עדות: פסולים מחמת רשעה
שולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות סימן לד סעיף כה
אין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו, אלא על פי עדים שיעידו עליו, שאין אדם משים עצמו רשע (רמב״ם פכ״ב מטוען).
הגה: ומכל מקום אין עושין אותו עד, לכתחלה, כדלקמן סימן צ״ב סעיף ה׳. וכן אין נפסל על קול וחשד בעלמא, כגון מי שחשוד על עריות, שרגיל עם עריות ומתייחד עמהם, וקול יוצא עליו, כשר לכל עדות חוץ מלעדות אשה (טור). ועיין בדין החשודים בי״ד סימן קי״ט.
כנסת הגדולה הגהות בית יוסף אבן העזר סימן מב אות קעט
אם היה מוחזק לרשע ומפורסם, אין צורך לקבלת עדות שמפני חזקתו - פוסלין אותו. הר״ם אלבילדה בתשובה כ״י, וכ״כ הר״ם איסרלאס ז״ל בסימן י״ב.
פתחי תשובה אבן העזר סימן מב סעיף ה ס״ק יח
בפסולי עדות. ועי׳ בתשו׳ פני אריה סימן כ״ח על דבר הבתולה שנתקדשה בפני עדים ריקים ופוחזים ואח״כ באו עדים כשרים ונאמנים והעידו לפני הרב על עדי הקדושין שהם פסולי עדות דאוריי׳ שעוברים בכל יום על נשג״ז ואוכלים טריפות והם פושעי ישראל בגופן אם יש לבטל הקדושין.
וכ׳ שאין אותו העדות מספיק כלל לפסול עידי הקדושין. חדא שכפי הנראה נתקבל עדותן ביחידי ופשוט הוא בח״מ סי׳ כ״ח דצריך ג׳ מומחים ואפי׳ בדיעבד אם נתקבל בפחות מג׳ לאו כלום הוא ואף על פי שכ׳ הב״י שם שאם רצו צבור לתקן ששני הסופרים יקבלו עדות תקנתן קיימת היינו דוקא לענין ממון ולא לענין איסור כגון הכא.
ועוד כיון שנתקבל שלא בפני עידי הקדושין - לאו כלום הוא, וכמבואר בב״י סי׳ זה בשם חכמי טוליטולא. ומדברי הרמ״א בתשובה סי׳ י״ב אין סתירה לזה ואדרבא ראי׳ לזה דדוקא בנדון דידיה כ׳ דמהני אף שלא בפניהם משום דא״ל אוקי תרי לבהדי תרי ואשה בחז״ה אבל בנ״ד אי אמרי׳ אוקי תרי לבהדי תרי הו״ל כשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה לקמן סי׳ מ״ז ס״ב.
וגם אין לבטל עדי הקדושין מחמת דאף בלא עדות האלו הרי הם חשודים וניכרים לכל לפוחזים וריקים דליתא כיון שאינם חשודים להעיד שקר בשביל ממון אלא חשודים על שאר עבירות כל זמן שאין לפנינו שני עדים שמעידים שראו שעברו עבירה אלא שנתפרסם כך ע״י קלא כשרים הם לכל עדות שבתורה חוץ מלאותו דבר שהם חשודים עליו.
ואף על גב דבנ״ד העדים חשודים גם על נשג״ז והו״ל חשוד על העריות מ״מ לא מבעיא אלו שאינן חשודים אלא על נשג״ז שאין עיקר איסורו אלא מד״ס (כדלעיל סי׳ ט״ז) אלא אפילו היו חשודים על עריות דאוריי׳ כיון שאין כאן עדות ברורה שנתקבל בפניהם אלא חשודים בעלמא אינם פסולים אלא מדרבנן והא קיי״ל המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקידושין ע״ש שהאריך מאד בזה.
שולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות סימן לד סעיף כד
כל מי שהעידו עליו שעבר עבירה פלונית, אף על פי שלא התרו בו, שהרי אינו לוקה - פסול; והוא שעבר על דברים שפשט בישראל שהם עבירה. אבל אם ראוהו עובר על דבר שקרוב העושה להיות שוגג, צריכים להזהירו ואחר כך יפסל. כיצד, ראוהו קושר או מתיר בשבת - צריכים להודיעו שזה חילול שבת, מפני שרוב העם אינם יודעים זה. וכן אם ראוהו עושה מלאכה בשבת או ביום טוב - צריכים להודיעו שהיום שבת, שמא שוכח הוא. וכן המשחק בקוביא תמיד, או מי שנעשה מוכס או גבאי שמוסיף לעצמו, צריכים העדים להודיעו שהעושה דבר זה פסול לעדות, שרוב העם אינם יודעים דברים אלו. וכן כל כיוצא בזה.
פתחי תשובה אבן העזר סימן מב סעיף ה ס״ק יח
בפסולי עדות. עי׳ בתשובת רבינו עקיבא איגר ז״ל סי׳ צ״ו בעידי קדושין שרוצים לפסול העדים שהוגבה עדות עליהם שהם מגלחים זקנם בתער. וכתב שאין להתיר בלא גט מאחר שאין עדות ברורה עליהם אשר התגלחו ע״י ישראל ושהגילוח היה על מקום האיסור ממש. ועוד נ״ל לדון בעיקר הדבר אחר דמבואר בח״מ סי׳ ל״ד בראו קושר ומתיר בשבת ולא הודיעו לו תחילה שאסור - תולין שלא ידע שהוא מלאכה א״כ י״ל דהשחתה בתער דנתפשט בעו״ה אצל הרבה לא חשב שזהו איסור כ״כ ואף דלא התנצל עצמו כן לפני הב״ד מ״מ זה אינו מזיק כמ״ש בת׳ מהרי״ט סי׳ מ״ג דאפי׳ הודה - אין אדם מע״ר כו׳ ובתשו׳ רמ״א סי׳ י״ג כתב שם הגאון מו״ה נפתלי ז״ל גם בענין פסול העד מכח מסירה והזכרת שם יש לצדד להכשירו שקלקול קצת ראשי העיר הם תקנתם כיון שקצת מוסרים נמנים להיות ראשי העיר א״כ העד ראה ויתר למסור באומד דעתו דאין נקרא מסירה רק המוסר גוף ולא ממון ומורגלים בזה ע״ש וה״נ נ״ד דבהרבה מקומות חזינן כו׳ לזה אין בכחי להתיר בנ״ד וראוי לקבל גט עכ״ד ע״ש.
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מט עמוד ב
על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור - מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו. על מנת שאני רשע, אפילו צדיק גמור - מקודשת, שמא הרהר דבר עבודת כוכבים בדעתו.
שו״ת מהר״י מינץ סימן יא
אדברה נא שלו׳ לידידי היקר ונעלה הח״ר מנחם יצ״ו ועם שלום כל אשר לך יצ״ו ראיתי אשר השגת ע״ד קידושי האנוסי׳ וחליצותיה׳ שאני חושש ח״ו לקידושיהן בההיא דאמרי׳ ספ״ק דיבמות גוי שקידש בזמן הזה חוששין לקידושיו דחיישי׳ שמא מעשר׳ שבטי׳ הוא בדוכתין דשכיחי וטעם דעת כבודך דמ״מ אין לחוש כיון דהקידושין היו בפני פסולי עדות דאורייתא והמקדש בפני פסולי עדות דאורייתא מותרת לשוק ולא בעיא גט כדעת רבי שמואל בן חפני כהן והגאונים אשר עמו כדאיתא במרדכי פרק זה בורר וכן דעת מה״רם כדאיתא בתשובת סמ״ג שהתיר אשה בלא גט שנתקדשה רק בפני ראובן ובפני בן אחותו וטעמא דידי כי דרשתי סמוכין מהאנוסים שבמלכות שמקדשין בצנעה ולוקחין לעולם שנים או שלשה ישראלים כשרים או לכל הפחות אחד כשר שעושה הברכה ומסתמא גם הם נהגו כך ואם כן הוי להו לכל הפחות המקדש בעד אחד ושניהם מודין ואף שה״ג מקילין מכל מקו׳ הס״מג הביא הה״ג אבל הוא כתב וראוי להחמיר וכן פסק מהר״ם וכן הביאו המרדכי פרק ג׳ דקידושין ועוד וכי אין לחלק בין פסולי הגוף דהיינו הפסולים מחמת קורבה כמו משה ואהרן שאין להם תקנה, לפסולי מחמת מעשה כגון גזלן ואוכלים דבר האסור ויש להם תקנה ע״י חזרה או תשובה והא אמרינן בקידושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע״מ שאני צדיק אפי׳ רשע גמור הרי זו מקודש׳ חיישי׳ שמא הרהר תשובה בלבו והדב׳ הזה צ״ע גדול במרדכי פרק קמא דגיטין וע״ש. וכל שכן אילו האנוסים שתחילתן באונס וכל השתדלותן לחזור לדתינו.
שולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן מב סעיף ה
המקדש בפסולי עדות דאורייתא - אינן קדושין. אבל בפסולי עדות דרבנן, או בעדים שהם ספק פסולי תורה, אם רוצה לכנוס - חוזר ומקדש בעדים כשרים. ואם לא רצה לכנוס - צריכה גט מספק. ואפילו כפרה האשה ואמרה: לא קדשתני, כופין אותו ליתן גט. וכן דין כל קדושי ספק, אם רצה לכנוס - חוזר ומקדש ודאי, ואם לא רצה לכנוס - צריכה גט ממנו מספק, ואם עמד אחר וקידשה, הרי זו מקודשת לשני מספק, וצריכה גט משניהם, או מגרש ראשון ונושא שני; אבל לגרש שני ולכנוס ראשון, לא.
הגה: החשוד על העריות, אף על פי שאין עדים שבא על הערוה, רק שחשוד בעלמא (תוספות והרא״ש), פסול לעדות אשה, בין לענין קדושין בין לענין גירושין (הרמב״ם). המקדש לפני פסולי עדות דאורייתא מכח רשעתן, כגון לפני אנוסים או שאר רשעים, י״א חיישינן לקדושין, דלמא חזרו בתשובה (ר״י מינץ סי׳ י״א, וכ״כ בא״ח בשם רש״י). ויש מקילין (ב״י ומהר״מ פאדוואה סי׳ ל״ז). מיהו אלו האנוסים שהוצרכו להמיר מכח יראה, וא״א להם למלט על נפשם, ובצנעה מקיימים המצוות, הם כשרים לעדות (ריב״ש סי׳ י״א). י״א הא דאמרינן המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקידושין, היינו בקידושי דאורייתא, אבל בקידושי דרבנן ועדים פסולים מדרבנן - אין חוששין לקדושין כלל (בית יוסף בשם הרשב״ץ בתשובה).
חלקת מחוקק סימן מב ס״ק יז
י״א חיישינן לקידושין וכו׳ ויש מקילין. המעיין בגוף התשובה יראה דלא פליגי אהדדי והרב מהר״מ פאדווה אלו היה נחלק על הרב מהרר״י מינץ היה מביא דבריו אך הכל לפי הענין והמעיין בגוף התשובה של מהר״ם פאדוו׳ מיירי במומר שלא נראה בו סימני טהרה והוכיח סופו על תחלתו שחזר לסורו א״כ לגבי מומר כזה לא אמרינן ביה שמא הרהר תשובה בלבו אבל מי שחזר אח״כ בתשוב׳ אמרינן הוכיח סופו על תחלתו דלבו הי׳ תמיד לשמים והמחמיר והמקיל שניהם לדבר א׳ נתכוונו ועיין שם בתשובת מהרמ״פ מביא בשם תשובת רש״י כגרסת ספרים דידן דהחשוד מהימן לעיולי.
בית שמואל סימן מב ס״ק כב
דלמ׳ חזרו בתשובה. כתב בח״מ המעיין בתשובה יראה דל״פ אלא כשחוזר בתשובה בסוף אז י״ל בסופו מוכיח על תחילתו ושמא תכף בשעת הקדושין הרהר בתשובה אבל אם לא חזר בתשובה ל״ח שמא הרהר בתשובה ול״ד לתנאי על מנת שאני צדיק דחיישינן שמא הרהר בתשובה שם יש רגלים לדבר הואיל שהתנה כן.
שו״ת יביע אומר חלק ג - אבן העזר סימן ח
בס״ד. פתח תקוה ת״ו. תמוז תשט״ז לפ״ק.
אודות הקידושין של הצעירה א׳ ב׳ שהעידו שני עדים נגדה שקיבלה קידושין בפניהם מהבחור י׳ ש׳. לשאלת ביה״ד ענו העדים שאינם זוכרים בדיוק את תאריך הקידושין, ואחד מהעדים אמר שכמדומה לו שהדבר נעשה כשבוע ימים לפני פסח תשט״ז, ואחד אמר שכמדומה לו שנעשה כשבוע ימים אחר הפסח. הם הוזמנו ע״י המקדש לאותו יום שנקבע מראש, במקום מסויים, וכשהופיעה שם הבחורה הנ״ל קידשה בפניהם כדמו״י. דבר זה נעשה כדי לסכל עצת הורי הבחורה שביקשו לתתה לבן דודה אשר נשתדכה אתו מכבר. הבחורה א׳ ב׳ הנ״ל הכחישה את עצם קבלת הקידושין וטענה בתוקף שלא נתקדשה לבחור הנ״ל כלל וכלל. ואבי הנערה הביא עדים שהעידו על עדי הקידושין שהם מחללי שבתות בפרהסיא, וראום שמעשנים סיגריות בחוצות קריה בליל שבת. ואחד העדים הודה ג״כ שאמנם הוא לא דתי ומעשן בשבת.
והנה אבי הנערה שהוא מנכבדי העיר נפשו בשאלתו למצוא פתח היתר להפקיע הקידושין אם אמנם נעשו, מאחר שהדבר נעשה ע״י הסתה ופיתויים של הבחור הנ״ל. וגם הבחורה רצונה להנשא לבן דודה המשודך עמה, והמקדש הנ״ל נתן כתף סוררת לפוטרה בגט על אף כל הפצרות ובקשות בית הדין אליו. ואחד המיוחד מבית הדין רב גדול בישראל מומחה ופקיע היושב אתנו בשבת תחכמוני נטה קו להחמיר לחוש לקידושין, שמא עדי הקידושין חזרו בתשובה באותה שעה. דבכה״ג קי״ל בקידושין (מט:) הרי את מקודשת לי ע״מ שאני צדיק אפי׳ הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו. ואמרתי אשנה פרק זה אם יש מקום להפקיע הקידושין לפום דינא. אל ה׳ ויאר לנו. וזה החלי בעזר צורי וגואלי.
(א) בסנהדרין (כו:) א״ר נחמן החשוד על העריות כשר לעדות. א״ר ששת עני מרי ארבעים בכתפיה וכשר? אמר רבא ומודה ר״נ לענין עדות אשה שהוא פסול בין לעיולה בין לאפוקה. כך היא גירסת הרי״ף והרא״ש. וכן פסק הרמב״ם (בפ״ד מה׳ אישות ה״ו) שהמקדש בפיסולי עדות של תורה אינה מקודשת. וכ׳ ה״ה שדין זה פשוט הוא. ומקורו בסנהדרין (הנ״ל). ע״ש. וכן דעת הגאונים, רב אחא משבחא, והרב בעל הלכות גדולות, ורבינו שמואל בן חפני, ורבינו האי גאון. הובאו בשו״ת הרשב״א (סי׳ אלף קפה). ע״ש. וע״ע במרדכי קידושין (פ׳ האומר סי׳ תקלב). והמאירי (קידושין כד:). ע״ש. (וע׳ בלח״מ שם שדברי הרמב״ם לפי גירסת הרי״ף והרא״ש. אבל לגירסתינו לא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולא לית לן בה אין משם ראיה לזה. ע״ש.) וכ״ה דעת מרן הב״י (באה״ע) (ס״ס מב) ובש״ע שם. ע״ש. ומוכח מכל זה שהמקדש בפני פסולי עדות דאורייתא בין מכח קורבתן בין מכח רשעתן - אינה מקודשת ולא חיישינן שמא חזרו בתשובה בשעת הקידושין.
ולכאורה קשה דמאי שנא מההיא דאמרינן בקידושין (מט:) וכ״פ באה״ע (סי׳ לח סל״א), המקדש ע״מ שאני צדיק אפי׳ הוא רשע גמור מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו. וא״כ ה״נ נימא גבי עדים פסולים - שמא הרהרו תשובה בלבם. אולם כבר עמדו בזה גדולי האחרונים, ותירצו לנכון. וכמבואר בשו״ת מהר״ם פדוואה (סי׳ לז), וזת״ד, והראיה שמביא מן המקדש ע״מ שאני צדיק וכו׳, התם טעמא רבה איכא, שמאחר שהוא אומר כן ורוצה בקידושין מסתמא רוצה לקיים תנאו. אבל שיהיה דבר כללי על כל בעל עבירה בלי טעם וסברא אי אפשר, שא״כ לשוא טרחו הגאונים לחלק בענין קידושין בין הפסול בעבירה דאו׳ לבין הפסול בעבירה דרבנן, שבעבירה דרבנן צריכה גט מספק, משא״כ בעבירה דאורייתא. ויש חולקים ואומרים דאף בפסולי עבירה דרבנן א״צ גט. ואם נאמר תמיד שמא הרהר תשובה איך ימצא הדבר הזה. אלא ודאי לאו כללא הוא, אלא היכא שיש טעם והוכחה לדבר. עכת״ד. וכיו״ב כ׳ בשו״ת משפטי צדק ח״א (סי׳ מג). ע״ש. גם בשו״ת הרדב״ז ח״א (סי׳ ק״מ) נשאל ע״ז, דאמאי לא חיישינן במקדש בפסולי עדות דאורייתא שמא חזרו בתשובה, כדין המקדש ע״מ שאני צדיק. והשיב, דכיון דאיכא סהדי דעבר עבירה שנפסל בה לעדות אינו חוזר להכשרו עד שיבאו עדים ויעידו שחזר בתשובה, הלא״ה אין חוששין לקידושיו. אבל האומר ע״מ שאני צדיק כיון שהוא עצמו קוראו לעצמו צדיק בתנאו רגלים לדבר שעשה תשובה. אף על פי שאנו רואים שהולך בדרכי רשע שמא באותה שעה הרהר בתשו׳ ומש״ה הויא ספק מקודשת. ופשוט. ע״כ. וכ״כ בשו״ת זקן אהרן (סי׳ ב דף ג ע״ד). ובשו״ת עדות ביעקב (סי׳ יח דמ״א רע״א). וכ״כ הבית שמואל (סי׳ מב ס״ק כב). וביאורי הגר״א (שם סק״ל). והערוך השלחן (ס״ס מב). (ומש״ש שכן נראה לו, ק״ק שלא זכר שכבר קדמוהו רבנן הנ״ל.) וכ״ה בשו״ת חת״ס (חיו״ד סי׳ שמא) ד״ה ובלאה״נ. ע״ש.
(כא) מסקנא דדינא בהא סליקנא ובהא נחיתנא דהבחורה א׳ ב׳ מותרת להנשא לכל גבר די תצבי. אולם לא הוצרכנו לעשות מעשה בנ״ד, כי לאחר פיוס ברצי כסף הסכים המקדש לתת גט להנ״ל. ונתגרשה בג״פ כדת. וכתבנו כ״ז להתלמד במקום אחר. והי״מ
נשלח על ידי: שי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה