כבר עמדו הוגי דעות רבים על אופי המצוות של פרשת שופטים, שהמכנה המשותף שלהם הוא העמדת המבנה הארגוני של עם ישראל בארצו (ראה שיחות הרצי״ה לפרשתן). ובראשית הפרשה מצוה התורה אותנו להעמיד מערכת משפט ואכיפת החוק: "שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙" (מקור א').
הרמב״ם בספהמ״צ (מקור ב') מבאר שמטרת ביה״ד היא לא הענישה (למרות שבפועל זה מה שהם עושים השכם והערב) אלא לייצר מצב של חברה מתוקנת. כיצד עושים זאת? גורמים לכך שאדם יירא מלחטוא (פן יאונה לו רע), מערכת המשפט יוצרת מנגנון של הרתעה. ואם בסופו של דבר האדם בחר לחטוא, מערכת המשפט צריכה לדאוג לכך שהוא יתחרט על כך, ויעמיד את עצמו בחזרה במסלול הנכון: "ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה".
[ועי״ע במ״ש הרמב״ם הלכות מגילה חנוכה ד' יד: "היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקדוש היום נר ביתו קודם משום שלום ביתו שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו, גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר (משלי ג') דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". אמירה זו מעצימה בהחלט את המקום המרכזי והמשמעותי של כל חלק חוש״מ, ויש בהחלט מקום לעמוד על קביעה זו]
בדרשות הר״ן (מקור ג') מציב שתי מטרות אפשריות לצורך במערכת משפט, יש צד חברתי מדיני, שאלמלא מציאות של משפט איש את רעהו חיים בלעו, וזה שייך גם לאומות העולם. אולם יש גם צורך להעמיד חוקי התורה על תילם, גם כאלה שאינם קשורים לסידור החברה. ובאשר לשתי מגמות אלו ישנם שני אופנים להתייחס לנידון משפטי, האם תפקיד ביה״ד להעמיד את מידת האמת בעולם, התובעת ענישה של העבריין בהתאם מוחלט לחומרת העבירה שעבר, באופן קצת שבלוני, שאיננו מתחשב בתהליכים ומגמות. או שמא תפקיד ביה״ד לעמוד בפרץ כנגד תופעות ומגמות הצוברות תאוצה, שאם מצד המבט השני תיתכן גם ענישה בלתי מידתית ביחס לחומרת המעשה שנעשה, וזאת כדי לבלום הידרדרות קולקטיבית אל עבר מדרון חלקלק המוביל אל תהום פעורה.
הר״ן (באופן מפתיע) מצביע על כך שתפקידה של מערכת המשפט במציאות מתוקנת הוא דווקא העמדת מידת האמת, וזאת למען חול השפע הא-לוהי על עם ישראל (כמשי״ת בסו״ד דלהלן, עו״כ שם שמטעם זה מקום ישיבת הדיינים סמוך למקום השראת השכינה). ולצד מערכת המשפט מעמידת תורת ישראל מוסד שלטון נוסף והוא המלכות. כאשר מלך תפקידו הסדר החברתי המדיני, ולכן בסמכותו של המלך לענוש שלא לפי גדרי עדים והתראה. וכן לענוש לעיתים בצורה בלתי מידתית, כדי לבלום תהליכי הידרדרות קולקטיבית כאלו ואחרים, כגון שיתרבו שופכי דמים. [ולפ״ז מסביר הר״ן את הפס' "ושפטו את העם משפט צדק", כלומר שמגמת מינוי השופטים, הוא רק לשם כך שישפטו העם במשפטים צודקים אמיתיים בעצמם, ולא ליצירת תהליכי עומק חברתיים].
הגמ' במסכת שבת (מקור ד') מספרת על שנים מגדולי האמוראים רב חסדא ורבה בר רב הונא שישבו בדין כל היום כולו, וחליש ליבייהו. רש״י (במקור ה') מתלבט בין שני פירושים האם הכוונה שחלשה דעתם מכך שלא עסקו בתורה במשך היום, או שמא הכוונה שהרגישו תחושת חולשה כתוצאה מכך שלא טעמו דבר במשך כל היום. רש״י נוטה אל הפירוש השני, מכיון שאם כפי הפירוש הראשון היה לומר שחלשה דעתם, ולא שחלש ליבם. ענה להם ר' חייא מדפתי (שגם היא מתפרשת ברש״י בהתאמה באופן של מסר שונה, עי״ש), שמרע״ה לא היה דן כל היום (דא״כ תורתו אימתי נעשית) ומ״ש: "מן הבוקר עד הערב", יוצא להיקש ללמדך שכ״כ גדול הערך של העמדת הדין בישראל, שהוא הוקש לבריאת שמים וארץ.
יסוד זה מוסבר בדברי הטור (מקור ו') וכיון שאין דרך לעולם להתקיים ללא מערכת משפט, כי כשאין משפט בארץ בי״ד של מעלה תופסים את המושכות, ומחריבים את הקיים. וכדי למנוע זאת יש את מערכת המשפט ששומרת עלינו לבל נידרדר לתהומות הללו, ובכך שהשופט שובר זרוע רשע ורע, הוא מקיים את העולם, ובכך נעשה שותף במעשה בראשית, שנבראה באופן שהעולם אמור להמשיך ולהתקיים, ולא להיחרב.
ר' יעקב בן חביב (מקור ז') מצדד דווקא בפירושו הראשון של רש״י, שחלשה דעתם מכך שכל היום עסקו רק בדין, ולא בשאר חלקי התורה, עז״א ר״ח מדפתי שהעוסק בדינים הוא מקיים שמים וארץ בכך שהוא משים שלום בין איש לרעהו, והרי הוא שותף לקב״ה במעשה בראשית.
גם הראי״ה קוק (מקור ח') עמד בהרחבה על סוגיה זו וקובע בסו״ד כי אותה קדושה המתגלה דווקא בתוככי עולם המשפט העברי היא ייחודית דווקא לעם ישראל, ולא ניתנת אפילו לחיקוי ע״י אומות העולם אשר משפטים בל ידעום. (לא הספקתי להרחיב בפרטי דבריו)
דברים ט״ז יח: שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֨ר ה֧' אֱל-וֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק:
ספר המצוות לרמב״ם: והמצוה הקע״ו היא שצונו למנות שופטים ושוטרים, שיכריחו לעשות מצוות התורה, ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם, ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע ויעמידו הגדרים על העובר, עד שלא יהיו מצות התורה ואזהרותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש.
דרשות הר״ן דרוש י״א (לפ' שופטים): ידוע הוא כי המין האנושי צריך לשופט שישפוט בין פרטיו, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו, ויהיה העולם נשחת. וכל אומה צריכה לזה ישוב מדיני, עד שאמר החכם שכת הלסטים הסכימו ביניהם היושר. וישראל צריכין זה כיתר האומות. ומלבד זה צריכין אליהם עוד לסיבה אחרת, והוא להעמיד חוקי התורה על תלם, [ולהעניש] חייבי מלקיות וחייבי מיתות בית דין העוברים על חוקי התורה, עם היות שאין באותה עבירה הפסד ישוב מדיני כלל. ואין ספק כי בכל אחד מהצדדים יזדמנו שני ענינים, האחד יחייב להעניש איזה איש כפי משפט אמיתי, והשני שאין ראוי להענישו כפי משפט צודק אמיתי, אבל יחוייב להענישו כפי תיקון סדר מדיני וכפי צורך השעה. והשם יתברך ייחד כל אחד מהענינים האלו לכת מיוחדת, וצוה שיתמנו השופטים לשפוט המשפט הצודק האמיתי, והוא אמרו ושפטו את העם משפט צדק, כלומר בא לבאר השופטים האלה לאיזה דבר יתמנו, ובמה כוחם גדול. ואמר שתכלית מינויים הוא כדי לשפוט את העם במשפט צדק אמיתי בעצמו, ואין יכלתם עובר ביותר מזה. ומפני שהסידור המדיני לא ישלם בזה לבדו, השלים האל תיקונו במצות המלך.
ונבאר עוד […] הרי שנינו […]: ת״ר מכירים אתם אותו כו' התריתם בו קיבל התראה התיר עצמו למיתה המית בתוך כדי דיבור וכו'. ואין ספק כי כל זה ראוי מצד משפט צדק, כי למה יומת איש, אם לא שידע שהכניס עצמו בדבר שיש בו חיוב מיתה ועבר עליו, ולזה יצטרך שיקבל עליו התראה, וכל יתר הדברים השנויים באותה ברייתא, וזהו משפט צדק אמיתי בעצמו הנמסר לדיינים. אבל אם לא יענש העובר כי אם על זה הדרך, יפסד הסידור המדיני לגמרי, שיתרבו שופכי דמים ולא יגורו מן העונש, ולכן צוה השם יתברך לצורך ישובו של עולם במינוי המלך, […] והמלך יכול לדון שלא בהתראה כפי מה שיראה שהוא צריך לקיבוץ המדיני. […]
ולפיכך אני סובר וראוי שיאמן, שכמו שהחוקים שאין להם מבוא כלל בתיקון הסידור המדיני, והם סיבה עצמית קרובה לחול השפע האלהי, כן משפטי התורה יש להם מבוא גדול, וכאילו הם משותפים בין סיבת חול הענין האלהי באומתנו ותיקון ענין קיבוצנו. ואפשר שהם היו פונים יותר אל הענין אשר הוא יותר נשגב במעלה, ממה שהם היו פונים לתיקון קיבוצנו, כי התיקון ההוא, המלך אשר נעמיד עלינו ישלים ענינו, אבל השופטים והסנהדרין היה תכליתם לשפוט העם במשפט אמיתי צודק בעצמו, שימשך ממנו הידבק ענין האלהי בנו, יושלם ממנו לגמרי סידור ענינן ההמוני או לא יושלם. ומפני זה אפשר שימצא בקצת משפטי ודיני האומות הנ״ל, מה שהוא יותר קרוב לתיקון הסידור המדיני, ממה שימצא בקצת משפטי התורה. ואין אנו חסרים בזה דבר, כי כל מה שיחסר מהתיקון הנזכר, היה משלימו המלך. אבל היתה לנו מעלה גדולה עליהם, כי מצד שהם צודקים בעצמם, רוצה לומר משפט התורה, כמו שאמר הכתוב ושפטו את העם משפט צדק, ימשך שידבק השפע האלהי בנו.
ומפני זה היה ראש השופטים ומבחרם, עומד במקום אשר היה נראה בו השפע האלהי, והוא ענין עמוד אנשי כנסת הגדולה בלשכת הגזית (מדות פ״ה מ״ד).
גמרא מסכת שבת י ע״א: רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כוליה יומא, הוה קא חליש ליבייהו. תנא להו רב חייא בר רב מדיפתי 'ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב', וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית, אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, כתיב הכא 'ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב', וכתיב התם 'ויהי ערב ויהי בקר יום אחד'.
רש״י שם: חליש לבייהו - מצטערין שלא עסקו אותו יום בתורה. […] ולי נראה דאין זה [משמעות] לשון לבייהו, אלא לשון חלש דעתייהו, ולשון חלש לבייהו - לשון תענית הוא, שלא סעדו כל היום.
טור חושן משפט ריש סימן א': כוונת רבותינו ז״ל באמרם כל הדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית, כי הקדוש ברוך הוא ברא העולם להיות קיים, והרשעים שגוזלין וחומסין מחריבין אותו במעשיהם, וכמו שמצינו בדור המבול, שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל […], נמצא שהדיין המשבר זרועות רמות הרשעים ולוקח מידם טרף ומחזירו לבעלים מקיים העולם וגורם להשלים רצון הבורא יתברך שמו שבראו להיות קיים והרי כאילו נעשה שותף להקב״ה בבריאה.
ר' יעקב אבן חביב הכותב (על עין יעקב) שם אות ב': אף על פי שהקשה הרב [רש״י] נגד הפירוש הראשון מצד לשון דחליש ליבייהו נ״ל שכפי הענין הוא פירוש יותר מרווח ולמדנו ממנו בטול סברא נפסדת והיא חשובה בעיני קצת חכמים מתפלספים וכוונתם רעה להוציא דבה נגד דיני התלמוד ובפרט דיני ממונות, וירחיבו עלינו פיהם ולשונם מדברת גדולות באמרם מה יוסיף ומה יתן כשנדע על השלמות דיני נזיקין כמו שור שנגח את הפרה ושנים אוחזין בטלית וכיוצא בזה וגם רבה ורב חסדא בתחלת העיון נצטערו בלבם על זה ויאמרו כי הלא טוב להם לעיין במצות שבין אדם למקום ולעמוד על סוד טעם כ״א מהם, ולא שיוציאו זמנם לשמוע דברי ריבות בין איש ובין אחיו ולבטל זאת המחשבה בלתי הגונה רמז רבי חייא, ואמר כי כל ידיעה גדולה וקטנה במשפטי התורה הלא היא מביאה לכל משתדל בה אל ההצלחה נפשית ונעשה שותף להקב״ה בסבתה, וגם בדיני ממון הקלים כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט לשאול תלמוד מה דבר ה' בפסק דינם זה, הרי האמינו בתורה מן השמים וגם בעיקרים אמוניים אחרים נמשכים לזה בעבור זה ראוי לכנות לו שם שותף להקב״ה במעשה בראשית. והטעם כי כאשר מציאות העולם הוא בב' פנים. האחד מציאות מחדש רצוני לומר שהקב״ה חדש העולם והמציאו מן האין המוחלט. הב' מציאות מתמיד המעמידו. ולזה תקנו לנו אנשי כנה״ג המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית א״כ הדן דין אמת בין איש ובין אחיו הוא כדמות שותף להקב״ה בקיום מעשה בראשית והתמדתו. וגם על דרך הפשט תתפרש כוונה זאת בפרשת יתרו […] ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם לשמוע דברי ריבות בינותם להדריכם בשלמות האפשרי להם והוכיחו יתרו על זה באמרו מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם רמז לו שאין ראוי להוציא זמנו לשפוט את העם בענין סדור מדיני. ולבטל זאת הטענה השיב לו משה כי יבא אלי העם לדרוש א-לוהים, כלומר הנה צדקו דבריך אם לא יבא אלי העם רק לדרוש דינים נימוסיים מונחים בהנהגת המדינה. אך אמנם העם הזה באים אלי לדרוש א-לוהים […]
הראי״ה קוק אורות ישראל ח' ב: עבודת ד' נחלקת לשתי מערכות. המערכה האחת נובעת ממה שצריכה להיות מתגלה במעשים אותה ההכרה, שהיא מוטבעת ומחויבת להיות קבועה בנפש האלהית שבאדם, שמתוכה הוא מרגיש שהוא צריך לתת כבוד ליוצרו, להודות לו על טובו ולפאר שם תפארתו. כשאותה ההכרה מתגלה במעשים, יוצאים על פיה מעשים דתיים, מוגדרים ומפורטים, ומחוזקים בקביעות צבורית שוה. והמערכה השני', היא באה לא לבד להוציא אל הפועל את ההתגלות של כבוד השם יתעלה כ״א להטבת החיים של הפרט ושל הכלל. […] גם לעמים, שדבר ד' לא נגלה להם, לענין חקים ומשפטים מעשיים, שהוא דבר מיוחד לישראל, אפשר שתתכונן אצלם צורת דת, שיש בה ג״כ הבעה של קדושה, וסדרי עבודה ע״פ ההרגשה הטהורה של הכרת כבוד ד' שתצא אל הפועל ע״י מעשים כאלה, שלפי מצב הנפש שלהם יש בהם יחש וסמך לאותה ההכרה. אמנם אותו חלק העבודה, המיוחד בתעודתו הטובה לכונן בפועל את חפץ ד' בעולמו, הוא סגולה מיוחדת לישראל, ועל זה נאמר: ונפלינו אני ועמך, ומגיד דבריו ליעקב לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. ועל כן יש לצד המשפטי שבתורה, שהוא בודאי בא לתיקון העולם בפועל, יחש מיוחד לישראל דוקא: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - ולא לפני אומות העולם. כי כדי להמשיך את גילוי הטוב האלהי הכללי, הקיים והנצחי, במעטה המעשי של סדרי החיים המוגבלים, צריך דוקא כחה של הנבואה השלמה, שנתיחדה לישראל באדון הנביאים ע״ה, שנגלה דבר ד' לו פה אל פה.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה