושע רבי ואמר

שטן לארץ נתתיה לו: אמר היא? היכן תורה עולם, של רבונו לפניו: . ואמר דרכה הבין אלהים לו: אמרה היא? היכן תורה לה: אמר ארץ, אצל הלך בי אין לו: אמר תהום, אצל הלך עמדי. אין לו: ואמר ים אצל הלך, וגו'.

אמרו ומות אבדון עמדי, אין אמר וים היא בי לא אמר תהום שנאמר:

הוא ברוך הקדוש לפני ואמר שמעה: חזר שמענו. באזנינו עולם של, רבונו

אצל הלך עמרם בן אצל לך לו: אמר מצאתיה. ולא הארץ בכל. חיפשתי

לו אמר: משה, וכי לו: אמר היא? היכן הוא ברוך הקדוש לך שנתן תורה

הוא ברוך הקדוש לו אמר תורה הוא ברוך הקדוש לי שנתן אני? מה

: למשה אתה- בדאי? משה, יש גנוזה חמודה עולם, של רבונו לפניו: אמר

לעצמי- טובה אחזיק אני יום. בכל בה משתעשע שאתה? לך לו אמר

עצמך- ומיעטת ל הואי למשה הוא ברוך: הקדוש שנאמר שמך, על תקרא

וגו'. עבדי משה תורת זכרו

3 א הלכה ח פרק התורה יסודי הלכות )רמב״ם פי על שהמאמין, שעשה האותות מפני ישראל בו האמינו לא רבינו משה כל אלא וכשוף, בלט האות שיעשה שאפשר דופי בלבו יש האותות

על ראיה להביא א ל עשאם, הצורך לפי במדבר משה שעשה האותות

המצריים- את להשקיע צריך היה הנבואה, בתוכו והצלילן הים את, קרע

למזון- צרכנו צמאו- המן, את לנו הוריד עדת בו כפרו האבן, את להן בקע

קרח- במעמד בו האמינו ובמה האותות כל שאר וכן הארץ, אותן, בלעה

סיני הר אחר ולא שמעו ואזנינו זר ולא ראו שעינינו והקולות האש משה משה שומעים ואנו אליו מדבר והקול הערפל אל נגש והוא והלפידים לא ונאמר עמכם, ה' דבר בפנים פנים אומר הוא וכן וכך, כך להן אמור לך

היא לבדו סיני הר שמעמד ומנין הזאת הברית את ה' כרת אבותינו, את אליך א ב אנכי שנאמר״הנה דופי בו שאין אמת שהיא לנבואתו הראיה לעולם" יאמינו בך וגם עמך בדברי העם ישמע בעבור הענן בעב מכלל, נאמנות אלא לעולם עומדת שהיא נאמנות בו האמינו לא זה דבר שקודם

ומחשבה. הרהור אחריה שיש

4 ד סימן מא פרשה לך לך פרשת (וילנא) רבה )בראשית

ואהלים" ובקר צאן "היה רות אהלים שני אמר יצחק בר טוביה רבי, בנותיך שתי ואת אשתך את קח קום דכוותה העמונית, ונעמה המואביה אמר יצחק ברבי יוסי רבי אוהלים, ב' אמר יצחק רבי בר טוביה רבי וגו', פט (תהלים יצחק א״ר העמונית, ונעמה המואביה רות מציאות )שתי

בסדום. מצאתיו? היכן עבדי דוד מצאתי

5 ח סימן נא פרשה וירא פרשת (וילנא) רבה )בראשית מאבינו ונחיה שמואל רבי משום תנחומא ר' וגו', יין אבינו את נשקה לכה זרע אותו זרע מאבינו ונחיה אלא כאן כתיב אין בן מאבינו ונחיה זרע,

זה? ואי אחר ממקום בא שהוא המשיח מלך. זה

כו פסוק לח פרק וישב פרשת בראשית 6) עָֹ֖וד לָֹֽא־יָסֵַּ֥ף ו נִָ֑י ב שֵלָָּ֣ה ל תַתִָ֖יהָ לֹא־נ כִָֽי־עַל־כֵֵּ֥ן מִמֶָּ֔נִי קָָּ֣ה צָָֽד וַיֹ֙אמֶר֙ הּודֶָׁ֗ה י וַיַכֵָּ֣ר

תָָּֽה: דַע ל

בדבריה: צדקה- רש״י ממני- ואמרה קול בת שיצאה דרשו ז״ל ורבותינו מעוברת. היא

שהיתה לפי הדברים, יצאו ומאתי ממני מלכים ממנה שיצאו גזרתי חמיה בבית, צנועה

בישראל מלכים להעמיד גזרתי יהודה: ומשבט

7 ח סימן פה פרשה וישב פרשת (וילנא) רבה )בראשית טו- [לח, ח הקדוש לו וזימן לעבור בקש יוחנן ר' …אמר יהודה, ויראה טז]

ה אתה היכן יהודה לו אמר התאוה על ממונה שהוא מלאך הוא ברוך ולך בעל הדרך, אל אליה ויט עומדים, גדולים מהיכן עומדים מלכים מהיכן

בטובתו. שלא כורחו

8 כה ד בראשית אריה גור )מהר״ל על תאוה לו שנתוספה "ללמדך רש״י: פירש אשתו" עוד אדם "וידע ממנו שנבנה שת, נולד שהיה הזאת, בתולדה רצה השי״ת כי תאוותו".

בתולדה יתברך השם שירצה מקום שכל, תאוה, לו נתוסף ולפיכך העולם, לו וזימן לעבוד יהודה בקש יהודה, גבי חכמים אמרו וכן התאוה. מחדש

התאוה על הממונה מלאך. הקב״ה

9 ) ד א- פסוק מה פרק ישעיהו

'ה כֹה־אָמַָּ֣ר ך ל רַָ֤א חִירִָ֑י֙וָאֶק ב רָאֵָ֖ל יִש ו יַעֲקָֹּ֔ב דִָּ֣י עַב מַ֙עַן֙ …ל כָֹּ֣ורֶש ל שִיחֹוָ֘ לִמ

תָָֽנִי: דַע י לֵֹּ֥א ו ךָ֖ אֲכַנ מֶָּ֔ך בִש

10 ) רבה השירים שיר ( ה פרשה וילנא)

כתנתי את [ג, פשטתי ]א לפשוט יודעת שבתמות תמה אפילו יוחנן א״ר שנזדוג יום אמרי יוחנן ור' חנינא רבי כתנתי, את פשטתי אמרת ואת וללבוש כהונה לבוש גדולים, לבושים שני מהם פשט לישראל הרשע נבוכדנצר להם

שאבק הייתי ודעת י כוכבים, עבודת מטינוף רגלי את מלכות, רחצתי, ולבוש כוכבים לעבודת משיאני מקום אותו של אמר, החור מן ידו שלח דודי אעפ״כ כך אלא שרצים, מגדל להיות זה חור של טיבו מה וכי כהנא בר אבא ר' על לי שעשית נסים כל רבש״ע הוא ברוך הקדוש לפני ישראל כנסת אמרה

אעפ״כ צדיק אדם, ידי ועל דניאל, ידי על לי לעשותן מוטב היה לא כורש, ידי

ע" ליה מיבעי החלון מן אלא שרצים מגדל שהוא בחור להמשיל ה״ל (דלא עלי. המו מעי י

ע״י ולא ישראל מלך ע״י מפורסמת גאולה שתהיה כלומר יהודה מבני שהיה דניאל גוי וע" אדם י

ר" בריש כדאיתא שהחמיץ כורש ע״י ולא צדיק בליקוטים) מובא קול ה(יפה

11 א עמוד צז דף סנהדרין מסכת בבלי )תלמוד ועזוב- עצור ואפס יד אזלת כי יראה כי [וגו'] עמו ה' ידין כי רבנן, תנו אין

בא… דוד בן ועזוב- עצור ואפס שנאמר הגאולה. מן שיתייאשו עד כביכול

לישראל ועוזר סומך אין שפלים. למאד. (רש״י: שיהיו הגאולה מן מתייאשים )שיהיו

( ביה דמעסקי רבנן משכח הוה כי זירא, דרבי הא כי, יבוא מתי )רש״י: לידע באין שלשה דתנינא: תרחקוה. לא מנייכו בעינא במטותא, להו: אמר

ועקרב מציאה, משיח, הן: אלו הדעת, בהיסח פתאום האדם.)(רש״י: נושך

( בענין השלשה אלו כלל: מהרש״א של דעת בהיסח משיח לו יבא משיח של הדעת בהיסח זכה אם זה

לו) לרעה עקרב דנשיכת הדעת כהיסח המשיח ביאת לו יהיה זכה לא לו יהיה וטובה ששמחה מציאה

2 1 וישב פרשת בראשית כהן )שפתי

שקיבל ז״ל ארי״ז יעקב הר' בשם שמעתי כלתו לתמר יהודה ויאמר יא]. [לח,

. מרבותיו שהרואה הדרך זה על יהיה ישראל של והמלכות והשררה היחס למה

אחרת מאשה הוליד שלא בועז ענין וכן, ממזרות צד בו יש ושלום שחס יראה בא מאין מואב ידעת וכבר ממואב, שהוא עגלון של מבתו. אלא ודוד כן גם

אמרו ( המכירי ילקוט שתטהר לה ואמר לאמתו ישי שנתאוה קי״ח) תהלים

ולנה ובאה עצמה וטיהרה גבירתה והלכה לגבירתה ואמרה והלכה ה מטומאת אשתו נמצאת כך ואחר האמה שהיא בחושבו עמה ושכב ישי ובא האמה בבית או שהארי כדי רועה לדוד עשאו לזה ממנו מעוברת שאינה ובחושבו מעוברת הבונים מאסו אבן ולזה שנאתו, כן גם ואמו אותו שונא היה כי יהרגהו הדוב

ו פינה, לראש היתה ואמו אביו שהם רחבעם אלא העמונית מנעמה כן, גם שלא כדי דעת בהיסח המשיח מלך להביא כדי כן הוא ברוך הקדוש שעשה

המקטרג יקטרג דדרגין תיאובתא חזי תא ב), קע״ב (ח״א בזוהר שאמר כמו כולהו קדישא דאיהו יעקב קדישין בסיטרין לקטרגא אלא איהו לאו מסאבין

ליה כמן ל״ב (בראשית אמר דאת כמה חויא נשכיה בקדמיתא בהדיה, וקטרגו משיח מציאה נחש א) צ״ז (סנהדרין ז״ל רמזו ולזה וגו', ירכו בכף ויגע כ״ו) של דעתו בהיסח תורה שניתנה תראה הלא מקטרג, של הדעת בהיסח באין

הוא ברוך הקדוש לפני שטן בא א) פ״ט (שבת עקיבא רבי פרק שאמרו כמו שטן,

השטן שיסיח כדי כן הוא ברוך הקדוש עשה כן אם וכו היכן תורה לו,'ואמר זה על יבוא ולא והקדושה מהיחס אלא יבואו לא והמשיח השררה ויאמר דעתו

הדרך…

3 1 יח פסוק יא פרק שמיני פרשת )ויקרא אֶת־הָרָחָָֽם: ו אֶת־הַקָאָָ֖ת ו שֵֶּ֥מֶת אֶת־הַתִנ ו

4 1 א עמוד סג דף חולין מסכת בבלי )תלמוד הקוק, זו קאת- יהודה: רב אמר רחם- נקרא למה יוחנן: א״ר שרקרק. זו

רחם- שבא כיון רחם? שמו והוא אביי: בר ביבי רב אמר לעולם. רחמים באו

ושריק- אארעא יתיב דאי וגמירי, שרקרק, ועביד אמידי דיתיב אתא

רב בר למר שימי בר אדא רב א״ל; ואקבצם להם אשרקה שנאמר משיחא, א״ל למוחיה! אפסקיה גלל ואתא ושרק, כרבא בי דיתיב ההוא והא: אידאי:

הוה. ביידא ההוא

: רש״י מטר. רחמים-

דבר. שום על אמידי-

שרקרק. כאומר נשמע מצפצף כשהוא שרקרק- ועביד הוא. בשורה סימן ומצפצף יושב אלא עומד ואינו אארעא- יתיב דאי

כן. דרכו שאין אארעא- חרישה. כרבא- בי

המרום. מן גלל אבן גללא- בדייא- לקה ולפיכך ושקרן בדאי בדאה. כמו

[רשב״ג אחר עוף (אלא ממש רחמה היתה "לא ])חולק

15 ) רפו סימן שבת הלכות חיים אורח טור- נוהגין ובאשכנז צוית למשה לומר בספרד ונוהגין מיוסדת שבת תכנת לומר ואקבצם להם אשרקה דכתיב הגאולה שם על תשר״ק של ביתא אלפא על כ״א בה שיש שבת ועולת השבת וביום כנגד מסיני אז עד תיבות כ״א בה ויש

תיבות:

16 ) רפו סימן חיים אורח יוסף- בית הלקט שבלי לשון זה '. וכו להם אשרקה דכתיב הגאולה שם על רבינו ומ״ש באלפא מיוסד הוא לפיכך תקה) סי' רש״י (סידור רש״י בשם מצאתי (שם) שבת בזכות להיות עתידה והגאולה הגאולה על נשמעת שהיא לפי זו ביתא פסוק (שם וכתיב וגו' שבתותי את ישמרו אשר לסריסים ד) נו (ישעיה שנאמר

בש טו) ל (שם וכתיב קדשי הר אל והביאותים ז) תושעון. ונחת ובה

17 ) קרח פרשת במדבר אלימלך- נועם דברי לפרש בהקדים לי נראה יז): (יז, כו' מטה מאתם קח משה אל ד' וידבר

כו המציאה את ראה א) י (ב״מ,'התנא מציאה נקרא דהנשמה דרך על

היכן ד), מא (בר״ר חז״ל ודרשו עבדי, דוד מצאתי כא) פט, (תהלים שאמרו על שהוא נראה הטעם ולהבין מציאה. נקרא הנשמה ונמצא בסדום: מצאו

המקובלים בספרי דאיתא דרך כמה וכן מתרח אברהם יצא למה טעם

שהמקטריגים מחמת ופירשו הטומאה מאבות יצאו הקדושים צדיקים

העליונה הנשמה בראותם החיצונים לעולם לצאת לה מניחים אינם וגבוה

בגוף אותה נותן הוא ברוך הקדוש עושה מה לעכבה תחבולות ה כל ועושים

טמא אותה מניחין ואז בראותם הם גם כי בעולם, הנשמה באתה זה ידי ועל קדושים במעלות שתעלה אפשר אי שבוודאי סוברים טמא למקום שיורדת

מציאה. כמו היא ונמצא

18 ) והגאולה התורה (מאמר קוק הכהן יצחק אברהם )הרב

בזוהר להסתכל יכול איננו והרופף, המוגבל שכלו האדם, של החלשה עינו בורחת המטומטמת האנושיות כך ומפני האלוקית, האורה של הנורא

השמש מפני הבורח כעטלף ה', . . מלפני את להאיר המביאה הסיבה

ידועה במידה האורה העלמת של הפעולה רק היא העליונה. האורה

גלויה ה. ן הן וסתרה- ומצמצומה העטפתה

19 ) קכה עמ' שמחה הבנים (אם טייכטל שלמה יששכר )הרב הארץ את ולהפריא לבנות הבנין של בתנועה הראשונים היו אם לדמיון ונקח

כמו הכי, הדור צדיקי ומשאר וממונקאטש ומשינאוווא מבעלז, רבותינו קץ להם לעשות שבאנו, הסט״א ומצד הדין ממידת להתגנב היה אפשר הסט״א כל ו הדין מידת היו בודאי הלא ועד? לעולם כוחם ולשבר ותכלה ותיכף הארץ, בנין של זו בתנועה לעשות צדיקים רוצים מה ומבינים יודעים באמת שהיה כמו ידם, על מעכבת והיתה לקטרג הדין מידת עולה היתה

תולדות (מד״ר חנניא בן יהושע ר' בימי העצה גדול של עמוקה, ה מעצ וע״כ ). מהיהדות ידע לא אשר איש הזה, הפרוייקט עם שיבוא אחד איש והעלה יעץ

וכשראו וכמותו. כערכו אנשים היו שלו העוזרים וכל לשמאלו ימינו, בין המסייעים ומי יוצאת יוצאת ממי הזאת, התנועה כל והסט״א הדין מידת

דילם מכת המה כי, שבם בחו מפניהם, חרדה כל היתה לא הבונים, המה ומי לצרינו ולא המה ולנו בארץ, לעשות יוכלו המה. ומה מידת חושבים היו כן בכוחם אין ושוב נעשתה וההתחלה וכו', הדבר עכבו לא ע״כ והסט״א, הדין

והולכת מתגדלת תהיה והפקידה. לבטל, , השי״ת של עמוקה מעצה זה וכל

בעקבתא וכמו הכנות לזה שצריך אלא לבוא, משיח של זמנו שבא משיח, של

ומיניה, הסט״א מפני להתגנב כן, לעשות כן גם מוכרח היה הארץ, בניין של הוא והכל אלה, כמו אנשים נבחרו ע״כ עצמם, של מכח כוחם לשבור וביה

וברור אמת זה וגם דעים, תמים. ממפעלים

20 ) קג (עמ' ה)ישועה מעייני חרל״פ- משה יעקב הרב

פִָּ֔יךּוב ב בָרַי֙ ד וָאָשִַ֤ים צֵ֥ל לְצִיֹּ֖ון אמֵ֥ר וְל אָָּ֔רֶץ לִיסָֹּ֣ד ו שָמַ֙יִם֙ טַֹ֤עַ לִנ כִסִיתִָ֑יך יָדִָ֖י

מִי־אֶָֽתָה: ע טז נא, )(ישעיהו, לקבלה כדאי העולם אין אורה, הבהקת נוראות תוקף מצד הגאולה, כי

ה והוא לראשי", תחת "שמאלו רז בשמאל, יתער זה ובשביל צל.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

פרשת שמות - אהבה ללא גבול - כולל סיפור - לדרשה

בס״ד

פרשת שמות - וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ

שמחה של אהרון

אהרון דואג לעם ישראל במשך עשרות שנים, הוא נמצא איתם, סובל בסבלם ונושא את משאם. והנה, ה' מחליט אחרת. מי שינהיג את עם ישראל יהיה משה ולא אהרון.

כשמשה רבנו מקבל את השליחות מאת ה', חוזר למצרים ובא להוציא את עם ישראל. אהרון לא מתלונן: ״איפה היית כל השנים! ? ״. הוא לא אומר לפני ה': ״זה לא הוגן! משה לא היה כאן כל השנים! הוא לא נשא עם העם הזה את כל המשברים והקשיים של העם! הוא לא היה בשעבוד! איך הוא יכול להרשות לעצמו להנהיג את העם? ״.

אלא מקבל את דבר ה'. וכך מעיד עליו ה' (שמות ד, יד): ״וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ״.

ואכן כותב רש״י, שבזכות שאהרון ראה ושמח בליבו זכה לחושן המשפט שיהיה על ליבו כאשר הוא יהיה כהן גדול.

בין חושן המשפט לשמחה בלב

ויש להבין, מדוע אהרון זוכה דווקא לחושן המשפט בשל מעשה אצילי זה? מה מיוחד בחושן דווקא?

נראה להסביר, שחושן המשפט ניתן על הלב. בזכות רוחב ליבו של אהרון, שוויתר למשה ולא התלונן, ושמח בכל ליבו על כך שמשה הוא זה שזוכה להנהיג את ישראל.

מידתו של אהרון

אהרון זכה לקבל את התואר (אבות א, יב): ״אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״.

מסופר בתורה שבשעת מותו של אהרון, בכו עליו כל ישראל 30 יום. ומוסיף המדרש שהיו בעם ישראל יותר מ-3000 ילדים שקראו להם אהרון, על שמו של אהרון הכהן, בזכות ריבוי האהבה והשכנת השלום שאהרון עשה בעולם.

אולי זו הסיבה שהכוהנים בברכתם מברכים: ״לברך את עמו ישראל באהבה״. ונפסק בשולחן ערוך, שכהן שלא בירך את הברכה עם המילה ״באהבה״ לא יצא ידי חובה, משום שכל עניינה של ברכת הכוהנים זו אהבה.

ואכן, המשנה ברורה (סימן קכח, לז) מביא בשם הזוהר הקדוש (כרך ג, במדבר קמז, ב): ״כהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור — סכנה הוא לכהן אם ישא כפיו״. ונראה שהטעם הוא מפני שכל עניינו של אהרון הכהן זה אהבה, ומי שלא ממשיך בדרכו לא רשאי לברך את הברכה השייכת לאהרון.

מה זו אהבה?

אהבה זה משהו מעבר, אהבה זה השמחה בהצלחת השני, אפילו כשזה בא על חשבוני. ולכן השורש והיסוד לברכה זו התגלה בפרשתנו, בה מתגלה שאהרון שמח בהצלחת אחיו הצעיר, שאחיו זוכה להנהיג את ישראל.

הרב״י מחב״ד (הובא בקרוב אליך קרח התשע״ח): ״היהדות תמיד מפנה לימין; ׳לב חכם לימינו׳, ׳ימין ה׳ רוממה׳, ׳כל פניותיך יהיו לימין׳. למה הקב״ה ברא את האבר הכי חשוב בגוף האדם, הלב, נוטה לצד שמאל ולא ימין? כאשר שני יהודים עומדים אחד מול השני, הלב שלי נמצא לימין חברי. כל עניין הלב הוא למען הזולת. מכאן שהלב נמצא בצד ימין של החבר שלשמו הלב נברא״.

סיפור יפה

את השיעור הכי טוב בחיים שלי מה זה אהבה ומסירות נפש למדתי מילד קטן, בן חמש בסך הכול. זה קרה לפני כמה שנים כשעבדתי כמתנדבת בבית החולים סטנפורד. הכרתי שם ילדה קטנה בשם ליזה שסבלה ממחלה נדירה וקשה. הסיכוי היחיד שלה להחלמה היה לעבור תהליך של החלפת דם עם אחיה בן החמש, שחלה באותה מחלה ובאופן פלאי החלים ממנה. בדמו היו נוגדנים כנגד המחלה.

הרופא הסביר את המצב הקשה של האחות לילד הקטן ושאל אותו אם הוא מוכן לתת את דמו לאחותו. ראיתי שהוא מהסס לרגע לפני שאמר לרופא: ״כן, אני אעשה זאת בשמחה כדי להציל את ליזה״.

כאשר שכבו השניים במיטותיהם הצמודות בתהליך העברת הדם, הוא חייך, ממש כמו כולנו, למראה הצבע החוזר ללחייה של ליזה. ואז הוא פנה אל הרופא ושאל בקול רועד: ״דוקטור, האם אתחיל למות מיד? ״ התברר שהילד פשוט לא הבין את דבר הרופא. הוא חשב שעליו לתת לאחותו את כל דמו ולמות כדי להצילה. כשאמר כן להצעת הרופא — לדבר הזה הוא אמר כן.

סיפור נוסף על חסד לפרשת שמות

פעם אחת נכנס לחדרו של רבי משה סופר, בעל ה״חתם סופר״, אחד מגדולי הסוחרים בעיר ובקש את עזרת הרב.

״כפי הידוע לרב״ — פתח העשיר ואמר — ״סוחר גדול אני, אולם כעת נקלעו עסקי לצרות, ומבקש אני ממעלת כבוד הרב שיברך אותי ואצא מן המיצר״.

״אכן, ידוע לי מצבך הקשה״ — אמר הרב — ״אולם עוד יודע אני, שאחיך עני ואביון וצריך הוא עזרה בפרנסתו, ואילו אתה מתעלם מלהושיט לו עזרה״.

״יסלח לי כבוד הרב״ — מלמל העשיר במבוכה — ״אבל כרגע עסקי אינם מרשים לי לעזור, אולם אם אצא מן המיצר, בוודאי שאעזור לו״.

״בפרשת השבוע״ — אמר הרב — ״אומר הקדוש ברוך הוא: ׳וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל׳. מה פירוש המילה ׳וגם׳? וכי מי עוד שמע את נאקתם? אלא, בשעה שבני ישראל נאנקו ונאנחו תחת עול מצרים, שמע כל אחד מהם גם את אנחת אחיו. למרות השעבוד, השתדל כל אחד להקל מעל סבלו של רעהו בכל יכולתו, ובשכר שמיעה זו שמע גם הקדוש ברוך הוא את אנחתם והושיעם״.

״עזור אף אתה לאחרים״ — סיים הרב — ״ובוודאי יושיעך ה' מכל צרותיך! ״

לסיום

שנזכה לאהוב באמת את כל עם ישראל, ולשמוח בהצלחת הסובבים אותנו. ומתוך האהבה שתשרה בינינו, ה' הטוב יזכה אותנו שאהבתו תתגלה אלינו במהרה בימינו.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שוטר שהרג תוך כדי מרדף

שוטר שהרג תוך כדי מרדף

טבת תשפ״א

ביום ו טבת שמועה רעה שמענו. וכך ארע על פי הפרסומים בתקשורת: נערים ובהם אהוביה סנדק ז״ל, בן 16. 5, נחשדו בזריקות אבנים על רכבים פלסטינים. שוטרים הגיעו למקום כדי לעצור אותם. כאשר הנערים זיהו את השוטרים, הם נמלטו מהמקום על ידי רכב. השוטרים פתחו במרדף. תוך כדי המרדף, הרכב עם הנערים סטה מהנתיב והתהפך כמה פעמים מחוץ לכביש. אחד הנערים נהרג. לפי הפרסומים, הנערים הפצועים סיפרו שהרכב המשטרתי נגח ברכב שלהם, והוא זה שגרם לסטיית הרכב. פורסמה תמונה התומכת בגרסה זו, בו נראה הרכב המשטרתי פגוע בצדו הקדמי. המשטרה טרם הגיבה לפרסומים. כמו כן לא ברור כלל שהנערים זרקו אבנים. אם הנחות אלו נכונות, יש לברר האם הריגת הנער על ידי השטרים היא רצח במזיד, קרוב למזיד, שוגג, או ברשות.

שליח בית דין שהרג

מסכת מכות דף כב עמוד ב

והמכה - מכה בידו אחת בכל כחו, והקורא - קורא: אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך ואת מכות וגו', וחוזר לתחלת המקרא, ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו', וחותם והוא רחום יכפר עון וגו', וחוזר לתחלת המקרא. ואם מת תחת ידו - פטור. הוסיף לו עוד רצועה אחת ומת - הרי זה גולה על ידו.

דהיינו, מי שיש לו רשות להכות, אם המית – הוא פטור, כיון שעשה כן ברשות. כך שנינו גם במכילתא:

מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה ד

שאינן מערימין. - להרגו בערמה, להוציא מרפא שהמית, והמכה ברשות בית דין, והרודה בבנו ובתלמודו /ובתלמידו/ ואף על פי שהיו מזידין אינן מערימין.

מי שהורג במסגרת מחוייבתו כשליח בית דין, אין עליו אשמה. אבל אם טעה, והוסיף לו רצועה אחת נוספת, מבלי שהיתה לו סמכות לכך, הוא כבר הופך להיות "הורג בשוגג". על כך מקשה הגמרא:

מסכת בבא קמא דף לב עמוד ב

מתיב רבא: הוסיף לו רצועה אחת ומת - הרי זה גולה על ידו; והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא, דאיבעי אסוקי אדעתיה דמייתי אינשי בחדא רצועה, וקתני: הרי זה גולה! אמר רב שימי מנהרדעא: דטעי במנינא. טפח ליה רבא בסנדליה, אמר ליה: אטו הוא מני? והתניא: גדול שבדיינין קורא, והשני מונה, והשלישי אומר הכהו! אלא אמר רב שימי מנהרדעא: דטעה דיינא גופיה.

לפי התלמוד, רק במצב בו טעה הדיין, יש לייחס לטעות הזו מעמד של שוגג. אם מי שטעה היה השליח עצמו, הוא חרג מסמכותו בטעות שעליה "איבעי ליה לאסוקי אדעתיה", כלומר היה צריך להיזהר בכך, הרי שהוא אינו בגדר שוגג אלא בגדר שוגג הקרוב למזיד.

נראה שכל זה אם אירעה הטעות במסגרת ההכאות שהיו ברשות, אבל שליח בית דין שמעצמו הכה, מבלי שעצם ההכאה היתה ברשות, פשוט שהוא שוגג הקרוב למזיד ואולי אף חמור מכך, כפי שנראה להלן. ועל פי זה, ככל שחרגו השוטרים מן הנהלים בעצם הרדיפה במצב של סיכון, ברי כי הנגיחה עצמה היא חריגה מסמכותם, והרי הם ברמה של שוגג הקרוב למזיד.

נוהל רדיפה

לא ניתן לשוטרים רשות יותר ממה שהמדינה בעצמה נתנה לה רשות (אם כי ההיפך ייתכן, דהיינו שהמדינה תיתן רשות למעשה שהוא אסור על פי המוסר היהודי). בית המשפט העליון נזקק לא מעט פעמים לזריקות אבנים (על ידי ערבים) ובתגובות של המשטרה. ר' למשל בע״א 5604/94 אוסמה חמד נ' מדינת ישראל, נח(2) 498 (2004), שם נקבע שיש לערוך איזון בין הנזק שייגרם לניזוק על ידי המרדף ובין הפעולות האפשריות האחרות של המזיק. מתוך כך נקבע כמה פעמים שפעולות של חיילים ושוטרים לתפישת זורקי אבנים אינם עונים לאיזון זה. שם דובר על זורקי אבנים שברחו בחשכת הלילה בג׳נין, ואחד מן השוטרים ירה כדורי גומי בלי לראות בדיוק לאן הוא יורה, והוא פגע בעובר אורח. מכל מקום, על פניו ברור שבחשד לזריקת אבנים נגד רכבים, שכבר הפסיקו ונמלטו, וניתן לתופשם אח״כ, לא היה מקום למרדף ברכב, ובוודאי לא בנגיחה של הרכב, שיש בו כדי לסכן חיי אדם.

קיים "נוהל רדיפה" בידי המשטרה, אבל הוא אינו מפורסם לציבור. עם זאת, חלק ממנו צוטט באחד מפסקי הדין:

ת״א (מחוזי ת״א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז״ל נ' קיינר יזהר (18. 11. 2009)

שם דובר על אדם שלא עצר במחסום משטרתי, ואחד השוטרים זרק עליו קרש, ואותו אדם נפטר מאיבוד שליטה ברכב. פסק הדין קבע שזו רשלנות (לעניין הנזק – להבדיל מן העניין הפלילי עליו אנו דנים כאן) של המשטרה.

"בסעיף 2 לנוהל מרדפים נאמר כי:

"ב. סבירותו של אמצעי כל שהוא, ובכלל זה מרדף, היא באיזון בין:

1)      חומרת העבירה אותו בא האמצעי למנוע או שהוא מופעל כדי לעצור חשוד. 2)      הסיכון שנוצר עקב הפעלת האמצעי לשוטר, לחשוד ולאזרחים אחרים. 3)      האלטרנטיבות הקיימות להשגת התכלית שלשמה מופעל האמצעי.

ג. סמכות המרדף תקפה כל עוד לא הושגה תכלית המרדף וכל עוד הנתונים בגינם הוחלט לפתוח במרדף לא השתנו. א.      עקרונות האיזון הראוי שבין הפעלת  המרדף להשגת התכלית הראויה:

1)      המרדף מתייחס לעבירה מסוג פשע או עוון עפ״י הרשימה שבנספח א'.

2)      הנרדף הוזהר בכל אמצעי האזהרה המשטרתיים קולן, כריזה.

3)      המרדף אינו יוצר סיכון מהותי לפגיעה מחפים מפשע."

בנספח א' לנוהל מנויות העבירות שבגינן ניתן לפתוח במרדף, ביניהן עבירות בקשר לרכב: שבל״ר (שימוש ללא רשות הבעלים), גניבות רכב, פירוק רכב, סחר ברכב גנוב. תחילתו של המרדף הוא בחשד ממשי, ועל-פי סעיף 5(ב)(1) לנוהל מרדפים, לפני קבלת ההחלטה  לפתוח במרדף יש לקחת בחשבון את השיקולים הבאים:

"1) חומרת העבירה. 2) צפיפות האוכלוסייה, תנועת כלי רכב והולכי רגל. 3) תנאי הדרך, מזג האוויר והסביבה. 4) נוכחות אזרחים ברכב המשטרתי. 5) יכולות הביצוע של הרכב הרודף מול הרכב הנרדף.""

לאחר שראינו כי מרדף מעין זה היה אסור, יש לבחון מהי רמת החומרה של מי שהרג במצב כזה.

הבחנה בין אויב לעבריין

במאמר מוסגר יש לציין כי נראה שלפי המוסר היהודי פס״ד זה מוטעה, כיון שהוא אינו מבחין בין עבריין לאויב, וכן גם החוק הישראלי (חוק הלוחמה בטרור) אינו מבחין בניהם. אבל, לפי ההלכה, ככל שהלחימה היא באויב, דהיינו מי שמתנגד לקיומה של מדינת ישראל, הכללים הם אחרים, ואז יש מי שסובר שניתן אפילו לפגוע בחפים מפשע במסגרת מרדף או פעולה אחרת, כפי שהאריך הרב ישראלי (עמוד הימיני, סימן טז, עמ' קפד). ובכל מקרה ודאי מותר לפגוע במי שמעורב בלחימה. (ר' גור אריה למהר״ל פרשת וישלח, פ' לד פ' לד; הרב גורן, משיב מלחמה, חלק א, עמ' יד-טו; הרב חיים דוד הלוי, תחומין א תש״מ, עמ' 347; הרב אברהם שפירא, תחומין ד, עמ' 182; הרב יעקוב אריאל, תחומין ד, עמ' 178-179).

הריגה מתוך קלות דעת

החוק הישראלי מבחין בין רוצח, דהיינו מי שהתכוון להרוג, ובין מי שלא התכוון להרוג אך היה אדיש לתוצאה, ובין מי שלא רצה להרוג, אבל נהג בקלות דעת יתירה והיה עליו לדעת שמעשיו עלולים להרוג. (חוק העונשין, סעיפים 301א-301ג). במקרה דנן, יש להניח שלא היתה כוונה להרוג וכמו כן יש לקוות שלא היתה אדישות לתוצאה של הריגה. יחד עם זאת, לפי הנתונים שלעיל (שעדיין לא הוכחו), היתה קלות דעת יתירה, שכן על השוטרים היה לדעת כי נגיחה במכונית הנמלטת עלולה להביא לאיבוד שליטה ולתאונת דרכים, שאת תוצאותיה לא ניתן לדעת מראש. מה הדין לפי ההלכה במצב כזה? [להרחבה ר' הרב ירון אונגר, מדרג הענישה בעבירות ההמתה - עקרונות מנחים על-פי המשפט העברי, אתר הכנסת].

מסכת בבא קמא דף לב עמוד ב

מיתיבי: הזורק את האבן לרה״ר והרג - הרי זה גולה; והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא, דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה דברה״ר שכיחי אינשי, וקתני: הרי זה גולה! אמר רב שמואל בר יצחק: בסותר את כותלו. איבעי ליה עיוני! בסותר בלילה. בלילה נמי איבעי ליה עיוני! בסותר את כותלו ביום לאשפה. האי אשפה ה״ד? אי דשכיחי רבים, מזיד הוא! ואי לא שכיחי רבים, אנוס הוא! אמר רב פפא: [לא צריכא, אלא] באשפה העשויה להפנות בלילה ואינה עשויה להפנות ביום, ואיכא דמיקרי ויתיב, מזיד לא הוי - דהא אינה עשויה להפנות ביום, אנוס נמי לא הוי - דהא איכא דמיקרי ויתיב.

התלמוד מחלק בין כמה מצבים: מקום ששכיחים בו הרבים, שאז מי שזורק לשם אבן הוא בגדר מזיד. מקום שבו לא שכיחים רבים, שאז הוא אנוס. ומקום שלא שכיחים רבים, אבל לעתים רחוקות מגיעים לשם אנשים, שאז הוא בגדר שוגג, כיון שלא היה צריך להעלות על דעתו שיש אנשים אבל בכל זאת הוא התרשל בכך שלא בדק. נוכל להשוות זאת למקרה של רשלנות. המקרה הראשון הוא אינו מקרה של מי שהורג בכוונה, אלא זו אדישות (לא אכפת לו אם מישהו יהרג), או קלות דעת (הוא לא רוצה שמישהו יהרג, אבל ברור לו שזה עלול לקרות והוא מקווה שזה לא יקרה).

מעניין לראות שבתחילת הסוגיה נאמר שמי שזורק אבן לרשות הרבים הוא "שוגג קרוב למזיד", ולעומת זאת בהמשך נאמר שמי שזורק אבן למקום ששכיחים בו רבים הוא "מזיד". ודאי שאין הכוונה מזיד ממש (כך פירשו הראשונים: התוס', הרמב״ן והמאירי), אבל נראה מהלשון שהוא ברמת חומרה גדולה יותר מ״שוגג הקרוב למזיד".

שו״ת יחוה דעת חלק ה סימן טז

ולפי זה נראה שגם בנידון שלנו שהכהן היה נוהג ברכב וגרם לאבדן נפש מישראל, מחמת שנהג במהירות מופרזת, או מפני שלא ציית לתמרור, או שעבר עבירה אחרת על חוקי התנועה, הרי שגגתו עולה זדון, ונפסל לעלות לדוכן ולישא כפיו בברכת כהנים, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. וכמו שכתב כיוצא בזה בשו״ת הרא״ש (כלל קא סימן ה'), שהרוכב על סוס אין לו רשות לרוץ במקום שיש בני אדם רוכבים או הולכים, שמא לא יוכל לעמוד כשירצה בכך, ואם רץ והזיק פושע הוא ומזיק בגופו הוא, שכיון שהוא רוכב על הבהמה והזיק בגוף הבהמה או באוכף שעליה, כאילו הזיק בגופו הוא, וחייב לשלם כפי שישומו בית דין היזקו. ע״ש. וכל שכן בנוהג ברכב במהירות מופרזת שהסכנה הרבה יותר רצינית, שאין באפשרותו לעצור המכונית מיד כשירצה, אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל, וכן כל כיוצא בזה. וראה עוד בתשובת הרדב״ז בלשונות הרמב״ם חלק ב' (סימן שד), שההולך במרוצה וכלי משחית בידו ופגע בחבירו בלי כוונה והרגו, הוי כשוגג הקרוב למזיד, שאין הגלות לערי מקלט מכפרת עליו כדין שאר מי שרצח נפש בשגגה, שהרי היה לו להזהר מאוד ללכת בנחת, כיון שכלי משחית בידו ועלול לגרום להריגת אדם. ע״ש. והוא הדין לנידון דידן, שהרכב הוא כלי קטלני ביותר, ועלול מאוד לפגוע ולסכן חיי אדם. ומי שלא נזהר לנהוג במתינות כראוי, נחשב הדבר לפשיעה, וקרוב למזיד הוא, וכהורג בידים הוא, ואם הוא כהן נפסל לדוכן. כי הדבר ברור שאין לחלק בזה בין ההורג במו ידיו, כלשון הכתוב ידיכם דמים מלאו, לבין רוצח על ידי בעיטה ברגליו, או בגופו, שדרך הכתוב לדבר בהוה. וכאן תדלוק המכונית והסעתה לקראת האיש שנדרס למות, הוי בכלל מאי דקי״ל אשו משום חציו. וכמ״ש הרא״ש (בבא קמא פרק סי' ח), שאפילו הדליק את האש בתוך שלו ופשע בשמירתה והלכה ודלקה בתוך של חבירו, הרי הוא כאילו ירה חץ בידים והזיק, ואם נשרפה יד חבירו חייב בארבעה דברים, ואם נשרף אדם מהאש חייב עליו כאילו הרגו בידים. ע״ש. וכן דעת התוס' (ב״ק כג עא) ד״ה מאי בינייהו. וכן מוכח בנימוקי יוסף שם. וכן כתב הטור /חו״מ/ (סי' תיח) ובש״ע (שם סעיף יז). ודון מינה לנ״ד שאפילו הדליק את המכונית ברשותו כיון שהסיעה לרה״ר =לרשות הרבים=, והרג נפש, הו״ל אשו משום חציו. ובאמת שבלאו הכי כבר פסק מרן השלחן (ערוך /א״ח/ בסימן קכח סעיף לה), שאף ההורג נפש בשגגה לא ישא כפיו, ואם כן אפילו אם לא היה נידון כשוגג הקרוב למזיד, מכל מקום לא ישא כפיו.

דברי הרב עובדיה שהנהג "נחשב הדבר לפשיעה, וקרוב למזיד הוא, וכהורג בידים הוא", הם חריפים כשלעצמם, וודאי נכונים גם בשוטר שפעל במצב מסוכן כזה שלא לפי ההנחיות, ולכן ייחשב כקרוב למזיד, וייתכן שכאן הוא חמור יותר מקורב למזיד, כיון שהתכוון לפגוע במכונית של הנמלט.

סוגי קרוב למזיד

רמב״ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו הלכה י

…וכן אם נכנס לקרן זוית והמיתו שם בשגגה, או שדחפו בגופו, או שנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע, או שעלה על דעתו שמותר להרוג, או שנתכוון להרוג את זה והרג את זה, אפילו נתכוון להרוג גוי או בהמה ונמצא ישראל, הרי כל אלו קרובין למזיד ואינן נקלטין.

יש לשים לב ש הרמב״ם מכניס כמה מקרים תחת אותה קטגוריה של "קרוב למזיד", למרות שברור שיש הבדל בין מי שהתכוון לזרוק שתיים וזרק ארבע, שזו אדישות או קלות דעת (שלא התכוון להרוג), ובין מי שנתכוון להרוג את זה והרג את זה, או שחשב שבמקרה זה מותר לו להרוג, שהוא בוודאי חמור יותר. חומרה זו צריכה לבוא לידי ביטוי כשעוסקים בעונש מדין מלכות, כמו הדין הפלילי (השווה עם שו״ת הריב״ש, סימן רנא).

איש שונא לרעהו

לפי הנטען על ידי מספר האנשים בעיתונות, האפליה בין הטיפול בזריקות אבנים של ערבים לעומת הטיפול בזריקות אבנים של יהודים התפתחה לאחר שננטעה שנאה לאותם "נערי גבעות". ייתכן שאותה שנאה כבר ננטעה לאחר רצח רבין, ובגירוש מגוש קטיף, והתנקזה אח״כ ל״מתנחלים" ול״קיצונים לאומנים". אם כך הדבר, יש לבחון את הסוגיה של שונא, כיון שאנו מוצאים חומרה מיוחדת שאין בשאר אנשים.

מסכת מכות דף ט עמוד ב

השונא אינו גולה; רבי יוסי אומר: השונא נהרג, מפני שהוא כמועד; רבי שמעון אומר: יש שונא גולה ויש שונא שאינו גולה, זה הכלל: כל שהוא יכול לומר לדעת הרג - אינו גולה, ושלא לדעת הרג - הרי זה גולה.

לדעת תנא קמא, השונא מן הסתם עשה את דבריו במזיד, או לכל הפחות בקלות דעת, ולכן הוא אינו גולה. לדעת רבי יוסי, השונא נחשב למי שהרג במזיד! התלמוד מקשה על דעה זו שכן רוצח צריך התראה, ומתרץ שלדעת רבי יוסי אין צורך בהתראה בעבירה שברור לכל שהיא אסורה. לדעת רבי שמעון יש לבחון כל מעשה לגופו, ולבדוק האם ייתכן שהוא עשה זאת לדעת, שאז הוא קרוב למזיד.

רמב״ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו הלכה י

השונא שהרג בשגגה אינו נקלט שנ' +במדבר ל״ה כ״ג+ והוא לא אויב לו, חזקתו שהוא קרוב למזיד, ואי זהו שונא זה שלא דבר עמו שלשה ימים מפני האיבה.

לפי הרמב״ם, זו חזקה. הרמב״ם אינו מפרט בדיוק מה החזקה. לאיזה סוג של קרוב למזיד דומה השונא? כנראה תלוי במקרה. אבל מכל מקום דינו חמור יותר, ויש לחשוש שדבריו נעשו מתוך קלות דעת, ואינם רק בגדר "רשלנות בעלמא".

סיכום

שוטר שהרג תוך כדי מרדף:

1. אם רדף אויב, ותוך כדי הרג אויב או אוכלוסיית אויב (גם אוכלוסייה "חפה משפע"), אף אם חרג במידת מה מהנהלים, אין לו דין רוצח, וזו הריגה ברשות.

2. אם רדף אחר חשוד עבריין, שאינו אויב (אינו מתנגד לעצם קיום המדינה), וחרג מהנהלים:

א. חריגה מועטת – ייחשב כשוגג (כמו שליח שהוסיף רצועה). ואם הוא שונא, ייחשב כקרוב למזיד.

ב. חריגה רבה, כגון שעצם המרדף במכונית אינו כדין, או שהנגיחה אינה כדין – ייחשב כקרוב למזיד. וגם בזה יש כמה חילוקים בהתאם לחומרת הדברים.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

סגולות חנוכה

בס״ד

**להתפלל בימי חנוכה — סגולה נפלאה לזכות בזרע של קיימא, בנים זכרים, ובפרט ביום החנוכה מסוגלים לפקידת עקרים ועקרות. **

יש לומר את הפסוק במזמור פ׳ כשנרות החנוכייה דולקים, כשכל שמונת ימי חנוכה הנקרא ״זאת חנוכה״:

״אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת״ — רמז ל״זאת חנוכה״ — ראה את הגפן, איך היא רוצה להיות הגפן הזאת, שאין לה פירות, איך תן לה ילדים, כמו ויתפלל ויאמר: בירכתי ביתה. כך פלוני בן פלונית שדולקים שמונה נרות חנוכה, יזכה למול את בנו ביום השמיני.

(בני יששכר, מאמר חודש כסלו, מערכה ב, אות י)

---

**הסוכות בחג מאוד רצוי** לתלות בסוכה שמן זית עד להשאירו לסוף, ויש בו סגולה עצומה להדליק אושפיזין החג, שישאב את קדושת חנוכה.

(ר׳ חיים פלאג׳י, נר חיים)

---

**הבטה והתבוננות בנרות החנוכה היא סגולה למחיקת ראיות** — לבקש שימחקו כל התמונות האסורות ולא הצנועות האסורות, וימחקו ממחשבותיי ומוחי.

(ר׳ מסלונים)

---

**מהו האור של נרות החנוכה? ** זה האור הגנוז, אותו אור שמימי שדלק בעולם 36 השעות הראשונות. (ספר הרוקח, הלכות חנוכה רכ״א.) כאשר האור הסתלק, אדם הראשון התמלא בפחד, שייך לזמן שקודם היה הפחד. כן כאשר מביטים בנרות החנוכה, כל הפחדים מסתלקים. וכן סגולה לבקש מול נרות החנוכה: ״ה׳ תעשה לי את הנס הזה שיסורו ממני הפחדים״. סגולה נגד פחד — לומר פרק ל׳ בתהילים.

---

**סגולה נפלאה לשמירה** — אמירת ״הנרות הללו״ כולל מזמור שיר (אחרי הדלקת נרות חנוכה), לומר שבע פעמים בתהילים מזמור צ״א ״יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן״, וכל פעם מהשבע יקדים פעמים מזמור צ׳ (חנוכת הבית), ופסוק: ״וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ״.

(בא״ח, שנה א׳)

---

**סגולה למניעת מקרים רעים** — יאמר מזמור ס״ז בצורת המנורה, ונחשב לו כאילו הדליק את המנורה (בבית המקדש).

(החיד״א)

---

**יש להרבות בתפילות בימי החנוכה על הפרנסה**, כי ימי החנוכה מסוגלים לפרנסה, ויש רמז לדבר בפסוק (בראשית מ״ז, י״ב): ״לֶחֶם לְפִי הַטָּף״ — ט״ף בגימטריא חנוכה.

(סגולות אביעה, עמוד 217)

ובפרט, שזה מסוגל לתקן פגמי החנוכה, ובפרט לתמוך ולסייע בידי לומדי התורה.

(יסוד ושורש העבודה, שער הנפש, פ׳ י״ב)

---

**מי שזהיר במצוות הדלקת נרות חנוכה** יזכה לחכמה, וינצל מאויבים, ויזכה לקום בתחיית המתים, ויזכה לאריכות ימים, וינצל מגיהנם.

(סגולות ישראל, מערכת ח, אות מ״א)

וכן הרמז בדברי הגמרא (שבת כ״ג, א׳): ״הנחה הנחה״ — מצוה, בגימטריא הנחה, בהוספות ימים והארכת חיים.

(אות ס״ז)

---

**סגולה להינצל מאויבים וליסטים ומקטרגים בזאת השנה** — לשמור בכל לילה את הפתילות של נרות החנוכה, ובלילה האחרון, אחר שכבו הפתילות, ייקח את כל הפתילות של כל השמונה ימים, וישרפם עם שאר השמן שנשאר.

(האח נפשנו, מערכת ח, אות ג׳)

---

**סגולה לרווק או לרווקה שימצאו את זיווגם באותה השנה** — וכנ״ל ששורפים את כל הפתילות יחד, שבעת שריפתן יעבור הרווק או הרווקה על הפתילות שבע פעמים (כמובן כשהאש נמוכה).

(סגולות אביעה, עמוד 218)

---

**סגולה לאדם שסובל משושנה ברגל** — שימרח את השמן שנותר מנרות החנוכה על הרגל, ובעזרת השם יבריא. ורמז לדבר ממה שאומרים מ״מעוז צור ישועתי״: ״וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים״ — פירוש: מהנותר בקנקני השמן של נרות החנוכה נעשה נס לשושנה. (ויש להדגיש: והדבר נכון לגבי כל כאב בגוף.)

יש לציין כי המדובר בשמן שנותר לאחר שכבר דלק חצי שעה, כי השמן שנותר בתוך חצי שעה של ההדלקה אסור בהנאה.

(שו״ע תרע״ז, ד׳)

---

**סגולה לזיווג** — בערב שבת שהוא גם חנוכה, כשנרות השבת דולקים ליד נרות החנוכה, יבקש מעוכבי זיווג על: ״שַׂמְּחֵם בְּבִנְיַן שָׁלֵם״.

(הרבי מסלונים)

---

**ר׳ נחמן מברסלב קורא לחנוכה ״חג ביקור חולים״** — נרות החנוכה מקרבים את האדם הכי לנשמות הכי חולות שלו. תתפללו על הנושרים והרחוקים וכל הצריכים רחוק בעולם! תשובה מול הנרות!

---

**ה׳ נותן ח׳ ימים של מנוחת הנפש. **

(בעל חוות יאיר)

מי שיושב חצי שעה מול החנוכייה, מתבונן בנרות, מבטיח: יזכה לישוב הדעת כל השנה, ובטוב שסביבו.

---

**ולכן יש להיזהר ביותר ממריבות ולשון הרע בזמן הדלקת נרות חנוכה**, וכמובן בכלל. ״שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ״.

---

**כדאי לשב כל ערב מול הנרות ולהתפלל על חינוך הילדים**, וזו אומר הרבי מסלונים: ״עת רצון לדור ישרים יבורך — תחינות ובנות שמים יראות ואוהבות תורה וצנועות ויראת שמים ושלמות. ״

---

**מי שיש לו ניתוח או בדיקה חשובה** — יקבל על עצמו שבאחד מימי החנוכה לא יעשה מלאכה, וינצל מאותה צרה.

(בן איש חי)

---

**במצות הרמב״ם של אביו אל להקל** — והם הצפיחית בדבש, והוא מנהג קדמונים, וכשהם קלויים בשמן הרבה, שנאמר ״מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ״ — זה ברכת פרנסה כל השנה, וכל הזריז בו תבוא עליו ברכה ויקרעו שטרי חובותיו. ואין לבזותו. ומכאן שיש לאכול דברים מטוגנים בשמן.

---

**מהשער הזה יוצאים מלאכים עד ״שתכלה רגל״**, ועוד נאמר ״שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ״ — כלומר יש מלאכים שמרחפים מעל הנרות, הם לוקחים את התפילות שמתפללים ליד החנוכייה ומעלים אותם לשמים.

(הרבי מרוז׳ין)

לכן כל פעם שעוברים ליד חנוכייה — לבקש בקשה ולהתפלל.

(הרבי מסלונים)

---

**סגולה לחזרה בתשובה — א׳ טבת**, יום פטירת אברהם אבינו. זכה אברהם אבינו ביום פטירתו לראות את בנו ישמעאל חוזר בתשובה. כתוב עליו ״תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה״ — ר״ט בגימטריא בתשובה. לומר ביום זה: ״אמא״ — זה אמתלאי בת קרנבו, של אברהם אבינו.

---

**מי שדופק בדלתו עני בשמן להדלקת נר חנוכה**, או בזמן שהחנוכייה דולקת, גזירה טובה נגזרת עליו משמים! מזוזה עומדת מימין, נר חנוכה משמאל, ובינהם עני — ר״ת: ״וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ״ — נֹעַם, עָנִי, ר״ת. ואם לא דופקים אז לתת צדקה.

(חתם סופר)

---

**סגולה לניסים גדולים** — בזמן שהנרות דולקים!

**סגולה להיפקד בילדים** — בנר השמיני של חנוכה: להגיד כמו: ״8 נרות שדולקים פה, כמו שאזכה למול את בני ביום השמיני״.

(הרבי מרוז׳ין)

---

**סגולה לחוכמה וזיכרון** — שמן זית משובח, שיצופו פני כולם, צדיקים ולבנים.

(החיד״א)

---

**מסופר על החיד״א** שלא היה לו כסף לחנוכייה מכסף, היה בוכה. סידר כוסות פשוטות ובמרכז פמוט, ונחשב לו כסף אחד דמוי כסף לשמש חנוכייה יפה. סגולה לניסים.

---

**הפעולה אותה שצדיקי הדור הגדולים ביותר אינם יכולים לפעול בתפיל

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

הסבר לשאלת צדיק ורע לו - הרב זקס

בס״ד

שאלת הצדיק ורע לו – הרב זקס

"אלוקים לא רוצה שנבין מדוע מתרחשים דברים רעים לאנשים טובים", מסביר הרב זקס, "כי אם היינו מבינים, היינו צריכים לקבל שאכן דברים רעים מתרחשים לאנשים טובים — ואלוקים לא רוצה שנשלים עם הדברים הרעים".

"הוא רוצה שלא נבין", ממשיך ואומר הרב, "כדי שנילחם באי-צדק שיש בעולם. לכן אין סיבה לשאלה הזו, כי האלוקים ארגן את זה כך שלעולם לא נגיע לשום תשובה לשאלה הזו".

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

הסתר פנים

הסתר פנים

הגמרא במסכת חגיגה דף א ע״א:

"וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם אמר רב ברדלא בר טביומי אמר רב כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם כל שאינו בוהיה לאכול אינו מהם אמרו ליה רבנן לרבא מר לא בהסתר פנים איתיה ולא בוהיה לאכול איתיה אמר להו מי ידעיתו כמה משדרנא בצנעא בי שבור מלכא אפי' הכי יהבו ביה רבנן עינייהו אדהכי שדור דבי שבור מלכא וגרבוהו."

האמורא רב קובע שיש לבדוק אחר זהותו היהודית של מי שאיננו חווה חוויה של הסתר פנים, שמא אינו מעם ישראל. התלמוד מספר על רבא, מגדולי האמוראים שחי חיי רווחה וכבוד תחת שלטון המלכות הפרסית, וחכמים התפלאו כיצד זה חכם יהודי אינו נוטל חלק בגורל היהודי, הכולל בהכרח גם הסתר פנים, סבל והטלת מיסים? רבא התגונן מפני הטענה בתירוץ שהוא נותן שוחד למלכות ולכן הוא זוכה בכבוד ובעשירות. בכל אופן, העוקץ במאמר חז״ל זה, הוא שהחיים במציאות של הסתר פנים אלוהי אינם סטייה מהנורמה היהודית, או אפיזודה צדדית של החיים, ההפך הוא הנכון: הקיום היהודי מזוהה עם מציאות של הסתר פנים. כיצד יש להבין מדרש מופלא זה? אפשר לתרץ שהדברים נאמרים ביחס לקיום בגלות. שחז״ל תופסים אותו כמצב קבוע של קיום תחת הסתר פנים, ומכאן מבינים שכל אחד מבניו של העם היהודי צריך להיות שותף בגורל היהודי, כלומר: שותף לגלות ולסבל.

אולם, דומני שכוונת חז״ל כאן עקרונית יותר. נראה לומר שחז״ל רוצים לטעון שהקטגוריה הדתית של הסתר פנים היא מאפיין יסוד של הקיום הדתי היהודי מעבר להקשר של תורת הגמול (שכר ועונש). יהודי, קובעים חז״ל אמור לדעת מניסיון חייו שהקיום מול ה' איננו קיום מול נוכחות פיזית או נוכחות מופגנת, אלא מול 'נוכחות נסתרת'. והעומק הדתי מצוי דווקא בהבנה זו ובחיים דתיים עם זיקה לאל המסתתר ולא לאל המתגלה, כמו בנצרות למשל. הבנה זו עולה גם מדברי החכמים בהמשך הסוגיא:

(שם עמוד ב'):

"ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא אמר רבא אמר הקב״ה אף על פי שהסתרתי פני מהם בחלום אדבר בו רב יוסף אמר ידו נטויה עלינו שנאמר (ישעיהו נא, טז) ובצל ידי כסיתיך."

שני האמוראים מלמדים כיצד הקב״ה מקיים קשר עם עמו תוך כדי הסתר פנים. רבא מלמד על הממד הסובייקטיבי של הנוכחות, הגילוי שבתוך ההכרה או הנשמה, אשר בא לידי ביטוי בחלום. רב יוסף מדבר על הגנה או ליווי אלוהיים שאינם אור אלא צל. כלומר: אף על פי שה' איננו מאיר ליהודי את מציאות חייו, הוא מעניק לו משמירתו או מלווה אותו בצל ידו. נראה כי צריך ללמוד ולהבין שמציאות הסתר פנים היא אתגר קיומי של יהודי, יצירת הקשר עם הקב״ה בתור אל מסתתר.

חז״ל הבינו שההבנה המחודשת של הביטוי 'הסתר פנים', איננה עוד אופן של עונש אלוקי במסגרת הברית של התורה, אלא הצעה לסוג שונה של עבודת ה'.

נראה שכדי לרדת לשורש העניין צריך לחפש את המונח 'הסתר פנים' כפי שהוא מופיע בתורה.

לאחר סיום נאומו של משה רבינו שראשיתו בפתיחת ספר דברים וחתימתו בדברי הברית ובפרשת התשובה בפרשת ניצבים, ולאחר שיהושוע צווה על החלפת משה, כתב משה את התורה (דברים לא', ט):

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל."

רש״י מבאר מיד את הפסוק: ויכתוב משה וגו' ויתנה – כשנגמרה כולה, נתנה לבני שבטו". מה התכוון רש״י להוסיף בפירושו? וכי יעלה על דעתנו שמשה נתן את התורה לכהנים לפני שסיים לכתוב אותה? מסתבר לומר שרש״י מתכוון להשיב על אחד משני קשיים אפשריים העולים מהפסוקים:

להלן, לאחר דברי ה' אל משה על חטאי בני ישראל העתידיים והסתר הפנים, ולא הציווי על כתיבת השירה, שירת האזינו, ומסירתה לבני ישראל, חוזרת התורה לספר על כתיבת התורה, וכך כתוב (שם, כד' – כו'):

"וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם. כה וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה לֵאמֹר. כו לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד."

והרי כבר נאמר בפסוק ט' שמשה סיים את התורה ונתנה לכהנים בני לוי, ומהו פשר האמור כאן שסיים לכותבה ונתנה?

אם אמנם סיים משה לכתוב את התורה במקום שבו נאמר כך, מיד לאחר שציווה את יהושוע, מה דינן ומעמדן של הפרשות הבאות אחרי כתיבת התורה, ובמיוחד ההתגלות למשה וליהושוע באוהל מועד, שבה מצטווה משה על הסתר הפנים, ושירת האזינו?

נראה שרש״י רצה ללמד אותנו שהתיאור של כתיבת משה את התורה ומסירתה מיד לבני לוי הוא תיאור מקוצר ומוקדם, ולמעשה רק לאחר שמשה סיים את כל מה היה צריך עוד להיכתב התורה ניתנה לבני לוי. רש״י שולח אותנו לפסוק כד' למילים 'עד תומם', ובאומרו 'כשנגמרה כולה', הוא מאחד את האמור להלן עם האמור כאן, ומפרש שמסירת התורה ללויים הייתה סמוכה לציווי להניח את ספר התורה בצד ארון ברית ה'. דבר זה נעשה רק לאחר שדברי ההתגלות למשה על הסתר פנים ושירת האזינו נאמרו ונכתבו. נראה את הדברים בפירוש הרמב״ן (דברים, ל״א, כה – כו):

" ויתכן, כי אחרי שכתב השירה וילמדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם, שהביאם לפניו אל בית המדרש, כתבה בספר התורה, וצווה את הכהנים לקוח את ספר התורה, לומר שגם השירה תהיה מונחת בארון עם התורה, שהיא מכלל התורה כי היא שם לעד."

נמצא אם כן, שתחילה כתב משה את התורה, ללא השירה והמבוא הקודם לה המדברים על חטאי ישראל ועל הסתר פנים, ואחר כך קרא ה' למשה וליהושוע שיתייצבו באוהל מועד, גילה להם את העתיד לקרות עם עם ישראל ואת השירה ואז לימד משה את העם את השירה, וכתבה בתורה.

מבחינה פרשנית זו הצעה משכנעת, אולם מבחינה מהותית אלו דברים קשים להבנה. אם הנבואה על הסתר פנים והשירה שבעקבותיה אמורות להיות חלק מהתורה, מדוע ה' ממתין עד שמשה יכתוב את התורה בפועל ורק אז מורה לו בהתגלות על השירה? מדוע לא תהיה ההתגלות הקשורה בשירה חלר מהתורה מלכתחילה? לפי התיאור של פרשת וילך, הדברים נראים כמו נספח, תזכורת מאוחרת לאחר שכבר נחתמה התורה.

כדי להשיב על שאלה זו עלינו להתבונן ביתר דיוק בתוכן הדברים האמורים למשה ויהושוע ובייחודם (דברים לא', יד'- טו'):

" יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. טו וַיֵּרָא יְהוָה בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל. טז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. יז וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. יח וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים. יט וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל."

ראשית, בכותרת ההתגלות מצווה ה' את משה לשתף את יהושוע בהתגלות כיוון שהוא עתיד למות בקרוב. נשים לב לכך שזו הנבואה היחידה בתורה מאז תחילת נבואת משה שיש לה שותף אחר מלבד אהרון. שנית, בשונה מכל האמור בתורה עד כה, חטאי ישראל אינם מופיעים כאן כאפשרות, אלא כהכרח היסטורי, כלומר – העם בוודאי יחטא! זו נסיגה גדולה מרעיון הבחירה החופשית, שהופיע רק בפרק הקודם (ראה נתתי לפניך היום. . ובחרת בחיים) כעיקרון יסוד של התורה. שלישית, ה' מודיע שהוא יסתיר את פניו, והעם יהיה חשוף ופגיע לרעות המצויות בעולם. רביעית, ה׳תרופה' שמציע ה' לכל זה היא השירה, שירת האזינו, שהיא חידוש סגנוני ומהותי בכך שהיא מטפלת ביחסים שבין ה' לעם ישראל במונחים של סגנון שירי ולא של חוזה רישמי.

כיוון שפסקה זו היא מבוא לשירת האזינו, נתבונן רגע בשירה עצמה וביחסה למבוא. במרכז השירה אנו מוצאים בשנית את הופעתה של הנהגת 'הסתר פנים' (שם, לב' יט' – כ):

"יט וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו. כ וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם."

נראה כי השירה כולה אמורה בעבור הזמן הזה של הסתר פנים, שהרי כך הסביר ה' במבוא לשירה, שכשהעם יחטא וה' יסתיר את פניו, אזי תהיה השירה הזו לעד בבני ישראל, כלומר המציאות של הסתר הפנים אינה מקרה או נטישה מוחלטת חלילה, אלא היא מרכיב מהותי בהנהגת ה'.

נראה כי מצירוף כל החידושים הללו יחד, מתקבלת תמונה שיכולה לבאר את מעמד הייחודי של פרשה זו. מדוע לא הייתה התגלות זו חלק מקורי מהתורה שכתב משה? מפני שבאמת אין היא מתאימה כלל לעקרונות שהם הבסיס לתורת משה עד כה, עקרונות של תורת הגמול, שיסודה הוא בהנחה של בחירה חופשית מוחלטת, תמידית ושל שכר ועונש אקטיביים שהם תוצאה של הבחירה. ההתגלות האחרונה, שהיא התגלות שבתוך התורה ושמעבר לה גם יחד, מניחה קומה שנייה לתורה, ולא עוד נתונים בקומה הראשונה, לכן היא נאמרת למשה כאשר קרבו ימיו למות, ובעיקר ליהושוע, שהוא נביא כשאר הנביאים, ולא כמשה נותן התורה. בתורת משה, הכל בהיר, גלוי, ומונח על השולחן. טוב ורע, חיים ומוות, שכר ועונש, ברכה וקללה. בשיטת האספקלריה המאירה של משה אין עמימות, אך היחס האלוקי אלינו כולל גם אופנים רכים ודקים יותר של זיקה, אופני ביניים מגוונים, עדינים ומורכבים, שלא תמיד יש בהם אשמה ברורה, כתובת ברורה וסיבתיות ברורה.

רבא אמר בגמרא שגם בשעת הסתר פנים מתקיים בחלום אדבר בו, זו הודעה נבואית המתקיימת גם בשעות קשות, אך זו כמובן אינה אפשרות בעבור משה רבינו שנבואתו היא בהגדרתה בגילוי פנים ולא בהסתר 'פנים אל פנים'. בחלום אדבר בו היא אפשרות של מפגש עם ה' גם כשה' איננו נוכח באופן גלוי במציאות.

שירת האזינו, שבמרכזה מופיע העיקרון של הסתר הפנים, יש בה עיקרון אמוני חדש, כלומר: הגדרה מחדש של מהות הנוכחות האלוקית עם האדם ובעבורו. התורה הזו איננה יכולה להיכתב בסגנון של חוזה רשמי, כיוון שהיא לא מתארת את הממד הנגלה והרשמי של המאורעות אלא את הממד הנסתר שלהם. ממדים אלה של המציאות ניתן לבטא רק בשירה שאיננה קובעת כללים ברורים אך מבטאת את עומק המציאות.

כשה' מודיע ליהושוע שעתיד להיות חטא והסתר פנים, הרי שהוא שובר את הכללים שהוא עצמו קבע, אך ייתכן וכאן מונחים היסודות העמוקים של האמונה. שעליה יאמרו חז״ל שמי שאינו יודע טבעו של הסתר פנים איש לבדוק את יהדותו.

באופן עמוק יותר, כל עוד ה' פועל לפי העיקרון הגלוי של הברית עם בריותיו, מעגל הקסמים של הצורך האנושי המתגלה על ידי התורה כמו שהוא קיים להבדיל גם בעבודה זרה. אדם זקוק לקב״ה שיוריד לו גשם כדי שתהיה לו פרנסה, בדיוק כמו שהמואבים להבדיל זזקוקים לכמוש. הקב״ה הוא פונקציה קיומית עבורי.

והנה בסוף התורה ה' מודיע: אני עתיד להיעדר. אז תיזכרו בשירה, שבה זה היה כתוב, שירה שהיא חלק מהתורה. ואז תלמדו כיד חיים עם ה', למרות שהוא מסתיר את פניו, כלומר כיצד חיים עם אל שאינו ממלא שום פונקציה בחיים הממשיים שלי. הגילוי הזה, שניתן להאמין ולעבוד את ה' ללא שום שכר בתמורה, הוא הגילוי של הסתר פנים. באופן עמוק יותר משמעו שניתן להיפגש עם ה' על אף שהמפגש איננו ממומש בשכר ותוצאה. הגילוי הזה הוא בשורה גדולה מאוד של התורה לעם ישראל ולעולם כולו.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות