בראשית כו ה
עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי
רש״י בראשית פרק כו פסוק ה
וישמר משמרתי - גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות ושבות לשבת:
מצותי - דברים שאילו לא נכתבו ראויין הם להצטוות כגון גזל ושפיכות דמים:
חקותי - דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחקותיו על עבדיו:
ותורתי - להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני:
משנה קידושין ד יד
מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא נתנה, שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי".
תלמוד בבלי מסכת יומא דף כח עמוד ב
אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקלי וגו'. אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: ואימא שבע מצות! - הא איכא נמי מילה. - ואימא שבע מצות ומילה! - אמר ליה: אם כן מצותי ותורתי למה לי? אמר רבא ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר תורתי - אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה.
אוצר המדרשים (אייזנשטיין) פסיקתא עמוד 489
ויבא משה ויקרא לזקני העם (שם /שמות י״ט/), א״ל רצונכם לקבל התורה, אמרו מה כתוב בה אמר להם עשרת הדברים, אמרו לו כבר קימו אבותינו, אנכי ולא יהיה לך קיים יעקב שנאמר והיה ה' לי לאלהים, וכתיב הסירו את אלהי הנכר (בראשית ל״ה), לא תשא וזכור קיים יוסף וטבוח טבח, כבד קיים יצחק שהושיט צוארו לשחיטה, לא תרצח קיים יהודה שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו, לא תנאף קיים יוסף, לא תגנוב קיימו כל השבטים, לא תענה קיים יהודה שנאמר ויכר יהודה (בראשית ל״ח), לא תחמוד קיים אברהם שנאמר אם מחוט ועד שרוך נעל (בראשית י״ד). ויענו כלם בפה אחד אבותינו קיימו התורה ואנחנו לא נקיים?
פתרון תורה פרשת והיה עקב עמוד 247
והיה עקב תשמ', מהו עקב, אמ' האל' אינה חדשה לכם, אילא אף אבותיכם עשו בי כך לא שמעו אלי, אילא בעקב, שכן כתוב באברהם, שנ' עקב אשר שמע אברהם בקולי וג', ואף יעקב מה כת' בו וידו אחזת בעקב עשו וג', ואף אתם ירושת אבותיכם בידכם
שכל טוב (בובר) בראשית פרשת תולדות - ויצא פרק כח
ורבותינו דרשו לא פסקה ישיבה מאבותינו, אברהם זקן יושב בישיבה היה, שנא' ואברהם זקן (בראשית כד א), וכן יצחק, [שנאמר ויהי כי זקן יצחק (שם כז א)], וכן יעקב, דכתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן (שם מח י), וכן אבותינו במצרים, שנא' לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג טז), וכן במדבר, שנאמר ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה (שם כד יד):
***יש כמה וכמה מקרים הסותרים את ההנחה שהאבות קיימו את כל התורה***
שו״ת ציץ אליעזר חלק יב סימן לג
מהאמור וממה שלמדנו בהרחבה בכל הפרק האחרון הזה של עשרה יוחסין מתעוררים כמה וכמה שאלות על הליכותיהם של האבות הקדושים ושל אאע״ה בפרט.
ראשית נשאלת השאלה איך לקח א״א את הגר לאשה, הרי היתה מצרית ראשונה, ומצינו שעמד על כך בספר המקנה, וכותב לתרץ, דהא קיי״ל דקהל גרים לא אקרי קהל ומותרים בגיורת מצרית, ולא״א היה דין גר, ולר' יהודה דס״ל דקהל גרים אקרי קהל י״ל לפימ״ש הרמב״ם דאין איסור במצרי אלא ע״י קדושין, וס״ל דפילגשים בלא קדושין, והגר היתה אצלו פלגש בלא קדושין.
ולי קשה עוד קושיא על א״א, דאיך אמר על שרה בבואו מצרימה שהיא אחותו, וכן חזר ואמר בכזאת בבואו בגרר, הא הרי ראו שגר אתה ביחד, והא למדנו דיחוד בקביעות אסור עם אחותו (ואחרים עוד אוסרים אפי' בדרך עראי). והא בודאי הרי פרסם אברהם שמירתו דיני התורה. ויש לתרץ ולומר שבאמת נשמר באותו תקופה מלהתיחד עמה, או שלא לקח זמן עד שנודע הדבר שיהא בכדי קביעות, וכדבקרא כתוב הן במצרים והן בגרר כאילו שמיד הללו אותה אל פרעה ונלקחה אל ביתו, וכאילו שמיד שלח אבימלך מלך גרר ולקח את שרה.
קושיא יותר גדולה ישנו בזה על יצחק אבינו, שאצלו כתוב מפורש שהמשיך להתיחד עם רבקה גם אחרי שאמר אחותי היא, ולא עוד אלא גם המשיך לחיות אתה ככתוב וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו. ואיך עשה זאת הא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא.
וקושיא אחרונה זאת מצינו שעמד עליה רבינו הרמ״א ז״ל בתשובותיו סי' ב', דאיך היה מותר ליצחק אבינו בשנותו את טעמו לפני אבימלך שאמר עליה אחותי היא לשמש עמה בסתר הא הוחזקה לכולם באחותו, ואחותו אסורה לבני נח, [והא למדנו לעיל בד' פ' ע״א דמלקין על החזקות וסוקלין ושורפין על החזקות וכו'], וכותב לתרץ דמאחר שהיה לו אמתלא כמו שאמר כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה לכן הוי שרי, והיה נאמן עליה בנתינת האמתלא שהרי היה יכול לברר במקום שיצא משם שהיתה אשתו ולכן לא היתה אותה חזקה חזקה ע״ש.
ואותו הדבר יש לשאול על יעקב אבינו ע״ה שנשא ב' אחיות, ומתרצים שהיו גיורות וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וממילא לא היה להם דין של ב' אחיות [ועוד יש תירוץ שקיימו כה״ת רק בא״י, ולכן מיד בבואו לא״י מתה עליו רחל, ויעוין עוד מזה בח״ס עה״ת מהדו״ת פ' וישב ד״ה וטבח טבח והכן ע״ש].
וכל הקושיות האמורות שישנם על האבות הקדושים נובעות ויוצאות ומתעוררות מדיני העריות ואביזרייהו שלמדנו בפרק האחרון הזה של מס' קדושין, ולכן כדי להוציא מלבנו שלא נחשוב שהאבות הקדושים לא קיימו לפני מתן תורה דיני התורה על כל פרטיהם באה המשנה האחרונה של זאת המסכת ושל זה הפרק בדייקא ומלמדת אותנו שח״ו פיגול הוא לא ירצה להעלות על המחשבה כל הרהור כזה, כי אם עלינו לדעת ולהאמין באמונה שלימה שעשה אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה ככתוב: עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי. ואברהם אבינו ממילא צוה בכזאת גם לבנו ליצחק, וצוה ליצחק לצוות בכזאת גם ליעקב, וכפי שהקב״ה מעיד עליו בתוה״ק כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' (בראשית י״ח - י״ט), וכל הקושיות שמתעוררות לכאורה עליהם אינם אלא מקופיא, ויודעי דבר יודעים תירוץ על הכל.
***לכן, יש כאלה שאינם מקבלים את דברי המדרש כפשוטם***
ר' אברהם בן הרמב״ם, בראשית לה ד
ולפי שהתאימו מעשי מצות אלה על ידי האבות ע״ה למצות התורה עם אמונתם באחדות הבורא והרחקתם את השיתוף והעבודה והיראה והאהבה שהן עיקרי האמונה בתורה ושורשיה, אמרו בהם (בחז״ל) כי הם קיימו כל התורה כולה. לא ששמרו את השבת או אכלו מצה בפסח כמו שיעלה על הדעת.
בית הבחירה למאירי מסכת אבות פתיחה
וזהו ג״כ אצלי מה שאמרו ז״ל במקום אחר יומא כ״ח ע״ב בזה הענין בעצמו קיים אברהם אע״ה את כל התורה כולה אפילו עירובי תבשילין שהוא הדבר הקל שבכל ענייני המועדות רומז להיות ענין מועדות נגרר אחר אמונת השבת והענין שהמועדות כולם ענינם סובב על ענין יציאת מצרים שבהאמנת עניניהם יאמינו פינות דתיות בענין גמול ועונש והשגחה ושינוי הטבעים שהכל נמשך אחר אמונת החידוש:
***ישנם מספר תירוצים, עקרוניים ומקומיים, לשאלות אלו.
תירוץ עיקרי הוא שלאבות הותר ברוח הקודש לעבור עבירה***
גור אריה בראשית פרק מו
והכל היה ברוח הקודש, כי יעקב שהיה יודע ברוח הקודש - ידע שמותר לשבטים אחותם, כמו שהיו יודעים לקיים התורה ברוח הקודש - יודעים גם כן להתיר ברוח הקודש, ואין זה סותר התורה, כי נותן התורה אוסר ונותן התורה מתיר, כמו שבארנו. . ומי שהיה מודיע להם התורה הודיע להם גם כן זה, והודיע ליעקב כי ראוי לו שישא שתי אחיות כמו שנאמר לו לאליהו להקריב בחוץ.
…
והשתא אין צריך ליתן טעם כלל למה נשא יעקב ב' אחיות, כי מצוות לא תעשה אין לחיוב מעצמו, רק מצות עשה. ואברהם בלבד הוא ששמר כל התורה כולה, בין עשה ולא תעשה. והחילוק שיש בין עשה ובין לא תעשה ידוע לכל משכיל, כי מצוות עשה הוא קנין מעשה מפני שהיא קנין, אף על גב שלא מתחייב בה - אם לא יעשה יהיה חסר המצוה שהיא קנין מעשה. אבל מצוות לא תעשה - שאין המצוה קנין המעשה, רק שישב ולא יעשה ואינו קונה שום דבר, ועיקר המצוה שלא יעבור רצון הבורא יתברך שאסר עליו, וכל זמן שלא אסר הקדוש ברוך הוא - אינו עובר רצון בוראו יתברך.
…
אבל מה שנמצא במדרש שאמר יעקב 'תרי״ג מצוות קיימתי', מוכח שגם יעקב מסוגל אל כל המצוות, רק שנשא ב' אחיות על פי רוח הקודש. ואף במצוות עשה יש חלוק, כי אין כל המצוות שוות רק הכל לפי המצוה ולפי המצווה, שכבר אמרנו כי ראוי יצחק למצות שחיטה ביותר, ויעקב למצות שבת, ויהודה למצות ייבום, כי מאחר שלא היו מצווים במצוות היו המצוות נחשבים מעשה טוב, וכל אחד לפי מדתו היה נזהר יותר במצוה אשר היה דבוק בה, כמו שהוא הענין אף עתה, כי יש מעשה טוב שהאחד נזהר בו יותר מן אחר, והכל הוא לפי מדת האדם, ויש נזהר בכל המעשים טובים, והבן זה.
אור החיים בראשית פרק מט פסוק ג
והנכון בעיני הוא כי האבות קבלו התורה משם שקבל מנח שקבל מחנוך שקבל מאדם הראשון. אשר למדה מפי הגבורה דכתיב אז ראה וגו' ויאמר לאדם, . . , והאבות לצד חביבותם בה' וחשקם באושר עליון קיימו הכל כאומרו (כ״ו ה') עקב אשר שמע וגו', ואמרו ז״ל (יומא כח ב) קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין ואת בניו הקים תחתיו להרויח תועלת המצוות ועסק התורה, אבל במקום שהיו רואים תועלת דבר ההצלחה להם כמו שתאמר יעקב כשהרגיש בהצלחתו בנישואי שתי האחיות העלים עין מריוח הנמשך מקיום המצוה ההוא כיון שאין לו עונש אם לא יקיימנה כל עוד שלא נתנה תורה,
ומה גם אם נאמר שהיו עושים על פי הדיבור כי האבות נביאים היו וה' אמר להם לעשות כן, . . , ודבר זה דומה למה שכתב רמב״ם בהלכות יסודי התורה (פ״ט) כי נביא שאמר לעבור על איסור מאיסורי התורה לפי שעה שומעין לו כאליהו בהר הכרמל וגו' גם יאמן יעקב שעשה מעשה על פי נבואתו שיכול לישא ב' אחיות לפי שעה לא שיעקר איסור ב' אחיות, ומה גם בזמן שלא היה להם עונש על הדבר אלא הקרבת התועלת אם יקיימו כנזכר, גם יהודה על ידי מלאך הורשה לקחת תמר כאומרם ז״ל (ב״ר פ' פ״ד) למה שנמשך ממנה מהאצלת נשמות הקדושות.
***משמעות ההיתר הוא שקיום המצוות אצל האבות נועד לשרת מטרה, וכשבטל הטעם בטל החיוב***
שו״ת הרשב״א חלק א סימן צד
ולענין מה שאמרו כי קיים יעקב תרי״ג מצות ונרמז במלת (בראשית ל״ב) עם לבן גרתי. והוקשה לך היאך קיימם ועדיין לא נצטוו? ועוד שהרי יעקב נשא שתי אחיות. דע כי אמרו ז״ל קיים אברהם אפילו ערובי תחומין דכתיב (בראשית כ״ו) וישמר משמרתי מצותי חקתי ותורותי. ואל תתמה כי כבר נתעוררת אתה לדעת כי אין בכל פרטי המצות מצוה שאינה רומזת אל עניני החכמה. ושחייבה החכמה להיות השפלים מצווים במעשים וברמיזות שירמזו אל החכמה. ונמצאת החכמה מחייבת את המעשה ואת המניעה. והמעשה והמניעה מודיעות מה שנרמז בהם מן החכמה. והאבות הגיעו ברוב חכמתם אל העיקרים ההם. וכמו שאמרו ז״ל באברהם שתי כליותיו מביעות לו חכמה כשני מלמדים. וכן כל האבות עד שיהודה המקובל מאבותיו קיים מצות ייבום. אף על פי שעדיין לא נצטוו עליה. וצוה בה לבנו באותו הלשון בעצמו שצותה התורה וזה מן הצד שאמרתי. ועל אשר נשא יעקב שתי אחיות דע שהתורה נכונה על שלושה עמודים האחד זמן והשני מקום והשלישי כלים. הזמן לא כל הימים אסורים במלאכה כשבת וכיום טוב. ולא אסורים בחמץ כפסח. ולא חייבין בסוכה ובלולב כחג. והמקום שלא בכל מקום חייבין בתרומות ובמעשרות ואסורין בטבל כארץ ישראל ולא חייבין בקרבנות כבית הבחירה. והכלים לא בכל דבר יוצאין תמורת הלולב והאתרוג. ולא כל דבר מקריבין כבקר וצאן תורים ובני יונה ולא ראוי להקריב ככהן. ואיני יכול לפרש יותר ומשכיל על דבר ימצא.
נפש החיים א כא
וזו היתה גם כל ענין עבודתם של האבות וכל הצדיקים הראשונים. שקיימו את התורה קודם נתינתה. כמו שדרז''ל ע''פ מן הבהמה הטהורה גו' ואמרו מכאן שלמד נח תורה. ואמרו (יומא כ''ח ב') קיים א''א את כל התורה (וכ''א בב''ר פצ''ב ובבמדבר רבה פי''ד. ובתנחומא בהר ובמדרש תהלים מזמור א'). לא שהיו מצווים ועושים כך מצד הדין. דא''כ לא היו מעמידים ח''ו על דעתם והשגתם אף שהשיגו שלפי ענין שרש נשמתם ההכרח להם לעבור ולשנות אף מקצת מאחת מכל מצות ה'. ולא היה יעקב אע''ה נושא ב' אחיות ולא היה עמרם נושא דודתו ח''ו. רק מצד השגתם בטהר שכלם התקונים הנוראים הנעשים בכל מצוה בהעולמות וכחות העליונים ותחתונים. והפגמים הגדולים והחורבן והריסה ח''ו שיגרמו בהם אם לא יקיימום. וכן נח הקריב דוקא מן הבהמה הטהורה כי ראה והשיג הכח והשרש העליון של כל בהמה וחיה. איזה מהם כח שרשו מצד הקדושה והקריבה. ואיזה מהם כח נפשה מצד הטומאה והס''א ולא בחר בה להקריבה לפניו ית' כי לא ירצה. וזהו ויתהלך חנוך את האלקים. את האלקים התהלך נח. האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו. שפי' אלקים בעל הכחות כולם. היינו שהשיגו ענייני הכחות העליונים ותחתונים וחקות שמים וארץ ומשטרם. וסדרי הנהגתם והתקשרותם והרכבתם ע''י כל ענייני מעשי האדם. וע''פ סדר וענין זה היה כל א' מהם מתהלך ומתנהג בכל עניניו. כפי שראה והשיג התקונים העליונים לפי שורש נשמתו:
לכן כשהשיג יעקב אבינו ע''ה. שלפי שורש נשמתו יגרום תקונים גדולים בכחות ועולמות העליונים אם ישא השתי אחיות אלו רחל ולאה. והמה יבנו שתיהן את בית ישראל. יגע כמה יגיעות ועבודות להשיגם שינשאו לו. וכן הענין בעמרם שנשא יוכבד דודתו שיצאו ממנה משה אהרן ומרים:
וזה ג''כ א' מהטעמים. שלא ניתנה התורה לנח והאבות הקדושים. שאם היתה ניתנת להם לא היה יעקב רשאי לישא ב' אחיות. ולא עמרם דודתו. אף אם היו משיגים שכן ראוי להם לפי שרש נשמתם. ובאמת זה היה כל בניית בית ישראל עם סגולה. ותיקון כל העולמות עליונים ותחתונים. כענין מאמרם ז''ל וא''ת קין נשא אחותו. עולם חסד יבנה.
נפש החיים א כב
ומשבא משה והורידה לארץ. לא בשמים היא. ולבל יתחכם האדם הגדול שהשגתו מרובה. לומר אנכי הרואה סוד וטעמי המצות בכחות ועולמות העליונים שראוי לי לפי שורש נשמתי או למי ומי לפי שורשו לעבור ח''ו על איזה מצוה. או לדחות שום פרט מפרטי המעשה לעשותה במגרעת אף דקדוק אחד מד''ס או לשנות זמנה ח''ו. . ועדיין כשהיתה נבואה בישראל. היה נביא רשאי לחדש דבר להוראת שעה לבד. ואף גם לעבור על אחת ממצות ה'. . ומעת שבעונינו פסקה נבואה מישראל אף אם יתאספו כל חכמי ישראל אשר נמסר להם מעשה בראשית ומעשה מרכבה. ויעמיקו השגתם וטוהר שכלם לשנות אף איזה פרט מאיזה מצוה. או להקדים ולאחר זמנה ח''ו לא נאבה ולא נשמע אליהם. . וכשיקיימם איש ישראל כראוי, אף אם לא יכוין וגם לא ידע כלל טעמי המצות וסודות כוונתם עכ''ז נתקיימו המצות ויתוקנו על ידיהם העולמות ויתרבה בהם קדושה ואור בכל מצוה לפי שעתה ומקורה וענינה ויותן עז לאלקים ית''ש. שכן קבע הבורא ית''ש טבעם של העולמות שיתנהגו ע''י מעשי האדם. וכל מצוה היא העולה מעצמה לפעול פעולתה המיוחד לה:
***האבות למעשה לא קיימו את התורה כציווי ה' אלא כעשיית דברים עם טעם הגיוני או רוחני***
תורה אור לך לך, יא ד
רק דאיתא קיים אברהם כל התורה כולה ואיך הניח תפילין אשר נזכר שם יציאת מצרים ואז עדיין לא היה כלל גלות מצרים. אך באמת יש פנימי' וחיצוני' והקיום שלו היה בפנימי'… אבל אברהם לא המשיך רק בבחי' פנימית מלמעלה לכן לא הי' עדיין התגלות במעש' המצות בגשמיות ממש בבחינ' חיצונית רק הקיום שלו כל התורה היה בבחי' פנימית.
שיעורי דעת ג עמ' קמא
. . בזה אפשר גם כן ליישב מה שמצינו באבות הקדושים שקיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, ואף על פי כן נשא יעקב שתי אחיות, עמרם נשא דודתו ועוד, וזה מפני שעד מתן תורה אפילו הדברים שנאמרו בתורה לא היו אלא בבחינת רופא המצוה על החולה, כי בריאת הצווי זהו ענין מתן תורה, ולכן אם מפאת מציאותם שהיתה יוצאת מהכלל, או מפני איזה חשיבות של צורך אחר כמו בנין בית ישראל על ידי רחל אמנו שהיא עקרת הבית, שאחרי הנשא יעקב את לאה מן ההכרח היה שישא גם את רחל, היה ראוי שישא את רחל למרות החסרון שבזה.
וכן יש לבאר מה שמצינו אצל יוסף הצדיק, שבשעה שתבעה אותו אשת פוטיפר לעבירה הסביר לה טעמים ונמוקים, הן אדוני וגו', ומן התימה, הלא האומות כבר נצטוו על אשת איש מקרא "ודבק באשתו", ולא באשת חבירו, והאם צריך עוד לטעמים אחרים שלא לזנות עם אשת חבירו. אבל כמו שיבארנו הלא אמרו חז״ל כי אשת פוטיפר ראתה באצטגנינות שלה שבית יוסף יבנה משניהם, ובודאי גם יוסף צפה ברוח הקדש כי ממנה וממנו ביתם יבנה, ולכן טענתה היתה נכונה, כי החשיבות שבדבר מכריעה את החסרון שבגלוי עריות, ואף על פי שצווי זה כבר היה קודם מתן תורה, אף על פי כן זה היה רק בבחינת ידיעה של רופא המצוה על החולה, ולזה הוכרח יוסף להסביר לה, כי כל הנמוקים לעשות דבר נגד חק הבריאה הוא רק במה שנועד לו בעצמו, אבל שוד וחמס אי אפשר להתיר בשום אופן מאיזה טעמים שיהיו.
אבן עזרא שמות פרק כ
דע, כי כל המצוות הם על שני דרכים,
והדרך הראשון מצות שהם נטועות מהשם בלב כל אנשי דעת והם רבים. ואין בעשרת הדברים רק השבת לבדה שאינה בכלל שקול הדעת, על כן כל משכיל בכל עם ולשון מודים בהם כי הם נטועים בשקול הדעת, ועליהם אין להוסיף ולא לגרוע, והם ששמר אברהם עם מצות האחרות נוספות. והשם לא נתן התורה רק לאנשי הדעת, ומי שאין לו דעת אין לו תורה,
והדרך השנית מצות הנעלמות, ואינן מפורשות למה צוו, וחלילה חלילה, שתהיה מצוה אחת מהן מכחשת שקול הדעת, רק אנחנו חייבים לשמור כל אשר צונו השם, בין שנגלה לנו הסוד, בין שלא נגלה.
קובץ שעורים קידושין אות קמא
דבכל מצוה יש שני דברים:
א) הטעם שבשבילו נצטוינו לעשותה ומפני הטעם הזה ראוי היה לקיים המצוות גם קודם הציווי כמו שעשו האבות
ב) אחרי שנצטוינו צריך לקיים ציווי ה'
וכ״ז בארץ אבל בחו״ל אינו רק ציווי גרידא לנהוג בחובת הגוף כי טעמי המצוות אינן שייכין רק בארץ וע״כ לא קיימו האבות את התורה בחוץ לארץ.
דעת זקנים מבעלי התוספות בראשית פרק לז פסוק לה
וי״ל כי מאחר שלא נצטוו על התורה אף על פי שידועה ברוח הקדש מה שהיו רוצין היו מקיימין ומה שהיו רוצין היו מניחין.
אבן עזרא ויקרא פרק יח פסוק כו
ואם יש לך לב תוכל להבין כי בימי יעקב שלקח שתי אחיות בחרן ואחריו עמרם שלקח דודתו במצרים לא נטמאו בהם.
שו״ת שבות יעקב חלק א סימן כו
אף שלא נעלם ממני שכתבו התוספ' במ״ק דף כ' ע״א בשם הירושלמי דאין מביאין ראיה מפסוק שקודם מתן תורה מ״מ מצינו כמה פעמי' בש״ס ופוסקים דלמידין אף מפסוק שקודם מתן תורה ועיקר מצות פ״ו אנו למידין מברייתו של עולם אך דיש לחלק דמצות פ״ו אף לבני נח נאמרה ועיין בתוחלת החכמה להר״י חאגיש חלק א' מדרשותיו כלל א' כתב דמלתא דמסתבר למידין
***עד כדי כך שיש הרוצים לומר שהאבות לא קיימו בפועל אלא רק למדו תורה, התבוננו בטעמי הדברים***
הרחב דבר, בראשית כו ה
ואין פי׳ שעשה שקיים כה״ת דאאל״כ חדא שהרי במשנה זו לא מיירי אלא בעסק התורה ולא בקיום מצות. ותו אי איתא דמיירי בקיום כה״ת מה זה העלה רב אשי ביומא שם שאמר קיים א״א את כל התורה כולה כו׳. הרי משנה מפורשת היא. אלא יבואר דחז״ל הבינו בפי׳ וישמור משמרתי. תלמוד תורה ועסק הגיונה בעיון עד שהעלה בעומק שקידתו ועיונו כל התורה כולה וזהו משמעות הא דתנן מצינו שעשה א״א כו׳ וכמו שביארנו בס׳ ויקרא י״ח ה׳ משמעות עשיה דמשנה דאבות הלומד ע״מ לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ועוד הרבה מקומות במקרא משנה וגמ׳. דמשמעות עשיה הוא. שממציאם עפ״י עיונו. והיינו ת״ת.
זוהר - סתרי תורה כרך א (בראשית) פרשת ויצא [דף קמו עמוד ב]
בשעתא דתיאובתא דלהון לגבי זוהרא עלאה דלעילא עמודא דאמצעיתא יעקב שלימא נטל אינון מקלות תפלין דרישא ברהטים אתר ודוכתא לדיורי תפלין ומהכא נטלי נוהרא וזיווא כל חילין ומשריין עלאין אינון דמתקשרן לעילא ומתקשרן לתתא
***ההבדל בכך בא לידי ביטוי בחילוק בין חובת גברא לחובת חפצא [שהתחדשה במתן תורה]***
שו״ת עונג יום טוב הקדמה
אולם הדבר הזה נתחדש רק מעת נתינת התורה לחוב גמור עלינו אז נקבעו כל פרטי התורה בכל הנמצאים ונתחדש איסור חפצא בכל האיסורים. אבל קודם נתינת התורה לא הי' שם איסור חפצא. ואף מי שבחר לו בתבונתו לילך בדרכי התורה. כמו אבותינו הקדושים שקיימו כל התורה כדאיתא קידושין (ד' פ״ב) עכ״ז לא הי' כל הדברים אצלם באיסור חפצא עד עת בא דברו לפקוד עלינו כל דיני התורה והמצוה. וזהו שאמר במדרש לריח שמניך טובים כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו. היינו שלא היה בהן ממש באיסור חפצא רק ריחות בעלמא שמוטל על האדם הדבר באיסור גברא ולא נתפס שום דבר מחפצי העולם בדיני התורה. אבל עכשיו שמן תורק שמך שהמצות כמו עצם השמן להיות בהם ממשות הציווים וקבועים ועומדים בחפצי העולם.
הרב מנחם מנדל שניאורסון, חידושים וביאורים בש״ס, סימן ג'
ולכן אברהם נשבע במילה שלו כי רק היא 'חפצא של מצוה'.
צל״ח מסכת פסחים דף סח עמוד ב
ולכאורה יפלא מדוע היה בריאת שמים וארץ תלוים ברפיון עד שקבלו ישראל התורה, וכי לא קיימו האבות כל התורה והלא קיים אברהם אפילו עירובי תבשילין [יומא כ״ח ע״ב], ומדוע לא נתקיימו שמים וארץ ע״י האבות. וצריך לומר שאע״פ שקיימו כל התורה לא היה זכותם מספיק לקיים חוקת שמים וארץ לפי שלא היו מצוויים ועושים, וגדול המצוה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, משא״כ ישראל ע״י קבלת התורה נעשו מצווים ועושים ונתקיימו שמים וארץ, ולפי זה אין כח לקיים שמים וארץ בתורתו כי אם המצווה ועושה
שו״ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן לז
ד) והנראה לי בענין זה. כי איסור גברא נאמר על מעשה אשר פוגם מעלת האדם. כמו שקצים ורמשים כמ״ש ולא תשקצו את נפשותיכם. ואנשי קודש וגו'. ובשר בשדה וגו'. כי לפי מעלת ישראל אין נבלות ושקצים ראוין להם. זה איסור גברא. אבל נהנה מהקדש או זר שאכל תרומה הוא להיפוך שמתקרב אל דבר שהוא למעלה ממדריגתו. כי איך יקרב זר אל תרומה והדיוט אל קדשי שמים. זה איסור חפצא. שפוגם בחפצא. ועל כן קונס דמתפיס בקרבן ויש מעילה בקונמות [נדרים לה ע״א] קרי לי' איסור חפצא. אבל שבועה אין שום קדושה נתפס בחפץ. רק שמחלל דיבורו ושבועתו ופוגם נפשו הוה לי' איסור גברא [נדרים ב ע״ב].
אתוון דאורייתא, כלל י
***החיוב הוא על הגברא כיון שמקור הסמכות הוא עצמי***
בראשית רבה (וילנא) פרשת ויגש פרשה צה
ומהיכן למד אברהם את התורה, רבן שמעון אומר נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה, ומנין שכן הוא שנאמר (תהלים טז) אף לילות יסרוני וגו', רבי לוי אמר מעצמו למד תורה, שנאמר (משלי יד) מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב,
ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק במדבר פרשת מסעי אות [יא]
והאבות אף שקיימו התורה עד שלא ניתנה מכל מקום הם קיימו התורה רק ממה שהבינו מהבריאה. שכל העולם הוא דברי תורה שיכולים ללמוד מזה ועל זה אמרו (ברכות ו' ב) כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה וכו' אלא לצוות לזה ולמה נצרך לו כל העולם אך כדי ללמוד כל התורה מהבריאה. ועל זה נאמר וארא וגו' באל שדי ששם שדי מורה שאמרתי לעולם די כמו שאמרו בחגיגה (י״ב א) ופירושו כמו שאומרים בשם הרבי ר' בונם זצ״ל שאמר ה' יתברך שכבר די בבריאה זו שיוכל האדם להכיר מזה כבוד ומלכות שמים שעל זה היה תכלית מכוון הבריאה. והאבות גם כן למדו כל התורה רק מהבריאה.
***תורת אבות - תורתן של יחידים, של כל 'גברא' בנפרד, מי שמצליח להתבסם***
שו״ת ציץ אליעזר חלק יט סימן כג
והנה תורה לא הי' אז, רק הבינו בשכלם מציאות השם והשגחת השם וזה פרסמו בעולם אבל התורה האבות לא קיימו רק מעצמם ולעצמם, אבל לא לאחרים,
מהר״ל, תפארת ישראל יז
ובמאמר הזה התבאר לך כי אף אם נתן לאברהם המילה וליעקב גיד הנשה, ולדעת רבי יהודה בפרק גיד הנשה (חולין ק' ב) דבר זה נתן להם מצד אשר המצווה ההיא שייך להם בפרט, וכמו שהתבאר בסמוך דבר זה, ולכך נתן להם מצוות פרטיים דווקא, דהיינו במצווה שהיא שייך להם בפרט. אבל לישראל נתן המצוות מצד כי התורה ראויה להם מצד עצמה, וזה היה כאשר יצאו ממצרים, שאז שם ישראל עליהם, וזה השם נשאר להם בלי שינוי לעולמי עולמים. וראויה להם התורה התמידית הנצחית אשר אין לה שינוי כלל.
שו״ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן רכד
ובאמת יל״ע בהא דיומא כ״ח ע״ב דקיימו האבות התורה עד שלא נתנה, דאפשר שרק במצות דיחיד, אבל מצות שבצבור אולי לא קיימו, ולא הקריבו קרבנות צבור.
משך חכמה דברים פרק לג
לכן הוא מפרש כי (פסוק ד) "תורה שצוה לנו משה, מורשה" היא "לקהילת יעקב" - ירושה היא משלושה אבות, רק מפני מה לא קיבלו התורה עד בוא משה, מפני כי המה היו אך פרטים, ואין מלך בלא עם. לכן אז בעת היות כללות ישראל ששים רבוא, אז היה (פסוק ה) "בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". וכיון שהתורה ירושה, וכבר יצאו האבות מכלל בני נח, אם כן בקידושין תליא מילתא, ופילגש אביו מותר, דנושא אדם אנוסת ומפותת אביו (יבמות צז, א), ואם כן (פסוק ו) "יחי ראובן, ואל ימות" - במעשה בלהה.
או יתכן שהתורה אינה נבדלת בין לקטן בין לגדול, ואף משה רבינו ע״ה היה עליו כל אזהרות ועונשים כעל כל אחד מישראל. ולא יועיל רום זכות הנפש עד כי ישכון בשמים הרוחניים כמשה לבטל מצוה פרטית מעשית. וזה שאמר כי "תורה צוה לנו משה מורשה" - היא ירושה תמידית בלי תתנסח חלילה [כדברי רמב״ם] - "קהילת יעקב", פירוש לכל העדה בלי הבדל ופירוד. ואמר שמעלת משה היה שהיה "בישורון מלך", וכמו שמלך צריך לשמור כל דברי התורה "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל" (לעיל יז, כ) כן היה משה. "ובהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", שכל גדולת משה והנהגתו האלקי היה עבור ישראל, וכמאמר רז״ל במכילתא פרשת בא, עיין שם:
קדושת לוי ליקוטים
וזהו פירוש המדרש: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת כו', פירוש שמלאכי השרת טענו כיון 'שעלה' משה למרום, פירוש שנתעלה למעלה מעלה עד רום המעלות, והעלה גם כללות ישראל עמו על ידי התפשטות הגשמיות וביטול במציאות, על ידי שהמשיך עליהם אור ובהירות גדול כנ״ל, אם כן למה צריכים שיקבלו את התורה על ידי 'נתינה', הלא ממילא ומעצמם יבינו וישיגו ויקיימו את התורה וכו'. לזה היה עיקר טענות המלאכים הלא התורה חמודה וגנוזה היא לך מתתקע״ד דורות, פירוש מכבר מאז ומקדם התורה הוא שורש ומקור אחד עם נשמות ישראל, ואם כן ממילא מצד שורש נשמתן יקיימו את התורה, כי זהו עיקר חיותן. כי אם היה התורה ענין חדש לגמרי, אם כן שפיר היו צריכין ל׳נתינה', אבל כיון שהתורה הוא מכבר שורש ומקור אחד עם נשמות ישראל, כי גנוזה היא וכו', ו׳אורייתא וישראל כולא חד', ועתה יש להם התפשטות הגשמיות, אם כן למה צריכים ל׳נתינת' התורה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא 'משה החזיר להם', פירוש עתה שנתעלה כללות נשמות ישראל על ידי משה שהוא כלול מס' ריבוא נשמות ישראל, יש להם התפשטות הגשמיות, שפיר קאמרו שאינם צריכים ל׳נתינת' התורה, כי ממילא מעצמם בכחם שיקיימו. אבל כשיחזרו ישראל מעליה זאת, היינו לדורות בעת שלא יהיה התפשטות הגשמיות, ויהיה הגופים מסתיר על נשמתן, ולא יהיה בכחם להשיג לקיים את התורה ממילא ומעצמם רק על ידי קבלת וידיעות התורה בנתינה. וזהו פירוש 'משה החזיר', רוצה לומר כללות נשמות ישראל שהוא בחינת 'משה', כשיחזרו מעליה זאת ויתלבשו בגופים ולא יהיה להם התפשטות הגשמיות, זאת הוא להם 'תשובה' שצריכין לקבלת התורה בנתינה. והבן:
***אחד הדוגמאות לחפצא שלא היה לפני מתן תורה הוא כריתת ברית - ברית מילה ואירוסין***
רמב״ם הלכות אישות פרק א הלכה א
קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה, כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה
לקוטי שיחות, ל עמ' 245
כי זה שקיימו האבות את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, היינו במצות כאלו שגם לפני מ״ת יתכן קיומן באופן ע״ד לאחר מ״ת, אלא שעדיין לא נצטוו על עשייתן; משא״כ מצות שכל גדר קיומן נתהווה רק על ידי הציווי - אין מתאים לומר שקיימו אותן לפני מ״ת. והוא הדבר בנדון קידושי אשה, מכיון שכל גדר הקידושין נתחדש ע״י ציווי התורה, לא שייך שקיימו זה לפני מ״ת.
חידושי הגרי״ז סימן יב
לך לך. ידוע הקושיא, האבות קיימו התורה עד שלא נתנה (עי' יומא כ״ח ב) א״כ למה אברהם אבינו לא מל עצמו קודם שנצטווה. והנראה דלקיום מצות מילה צריך שיהא עליו חלות ערל ובהמלו הוי חלות מהול, ולזה קודם שנאמרה מצות מילה הלא לא הויא כלל חלות ערל בעולם, וממילא ל״ש לקיים מצות מילה. וכעין זה יתיישב מה שהקשו איך נשא יעקב ב' אחיות, והתירוץ קודם מתן תורה היה, אך קשה, הלא קיימו עד שלא נתנה תורה, והנראה דלאיסור ב' אחיות בעינן אישות של ישראל, ואישות של בן נח חלוקה בעצם החפצא של האישות ישראל, ולפ״ז ל״ש איסור ב' אחיות אצל יעקב, כיון דהאישות לא הויא רק אישות של ב״נ, ובאישות ב״נ אין איסור ב' אחיות
אגדת בראשית (בובר) פרק כד
אמר הקדוש ברוך הוא מתחילה התורה היתה יושבת בימיני, שנאמר מימינו אש דת למו (דברים לג ב), ואברהם עשה אותה עקב, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי (בראשית כו ה), ישבה התורה במקומה, שנאמר שב לימיני.
***האבות היו נשואים לתורה - פרקטיקה, משה ציווה לנו לארס אותה - מציאות של קדושה***
מדרש תנאים לדברים פרק לג
מורשה אל תהי קורא מורשה אלא מאורסה מלמד שהתורה ארוסה לישראל וכאשת איש לאומות ומנ' שהתורה ארוסה לישראל שנ' (הושע ב כא): וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי באמונה ומנ' שהיא כאשת איש לאומות שנ' (משלי ו כז) היחתה איש אש בחקו:
מדרש משלי (בובר) פרשה ח
אם קורא אותם אישים למה בני אדם, אמר ר' [שמעון בן] חלפתא אם זכיתם וקיימתם את התורה אתם נקראים אישים, כאברהם יצחק ויעקב שקיימו את התורה, ואם לאו אתם נקראים בני אדם, כאדם הראשון שלא קיים את התורה ונטרד מגן עדן.
פרשת דרכים, דרוש א
גם מההיא דאמרינן בב״ר פרשה צד סימן ג ז״ל ר״ל בשם ר׳ יוחנן בר שאול, אמר להם אם יאמין לכם הרי מוטב, ואם לאו אתם אומרים לו בשעה שפירשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק הה״ד "וירא את העגלות ותחי רוח יעקב", ע״כ. -- אין ללמוד מכאן דהיה להם דין ישראל אפילו להקל, דאם לא כן מי התיר ליעקב ויוסף לעסוק בפרשת עגלה ערופה, והלא הלכה רווחת עכו״ם שעסק בתורה חייב מיתה, ולא הותר להם ללמוד אלא בשבע מצות דידהו כדאיתא בפרק ד׳ מיתות משום דמידי הוא טעמא אלא משום דכתיב "תורה צוה לנו משה מורשה" לנו מורשה ולא להם וחייבים עליה משום גזל; ואיכא מאן דאמר משום גילוי עריות, ואל תקרי מורשה אלא מאורשה. וכל הני טעמי לא שייכי אלא מסיני ואילך שניתנה תורה, אבל מקמי הכי לא שייכי כלל.
רש״ב מפשיסכא, קול שמחה, פ' יתרו
י. במדרש (עיין תנחומא יתרו ג', כי תבא ג', יל״ש פר' י״ח, ויל״ש שה״ש א). זה שאמר הכתוב (שה״ש א' ג), לריח שמניך טובים שמן תורק נקרא שמך. לראשונים נתת ריח תורה אבל לנו נתת כמערה אל כלי מכלי וכו'. עיי״ש. רצונו לבאר, כי אף שאמרו ז״ל (קדושין פב ע״א), שאבות הראשונים קיימו כל התורה וכו', מכל מקום לא קיימו רק בבחינת 'רזא', כדאיתא בזהר הקדוש (זהר סתרי תורה בראשית דף קס״ב ע״א, ד״ה ויקח לו יעקב), בפסוק (בראשית ל' לז), ויפצל בהן פצלות וכו', עיי״ש, שבמקלות אשר פצל בזה היה מכוון הכוונה של תפילין והיה נעשה היחודין בעולמות העליונים כמו שנעשה עתה מצוות תפילין. אבל גוף המעשה לא היה מצווה. אכן עתה, שנתן לנו השם תורה ומצוות ואנו מכוונים במצווה הכוונה השייכה לה, נעשה הייחוד ביתר תוקף ועוז, והמצוה היא כלי שנתן לנו ה' להסוד הנעשה על ידי מצוה והכוונה. וזה פירוש המדרש, לראשונים לא נתת רק ריח תורה. ודו״ק. ונאמר עוד, כי כמו דאיתא (עיין זבחים פי״ד משנה ח'), בעת שיבנה בית המקדש נאסרו הבמות יחיד, כמו כן כיון שנתן לנו התורה ומצוות שהם כלים לייחודים הנעשים, נאסר לנו לבדות מלבנו איזה מעשה ולכוון בה איזה כוונה, רק על ידי תורה ומצוות. ודו״ק:
מכל המתבאר עולה, שיש שני הבדלים בין המצוות שקודם מתן-תורה למצוות שלאחר מתן-תורה:
א) הבדל בנוגע לפעולת המצווה: לפני מתן-תורה העיקר היה התוכן הרוחני שבמצווה, והפעולה הגשמית הייתה 'כלי' בלבד לעניין הרוחני, ואילו לאחר מתן-תורה העיקר הוא העשייה הגשמית.
ב) הבדל בנוגע למה שנפעל על-ידי המצווה: לפני מתן-תורה המצווה לא פעלה שינוי בדבר הגשמי שבו נעשית המצווה, ואילו לאחר מתן-תורה המצווה משנה את הדבר הגשמי שבו נעשית המצווה וקובעת בו קדושה.
ההבדל בין ריח לשמן הוא בשלושה דברים: א) השמן הוא ממשות הדבר, ואילו הריח הוא התפשטות של הדבר בלבד; ב) שמן זה דבר שביכולת הגוף ליהנות ממנו על-ידי אכילה, ואילו ריח הוא דבר שרק הנשמה נהנית ממנו; ג) הנאתו של האדם מהשמן נשארת בקביעות; השמן, הנאכל על-ידי האדם, נכנס לגופו ונעשה דם ובשר כבשרו
רמב״ם פירוש המשנה (חולין סוף פרק ז')
ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת והוא מה שאמר מסיני נאסר לפי שאתה הראת לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב״ה ע״י משה רבינו ע״ה לא שהקב״ה אמר זה לנביאים שלפניו, כגון זה שאין אנו אוכלין אבמ״ה אינו מפני שהקב״ה אסרו לנח אלא לפי שמשה אסר עלינו אבמ״ה במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אבמ״ה, וכמו כן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב״ה צוה אותנו ע״י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו וכן ג״ה וכו', הלא תראה מה שאמרו תרי״ג מצות נאמרו לו למשה מסיני וכל אלו מכלל המצוות
רמב״ם משנה תורה, מלכים ט א
על ששה דברים נצטווה אדם הראשון על עבו״ז על ברכת השם על שפיכ״ד על גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים, אעפ״י שכולן קבלה הן בידנו ממשה רבינו והדעת נוטה להן, מכלל דברי התורה ייראה שעל אלו נצטווה, הוסיף לנח אבמ״ה וכו' נמצאו שבע מצוות וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם, נצטוה יתר על אלה במילה והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ובמצרים נצטוה עמרם במצוות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות