הקדמה
משנה תענית פרק ד (בגמ' דף כו סוף עמוד א): חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר. ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה - אסור מלספר ומלכבס. ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. ערב תשעה באב - לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין.
איכה פרק א פסוק ג: גָּלְתָּה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים.
איכה רבה (וילנא) פרשה א סימן כט: ד״א כל רודפיה השיגוה בין המצרים ביומין דעקא [=בימי הצרות], משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי כמה דאת אמר (תהלים צ״א): ׳מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים׳.
קול צופייך פנחס תשנ״ז: יש הקדמה שאני תמיד רגיל לומר אותה, ואחזור עליה למאזינים לשיעורים דרך הלויין שלא שמעו זאת עדיין. כשלומדים הלכות י״ז בתמוז או תשעה באב, לומדים הלכות שהן להלכה ולא למעשה. שכן אין לנו שום עניין להישאר בדיני האבלות על חורבן הבית, ואנחנו מצפים שיבוא המשיח כבר הלילה או מיד מחר בבוקר, ומה לנו הנ״מ ללמוד הלכות שלא יהיו מעשיות? לכן ההלכות האלו הן להלכה אם ח״ו לא יבוא המשיח וכל עוד לא הגיע המשיח - ולא למעשה, שיבוא המשיח וייבנה בית מקדשנו ותפארתנו ולא יהיו מעשיות. ויהי רצון שיהיו להלכה ולא למעשה.
אמירת תיקון רחל ביום
שער הכוונות דף פט ע״ג: ענין בין המצרים והם כ״א ימים שבין י״ז לתמוז עד תשעה באב, מנהג טוב וכשר הוא מאד לכל בעל נפש לשבת באבלות אחר חצי היום בכל אלו הימים, ולבכות בכיה ממש על חורבן הבית, וטעם היות זה אחר חצות היום הוא כי אז הוא התעוררות הדינין בסוד ׳כי ינטו צללי ערב׳ אשר לסבה זו נשרף ההיכל אחר חצי היום. ודבר זה עושה תועלת גדול׳ בנפש האדם. וענין חצות הלילה אין צורך להזכירו כי אפי׳ בכל שאר הלילות צריך להתאבל על החורבן ומכל שכן בלילות בין המצרים שצריך להוסיף בבכיה ועליו נאמר ׳שמחו את ירושלם כו׳ כל המתאבלים עליה׳.
כף החיים תקנא ס״ק רכב: וכתב החיד״א בס׳ יוסף אומץ סי׳ כ״א שנהגו לומר בין המצרים אחר חצי היום תיקון רחל שאומרים אחר חצות לילה שפסוקים אלו מיוסדים על בכיה והספד על חרבן הבית וכדי שיהיה דבר השוה לכל נפש מסודר. וכ״כ בספרו מורה באצבע אות רל וז״ל טוב לומר סדר תיקון רחל בכל יום חול מבין המצרים אחר חצות וכן נהגו בא״י תוב״ב ע״פ כתבי רבינו האר״י ז״ל והוא מנהג ותיקין עכ״ל.
תיקון רחל בשנת השמיטה
מאמר מרדכי - שביעית פרק ב סעיף טו: בני ארץ ישראל הנוהגים בכל לילה לומר תיקון חצות, בשנת השמיטה - לא אומרים תיקון רחל אלא תיקון לאה בלבד (אמת ליעקב דף ק״א עמוד ד׳, כף החיים פלאג׳י סי׳ ג׳ סעי׳ ל״ו, שו״ת רב פעלים, קונטרס סוד ישרים ח״א סי׳ י׳, כה״ח סופר סי׳ א׳ ס״ק י״ב, וסי׳ תקנ״א ס״ק רכ״ד ועוד, וראה עוד מש״כ בסי׳ כ״ו: ״פרוזבול ושמיטת כספים״, ד״ה ״והנה ידוע״).
מעשה אליהו (ר׳ אליהו מני) סימן קצג: למי שנוהג לומר תיקון רחל אחר חצות היום מי״ז בתמוז עד תשעה באב, לפק״ד נראה שבשנת השמיטה אין לומר. ואע״ג שאפשר לחלק ולומר דדוקא בחצות לילה שהוא תיקון רחל ובשמיטה עליית רחל תמיד אין לאמרו, אבל בחצות היום שהוא כמו קינות בעלמא על החורבן לא איכפת, מכל מקום שב ואל תעשה עדיף לבל יטעו ללמוד בחצות לילה גם כן. ואני נוהג לומר במקום תיקון רחל בשנת השמיטה ביום אוי לי על חורבן ובו׳ כדתיקן רב חיד״א ז״ל דוקא.
כף החיים (תקנא ס״ק רכד; תקפא ס״ק עה): ומשמע מדברי האר״י ז״ל שכתבנו לעיל או׳ רכ״א דטעם אמירת התיקון אחר חצות היום בין מצרים משום כי אז הוא התעוררות הדינים וכו׳ כי גם בשנת השמטה שאין אומרים תיקון רחל בארץ ישראל כמ״ש לעיל סי׳ א׳ בין המצרים אחר חצות היום יש לאומרו כי שם הטעם תיקון חצות של הלילה משום בחי׳ המלכות היורדת אל עולם הבריאה כמ״ש בשער הכוו׳ דף נ״ד ובשנת השמטה יש עלייה לבחי׳ המלכות כמ״ש בשה״מ פ׳ בהר יעו״ש אבל הכא משום בחי׳ המלכות כ״א משום התעוררות הדינים והתאבלות על החרבן וכמו שנוהג כל דיני התאבלות על החרבן בשנת השמטה גם זה נוהג.
קול צופייך, פנחס תשס״א, גליון מס׳ 135: דעת הרב כף החיים (תקנא ס״ק רכ״ד) שנוהגים גם בשנת השמיטה לומר תיקון רחל ביום. אבל מנהגינו אינו כן למרות שזה רק ביום, מפני שכתוב בזוהר הקדוש שיש שמחה גדולה בשמים בשנת שמיטה. אבל בחו״ל אומרים תיקון חצות גם ביום וגם בלילה, מכיון שהם בגלות, אין להם חומרא של שמיטה.
שידוכין אירוסין ונישואין
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מג עמוד א: דתנן: שבת שחל תשעה באב בתוכה - אסור לספר ולכבס, ובחמישי מותר, מפני כבוד השבת; ותניא: קודם הזמן הזה, העם ממעטין בעסקיהם מלישא ומליתן, מלבנות ולנטוע, ומארסין אבל לא כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין! כי תניא ההיא - קודם דקודם (תניא).
שולחן ערוך או״ח סימן תקנא סעיף ב: מר״ח עד התענית ממעטים במשא ובמתן ובבנין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו או בנין של ציור וכיור, ובנטיעה של שמחה, כגון אבורנקי של מלכים שנוטעים לצל להסתופף בצלו או מיני הדס ומיני אהלים; ואם היה כותלו נוטה ליפול, אף על פי שהוא של שמחה מותר לבנות (ולצורך מצוה הכל שרי) (ר״ן ספ״ק דתענית); ואין נושאים נשים ואין עושין סעודת אירוסין, אבל ליארס בלא סעודה מותר, ואפילו בט׳ באב עצמו מותר ליארס, שלא יקדמנו אחר. הגה: ונוהגין להחמיר שאין נושאים מי״ז בתמוז ואילך, עד אחר ט׳ באב (מנהגים).
בן איש חי שנה ראשונה פרשת דברים אות ד: אף על גב דמדינא אין אסור בנשואין אלא מר״ח עד ט״ב, עם כל זה נהגו לאסור מן י״ז בתמוז, אבל אירוסין ושדוכין מותר, ופה עירנו בג׳דאד יע״א המנהג לעשות אירוסין אחר י״ז בתמוז, אבל מראש חודש עד ט׳ באב אין עושין אירוסין ושדוכין, ועיין שיורי כנסת הגדולה תקנ״א הגה״ט אות ה׳ שיש נוהגין שלא לעשות אירוסין מן י״ז בתמוז וכן ראוי לנהוג.
שו״ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן מג: ב״ה. שלוה בארמנותיך (תשכ״ט) לפ״ק. בבואי שנה זו לשרת בקודש בעיר ואם בישראל תל אביב רבתי והמחוז, הורתי בס״ד לרבנים רושמי הנישואין ברבנות הראשית לת״א - יפו, להרשות לעשות נישואין לספרדים ועדות המזרח גם לאחר י״ז בתמוז עד ראש חדש אב, ולא עד בכלל, כדעת מרן שקבלנו הוראותיו, וכמנהג עיר קדשנו ותפארתינו ירושלים תובב״א, וכמבואר בס׳ פרי האדמה ח״ד (דף ח ע״ד) בשם שלחן מלכים. וכן הוא במנהגי ירושלים. ובפרט שרוב הנרשמים לנישואין הם רווקים שעדיין לא קיימו מצות פריה ורביה. ואף על פי שעד כה לא נהגו לרשום לנישואין בימי בין המצרים גם לספרדים ועדות המזרח, צויתי שמכאן ולהבא ינהגו להקל כאמור, ואמרתי לבאר טעמי ונימוקי בזה בעזה״י.
וכן קיימו וקבלו הרבנים הגאונים רושמי הנישואין, והוקבע המנהג זה שנים רבות, להתיר נישואין לספרדים ועדות המזרח לאחר י״ז בתמוז עד ר״ח אב, ולא עד בכלל, כמ״ש במנהגי ירושלים. והבא לשנות ולהחמיר, חטא רבים נשא, וידו על התחתונה. ושומע לנו ישכון בטח ושמ״ר, ומה׳ ישא ברכה.
שו״ת הרב הראשי החדש חלק ב פרק לח - נישואין במוצאי י״ז בתמוז - שאלה ה: אצלנו, במחלקת נישואין, נתגלעה מחלוקת לגבי אישור חתונה במוצאי י״ז בתמוז (כמובן לספרדים). לטענת האוסרים, מאחר וכיום נוהג שעון קיץ, הרי השמחה תתחיל מבעוד יום, כך יצא שאנו מתירים, כביכול, אכילה ושתייה ביום צום. לעומתם טענו המתירים, שניתן לקבוע את החתונה לתאריך זה, תוך הסתייגות ברורה שהחופה תיערך רק לאחר צאת הכוכבים. האוסרים טענו כנגדם, שגם אם אכן תקבע הסתייגות זו, בפועל האורחים יגיעו לפני צאת הצום, ויחלו לטעום מהכיבוד המוגש לפני החופה וכו׳. יואיל נא כבוד תורתו להשיבנו בזה בהקדם - האם ניתן לסמוך על דעת המתירים, או שמא ידם של האוסרים על העליונה?
תשובה: אין לערוך חופה וקידושין מי״ז בתמוז כפי שנפסק בבא״ח (פרשת דברים ש״ר סעי׳ ד) והכנה״ג (שיורי כנה״ג הגה״ט סי׳ תקנ״א ס״ק ה׳). אולם בזמן האחרון יש רבנויות המקילות בדבר זה, ואין דעתי נוחה מזה. מה שכן, ניתן לעשות חופה וקידושין באישור הרב המקומי במקרים מיוחדים.
נישואין בבין המצרים - שאלה ו: כתב הבא״ח (פרשת דברים ש״ר אות ד׳): ״אף על גב דמדינא אין איסור בנישואין, אלא מראש חדש ועד ט׳ באב, עם כל זה נהגו איסור מן י״ז בתמוז״ וכו׳. האם בדור הזה, מותר לבני עדות ספרד להינשא בימים אלו שבין י״ז בתמוז ועד ל- ט׳ באב? תשובה: סברא זו מובאת גם בשיורי כנה״ג וכן נהגו בהרבה קהילות ספרדיות, שאין נושאין נשים מי״ז בתמוז והלאה. ולדבריך, שכיום הדור פרוץ, ק״ו בן בנו של ק״ו, ראוי לנהוג כך, שלא יעשו ריקודים ומחולות בימי בין המיצרים, כיון שבימים אלו, שכל עם ישראל חייב להתאבל בהם על חורבן בית המקדש, אי אפשר להתאבל ע״י תערובת ושירי עגבים, שבכל השנה יש לבטלם היכא דאפשר. ובר מין דין, לא מסמנא מילתא.
תספורת וגילוח
שולחן ערוך או״ח סימן תקנא - סעיף ג: שבוע שחל בו תשעה באב, אסורים לספר ולכבס… סעיף ד: לאחר התענית מותר לספר ולכבס מיד. ואם חל תשעה באב ביום ראשון או בשבת ונדחה לאחר השבת, מותר בשתי השבתות, בין שקודם התענית בין שאחריו. ויש מי שאומר שנהגו לאסור כל שבוע שלפניו, חוץ מיום ה׳ ויום ו׳. הגה: ונוהגין להחמיר מתחלת ראש חודש לענין כיבוס, אבל תספורת נוהגים להחמיר מי״ז בתמוז (מנהגים).
שולחן ערוך או״ח סימן תקנא סע׳ יב-יג: תספורת שבוע זה, אחד ראשו ואחד כל שער שבו, אסור. ובזקן, כל שמעכב את האכילה מותר.
כף החיים סימן תקנא ס״ק פ: אבל תספורת נוהגים להחמיר מי״ז בתמוז וכן כתב מהרש״ו ז״ל בשער הכוונות בהגה דף פ״ט ע״ג על האר״י ז״ל שלא היה מסתפר מי״ז בתמוז עד אחר ט׳ באב אלא שכתב שהוא היה מיקל בסיפור להיות כי היא חומרא בעלמא והאבילות ישנה יעוין שם.
מועד לכל חי סימן י אות כה: לענין תספורת היכא דחל תשעה באב בשבת ונדחה או ביום ראשון לא יסתפר בערב שבת איכה כדי שיכנס מנוול לתענית.
בן איש חי שנה ראשונה פרשת דברים - יב. תספורת אסור מדינא בשבוע שחל בו ט׳ באב אחד ראשו ואחד כל שער שבו, ויש נוהגין להחמיר מי״ז בתמוז, ובזקן כל שמעכב האכילה מותר, ואפילו אבי הבן וסנדק אסורין להסתפר בשבוע זו. ואסור לגדולים לספר לקטנים בשבוע זה, ואם חל ט׳ באב יום ראשון או חל בשבת ונדחה, הנה מרן ז״ל סתם להתיר בשתי השבתות בין שקודם התענית בין אחריו, ואף על גב דכתב יש מי שאומר דנהגו לאסור כל שבוע שלפניו חוץ מיום חמישי וששי, קי״ל כסתם מרן ז״ל ולכן מותר לכבס ולספר בשבוע שלפניו, וכן נוהגים פה עירנו לכבס בשבוע שלפניו דאין כאן דין שבוע שחל בו ט״ב, מיהו לענין תספורת ראוי להורות לעם כמנהג הזקנים שכתב הכל בו שלא להסתפר כלל לפני אותה שבת כדי שיכנס ליום התענית כשהוא מנוול, ופה עירנו אין אנחנו גוערים ביד המקילין בזה בחזקה ועיין מל״ח אות כ״ה.
שבח אבות - מנהגי כורדיסטאן (טרם יצא לאור): אסור להסתפר ולהתגלח בשבוע שחל בו ט׳ באב. ויש חסידים ואנשי מעשה שנהגו להחמיר כבר מראש חודש אב. [הערות - עיין שו״ת מהר״י מברונא (סימן ט) שכתב שיש להחמיר מראש חודש אב. ובין היתר כתב שאכילת בשר ושתית יין מדינא אסור רק בסעודה מפסקת ובכל זאת נהגו לאסור מראש חודש. ואם כן לענין תספורת וכיבוס, שמדינא אסורה בשבוע שחל בו תשעה באב, כל שכן שנחמיר מראש חודש לא להסתפר ולא לכבס. וכך כתב מהר״י עייאש בקונטרס מנהגי ארג׳יל (תשעה באב אות א) המופיע בסוף ספרו בית יהודה שמנהג עירם היה להחמיר מראש חודש. ובשו״ת זרע אמת (ח״ג סימן נט) גם כן הזכיר מנהג זה שלא להסתפר מראש חודש. וכן כתב בסידור חוקת עולם לד׳ תעניות (מהדורת תרנ״ג, עמ׳ קכ, סעיף ח). ועיין שו״ת שמש ומגן (ח״ג סימן נד אות ה) שכתב: ״שהמנהג לא להסתפר מר״ח אב וכמעט כל העולם נוהגים כך, ובמרוקו רוב החכמים החמירו שלא להסתפר מי״ז בתמוז ואילך וכו׳״ עכ״ל ועיין עוד לנתיבי עם (תקנא ס״ק ג). וכן נהג מו״ר זקני הרה״ג שבתאי בן חיים זצ״ל להחמיר מראש חודש אב].
איסור רחיצה, רחצה בים או בבריכה
משנה תענית פרק ד (בגמ׳ דף כו ע״ב): משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה - אסור מלספר ומלכבס…
תלמוד בבלי מסכת תענית דף ל עמוד א: תניא אידך: כל שהוא משום תשעה באב - אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין, ואסור לרחוץ. כל שאינו משום תשעה באב - מותר לאכול בשר ולשתות יין, ואסור לרחוץ. רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: כל שעה שמותר לאכול (בשר) מותר לרחוץ.
רש״י מסכת תענית דף ל עמוד א: כל שהוא משום תשעה באב - כגון סעודה המפסיק בה. כל שאינו משום תשעה באב - כגון סעודה המפסיק בה בתענית צבור, אי נמי סעודה שאינו מפסיק בה. הכי גרסינן: רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו כל שעה שמותר לאכול מותר לרחוץ - ולא גרסינן בשר, כלומר, אפילו בשעת סעודה המפסיק מותר לרחוץ, הואיל ומותר לאכול.
תוספתא מסכת תענית (ליברמן) פרק ג הלכה יא: כל שהוא מסעודת תשעה באב אסור לוכל בשר ואסור לשתות יין ואסור לוכל שני תבשילין ואסור לרחוץ ולסוך וכל שאינו מסעודת תשעה באב מותר לוכל בשר ולשתות יין ומותר לוכל שני תבשילין ומותר לרחוץ ולסוך ר׳ ישמע׳ בי ר׳ יוסה אומ׳ משם אביו כל שעה שמותר לוכל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו.
רמב״ם הלכות תעניות פרק ה הלכה ו: משיכנס אב ממעטין בשמחה, ושבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ אפילו כלי פ
נשלח על ידי: הרב שלו שבתאי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה