שוטר שהרג תוך כדי מרדף
טבת תשפ״א
ביום ו טבת שמועה רעה שמענו. וכך ארע על פי הפרסומים בתקשורת: נערים ובהם אהוביה סנדק ז״ל, בן 16. 5, נחשדו בזריקות אבנים על רכבים פלסטינים. שוטרים הגיעו למקום כדי לעצור אותם. כאשר הנערים זיהו את השוטרים, הם נמלטו מהמקום על ידי רכב. השוטרים פתחו במרדף. תוך כדי המרדף, הרכב עם הנערים סטה מהנתיב והתהפך כמה פעמים מחוץ לכביש. אחד הנערים נהרג. לפי הפרסומים, הנערים הפצועים סיפרו שהרכב המשטרתי נגח ברכב שלהם, והוא זה שגרם לסטיית הרכב. פורסמה תמונה התומכת בגרסה זו, בו נראה הרכב המשטרתי פגוע בצדו הקדמי. המשטרה טרם הגיבה לפרסומים. כמו כן לא ברור כלל שהנערים זרקו אבנים. אם הנחות אלו נכונות, יש לברר האם הריגת הנער על ידי השטרים היא רצח במזיד, קרוב למזיד, שוגג, או ברשות.
שליח בית דין שהרג
מסכת מכות דף כב עמוד ב
והמכה - מכה בידו אחת בכל כחו, והקורא - קורא: אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך ואת מכות וגו', וחוזר לתחלת המקרא, ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו', וחותם והוא רחום יכפר עון וגו', וחוזר לתחלת המקרא. ואם מת תחת ידו - פטור. הוסיף לו עוד רצועה אחת ומת - הרי זה גולה על ידו.
דהיינו, מי שיש לו רשות להכות, אם המית – הוא פטור, כיון שעשה כן ברשות. כך שנינו גם במכילתא:
מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה ד
שאינן מערימין. - להרגו בערמה, להוציא מרפא שהמית, והמכה ברשות בית דין, והרודה בבנו ובתלמודו /ובתלמידו/ ואף על פי שהיו מזידין אינן מערימין.
מי שהורג במסגרת מחוייבתו כשליח בית דין, אין עליו אשמה. אבל אם טעה, והוסיף לו רצועה אחת נוספת, מבלי שהיתה לו סמכות לכך, הוא כבר הופך להיות "הורג בשוגג". על כך מקשה הגמרא:
מסכת בבא קמא דף לב עמוד ב
מתיב רבא: הוסיף לו רצועה אחת ומת - הרי זה גולה על ידו; והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא, דאיבעי אסוקי אדעתיה דמייתי אינשי בחדא רצועה, וקתני: הרי זה גולה! אמר רב שימי מנהרדעא: דטעי במנינא. טפח ליה רבא בסנדליה, אמר ליה: אטו הוא מני? והתניא: גדול שבדיינין קורא, והשני מונה, והשלישי אומר הכהו! אלא אמר רב שימי מנהרדעא: דטעה דיינא גופיה.
לפי התלמוד, רק במצב בו טעה הדיין, יש לייחס לטעות הזו מעמד של שוגג. אם מי שטעה היה השליח עצמו, הוא חרג מסמכותו בטעות שעליה "איבעי ליה לאסוקי אדעתיה", כלומר היה צריך להיזהר בכך, הרי שהוא אינו בגדר שוגג אלא בגדר שוגג הקרוב למזיד.
נראה שכל זה אם אירעה הטעות במסגרת ההכאות שהיו ברשות, אבל שליח בית דין שמעצמו הכה, מבלי שעצם ההכאה היתה ברשות, פשוט שהוא שוגג הקרוב למזיד ואולי אף חמור מכך, כפי שנראה להלן. ועל פי זה, ככל שחרגו השוטרים מן הנהלים בעצם הרדיפה במצב של סיכון, ברי כי הנגיחה עצמה היא חריגה מסמכותם, והרי הם ברמה של שוגג הקרוב למזיד.
נוהל רדיפה
לא ניתן לשוטרים רשות יותר ממה שהמדינה בעצמה נתנה לה רשות (אם כי ההיפך ייתכן, דהיינו שהמדינה תיתן רשות למעשה שהוא אסור על פי המוסר היהודי). בית המשפט העליון נזקק לא מעט פעמים לזריקות אבנים (על ידי ערבים) ובתגובות של המשטרה. ר' למשל בע״א 5604/94 אוסמה חמד נ' מדינת ישראל, נח(2) 498 (2004), שם נקבע שיש לערוך איזון בין הנזק שייגרם לניזוק על ידי המרדף ובין הפעולות האפשריות האחרות של המזיק. מתוך כך נקבע כמה פעמים שפעולות של חיילים ושוטרים לתפישת זורקי אבנים אינם עונים לאיזון זה. שם דובר על זורקי אבנים שברחו בחשכת הלילה בג׳נין, ואחד מן השוטרים ירה כדורי גומי בלי לראות בדיוק לאן הוא יורה, והוא פגע בעובר אורח. מכל מקום, על פניו ברור שבחשד לזריקת אבנים נגד רכבים, שכבר הפסיקו ונמלטו, וניתן לתופשם אח״כ, לא היה מקום למרדף ברכב, ובוודאי לא בנגיחה של הרכב, שיש בו כדי לסכן חיי אדם.
קיים "נוהל רדיפה" בידי המשטרה, אבל הוא אינו מפורסם לציבור. עם זאת, חלק ממנו צוטט באחד מפסקי הדין:
ת״א (מחוזי ת״א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז״ל נ' קיינר יזהר (18. 11. 2009)
שם דובר על אדם שלא עצר במחסום משטרתי, ואחד השוטרים זרק עליו קרש, ואותו אדם נפטר מאיבוד שליטה ברכב. פסק הדין קבע שזו רשלנות (לעניין הנזק – להבדיל מן העניין הפלילי עליו אנו דנים כאן) של המשטרה.
"בסעיף 2 לנוהל מרדפים נאמר כי:
"ב. סבירותו של אמצעי כל שהוא, ובכלל זה מרדף, היא באיזון בין:
1) חומרת העבירה אותו בא האמצעי למנוע או שהוא מופעל כדי לעצור חשוד. 2) הסיכון שנוצר עקב הפעלת האמצעי לשוטר, לחשוד ולאזרחים אחרים. 3) האלטרנטיבות הקיימות להשגת התכלית שלשמה מופעל האמצעי.
ג. סמכות המרדף תקפה כל עוד לא הושגה תכלית המרדף וכל עוד הנתונים בגינם הוחלט לפתוח במרדף לא השתנו. א. עקרונות האיזון הראוי שבין הפעלת המרדף להשגת התכלית הראויה:
1) המרדף מתייחס לעבירה מסוג פשע או עוון עפ״י הרשימה שבנספח א'.
2) הנרדף הוזהר בכל אמצעי האזהרה המשטרתיים קולן, כריזה.
3) המרדף אינו יוצר סיכון מהותי לפגיעה מחפים מפשע."
בנספח א' לנוהל מנויות העבירות שבגינן ניתן לפתוח במרדף, ביניהן עבירות בקשר לרכב: שבל״ר (שימוש ללא רשות הבעלים), גניבות רכב, פירוק רכב, סחר ברכב גנוב. תחילתו של המרדף הוא בחשד ממשי, ועל-פי סעיף 5(ב)(1) לנוהל מרדפים, לפני קבלת ההחלטה לפתוח במרדף יש לקחת בחשבון את השיקולים הבאים:
"1) חומרת העבירה. 2) צפיפות האוכלוסייה, תנועת כלי רכב והולכי רגל. 3) תנאי הדרך, מזג האוויר והסביבה. 4) נוכחות אזרחים ברכב המשטרתי. 5) יכולות הביצוע של הרכב הרודף מול הרכב הנרדף.""
לאחר שראינו כי מרדף מעין זה היה אסור, יש לבחון מהי רמת החומרה של מי שהרג במצב כזה.
הבחנה בין אויב לעבריין
במאמר מוסגר יש לציין כי נראה שלפי המוסר היהודי פס״ד זה מוטעה, כיון שהוא אינו מבחין בין עבריין לאויב, וכן גם החוק הישראלי (חוק הלוחמה בטרור) אינו מבחין בניהם. אבל, לפי ההלכה, ככל שהלחימה היא באויב, דהיינו מי שמתנגד לקיומה של מדינת ישראל, הכללים הם אחרים, ואז יש מי שסובר שניתן אפילו לפגוע בחפים מפשע במסגרת מרדף או פעולה אחרת, כפי שהאריך הרב ישראלי (עמוד הימיני, סימן טז, עמ' קפד). ובכל מקרה ודאי מותר לפגוע במי שמעורב בלחימה. (ר' גור אריה למהר״ל פרשת וישלח, פ' לד פ' לד; הרב גורן, משיב מלחמה, חלק א, עמ' יד-טו; הרב חיים דוד הלוי, תחומין א תש״מ, עמ' 347; הרב אברהם שפירא, תחומין ד, עמ' 182; הרב יעקוב אריאל, תחומין ד, עמ' 178-179).
הריגה מתוך קלות דעת
החוק הישראלי מבחין בין רוצח, דהיינו מי שהתכוון להרוג, ובין מי שלא התכוון להרוג אך היה אדיש לתוצאה, ובין מי שלא רצה להרוג, אבל נהג בקלות דעת יתירה והיה עליו לדעת שמעשיו עלולים להרוג. (חוק העונשין, סעיפים 301א-301ג). במקרה דנן, יש להניח שלא היתה כוונה להרוג וכמו כן יש לקוות שלא היתה אדישות לתוצאה של הריגה. יחד עם זאת, לפי הנתונים שלעיל (שעדיין לא הוכחו), היתה קלות דעת יתירה, שכן על השוטרים היה לדעת כי נגיחה במכונית הנמלטת עלולה להביא לאיבוד שליטה ולתאונת דרכים, שאת תוצאותיה לא ניתן לדעת מראש. מה הדין לפי ההלכה במצב כזה? [להרחבה ר' הרב ירון אונגר, מדרג הענישה בעבירות ההמתה - עקרונות מנחים על-פי המשפט העברי, אתר הכנסת].
מסכת בבא קמא דף לב עמוד ב
מיתיבי: הזורק את האבן לרה״ר והרג - הרי זה גולה; והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא, דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה דברה״ר שכיחי אינשי, וקתני: הרי זה גולה! אמר רב שמואל בר יצחק: בסותר את כותלו. איבעי ליה עיוני! בסותר בלילה. בלילה נמי איבעי ליה עיוני! בסותר את כותלו ביום לאשפה. האי אשפה ה״ד? אי דשכיחי רבים, מזיד הוא! ואי לא שכיחי רבים, אנוס הוא! אמר רב פפא: [לא צריכא, אלא] באשפה העשויה להפנות בלילה ואינה עשויה להפנות ביום, ואיכא דמיקרי ויתיב, מזיד לא הוי - דהא אינה עשויה להפנות ביום, אנוס נמי לא הוי - דהא איכא דמיקרי ויתיב.
התלמוד מחלק בין כמה מצבים: מקום ששכיחים בו הרבים, שאז מי שזורק לשם אבן הוא בגדר מזיד. מקום שבו לא שכיחים רבים, שאז הוא אנוס. ומקום שלא שכיחים רבים, אבל לעתים רחוקות מגיעים לשם אנשים, שאז הוא בגדר שוגג, כיון שלא היה צריך להעלות על דעתו שיש אנשים אבל בכל זאת הוא התרשל בכך שלא בדק. נוכל להשוות זאת למקרה של רשלנות. המקרה הראשון הוא אינו מקרה של מי שהורג בכוונה, אלא זו אדישות (לא אכפת לו אם מישהו יהרג), או קלות דעת (הוא לא רוצה שמישהו יהרג, אבל ברור לו שזה עלול לקרות והוא מקווה שזה לא יקרה).
מעניין לראות שבתחילת הסוגיה נאמר שמי שזורק אבן לרשות הרבים הוא "שוגג קרוב למזיד", ולעומת זאת בהמשך נאמר שמי שזורק אבן למקום ששכיחים בו רבים הוא "מזיד". ודאי שאין הכוונה מזיד ממש (כך פירשו הראשונים: התוס', הרמב״ן והמאירי), אבל נראה מהלשון שהוא ברמת חומרה גדולה יותר מ״שוגג הקרוב למזיד".
שו״ת יחוה דעת חלק ה סימן טז
ולפי זה נראה שגם בנידון שלנו שהכהן היה נוהג ברכב וגרם לאבדן נפש מישראל, מחמת שנהג במהירות מופרזת, או מפני שלא ציית לתמרור, או שעבר עבירה אחרת על חוקי התנועה, הרי שגגתו עולה זדון, ונפסל לעלות לדוכן ולישא כפיו בברכת כהנים, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. וכמו שכתב כיוצא בזה בשו״ת הרא״ש (כלל קא סימן ה'), שהרוכב על סוס אין לו רשות לרוץ במקום שיש בני אדם רוכבים או הולכים, שמא לא יוכל לעמוד כשירצה בכך, ואם רץ והזיק פושע הוא ומזיק בגופו הוא, שכיון שהוא רוכב על הבהמה והזיק בגוף הבהמה או באוכף שעליה, כאילו הזיק בגופו הוא, וחייב לשלם כפי שישומו בית דין היזקו. ע״ש. וכל שכן בנוהג ברכב במהירות מופרזת שהסכנה הרבה יותר רצינית, שאין באפשרותו לעצור המכונית מיד כשירצה, אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל, וכן כל כיוצא בזה. וראה עוד בתשובת הרדב״ז בלשונות הרמב״ם חלק ב' (סימן שד), שההולך במרוצה וכלי משחית בידו ופגע בחבירו בלי כוונה והרגו, הוי כשוגג הקרוב למזיד, שאין הגלות לערי מקלט מכפרת עליו כדין שאר מי שרצח נפש בשגגה, שהרי היה לו להזהר מאוד ללכת בנחת, כיון שכלי משחית בידו ועלול לגרום להריגת אדם. ע״ש. והוא הדין לנידון דידן, שהרכב הוא כלי קטלני ביותר, ועלול מאוד לפגוע ולסכן חיי אדם. ומי שלא נזהר לנהוג במתינות כראוי, נחשב הדבר לפשיעה, וקרוב למזיד הוא, וכהורג בידים הוא, ואם הוא כהן נפסל לדוכן. כי הדבר ברור שאין לחלק בזה בין ההורג במו ידיו, כלשון הכתוב ידיכם דמים מלאו, לבין רוצח על ידי בעיטה ברגליו, או בגופו, שדרך הכתוב לדבר בהוה. וכאן תדלוק המכונית והסעתה לקראת האיש שנדרס למות, הוי בכלל מאי דקי״ל אשו משום חציו. וכמ״ש הרא״ש (בבא קמא פרק סי' ח), שאפילו הדליק את האש בתוך שלו ופשע בשמירתה והלכה ודלקה בתוך של חבירו, הרי הוא כאילו ירה חץ בידים והזיק, ואם נשרפה יד חבירו חייב בארבעה דברים, ואם נשרף אדם מהאש חייב עליו כאילו הרגו בידים. ע״ש. וכן דעת התוס' (ב״ק כג עא) ד״ה מאי בינייהו. וכן מוכח בנימוקי יוסף שם. וכן כתב הטור /חו״מ/ (סי' תיח) ובש״ע (שם סעיף יז). ודון מינה לנ״ד שאפילו הדליק את המכונית ברשותו כיון שהסיעה לרה״ר =לרשות הרבים=, והרג נפש, הו״ל אשו משום חציו. ובאמת שבלאו הכי כבר פסק מרן השלחן (ערוך /א״ח/ בסימן קכח סעיף לה), שאף ההורג נפש בשגגה לא ישא כפיו, ואם כן אפילו אם לא היה נידון כשוגג הקרוב למזיד, מכל מקום לא ישא כפיו.
דברי הרב עובדיה שהנהג "נחשב הדבר לפשיעה, וקרוב למזיד הוא, וכהורג בידים הוא", הם חריפים כשלעצמם, וודאי נכונים גם בשוטר שפעל במצב מסוכן כזה שלא לפי ההנחיות, ולכן ייחשב כקרוב למזיד, וייתכן שכאן הוא חמור יותר מקורב למזיד, כיון שהתכוון לפגוע במכונית של הנמלט.
סוגי קרוב למזיד
רמב״ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו הלכה י
…וכן אם נכנס לקרן זוית והמיתו שם בשגגה, או שדחפו בגופו, או שנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע, או שעלה על דעתו שמותר להרוג, או שנתכוון להרוג את זה והרג את זה, אפילו נתכוון להרוג גוי או בהמה ונמצא ישראל, הרי כל אלו קרובין למזיד ואינן נקלטין.
יש לשים לב ש הרמב״ם מכניס כמה מקרים תחת אותה קטגוריה של "קרוב למזיד", למרות שברור שיש הבדל בין מי שהתכוון לזרוק שתיים וזרק ארבע, שזו אדישות או קלות דעת (שלא התכוון להרוג), ובין מי שנתכוון להרוג את זה והרג את זה, או שחשב שבמקרה זה מותר לו להרוג, שהוא בוודאי חמור יותר. חומרה זו צריכה לבוא לידי ביטוי כשעוסקים בעונש מדין מלכות, כמו הדין הפלילי (השווה עם שו״ת הריב״ש, סימן רנא).
איש שונא לרעהו
לפי הנטען על ידי מספר האנשים בעיתונות, האפליה בין הטיפול בזריקות אבנים של ערבים לעומת הטיפול בזריקות אבנים של יהודים התפתחה לאחר שננטעה שנאה לאותם "נערי גבעות". ייתכן שאותה שנאה כבר ננטעה לאחר רצח רבין, ובגירוש מגוש קטיף, והתנקזה אח״כ ל״מתנחלים" ול״קיצונים לאומנים". אם כך הדבר, יש לבחון את הסוגיה של שונא, כיון שאנו מוצאים חומרה מיוחדת שאין בשאר אנשים.
מסכת מכות דף ט עמוד ב
השונא אינו גולה; רבי יוסי אומר: השונא נהרג, מפני שהוא כמועד; רבי שמעון אומר: יש שונא גולה ויש שונא שאינו גולה, זה הכלל: כל שהוא יכול לומר לדעת הרג - אינו גולה, ושלא לדעת הרג - הרי זה גולה.
לדעת תנא קמא, השונא מן הסתם עשה את דבריו במזיד, או לכל הפחות בקלות דעת, ולכן הוא אינו גולה. לדעת רבי יוסי, השונא נחשב למי שהרג במזיד! התלמוד מקשה על דעה זו שכן רוצח צריך התראה, ומתרץ שלדעת רבי יוסי אין צורך בהתראה בעבירה שברור לכל שהיא אסורה. לדעת רבי שמעון יש לבחון כל מעשה לגופו, ולבדוק האם ייתכן שהוא עשה זאת לדעת, שאז הוא קרוב למזיד.
רמב״ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו הלכה י
השונא שהרג בשגגה אינו נקלט שנ' +במדבר ל״ה כ״ג+ והוא לא אויב לו, חזקתו שהוא קרוב למזיד, ואי זהו שונא זה שלא דבר עמו שלשה ימים מפני האיבה.
לפי הרמב״ם, זו חזקה. הרמב״ם אינו מפרט בדיוק מה החזקה. לאיזה סוג של קרוב למזיד דומה השונא? כנראה תלוי במקרה. אבל מכל מקום דינו חמור יותר, ויש לחשוש שדבריו נעשו מתוך קלות דעת, ואינם רק בגדר "רשלנות בעלמא".
סיכום
שוטר שהרג תוך כדי מרדף:
1. אם רדף אויב, ותוך כדי הרג אויב או אוכלוסיית אויב (גם אוכלוסייה "חפה משפע"), אף אם חרג במידת מה מהנהלים, אין לו דין רוצח, וזו הריגה ברשות.
2. אם רדף אחר חשוד עבריין, שאינו אויב (אינו מתנגד לעצם קיום המדינה), וחרג מהנהלים:
א. חריגה מועטת – ייחשב כשוגג (כמו שליח שהוסיף רצועה). ואם הוא שונא, ייחשב כקרוב למזיד.
ב. חריגה רבה, כגון שעצם המרדף במכונית אינו כדין, או שהנגיחה אינה כדין – ייחשב כקרוב למזיד. וגם בזה יש כמה חילוקים בהתאם לחומרת הדברים.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
