מסעי
א. למוליך עמו במדבר כי לעולם חסדו ב. המלחמה בעבודה זרה וארץ ישראל ג. כהן גדול ורוצח בשגגה
. 1 למוליך עמו במדבר כי לעולם חסדו
אנחנו מתייחסים פעמים רבות להליכה במדבר רק כאמצעי להגיע מארץ מצרים לארץ ישראל. מכיוון שהדרך ארוכה היו גם כמה מסעות וכמה תחנות, ובעקבות חטא המרגלים מספר המסעות והתחנות עלה, אבל עדיין ההתייחסות למסעות הם כהכרח טכני בלבד. כתיבת כל שמות המסעות בפרשתינו ופירוט השבח של דוד המלך על עצם ההליכה במדבר )בלי לשבח על הניסים( מעידה שיש כאן שלב הכרחי ומהותי שעלינו לשבח את ה׳ עליו.
לשון התורה בתחילת פרשת מסעי מעידה על המשמעות המיוחדת של מסעות עם ישראל במדבר. התורה מדגישה שמשה כותב את המסעות על פי ה׳ ״אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה׳, וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם. ״.
השפת אמת בשנים רבות מתייחס למעלת המסעות במדבר ומלמד אותנו עקרונות רבים בעבודת ה׳ מתוך דרך כתיבת המסעות בתורה.
בשנים רבות מדגיש השפת אמת את חיבור המסעות ליציאת מצרים. התורה היתה יכולה לכתוב רק אלה מסעות בני ישראל במדבר, אבל התורה חיברה את המסעות ליציאת מצרים, בנוסף לכך התורה חוזרת פעמיים על הביטוי ״מוצאיהם למסעיהם״ אלא שבפעם השניה משנה וכותבת ״מסעיהם למוצאיהם״. מבאר השפת אמת שכל מסע ומסע היה נראה כסיום יציאת מצרים, בכל מסע עם ישראל התרחק ממצרים, לא רק מבחינת המרחק הפיזי אלא בעיקר הוא יצא מתפיסת העולם של מצרים והתקרב יותר לעבודת ה׳. בכל מסע עמ״י עלה מדרגה נוספת עד שהגיע לארץ ישראל.
עם ישראל מתחיל מ״מוצאיהם למסעיהם״ קודם כל הוא יוצא מהתפיסה המצרית, מהערצת החומריות כדי להדבק בהי״ת. היציאה מהמצריות היא לא נובעת מזלזול בעולם החומריות, אלא רק מהניתוק שלו מהי״ת )ומדגיש השפת אמת שלכן ה׳ נתן כוח משיכה חזק לחומריות כדי שהאדם ישתמש בו, אבל למטרה האמתית- לשם שמים(. וככל שהאדם נוסע ומתקרב להי״ת הוא מצליח לצאת יותר מהמיצריות ״מסעיהם למוצאיהם״. לאדם יש יכולת לצאת מהמקום בו הוא נמצא ולהתקדם. האדם נקרא ע״י הנביא זכריה ״מהלך״ )בניגוד למלאכים שהם ״עומדים״(.
כשם שעם ישראל עברו התמודדויות בכל מסע ומסע וכל התמודדות, שנראתה להם כהתמודדות הסופית המשלימה את יציאת מצרים, התבררה כבניית קומה משמעותית שנתנה להם כוח להתעלות ולהצליח בהתמודדות הבאה, כך על עם ישראל במהלך הדורות בכלל, ועל כל האדם ואדם בפרט לזכור את כל הדרך שהוא עבר עם כל ההתמודדויות והקשיים, עם כל הירידות וגם הנפילות עליו לדעת שכולם נועדו כדי לבנות בעם כולו ובאדם הפרטי עצמו קומה גבוה יותר, על האדם לזכור את המסעות של עם ישראל כדי לדעת שהוא מסוגל להמשיך ולהתקדם.
בשנים אחרות השפת אמת מביא מדרש תנחומא ״למה זכו ליכתב בתורה כל המסעות האלו? על שקבלו את ישראל, עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן שכרם, שנאמר )ישעיהו לה( ״יְשֻׂשּׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה״ וגו׳ ״פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל״ וגו׳. ומה מדבר כך, על שקבל את ישראל. המקבל תלמיד חכם לתוך ביתו, על אחת כמה וכמה. את מוצא, שעתיד המדבר להיות ישוב, והיישוב להיות מדבר. המדבר להיות ישוב, שנאמר )שם מא( ״אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וגו׳״. ומנין שהיישוב עתיד להיות מדבר? שנאמר )מלאכי א( ״וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וגו׳״. את מוצא, עכשיו אין אילנות במדבר, ועתיד להיות שם אילנות, שנאמר )ישעיהו מא( ״אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וגו׳״. ועכשיו אין שם דרך, שכלו חול, והשיירה אינה מהלכת אלא בלילה לאור המזל. ועתיד להיות שם דרך, שנאמר )שם מג( ״אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ וגו׳״. וכתיב )שם לה( ״וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ וגו׳״
זכירת שמות המקומות בהם נסע עם ישראל נועדה ללמד במסעות עם ישראל במדבר מתגלה הנהגת ה׳ שגם מקומות שנראים רחוקים מכל ישוב ומכל התנהלות אנושית טבעית- מכיוון שהם משמשים את הקודש הם ישתנו ויהפכו למקום ישוב.
בשנת תרמ״ט כותב השפת אמת ע״פ המדרש הנ״ל עיקרון יסודי בהנהגת ה׳. הקב״ה ברא עולם שבו ישנם חלקים שאין שם ישוב בדרך הטבע, אבל קבע שכל מקום שישמש לקדושה יתעלה מעל לדרך הטבע ויחודשו בו חיים. יציאת עם ישראל ממצרים ומסעם במדבר היו בניסים גלויים ומעל הטבע, כל מקום שאליו נסע עם ישראל ושימש להופעת קדושה יזכה לתיקון ולהפיכתו למקום ישוב למרות שבמציאות הנוכחית הוא מדבר חסר חיים.
כשם שבהנהגת המקום יש יכולת השתנות ע״י הופעת הקדושה כך גם בהנהגת האדם והזמן. ישנם אנשים וזמנים שבהם יש הנהגה שאינה על פי הטבע מכיוון שהם זוכים להופיע את הקדושה במציאות. והאנשים הקדושים והזמנים הקדושים מעידים על כל המציאות כולה שיכולה להופיע את הקודש וממילא לזכות בברכה אלוקית מיוחדת ״וכמו כן על ידי השבת קודש שמבטלין בו כל המעשים ומעידין שקיום כל הבריאה הוא מאיתו יתברך, על ידי השבת נותן ברכה וקיום לכל ימי המעשה״
עשיו שנולד כבר עשוי לגמרי עם שיער על כל גופו וללא צורך בעשיה ובתיקון בעולם הזה, ללא צורך במסע ובהתקדמות- סופו יהיה שממה, יעקב אבינו ששמו על שם העקב ומתחיל ללא כל רכוש בעולם הזה, יורד למצרים ומשם מתחיל את הבניה והתיקון של כל המקומות והזמנים שבהם עובר- סופו יהיה זכיה בנחלת ה׳.
זכירת יציאת מצרים עליה אנו מצווים כוללת בתוכה גם את זכירת המסעות במדבר. הזכירה איננה רק זכירת אירוע חד פעמי של גאולה בעבר אלא גם את כל ההתמודדויות והקשיים שבנו את עם ישראל ונתנו לו כוחות, זכירת שינוי המציאות הגלויה, שנראת פעמים רבות ללא סיכוי לשינוי למציאות שבה ישנה חיים מלאים קדושה. זכירות אלו צריכות לתת לנו כוחות חיים בחיי הפרט ובחיי העם כולו להמשיך ולהבנות את חיי החומר ואת חיי הקדושה מתוך המסעות הרבים והקשים אותם אנו עוברים.
****
. 2 המלחמה בעבודה זרה וארץ ישראל
איסור עבודת אלילים הוא מהחמורים ביותר בתורה, האמונה באחדות ה׳ היא האנטיתזה לע״ז הרואה את העולם כמפורד ונשלט ע״י כוחות עליונים שונים. מאברהם אבינו הקורא בשם ה׳ ובמשך כל הדורות עם ישראל מעיד על אחדות ה׳ בכל מקום בו הוא נמצא.
עם ישראל נמצא ״בערבות מואב על לירדן יריחו״ ומצטווה מפי ה׳ את הציוויים האחרונים לפני דברי משה בספר דברים. לפני שה׳ מגדיר מהן גבולות הארץ, מי יחלק אותה בגורלו כמה ערים לתת לשבט לוי, ה׳ מצווה על כיבוש הארץ והשמדת הע״ז ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם, וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ: כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ׃ … וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם—וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם, לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם, וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם-אֶעֱשֶׂה לָכֶם״
כאשר אנו מתבוננים בהיסטוריה אנו רואים שכל מקום שאליו הגיעו עמים ודתות אחרות )לדוגמא נצרות, איסלם ועמים רבים נוספים( הם מיד ניסו להשליט את אמונתם ולשם כך הרסו את בתי התפילה והפולחן של העמים המקומיים )לדוגמא כאשר הנצרות השתלטה על האימפריה הרומית הם ביטלו את כל התרבות הפגנית כולל האולימפידה(. אבל התורה מצווה את עם ישראל להרוס את בתי הע״ז רק בארץ ישראל. אין חובה בחו״ל להרוס ולשבר את הפסלים והצלמים! וצריך להבין מדוע מצווה זו קשורה לארץ ישראל? מדוע לא להלחם בע״ז בכל מקום בעולם?
הפרשנים חלקו מה פרוש הציווי הכפול ״והורשתם״. רש״י מסביר ״והורשתם- וגרשתם״ וגם ״והורשתם את הארץ״ - והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה תוכלו להתקיים בה ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה״ כל הציווי הוא לגרש את עובדי העבודה זרה כדי שנוכל להשאר בארץ, משום שאם לא נגרש אותם – נלמד מהם את עבודתם וכתוצאה מהחטאים נגורש הארץ.
הרמב״ן מביא את פרוש רש״י וחולק עליו. ״והורשתם את הארץ וישבתם בה … על דעתי זו מצות עשה היא יצווה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה׳, ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם יעברו על מצות ה׳, ומה שהפליגו רבותינו )כתובות ק״י( במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל וכן האיש בכאן נצטווינו במצווה הזו כי הכתוב הזה היא מצות עשה״ החובה אינה רק לגרש את הגויים מהארץ אלא גם לשבת דווקא בארץ.
גם בהגהות הרמב״ן על ספר המצוות של הרמב״ם )מצווה ד׳( הוא כותב ״מצוה רביעית –שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אומרו להם: ״והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה״, ״והתנחלתם את הארץ״.
ישנם שני חלקים במצווה א. לרשת את הארץ מהגויים. ב. לישב אותה ולא להשאיר אותה שוממה. הרמב״ן ממשיך ומדגיש שזו מצווה לדורות ולא רק בזמן יהושע בן נון ״ואל תשתבש ותאמר, כי המצווה הזאת היא המצווה במלחמת שבעה עממין, שנצטווינו לאבדם, שנאמר: ״והחרם תחרימם״. אין הדבר כן. שאנו נצטווינו להרוג האומות ההם בהילחמם עימנו, ואם רצו להשלים – נשלים, ונעזבם בתנאים ידועים. אבל הארץ – לא נניח אותה בידם, ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. ״ כך גם פסק השולחן ערוך שגם בימינו בני הזוג כופים זה את זה לעלות לארץ ומי שמסרב מפסיד את הכתובה. וכפי שהביא הפתחי תשובה שעיקרון זה מוסכם על כל הפוסקים הראשונים והאחרונים.
מדוע אם כן, לשיטת הרמב״ן שיש כאן מצווה נפרדת לכבוש ולגור בארץ בנוסף לחובה לכרות את הע״ז, המצוות הללו סמוכות זו לזו ותלויות זו בזו? מדוע אין זו חובה בכל העולם?
הרב קוק בשמונה קבצים )קובץ ז, סב( מבאר שאת יסוד האחדות ניתן לראות רק בארץ ישראל. זה המושג ״אווירא דארץ ישראל מחכים״. כאשר התפיסה המפורדת הרואה בכל כוח מכוחות החיים והמציאות כוח נפרד )תפיסת הע״ז(- המשיכה לחומריות מתגברת שהרי יש לחומריות קיום ומשמעות בפני עצמה, וממילא החומריות מתגברת על הרוחניות, התאוות מתגברות ״ואפלת העולם רבה היא״. בניגוד לכך כאשר תפיסת העולם האחדותית מתגברת -גם הכוחות החומר והגוף מקושרים ונובעים מהרוחניות וממילא כל השאיפות הרוחניות מתגברות ושולטות על התאוות ״והעולם הולך ואור״
רק בארץ ישראל אפשר באמת להגביר את תפיסת העולם המאחדת על תפיסת העולם של הפרוד ולכן רק בארץ יש את הציווי להשמיד את הע״ז. טומאת ארץ העמים מבטאת את העולם שבו אין חיבור אמיתי בין הקודש לשאר כוחות החיים, ולכן מסריחה היא מטומאת ע״ז עד שחז״ל אמרו במסכת ע״ז ״ישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה״ הם אינם יכולים להנצל מהתפיסה המפרדת את החיבור ההכרחי כל כך של הצד הרוחני של המציאות לכל שאר חלקיו.
כאשר עם ישראל עומד להכנס לארץ הוא צריך לדעת שלא מדובר רק בארצו ההיסטורית שבה גדלו אבותיו, אלא בארץ שרק בה אפשר לגלות את אחדות ה׳ במציאות ולכן התורה מצווה ביחד עם מצוות ישוב הארץ את החובה לבער מתוכה כל מציאות של עבודה זרה.
גם בימינו, שאנו לא נפגשים עם ע״ז בפועל, התפיסות השורשיות המנתקות את כוחות החיים זה מזה שולטות, ומתוך כך יש יאוש מתיקון הצדדים גשמיים בכל אדם בפרט ובמציאות בכלל. עיקר הבשורה של חזרת עם ישראל לארץ היא חזרה לעיקרי האמונה ישנו קשר אחדותי בין כל חלקי המציאות לבורא. מתוך כך יש דרישה בארץ ישראל מהאדם הפרטי לתקן את כוחות חייו ומידותיו שיהיו לשם שמים, ומהנהגת העם כולו שכל מעשיה יהיו מחוברים לרצון ה׳.
****
. 3 כהן גדול ורוצח בשגגה
לקראת סיום הפרשה, מתוך ההקשר של חלוקת הארץ וחלוקת ערי הלווים התורה מגיעה לפרשת ערי המקלט ורוצח בשגגה.
כידוע הרוצח בשגגה גולה לעיר מקלט עד מות הכהן הגדול. אבל צריך להבין מדוע הגלות קשורה למיתת הכהן הגדול? ומה האחריות של הכהן הגדול הנמצא בבית המקדש על רוצח בשגגה שמעולם לא פגש וגר רחוק ממנו? המשנה במסכת מכות אומרת שאמותיהם של הכהנים הגדולים היו מביאות אוכל לרוצחים בשגגה כדי שלא יתפללו על בניהם שימות. מדייקת הגמרא שאם היו מתפללים- הכה״ג היה מת! ! מדוע? מה הוא אשם? ויותר מכך הגמרא מביאה גרסה נוספת שהן היו מביאות אוכל כדי שיתפללו שהכה״ג לא ימות! ומדייקת הגמרא שאם לא היו הרוצחים בשגגה מתפללים - הכה״ג היה מת! למה?
בנוסף צריך להבין מדוע לא להרחיק את הרוצחים בשגגה מהחברה ולהקים בתי סוהר סגורים? האם לא מגיע לאדם שהתרשל ובגללו אדם תמים מת עונש יותר רציני?
התרגום יונתן מסביר את אשמתו של הכהן הגדול, עליו מוטלת החובה להתפלל ביום הכיפורים כאשר הוא נכנס לקודש הקודשים על עם ישראל שלא יחטאו בשלושת העבירות החמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עצם העובדה שישנם רוצחים בשגגה מעידה על כך שהכהן הגדול לא התפלל כמו שצריך ביום הכיפורים, ולכן יש מקום לתפילתם של הרוצחים בשגגה לחול!
הרמח״ל במסילת ישרים מוסיף על כך קומה נוספת.
נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה