דרוש לפרשת ואתחנן וט״ו באב
בשבוע הקרוב ביום רביעי יחול יום ט״ו באב - יום הזיווגים, כדברי חז״ל שלא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב וכיום הכיפורים שבהם בנות ישראל יוצאות וחוללות בכרמים והיו הבחורים הולכים לחפש כלות, והרבה זיווגים נעשו בזכות ימים אלו. על כן ט״ו באב קרוי בפי העם ״חג האהבה״.
ואנו שואלים: מה פתח את הלב לאהבה? כיצד בחור ובחורה שלא מצאו אהבה עד היום הזה פתאום הצליחו?
מצוות אהבת ה׳ היא אחת מתרי״ג מצוות. מצווה זו אינה מופיעה כלל בארבעת חומשי התורה הראשונים. היא מופיעה לראשונה בפרשה שלנו פרשת ואתחנן, בפרשיית שמע ישראל: וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.
אולם מכאן – העיסוק באהבת ה׳ מתרחב מאוד. בפרשת עקב מוזכרת האהבה ארבע פעמים: • וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. • וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים. • וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱ-לֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. • כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱ-לֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ.
ובפרשת ראה כבר יש מהלך שבו הקב״ה נותן לנביא שקר שמצווה לעבוד עבודה זרה להצליח באותותיו, כדי לבחון את האהבה שלנו לה׳: • כִּי מְנַסֶּה ה׳ אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה׳ אֱ-לֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.
ובפרשת שופטים משה מבטיח שנזכה לכל גבולות ההבטחה, כולל שלושת העמים הנוספים שהבטיח ה׳ לאברהם (ואז נוסיף עוד שלוש ערי מקלט בארצות אלו), כשכל ישראל יגיעו לאהבת ה׳: • כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה.
ובפרשת נצבים, בברית בערבות מואב, מופיעה האהבה שוב שלוש פעמים, ביחס לגאולה העתידה וביחס לברית: • וּמָל ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ. • רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ… • הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ…
סה״כ מופיעה מצוות אהבת ה׳ עשר פעמים בספר דברים!
הרמב״ם מונה את מצוות אהבת ה׳ כמצווה השלישית מתוך תרי״ג מצוות, מיד אחרי המצווה להאמין במציאות ה׳ והמצווה לייחד את ה׳. הרי שהבין שמצוות אהבת ה׳ יסודית ביותר! עתה יש להבין - מדוע אין היא מופיעה לפני ספר דברים?
חכמים אומרים שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן. כלומר לפעמים קומות גבוהות של עבודת ה׳ מתגלות אחרי שחסרונן מביא לכישלון.
והנה בפרשת דברים סיפר משה שעם ישראל אמרו בחטא המרגלים: ״בשנאת ה׳ אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו״. טענה מופרכת זו מזעזעת לב כל יהודי. איך ניתן לומר שכל עשר המכות, קריעת ים סוף, ניסי המדבר (מן, באר וענני כבוד), מתן תורה, בניית המשכן והשארת שכינה – כל אלו אינם אלא מזימה א-לוהית לחפור בור ולהביא להשמדת בני אברהם ויצחק ויעקב? היש מוח מעוות שיכול להמציא מבט מעוות כזה על המציאות! איך הגיעו עם ישראל למחשבה כזו?
התשובה לכך אינה בהסבר שכלי, אלא בהבנת עולם הנפש של האדם. עם ישראל יצא ממצרים באופן שהקב״ה פינק אותם והשפיע עליהם רוב טובה, ודאג לכל צורכיהם בניסי ניסים. במקביל, עם ישראל היה צריך לקבל על עצמו מצוות, במטרה לעשות נחת רוח לקב״ה ולהביא לתיקון עולם, עד שכל האומות יקראו בשם ה׳, כפי שחלמו האבות, וכפי שאמר להם הקב״ה במעמד הר סיני: ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״. וזה עניין ״האהבה״ שמתפתחת על ידי נתינה הדדית, שכל צד נותן לשני, עד שמצד ישראל היה ראוי שיתייחסו למה שקיבלו מה׳ כאמצעי לקדש את ה׳ ולעשות נחת רוח לפניו. כי הנתינה מולידה בלב את האהבה למקבל, והשותפות ההדדית למען מטרה נעלה מביאה לדבקות.
אולם עם ישראל ראה במצוות רק אמצעי להשיג עוד טובה ועוד ברכה ועוד שפע מאת א-לוה. הראיה לכך – חטא העגל – שברגע שעלה יאוש מכך שמי שהנהיג אותם ממצרים כבר לא יהיה עימם והם זקוקים ל״אל אחר״ שימשיך להשפיע עליהם אוכל ושפע במדבר – הם פנו לעגל. בניגוד לעובד מאהבה שיהיה מוכן לוותר על צורכי נפשו ולמסור את נפשו וממונו וכל מאודו – למען האוהב!
כשהנתינה בקשר זוגי היא רק חד-כיוונית, וצד אחד עסוק רק בעצמו ובהנאות ובתאוות ובצרכים שלו, הוא תמיד ירגיש שהוא לא מקבל מספיק, כי לתאווה ולריכוז העצמי אין גבול. לכן גם כשיקבל מן שמחייה אותו במדבר צחיח בדרך לארץ המובטחת – הוא יתלונן: ״ונפשנו קצה בלחם הקלוקל! ״ ותחושת החוסר והטענות והתלונות יביאו עד כדי התחושה המעוותת שה׳ שונא אותם! לא פחות. זו לא מחשבה רציונאלית, אלא תחושה נפשית!
ברגע שבנאום התוכחה שלו בשנת הארבעים, שם משה זרקור על הבעיה, התעוררה האפשרות לעלות דרגה בעבודת ה׳, אל מצוות אהבת ה׳. אהבה בכל לב – בוויתור על הנאות וצרכים, אהבה בכל נפש – במסירות נפש על קידוש שמו, ואהבה בכל מאוד – בוויתור על ממון ועל חיים בטובה.
כשאדם רואה במצוות שליחות לקדש את שם ה׳, ושותפות בתיקון עולם כדי לעשות נחת רוח ליוצרו – הוא עולה ממדרגת מקבל למדרגת נותן, ואז מתפתחת אהבה הדדית. רק מי שנותן אינו מצפה לקבל בלי סוף, ואז הוא מגיע להכרת הטוב ולהכרה באהבת ה׳ אותו!
ואכן אהבת ה׳ לאבות ולישראל מתגלית גם היא בפרשה שלנו: • וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ… • לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה׳ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְּעַט מִכָּל הָעַמִּים, כִּי מֵאַהֲבַת ה׳ אֶתְכֶם…
זה גם הסוד להצלחה במציאת בת או בן זוג. הריכוז המסיבי בעצמנו, בצרכים שלנו, במאוויים שלנו, באגואיזם שלנו – אינו מאפשר לנו להיפתח לקשר. אנו עסוקים בשאלות: ״מי יספק לי יותר עונג״ ״מי יכבד אותי בהיותו בן זוג שלי״ וכיו״ב. אולם הקמת בית בנויה על יציאה אל הזולת ועל השאלות: ״למי אוכל להעניק? ״ ״מי זקוק לי ואני זקוק לו? ״ ״עם מי אוכל לעבוד ביחד למען חזון משותף והקמת בית משותף? ״ – זוהי האהבה!
וזה מה שהכריזו הבנות שחוללו בכרמים: ״בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בוחר לך! אל תיתן עיניך ביופי״ – דהיינו עם מי אתה מצטלם טוב ומי תספק לך כבוד ועונג, אלא: ״תן עיניך במשפחה״ – דהיינו עם מי מתאים לך לבנות בית ולחיות חיים משותפים של נתינה הדדית. [וגם מה שמופיע בברייתא בגמ׳ שיפיפיות היו אומרות ״תן עיניך ביופי״ אין הכוונה ליופי חיצוני שמצטלם טוב ועושה לו כבוד, אלא יופי של מי שנאה בעיניו, כמו שכתב החת״ס שיש מי שזה צורך שלו ודרך זה הוא מתחבר לאישיותה וכו׳. וזהו שאמרו שם: ״שאין אשה אלא ליופי״ היינו יופי אשה לבעלה ודו״ק. ]
כשתודעה זו מחלחלת עמוק ביחסים בין בני זוג וביחסים שבין עם ישראל להקב״ה – ניתן לחגוג את האהבה.
שבת שלום הרב כלילי
נשלח על ידי: האחדות הכוללת
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה