איסור רחיצה בתשעת הימים
חיוניות הרחיצה לאדם
דומה שהמנהג שאולי הוא הקשה ביותר וה״מציק" ביותר במהלך תשעת הימים הוא איסור הרחיצה. עם כל היתר אפשר להתמודד בדרכים שונות, שמשמרים מצד אחד את ההלכה ואת רוחה, ומצד שני אינם מפריעים לאורח החיים הסדיר. לבני ספרד הדבר קל במיוחד שהרי אצלם רוב האיסורים נוהגים בשבוע שחל בו בלבד (ולעתים – כמו השנה – בכלל אין "שבוע שחל בו"), ואף לבני אשכנז שנהגו בחומרה יתירה בימים אלו, והאריכו את זמן מנהגי האבלות לשלשת השבועות שמתחילים בי״ז בתמוז יש דרכים להקל על עצמם את ההשלכות של מנהגי האבלות. איסור כיבוס ותספורת – כבר למדו הכל להכין את הבגדים מלפני תשעת הימים, ואין צורך ללבוש חולצה מלוכלכת ונודפת זיעה במשך שבוע שלם ללא החלפה. ממילא אנחנו לא מסתפרים כל שבוע, ולכן מי שמסתפר לפני תחילת שלשת השבועות סביר להניח שלא יחוש בתחושת חוסר נוחות. לכל היותר אלו שמתגלחים מרגישים בכך, וגם ביחס אליהם יש לא מעט שמתגלחים לכבוד שבת קודש. גם עם איסור אכילת הבשר ניתן להתמודד – ובפרט מי שנוהג לסיים מסכת ולהשתתף בסעודות מצווה, שיכול גם בימים אלו ליהנות מסעודה בשרית כדבעי. הבעיה המרכזית היא – לא להתרחץ!
ניתן לעמוד על עצמת חוסר הנוחות שבתחושה זו של ההימנעות מרחיצה מדברי המשנה במסכת ברכות (פ״ב מ״ו; טז, ב) שרבן גמליאל רחץ בעת שהיה אבל, והסביר לתלמידיו שהוא איסטניס. שהוא "אדם מעונג ומפונק" כדברי רש״י (ד״ה אסטניס אני). הרי לנו שמי שחש בחוסר נוחות בגלל מניעת רחיצה, תחושה זו כה חזקה שהיא מתירה לו את הרחיצה. אמנם הרמב״ם בפירוש המשנה שם כתב שהכוונה היא שרבן גמליאל היה מצונן, וזו הכוונה במילה "איסטניס" והאותיות ס' וצ' מתחלפות, והיה צריך לרחוץ בחמין כדי לחמם את גופו ולמנוע ממנו צער גדול, והובאו דבריו גם על ידי רע״ב והתוספות יו״ט, אבל בערוך (ערך איסתניס) מסביר מילה זו בהקשר המודרני ובדומה לשיטת רש״י – של מי שאינו חש בנוחות בכל מיני עניינים שאחרים מסוגלים להתמודד איתם בקלות, וכן כתב הנמוקי יוסף שאסטניס הוא "אדם מעונג ומפונק מאוד". ובתפארת ישראל (אות לג) כתב שהצער שמתיר איסור רחיצה באבל הוא דווקא אם הוא חורג מהשגרה הרגילה של בני אדם בעניין זה. מכל מקום אנו מבינים מכך שהרחיצה יכולה להיות חיונית מאוד לאדם כשהוא רגיל בכך.
אכן הדבר התמיה את הראשונים שמסיבת "איסטניס" הותרה רחיצה והם כתבו להגבילה לצורך חיוני מאוד, וזה לשון הרשב״א (ברכות שם):
ובמקום אסטניס לא גזרו רבנן. כתב רבינו האי גאון ז״ל ולא כל מאן דאמר אסטניס אני שומעין לו, אבל ודאי אי מגליא מילתא דההוא איניש מעיקרא דאית ביה הא מילתא שאם אינו רוחץ בא לידי סכנה רוחץ בלילה דדמיא לשעת הדחק ולרפואה, משום דאיסטניס ודאי בא בחולי גדול ממדה זו, ולאו כל מי שנוהג בנקיות בשרו איסטניס אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ, עד כאן לשון הגאון ז״ל.
ולאו סכנה ממש קאמר שאלו כן אפילו הויא אנינות לילה דאורייתא רוחץ, אלא סכנת חולי קאמר ומחמת רפואה ולאפוקי רחיצה דנקיות ותענוג בלבד, והכין איתא בירושלמי דפרקין בהדיא דגרסינן התם הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר, כהדא דשמואל בר אבא עלו בו חטטין אתו שאלון לרבי יוסא מהו דיסחי אמר לון דלא יסחי מאית הוא אין כיני אפילו בתשעה באב אין כיני אפילו ביום הכיפורים.
דבריו של הרשב״א ורב האי גאון צריכים הבהרה, המינוח של רב האי גאון שהחוסר ברחיצה גורם לכך שהאדם "בא לידי סכנה" הוא נראה כמוגזם, וממתי חוסר ברחיצה יכול להביא את האדם למצב שכזה. ובאמת הרשב״א הרגיש בכך וכתב שאין הכוונה לסכנה ממש, אלא חשש שמא חוסר הרחיצה יגרום למצב של חולי. נראה שגם הרשב״א לא חשש למצב של חולי שיכול להתפתח לכלל סכנת נפשות וחשש מיתה, שהרי במצב שכזה כל איסורי תורה מותרים, אלא כוונתו למצב של חולי שאין בו סכנה. ואף את זה צריך לסייג ולומר שאין הכוונה ל״מחלה" במובן השגור בלשוננו – מחלה המוגדרת בספרי הרופאים, אלא במובן של אותם ימים, שבהם אדם מרגיש רע. הרשב״א הדגיש זאת ביחס לסוג האחר של רחיצה – "רחיצה דנקיות ותענוג", ובהתאם לדברי הירושלמי.
והנה בירושלמי (ברכות פ״ב ה״ז) נאמר שהיתר הרחיצה הוא למי שחיונית היא לו כאכילה ושתיה:
א״ר יוסי בי ר' אבון מי שהוא מתיר את הרחיצה הזאת עושה אותה כאכילה ושתייה. הדא דתימר ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר, כהדא דשמואל בר אבא עלו בו חטטין אתון שיילון לר' יסא מהו דיסחי אמר לון דלא יסחי מיית הוא. אין בעי אפילו בתשעה באב. אין בעי אפילו ביום הכפורים.
הירושלמי הבהיר זאת בהקשר של אותם חטטים שזקוקים לרחיצה. אפשר ששם הרחיצה נדרשת כדי למנוע זיהום, שיכול במצבים קיצונים להגיע לכלל סכנה, ואולי לזה כיוון הירושלמי בדבריו. אלא שאין הכרח לומר שדווקא מצב שכזה הוא שמתיר רחיצה, אלא שהירושלמי הביא זאת כדוגמה לצורך שאינו מוגדר כתענוג, וגם הירושלמי מודה שגם אם הבעיה באיסור רחיצה לא תגרום לחשש רחוק של סכנה ממשית, בכל זאת יש מקום להתירה בזמן האבלות. וזו כוונת הרשב״א גם כן. ובאמת לתוספות הרא״ש (שם) יש גירסה אחרת בירושלמי שממנה עולה שבוודאי שלא מדובר במצב של חשש רחוק לסכנה. ראשית הוא הגדיר את הסיבה להיתר הרחיצה:
דכיון שאינו עושה להתענג מותר לרחוץ בימי אבלו, וכן מותר לחוף ראשו אי קשיא ליה ערבוביא דרישיה, וכן יולדת בימי אבלה, דלא גרע מאסטניס דהכא, וכן מצינו ביום הכיפורים אף על גב דסיכה אסורה אמרינן מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש.
ואמרינן בירושלמי דפירקין אבל אסור ברחיצה כל שבעה הדא דתימא ברחיצה דתענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא דשמואל בר בא עלו לו חטטין אתו ושיילוה לר' מיאשא מהו דיסחי אמר להו יסחה. במה אנן קיימין? אי בדבר שיש בו סכנה אפילו בט״ב נמי אפי' ביוה״כ נמי, אלא בשאין בו סכנה. ודלא כמו שפי' ר״ח דאסטניס היינו שהוא מסוכן דכיון דלרפואה היא בשעת הדחק שריא ליה ולא כל דאמר אסטניס אני מהימנינן ליה עד שיאמרו בקיאים.
מפורש בדבריו שהירושלמי הסתפק תחילה האם ההיתר הוא דווקא מחשש סכנה, והשיב שבמקרה שכזה פשוט שיש להתיר אפילו איסורי רחיצה חמורים יותר – תשעה באב ויום הכיפורים, אלא שמדובר במקרה שאין בו סכנה, ולמרות זאת הותרה הרחיצה. יסוד דבריו הוא שהיתר הרחיצה הוא למי שהיא נדרשת לו לחיזוק הגוף, וכל סוג של חיזוק שכזה נחשבת כ״רפואה" ומותרת. וממילא מסיק הרא״ש שלא כל אחד יכול לומר שהוא "אסטניס" שהרפואה נדרשת לו לחיזוק גופו, אלא עד שיאמרו בקיאים. וראה עוד להנצי״ב במרומי שדה שכתב שלדעת התוספות בהבנת הירושלמי די בהגדרת צורך הרחיצה שאינה לשם תענוג, ולעומת זאת לדעתו סברו ראשונים אחרים שהרחיצה המותרת היא רק בתנאי שהיא מונעת צער ממש.
כבר בימי העת העתיקה היה ידוע שלרחיצה במים חמים יש סגולות רפואיות, הם ממריצים את הדם, ומרפים שרירים תפוסים, ומקילים על כאבי שרירים וגב תפוס, ויכולים לעזור במקרי פציעה ודלקות. זו אכן הסיבה הרפואית שאליה התכוונו הראשונים, וגם למה שמובא בהמשך הדברים בירושלמי שם, ואף נפסק בהלכה ויובאו הדברים לקמן, שרחיצת הרגליים בתשעה באב ויום הכיפורים למי שבא מהדרך ורגליו "קהות" מותרת. נראה שהכוונה היא למי ששרירי רגליו התכווצו מחמת ההליכה והוא רוצה לשחררם באמצעות הרחיצה. זהו צורך רפואי – השפעה חיובית על הגוף שהיא מותרת, ודבר זה לא מוגדר כ״תענוג" שהוא אסור, למרות שבוודאי שהאדם נהנה מכך שרגליו שוב פועלות באופן תקין, וכאב השרירים התפוסים נמנע ממנו.
בהקשר זה יש לפרש את דברי הרמב״ם הנ״ל שהצורך ברפואה לאיסטניס הוא צורך רפואי – חיזוק הגוף באמצעות המרצת הדם והרפיית השרירים וחימום הגוף למצונן, ורק למי שנזקק לכך מותר לו לרחוץ בזמן של אבלות שבו נאסרה הרחיצה מעיקר הדין.
לעומת זאת מתוך דברי רש״י והערוך והנמוקי יוסף יש ללמוד שאין צורך אפילו בהגדרת הרחיצה כצורך רפואי, אלא רק במניעת תחושת הצער של האדם, וכן כתב הרא״ה בחידושיו לברכות להסביר את היתר הרחיצה באיסטניס:
פי' ולאו למימרא דאיכא סכנתא במילתא כלל, דהא אמרינן לקמן דלא שארי לאסטניס גופיה אלא בלילה ומשום דאנינות לילה דרבנן כדפרש עלה, ואי משום סכנה אפי' ביום שארי ליה, משום שלא נאסר לאבל אלא תענוג וכל היכא דלאו תענוג איכא מותר. תדע שאפי' בט' באב דחמיר התירו לו למי שמלוכלך בטיט ובצואה לרחוץ כדרכו, ומי שיש לו חטטין בראשו לסוך למי שמתכוין לרפואה. וכן בכאן באסטניס שמצטער על הזוהמא שהיא קשה לו הרי זו כעין חטטין בראשו, ובדין הוה להתיר אפילו ביום הראשון ממש כפי הטעם שכתבנו, ובודאי לא גרע מעובר לשמור פירות, אלא משום דענין אסטניס אינו דבר נראה לעין ואינו דבר הניכר החמירו עליו ביום גופיה דהיא דאורייתא ולא הקילו עליו עד הלילה דהיא דרבנן.
גם הרמב״ן בספר תורת האדם (שער האבל - ענין האבלות) מסביר את האיסטנסיות ביחס לניקיון, אלא שמסכים הוא לכך שלא כל אדם שמצהיר שהוא חובב ניקיון שמותר לו לרחוץ עצמו, ובכך הוא מגיב לדברי רבנו האי גאון, ומסכים עמו בחלק מדבריו וחולק על החלק האחר שבדבריו:
אבל זו שאמר שלא כל האומר איסטניס אני שומעין לו והמתנהג בנקיות מתירין אותו ברחיצה, יפה כוון, ולא למי שבא בכך לידי סכנה ממש דוקא, דאם כן אפילו ביום ראשון נמי מותר, אלא לכל המצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך לפי מה שהורגל מתחלה דהא מימר קאמרינן ואם להעביר את הזוהמא מותר.
כמו כן להלן יובאו דברי מהרי״ל ביחס לרחיצה בערב שבת חזון, שעבורו שהוא נוהג לחוף ראשו כל ערב שבת, הימנעות מחפיפה זו נחשבת כחולי! הרי לנו שאף הגדרת "חולי" בהקשר של רחיצה רחוקה מאוד מהגדרתה באופן כללי בימינו, ואולי אף מההגדרות ההלכתיות בנוגע להקלה באיסורים מחמת חולי.
איסור רחיצה בתשעה באב
והנה ביחס לימי האבל על החורבן דווקא איסור זה אין לו שורש כלל במשנה ובתלמוד ואינו אלא ממנהגי הראשונים. במשנה במסכת תענית (פ״ד מ״ז כו, ב) נאמר רק שיש למעט בשמחה מר״ח, ובשבוע שחל בו אין להסתפר ולכבס. אלו ההגבלות היחידות שמופיעות במשנה: כיבוס ותספורת. גם אכילת בשר ושתיית יין נאסרו בתקנת חכמים המופיעה במשנה רק בסעודה המפסקת שלפני כניסת הצום בלבד. ובסוגיית התלמוד (תענית כט, ב) נאמר שיש בזה מחלוקת תנאים: רבי מאיר סובר שזמן האיסור הוא מראש חודש, רבי יהודה אסר בכל חודש אב, ואילו רבן שמעון בן גמליאל אסר בכל השבוע שבו חל תשעה באב. הגמרא מכריעה להלכה מתוך מגמה להקל ככל שניתן – האיסור חל רק בשבוע שחל תשעה באב כדעת רבן שמעון בן גמליאל, אך אחרי התענית האיסור פוקע – כדעת רבי מאיר. ניתן ללמוד מכך שחז״ל ביקשו לצמצם את מנהגי האבלות ולא להרחיבם, ונקטו להקל בקולות של כל הדעות האפשריות.
איסור הרחיצה במקורות חז״ל מופיע רק ביחס לתשעה באב עצמו, ויש לציין שבמשנה לא מופיעים הדינים של תשעה באב כלל רק מנהגי האבלות שקודמים לתשעה באב. המשנה "מדלגת" מערב תשעה באב (שם מ״ז) לעניינו של ט״ו באב (משנה ח). מדוע לא התייחס רבי במשנה לתשעה באב? הדבר צריך עיון. אולם בתלמוד מופיעים ברייתות שעוסקים בכך וכך נאמר במסכת תענית (ל, א):
תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב: אסור באכילה ובשתיה, ובסיכה ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות.
בנוסח התלמוד שבידינו כאן הרחיצה לא מופיעה כאסורה אלא הסיכה, אמנם יש מהראשונים שגרסו גם רחיצה. אמנם בברייתא נוספת שמובאת במסכת פסחים (נד, ב) השוו רבי אלעזר את איסור הרחיצה של תשעה באב לאיסור הרחיצה ביום הכיפורים:
אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר. מאי ספיקו מותר - לאו בין השמשות שלו? - אמר רב שישא בריה דרב אידי: לא, לקביעא דירחא. הא לכל דברים - זה וזה שוין. מסייע לרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב, כדרך שאסור להושיט אצבעו ביום הכיפורים.
הגמרא מדגישה שבעניין זה שונה תשעה באב מתענית ציבור, שבתענית ציבור אסורה רחיצת כל הגוף בלבד, אבל "פניו ידיו ורגליו" מותרים ברחיצה, מה שאין כן בתשעה באב שנוהג בו איסור רחיצה מוחלט.
מדוע גזרו חכמים שלא לרחוץ בתשעה באב? חז״ל במסכת תענית הנ״ל אמרו ש״שכל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב" ויש להסיק מכך שדיני תשעה באב נגזרים מדיני אבלות. כך מובא במקור נוסף, בתלמוד במסכת תענית (יג, א) תוך כדי דיון על אופי הרחיצה האסורה והשוואתה לאיסור רחיצה שבתענית ציבור. בשם רב חסדא נאמר שם שאיסור הרחיצה בתשעה באב הוא מדיני אבלות, ומשום כך אסור לרחוץ בו לא רק במים חמים אלא גם במים קרים. מה שאין בתענית ציבור שאיסור הרחיצה הוא איסור שלא להתענג, ומשום כך רק רחיצה בחמין אסורה, אבל במים קרים מותרת. יש להבהיר זאת יותר על פי מה שכתב מהרש״ל בתשובה (סי' צב) להבדיל אין איסור אכילת בשר מר״ח לרחיצה, שאיסור אכילת בשר ושתיית יין יסודו בחיוב של צער, ואילו איסור רחיצה נובע מדיני אבלות. על פי דבריו יש לומר שבתענית ציבור הרחיצה מותרת משום שאין בה דין אבלות.
עמד על כך הג״ר יצחק מקרלין בספר קרן אורה (תענית ל, א) ותהה מדוע צריך לומר שיסוד מנהגי תשעה באב הוא בדיני אבלות, הרי מאחר שזהו יום צום, יש לנהוג בו איסורים אלו מחמת דיני תענית ציבור:
יש לדקדק דכאן משמע דהא דאסורין בט״ב בכל הני מילי הוא מחמת אבל, ולמה לי הא תיפוק ליה משום דאיקרי צום, וכל תענית ציבור נוהגים בו כל הדברים האלו וכמו שכתב הר״ן ז״ל בשם הרמב״ן ז״ל בסוף פרק קמא דר״ה (ה' ע״א בדפי הרי״ף) לענין כל הד' צומות דגזירתן היה מתחילה לאסור בכל העינויים, דלא גרעה גזירת נביאים מגזירת ב״ד בתעניות אמצעית ואחרונות, ועוד דכל דתיקון נביאים כעין דאורייתא תקון, ועשו ד' צומות כיום הכפורים. עכ״ל. הרי מבואר דלא איקרי צום אלא באיסור כל העינוים, ואם כן למה לי האי טעמא דאבילות.
מיישב הוא שחז״ל החמירו והוסיפו למנהגים אלו גם את יסוד דיני אבלות, משום שבכך יש איסורים נוספים שחלים שאינם כלולים בדיני תענית ציבור, ובהם גם איסור עשיית מלאכה (ע״ש בדבריו מדוע איסור עשיית מלאכה של תענית ציבור אינו שייך בתשעה באב) ואיסור לימוד תורה. וכן הוסיף שבגלל חומרת האבל על שני בתי המקדש שחרבו החמירו חכמים לקיים בו דין אבל ולאסור בו רחיצה וסיכה, באותו היקף של יום הכיפורים.
והנה ביחס לאיסור רחיצה באבל מסקנת הגמרא במסכת תענית (יג, ב) שאבל אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין ובין בצונן, אבל מותר לו לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן, ולעומת זאת בתשעה באב הדבר אסור. הרי לנו שתשעה באב חמור אף מאבלות. אכן תקנות שונות תקנו חז״ל בענייני האבלות, ואין לדמות אחת לשניה, וכבר עמד על כך הריטב״א בחידושיו (תענית שם) וסיכם:
נמצינו למדין ששלש מקומות הם ודיניהם שלשה, דט' באב החמור שהוא משום אבל דכל ישראל אסור להושיט אפילו אצבעו בצונן ואינו צריך לומר בחמין, מיהו כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוה״כ ובלבד בטבילה בזמנה שהיא מצוה, ואבל שהוא אבילות דיחיד קיל מיניה דשרי בצונן מקצת הגוף, ותענית צבור דקיל טפי דלא הויא אלא משום תענוג שרי כל הגוף בצונן ושרי בחמין מקצת גופו.
וראה עוד בפירוש רבנו חננאל (תענית ל, א) שעמד על כך גם כן שחמור איסור רחיצה של תשעה באב מאיסור רחיצה של אבלות, ובתשעה באב אין לרחוץ בצונן אפילו פניו ידיו ורגליו, אלא אם כן היו מטונפות.
הימנעות חז״ל מאיסור רחיצה לפני תשעה באב
מעתה צריך עיון מדוע חז״ל קבעו שיש להוסיף ולאסור תספורת וכיבוס בשבוע שחל בו, ולעומת זאת לא הוסיפו את איסור הרחיצה מעבר לתשעה באב, וזאת למרות שאיסור הרחיצה של תשעה באב חמור הוא אף מאיסור הרחיצה של אבילות.
אלא שלא תמיד החמירו חז״ל באבלות זו של רבים יותר מאבילות של יחיד, ובכל עניין ועניין דנו חכמים לגופו של עניין וקבעו את הדינים בהתאם. כך עולה מדברי הראשונים ביחס לדיון נוסף של הגמרא על איסור נוסף באבלות הימים הללו – איסור נישואין וענייני מיעוט השמחה. הגמרא במסכת יבמות (מג, ב) מביאה ברייתא שמבהירה את עניין מיעוט השמחה מר״ח אב ובה גם איסור סעודת אירוסין ונישואין. הגמרא דנה בדבר מתוך השוואה לדיני אבלות שאוסרים על אלמנה להתארס בתקופת האבל, ומסבירה:
אלא אמר רב אשי: שאני אבילות חדשה מאבילות ישנה, ושאני אבילות דרבים מאבילות דיחיד.
ומסביר רש״י (ד״ה אלא) "ודקשיא לך ק״ו הוא שאני בין אבילות חדשה דתשעה באב דהוי אבילות ישנה ואבלות דרבים הלכך קילא." הנה לנו שדווקא היות תשעה באב אבילות דרבים היא גורם להקל, וגם משום היותה אבלות ישנה – על חורבן הבית, בשונה מאבילות חדשה של אדם שנפטר קרובו.
התוספות (ד״ה שאני) כתבו בשם ר״ת להסביר עוד שכל דין ודין קשור לעניינו, ויש דברים שבהם היות האבילות אבילות של רבים זו סיבה להחמיר ועל כן יש להחמיר בזה יותר בענייני משא ומתן "דמשא ומתן שהוא דבר של פרהסיא אם יעסקו בפרקמטיא כל היום יבואו ויאמרו שאין חוששין להתאבל על ירושלים", ומשום כך אין להשוות זאת לאירוסין שהיא אירוע חד פעמי ולא מתמשך לאורך כל תשעת הימים. וכמו כן אסרו גם כיבוס משום שגם הוא נראה ברבים "שלא יהו כולם עוסקים לכבס ולספר וליפות עצמם ונראים שאין חוששין להתאבל כלל."
הראשונים הוסיפו לחדד את הנקודה הזאת, ועמדו על כך גם הרמב״ן והרשב״א בחידושיהם ליבמות (שם), והריטב״א ביאר זאת היטב בלשונו:
לכן פירש דרב אשי תרתי אמר שאין לדון אירוסין מכבוס כלל, דלענין כיבוס שאני בין אבילות ישנה לאבילות חדשה, דאבילות ישנה קילא ליה והוצרכו להחמיר ולאסור אפילו כיבוס, ולא עוד אלא דכיון דזמנו קצר אסרו לספר בכל אדם ואפילו בנשים דלא הוו ניוול כולי האי בזמן קצר כזה, אבל באבילות חדשה דחמירא ליה ולא אתא לזלזולי ביה התירו כיבוס לכל אדם, והתירו נטילת שער בנשים מפני שזמנו ארוך והוי ניוול ולא מצו למיקם בה. אבל לענין אירוסין הוא בהפך, דבאבילות חדשה כיון דבאבילות דיחיד הוא אם אתה מתיר ליארס יבא לינשא או לעשות סעודת אירוסין ואין מי שימנע לו כי אין לאחרים עסק באבילותו, אבל אבילות ישנה שהיא אבילות דרבים אף על פי שירצה הוא להקל באבילותו מפני שמחתו לא ירצו האחרים להקל באבילותם מפני שמחתו וליכא למיחש לנשואין ולא לסעודת אירוסין.
הנה לעתים הופכת האבילות של רבים לסיבה דווקא להקל – הרבים ימנעו מלקיים סעודה, ולכן אפשר להתארס מבלי לחשוש שמא הדבר יוביל גם לקיום סעודה. לעומת זאת לעתים אבילות חדשה היא סיבה להקל, משום שהאדם עסוק בצערו ולא יבוא לזלזל בה, מה שאין כן באבלות ישנה, ולכן החמירו ואסרו כיבוס הבגדים, כדי לזכור את האבלות ומניעת הזלזול.
ומהר״ם מרוטנבורג בתוספותיו ליבמות (שם) בעקבות הסביר בצורה מפורטת יותר את דברי ר״ת בתוספות:
ומפרש ר״ת דרב אשי בא לתרץ ההיא דלעיל, דלגבי תשעה באב אנו מחמירין לגבי משא ומתן מל' יום של אבילות, ולגבי אירוסין אנו מחמירין יותר בשלשים יום של אבלות מבתשעה באב. והשתא קאמר דשנא בין אבלות דרבים להכי מחמירין בתשעה באב לגבי משא ומתן משום דמשא ומתן היינו מילתא דאוושא מילתא. ואם תתיר לישא וליתן יתקצבו העיירות ויעסקו בפרקמטיא ויזלזלו באבילות ירושלים. אבל אירוסין אינו אלא לפי שעה ולכך ליכא למיחש לזילזול אבילות ירושלים. אבל בשלשים יום של אבילות הוי איפכא, דמשא ומתן הוי דבר הצריך לכל אדם. ולכך לא רצו להחמיר, אבל אירוסין זהו דבר שאינו שוה בכל אדם ולכך החמירו בו אף על פי שהוא יחיד כיון שהיא חדשה.
ועוד האריך בזה המהר״ם בהלכות שמחות (סי' קנג) לחדד את ההבדלים בין דיני אבלות יחיד לאבלות תשעה באב בהמשך לדבריו הנ״ל.
נמצינו למדים שאין בזה כלל אחד שקובע את חומרת העניין באבלות דרבים, אלא כל איסור נידון לגופו. יסוד זה צריך לעמוד לנגד עינינו בכל ענייני מנהגי תשעה באב, שאין הכרח ללמוד אחד מהשני, ולא לדון את חומרת כל איסורי אבלות תשעה באב בהתאם למה שאנו מוצאים בדיני אבלות.
עוד יש להדגיש את ההלכה הפשוטה שגדר איסור רחיצה של תשעה באב הוא רחיצה של תענוג, אבל רחיצה שלא נובעת מהרצון לעונג אלא מסיבות אחרות, כגון טינוף או חובת הדין המחייב אותה כנטילת ידיים לתפילה וכדומה – יש להתירה, וכפי שכתב הריטב״א (תענית ל, א):
ורחיצה שאסרו דוקא לתענוג, אבל להתפלל מותר בין בט' באב בין ביום הכפורים, כשם שהתירו לעבור במים כדי להקביל פני רבו וכל שכן להקביל פני שכינה, ומה שאמרו (יומא עח, א) ברבי יהושע בן לוי ערב ט' באב מביאין לו מטפחת ושורה במים ולמחר מעבירה ע״ג עיניו, להסיר לכלוך שבעין, אבל ידיו רוחץ אותן כדרכו לומר ברכות ותפלה וכחייבי טבילות שטובלין כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפורים, וזה פשוט והלכה למעשה.
והדברים נפסקו להלכה בפשטות בשו״ע (תקנד, ז – טו), הן ביחס לרחיצה והן ביחס לסיכה. לדוגמה מובהקת של צורך נציין דווקא סעיף שאינו עוסק בסיבה של טינוף. השו״ע (סע' יד) פסק:
הבא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחוץ במים.
ומסביר זאת במשנה ברורה (ס״ק כו):
היינו שהיו עייפים מחמת טורח הדרך מותר, שאין זה מחמת תענוג אלא לרפואה לחזקם.
לא מדובר על רגליים מלוכלכות אלא על תחושת עייפות שרחיצה יכולה להעביר אותה, ובכן רענון הרגליים הזה מוגדר כרפואה – היינו החזרת התחושה לרעננות הגוף השגרתית, שהיא מותרת. הסיבה הפשוטה – רק רחיצה שהיא לשם תענוג נאסרה. אמנם לעיל הסברנו זאת באופן שונה, שהרחיצה נועדה להרפות את שרירי הרגליים התפוסים, ואולי זו כוונת המשנה ברורה בדבר "הרגליים העייפות", ומכל מקום לא מדובר בחשש לשיתוק של הרגליים, אלא לשחרור מהיר יותר שלהם. המשנה ברורה לא כתב שהצורך הוא במניעת כאב וצער ממש, אלא רק להסרת העייפות, ודבר זה מעמיד אותנו על כך שהעיקר הוא שרק מניעת רחיצת תענוג נאסרה. (ראה עוד ברשימות שיעורים של הגרי״ד סולובייצ׳יק זצ״ל ברכות טז, ב שדייק בלשון הרמב״ם שגם רחיצה שאינה של תענוג אסורה, ובדרך שבה הסביר את דבריו, אבל הריטב״א כתב במפורש רק רחיצה של תענוג נאסרה.)
נראה שיש להגדיר את התענוג כדבר שאדם עושה אותו אך ורק לשם ההנאה שעצם המעשה גורמת לו, ולא בגלל התוצאה הרצויה. רחיצה מביאה לניקיון ולרעננות. אם זו הסיבה לרחיצה היא מותרת. אבל אם הסיבה היא שהאדם נהנה מעצם השהות במים, או מזרם המים שעל גופו, בין אם מדובר במים חמים או קרים, והיה עושה זאת גם אם לא היה מלוכלך או עייף, זו הרחיצה שאסורה. דוגמתה ניתן למצוא בימינו אנשים שהולכים לרחוץ בבריכה לשם העונג, או יושבים בג׳קוזי וכדומה, משום שעצם הישיבה במים הזורמים גורמת להם הנאה. רחיצה מעין זו אסרו חכמים בתשעה באב. זו גם הסיבה שהתירו חז״ל לכלה ולמלך לרחוץ את פניהם ביום הכיפורים (משנה יומא פ״ח מ״א) וכן בתשעה באב (כמובא במשנה ברורה תקנד ס״ק כט) שזה משום שרחיצה זו נועדה למטרה של התוצאה – מורא מלכות וחיבוב הכלה על החתן.
אמנם קשה היה על כך ממה שראיתי שכתב מהרש״ל בתשובה (סי' צב) שעיקר הנאת הרחיצה היא "לאחר שעה" – לאחר זמן מסיום הרחיצה ותמך דבריו בדברי רמב״ן, וזה לשונו: "ידוע שעיקר תענוג של המרחץ הוא הנאה של אחר שעה כאשר כתב הרמב״ן." ובזה רצה להסביר מדוע מותר לרחוץ לכבוד שבת חזון, משום שהמונע עצמו מכך מונע עונג שבת, ועוון הוא לבטל עונג והנאה של שבת. ולפי הגדרתנו עיקר העונג ברחיצה הוא בעצם מעשה הרחיצה.
עיינתי בדברי הרמב״ן ומשם למדתי שדברי מהרש״ל צריכים עיון. נתחיל בסיום דבריו שמניעת הרחיצה היא מניעת עונג שבת, הנה הרמב״ם (שבת ל, ב) כתב במפורש שרחיצה בערב שבת היא משום כבוד שבת ולא משום עונג שבת. לפי מה שכתבנו הדבר פשוט שאין בזה עונג שבת, מאחר שעיקר העונג מהרחיצה הוא בעת הרחיצה עצמה, והיא נעשית ביום שישי ולא בשבת. מאידך כבוד שבת מתחיל ביום שישי כלבישת הבגדים לכבוד שבת שנעשית ביום שישי, ובציפיה לקראת השבת, כפי שכתב שם הרמב״ם.
ומה שכתב מהרש״ל שכן כתב הרמב״ן, הנה המעיין בדבריו בספר תורת האדם (שער האבל עניין אבלות ישנה) יראה שהרמב״ן כתב זאת כדי להסביר מדוע איסור רחיצה חל לאחר סעודה מפסקת עוד לפני כניסת הצום בעצמו, ודבר זה נתון במחלוקת תנאים, ולדעת ת״ק בתוספתא כך היא הלכה ורבי ישמעאל ברבי יוסי אמר בשם אביו שהרחיצה מותרת עד לכניסת הצום ממש. רמב״ן הסביר את דעת ת״ק בזה הלשון:
פירוש כל שהוא מחמת תשעה באב זהו הסעודה המפסיק בה שאסור לאכול בה בשר ולשתות יין, ומכיון שקבל עליו מקצת אבילות אסור לרחוץ, ואף על גב דאכתי לא עייל תשעה באב, רחיצה הנאה דלאחר שעה היא ונראה כרוחץ לתשעה באב ומשום הכי אסור, הא בנעילת הסנדל ובשאר דיני אבילות אינו נוהג אלא משתחשך.
הרמב״ן לא כתב שעיקר הנאת הרחיצה היא לאחר זמן אלא שהנאה זו נמשכת גם לאחר זמן, והשפעת תחושת הרחיצה נמשכת כידוע, וממילא כשאדם רוחץ לפני כניסת הצום "נראה כרוחץ לתשעה באב". רמב״ן פסק הלכה כת״ק, אלא שהביא שהרי״ף לא הביא כלל את הברייתא שעולה ממנה כדעת ת״ק, ולכן כתב שנראה שהרי״ף סבר שהלכה כרבי יוסי, ולדעתו מותר לרחוץ, אלא אם כן קיבל על עצמו את העינוי במפורש. והנה בפשטות יש לומר שרבי יוסי סבר (על פי דרכו של הרמב״ן) שאכן עיקר עונג הרחיצה הוא בזמן הרחיצה ולא לאחריה, משום כך כל עוד ולא נתחייב בעינוי ובאיסור – הרחיצה מותרת. והנה להלכה השו״ע (או״ח תקנג) בדיני סעודה מפסקת לא כתב שאחר הסעודה הרחיצה אסורה, והרמ״א (סע' ב) כתב שהרחיצה מותרת עד לבין השמשות, דהיינו שלא כדעת הרמב״ן, והמשנה ברורה (ס״ק ד) הוסיף שאם קיבל על עצמו את העינוי במפורש אסור הוא ברחיצה. ממילא עצם דברי מהרש״ל צריכים עיון, ואין ללמוד מדברי הרמב״ן לנידון דידן.
מתוך כך נראה בפשטות שאם הרחיצה הותרה אין מניעה לכאורה גם ברחיצה במים חמים. ובאמת לא מצאנו בנושאי כליו של השו״ע שם שהגבילו את הרחיצה המותרת בתשעה באב למים קרים דווקא, ובפשטות נראה שאם המים החמים תורמים לניקוי או לפעולת הרחיצה המותרת – שמותר לרחוץ בהם. כמו כן גם אם הם אינם תורמים לכך ואפשר לרחוץ במים קרים ולקבל את אותה תוצאה, ואין לו מים קרים שבוודאי שמותר לו לרחוץ במים החמים, ויתירה מכך שאם המים הקרים גורמים לו צער שמותר לרחוץ במים החמים ולכל הפחות במים פושרים, שהרי אין חובה להרגיש צער הגוף בתשעה באב בעניין זה אלא רק למנוע עונג של רחיצה כשעיקר הרחיצה היא למטרת עונג. ואכן ביחס לרחיצה לצורך רפואה בתשעת הימים כתב המשנה ברורה במפורש (תקנא ס״ק פח) שמותר לרחוץ גם במים חמים, ואף בשבוע שחל בו.
כל זה כאמור ביחס לרחיצה בתשעה באב עצמו שבו נאסרה פעולה זו בגזרת חכמים גמורה. וכאמור לעיל לא מצאנו בדברי חז״ל כלל איסור רחיצה לפני התענית, וראה עוד בכל בו (הל' תשעה באב סי' סב) שכתב בפשטות שאיסור רחיצה חל מסעודה מפסקת בלבד.
נראה אפוא שמאחר ואיסור הרחיצה לכשעצמו אינו מוחלט, ואפילו בתשעה באב עצמו יש מקום לרחוץ בהתאם לכלל הנ״ל שרק רחיצה של תענוג נאסרה, ובפרט לאור העובדה שיש אנשים איסטניסים, בין על פי הגדרת רש״י ובין על פי הגדרת הרמב״ם, וכן לאור היות חז״ל בארצות חמות – בארץ ישראל ובבבל, לא רצו לגזור בדבר שהוא חיוני לאדם ולמנוע ממנו רחיצה כלל, ורק בתשעה באב אסרוהו כשם שנאסר ביום הכיפורים.
ניתן לחוש ברגישות של רבותינו לקושי שנגרם לציבור ממנהגי האבילות ממה שכתב הרמב״ם (תעניות ה, ט) ביחס לדיני סעודה מפסקת, שמה שכתב עד כה הוא לציבור הרחב "זו היא מדת כל העם שאינן יכולין לסבול יתר מדאי, אבל חסידים הראשונים כך היתה מדתן וכו'." הרי שצריך היה להנהיג את העם במנהגים שהם יכולים לסבול, וחסידים הראשונים החמירו על עצמם יתר על מה שמקובל.
המנהג שלא לרחוץ לפני תשעה באב
והנה מנהג נהגו אבותינו להקדים את איסור הרחיצה כפי שנהגו לאסור דברים נוספים שאינם מעיקר הדין (ראה לדוגמה בדברי התוספות תענית ל, א ד״ה ותרווייהו על חומרה שהחמיר רש״י לתלמידיו בשבוע שחל בו תשעה באב בענייני כיבוס במה שמעיקר הדין הוא מותר). על עצם התוספת של המנהגים כתב בשו״ת מהרש״ל (סי' צב):
בשלמא לפי דין התלמוד לא קשה מידי דלא אסרו אלא עד התענית, לא גזרו אלא דבר שהציבור יכולין לעמוד בה, אבל עכשיו שנהגו וקבלו עליהם איסור אכילת בשר ושתיית יין ורחיצה, מה שלא אסרה התלמוד, משום צער בעלמא לזכור חורבן הבית ולהעלות על לבם תוגה.
בשלב מסוים החלו להוסיף ולנהוג במנהגי אבילות מסוימים כפי כח הציבור.
וכתב הרמב״ם (תעניות ה, ו):
משיכנס אב ממעטין בשמחה, ושבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ אפילו כלי פשתן עד שיעבור התענית, ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית אסור, וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו ולא יכנסו למרחץ עד שיעבור התענית, ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש החדש עד התענית.
הרמב״ם מציין שנהגו ישראל "שלא ליכנס למרחץ" בשבת זו – היינו בשבוע שחל בו תשעה באב. הרמב״ם לא כתב שאסור לרחוץ בשבוע זה כדרך שכתב ביחס לתשעה באב עצמו (שם הלכה י): "ואסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן ואפילו להושיט אצבעו במים". מדוע כאן כתב "ליכנס למרחץ"? נראה מדבריו שהמנהג היה רק על הליכה לבית המרחץ שהייתה מקובלת באותם ימים כפעולה של רחיצה משמעותית, ובמים חמים כנודע. אבל לא נהגו לאסור כל סוג של רחיצה ביתית גם לא אם היא נעשית במים חמים. הדבר מובן בהחלט לאור מה שלמדנו על חשיבות הרחיצה, שעל כן דווקא מכניסה למרחץ נהגו להימנע (שיש בה גם ממד של פרהסיא הדומה לתספורת וגילוח) ולא מרחיצה פשוטה. וראה עוד בתרומת הדשן (סי' קנ) שלמד מדברי הרמב״ם שרק רחיצה בחמין אסורה.
והנה גם הר״ן (על הרי״ף, תענית ט, ב) דייק שרחיצה לא נאסרה אלא בתשעה באב, והוסיף את המנהג שלא לרחוץ בשבוע שחל בו, אלא שכתב שזה רק מנהג של ה״צנועין":
ודוקא כבוס בגדים אבל רחיצת גופו מותר בין בחמין בין בצונן ואפילו כל גופו שלא אסרוה אלא [בט' באב בעצמו אלא] שהצנועין נוהגין איסור בעצמם שלא לרחוץ כל אותה שבת.
אמנם באשכנז התפתח מנהג אחר, הביאו המרדכי (תענית, הלכות תשעה באב רמז תרלט):
אסור ברחיצה וסיכה, משמע דוקא בט' באב, ומיהו נהגו אבותינו שלא לאכול בשר ולשתות יין ולא לרחוץ מר״ח, ועלינו לקיים דכתיב ואל תטוש תורת אמך.
ודברים אלו הובאו בטור (תקנא, טז) בשם אבי העזרי, שהוסיף וציטט בשם הרמב״ן:
ונהגו הכל שלא ליכנס לבית המרחץ בשבת זו ואסור לשנות מנהג אבותינו.
הרי לנו שכדרך שפרשנו את דברי הרמב״ם, כך מבואר במפורש בטור בשם הרמב״ן.
ראשית נציין את מה שכתב המגן אברהם (תקנא ס״ק מ) שאין אנו רגילים כל כך ברחיצה. והנה הוא ז״ל אמר את דבריו ביחס ליולדת שאין להתיר לה לרחוץ בתשעה באב (אבל בתשעת הימים התיר) וזאת בניגוד לדברי התוספות במסכת ברכות (טז, ב ד״ה אסטניס) שרבנו שמואל התיר ליולדת לרחוץ בתשעה באב (והמרדכי ברכות רמז מט כתב זאת בשם רש״י). הרי לנו שעד כדי כך הייתה הרחיצה דבר שאינו בשגרה שאפשר לו למגן אברהם לחלוק על בעלי התוספות בזה, ולאסור זאת ליולדת! ומכל מקום בתשעת הימים התיר לה, למרות שהדבר לא נחוץ לה כלל, שהרי אין רגילים ברחיצה. ודבר זה כבר מביא אותנו אל התובנה, שהעובדה שהרחיצה אצלנו היא דבר כה שגרתי ונחוץ לאדם, ויש שרוחצים עצמם לעתים פעמיים ביום – בבוקר ובערב, גורמת לכך שההתייחסות אליה בזמן הזה תהיה שונה.
אכן להלן יובאו דברי מהרי״ל שנראה מתוכם שהוא היה חופף ראשו בימי שישי, ומשמע קצת שזו הייתה הרחיצה השגרתית שלו, ואכן לא נהגו לרחוץ כלל במשך השבוע, אלא רק לכבוד שבת. וגם הוסיף הרמ״א שהמנהג הוא שרק מי שחופף ראשו כל ערב שבת יחוף ראשו בערב שבת חזון, משמע שאפילו לכבוד שבת לא הכל נהגו לחוף ראשם באופן קבוע. דברים אלו מחזקים את דברי המגן אברהם שרחיצת הגוף לא הייתה דבר מקובל באותם ימים כלל.
אלא שלא הובהר בדברי המרדכי מה בדיוק נכלל במנהג זה, האם הוא כלל רחיצה מוחלטת, הליכה לבית המרחץ, מים חמים בלבד, כל גופו וכדומה. מרן בבית יוסף (סי' תקנא, טז) הביא את הדברים והוסיף מתשובת מהרי״ל שעסקה ברחיצה לכבוד שבת קודש. יש להדגש שרחיצה לכבוד שבת לכאורה עומדת בכללי ההיתר של רחיצה שלא לתענוג, שהרי אדם רוחץ משום כבוד השבת ולא כדי להתענג על עצם הרחיצה. ואכן בשו״ת מהרי״ל (סי' טו) מורה להיתר. והנה דבריו:
לחוף הראש ערב שבת של חזון ישעיה הורו רבותינו בצונן ועל הרגלים לא שאלתי'. ולכאורה נראה דהקילו בראש מהא דאמרינן אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר, ואף הכא לא שנא. וכתב בפרנס ורוחצין הראש סמוך להכנסת כלה, ע״כ מהר״י מולין ס״ל.
בגמרא במסכת שבת (כה, ב) נאמר שהרחיצה לכבוד שבת בחמין היא פניו ידיו ורגליו. מרן בבית יוסף (או״ח רס, א) כתב בשם המרדכי (שבת רמז רפז) שמצווה גם לחוף את ראשו. מלשון הטור (שם) נראה שלכתחילה צריך לרחוץ כל גופו, אולם אם אינו יכול שלפחות ירחץ פניו ידיו ורגליו כנ״ל, וזאת על פי דברי הגמרא. אם כן ברור שעל כך נשאל מהרי״ל והשיב שהתירו חפיפת הראש בצונן, ולא שאל על הרגלים. והנה פשוט שרגליו הם בכלל ההיתר, וכנ״ל שרחיצתם היא מעיקר הדין, ולכן סבר הוא להתיר גם כן. יש ללמוד מכך שהמנהג הכללי היה שלא לרחוץ אפילו חלק מגופו ואפילו במים קרים, ומשום כך נדרש היה לשאלה מה דין רחיצה בערב שבת, וההוראה הייתה להיתר. אמנם נוסח של תשובת המהרי״ל הובאה גם בבית יוסף (או״ח תקנא, טז) בשינוי של מילה אחת, הוא השמיט את המילה "בצונן" בהוראת רבותיו ביחס לחפיפה. והרמ״א בדרכי משה (ס״ק ז) הבין שלדעתו החפיפה מותרת אפילו במים חמים.
הרמ״א הדגיש תחילה בשם הר״ן הנ״ל שמעיקר הדין רחיצה לא נאסרה כלל לפני תשעה באב, ומזה דייק שלכבוד שבת יש להתיר, והדבר מסתבר שהרי רחיצה לכבוד שבת היא תקנה קבועה, ואיסור הרחיצה הוא רק מנהג, ומכל מקום הביא שנהגו לא לרחוץ ואת דברי מהרי״ל (הלכות שבעה עשר בתמוז ותשעה באב אות ט):
אמר מהר״י סג״ל מותר לחפוף הראש בערב שבת דחזון ישעיהו, ודוקא במימי חפיפת הראש צוננין ולא חמין, ובקושי מותר גם כהאי גוונא. וכן הנהיג לבחורים וגם הוא בעצמו עשה כן, דאמר מאחר דהוא רגיל לחוף ראשו בכל ערב שבת מתקרי חולי אצלו.
ואז כתב שהבית יוסף התיר בשם מהרי״ל לחוף גם במים חמים:
וב״י כתב בשם מהר״י מולין דמותר לרחוץ ראשו בחמין אבל לא פניו ידיו ורגליו אלא בצונן וכתב בספר הפרנס דחופף ראשו סמוך לשבת וכן איתא בתשובת מהרי״ל סימן ט״ו.
מהרי״ל עצמו הוסיף:
ושמעתי מקצת בני אדם נוהגים שמי שחופף ראשו כל ערב שבת גם בערב שבת זו חופף ראשו אבל לרחוץ כל גופו כל אדם נוהגין בו איסור.
ואת השתי הדעות הביא הרמ״א להלכה (תקנא, טז):
ונוהגין שלא לרחוץ, אפילו בצונן, מראש חודש ואילך. (ת״ה סי' קנ) ואפי' בערב שבת של חזון אסור לרחוץ כ״א ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן (מהרי״ל ותשובת מהרי״ל סי' ט״ו וב״י); ויש מקילים בחפיפת הראש בחמין למי שרגיל בכך כל שבת.
עולה מכך שהמנהג שלא לרחוץ היה גם את כל גופו וגם במים קרים, ועוד עולה מכך שבדרך כלל נהגו לרחוץ רק לכבוד שבת, ואף לא הכל היו חופפין את ראשם לכבוד שבת. והנה מקור נוסף למנהג אשכנז הוא בתשובת תרומת הדשן (סי' קנ):
שאלה: מר״ח אב עד התענית שרי לרחוץ בצונן כגון בנהרא או לאו?
תשובה: יראה דלכאורה משמע דאסור, דהכי מסיק פ״ק דתענית (יג, א) כל שהוא משום אבל, בין בחמין בין בצונן אסור. וכל מה שנמנעים מר״ח עד התענית משום אבל הוא כרבנן פ' החולץ (יבמות מג, ב), שאני בין אבילות חדשה לאבילת ישנה, דהיינו מר״ח עד התענית כדמוכח בא״ז ובמרדכי דנהגו איסור ברחיצה. וא״כ לכל הפחות רוצה לומר בחמין, וי״ל דכל רחיצה קאמרי. וכן משמע קצת לשון המרדכי דכתב אהא דאמר כל מצות הנוהגים באבל נוהגים בט״ב, ואסור ברחיצה מיהו נהגו שלא לרחוץ מר״ח אב ע״כ. והשתא אי רוצה לומר דנהגו דווקא שלא לרחוץ בחמין מאי מיהו דקאמר, שפיר נקט תלמודא דווקא ט' באב דאסור ברחיצה אף בצונן, כמו שנהגו באבל. אלא ע״כ מנהג אבותינו נמי דאסור ברחיצה אף בצונן, ולכך קאמר שפיר במרדכי ומיהו, אהא דמשמע תלמודא דדוקא בט' באב אסור ברחיצה. אף על גב דלשון הרמב״ם משמע דדוקא בחמין נהגו איסור, דכתב שנהגו הכל שלא לכנוס למרחץ בשבת זו. מ״מ נראה דכיון דא״ז ומרדכי פליגי עלה בהא, דאינהו סברי דנהגו מר״ח ואילך, ואיהו לא כתב אלא בשבת זו, ה״נ נימא דבהא נמי פליגי, דנהגו אפילו בצונן ולהכי נקיט אינהו שלא לרחוץ ולא נקטו שלא לכנס במרחץ כהרמב״ם. אמנם כמדומה לי שראיתי בימי חורפי רוחצים בנהרות מר״ח ואילך ולא מיחו בידם, והמחמיר תבא עליו ברכה.
בדבריו של תרומת הדשן אנו מוצאים ג' נקודות מרכזיות: א. הגדרת המנהג מר״ח כמנהג של דיני אבילות. ב. הקביעה שמנהג אשכנז כלל גם איסור רחיצה בצונן, לעומת מה שמשמע בדברי הרמב״ם שרק רחיצה בחמין אסורה. ג. ציון שראה שנוהגים לרחוץ בצונן ולא מיחו בידם, והמחמיר תבא עליו ברכה.
אמנם דיוקו של תרומת הדשן בדברי המרדכי צריך עיון, שהרי בהחלט ניתן להסביר את לשונו "מיהו" ולומר שכוונתו לאסור רק רחיצה בחמין, דהיינו שלמרות שדין התלמוד והמשנה לאסור רחיצה רק בתשעה באב – וזה גם בצונן, מיהו רבותינו אסרו רחיצה בחמין כבר מר״ח. גם דבריו שממה שהם חלוקים על הרמב״ם בכך שהמנהג לאסור הוא כבר מר״ח מלמד שהם חלוקים עליו בכך שגם רחיצה בצונן אסורה תמוהים, מדוע להרבות במחלוקת במה שאין בו צורך, וכלל נקוט בידינו למעט במחלוקות, ואם מנהג אשכנז למנוע רחיצה מר״ח, מדוע עלינו לומר שמנעו רחיצה גם בצונן. אתמהה. ומעתה גם מה שראה שרוחצים בנהרות בצונן ולא מיחו בידם עולה כהוגן. ומכל מקום סיים שהמחמיר תבא עליו ברכה. כלומר: מעיקר הדין יש בהחלט מקום להקל, אלא שהמחמיר תבא עליו ברכה.
אמנם אכן נראה מדברי מהרי״ל במנהגיו (ביחס לתשובה יש נוסחאות שונות כאמור לעיל) שהמנהג היה להימנע מרחיצה גם בצונן, שהרי התיר חפיפה רק בצונן, וגם ראה את המנהג שמי שנוהג לחוף כל ערב שבת יכול לחוף גם בערב שבת ומשמע אף בחמין – הרי זה כמובן היתר לכבוד שבת, שאינו מלמד על הרחיצה הכללית.
אחרי הכל ברור שהכל נובע אך ורק מתוקף המנהג ולא מעיקר הדין, וגם בימינו הוא מוגדר כמנהג וכפי שכתבו זאת גם מרן בשו״ע (או״ח תקנא, טז) וגם הרמ״א במה שהוסיף על דבריו:
יש נוהגים שלא לרחוץ מראש חדש, ויש שאין נמנעין אלא בשבת זו, ויש מתענים מי״ז בתמוז עד ט״ב. הגה: ולצורך מצוה שרי; ולכן נדה רוחצת וטובלת (מהרי״ל); ואפי' אם טובלת ליל י' באב, מותר לה לרחוץ בערב ט״ב אם א״א לה לרחוץ ליל י' (אגודה). ונראה דה״ה אשה הלובשת לבנים יכולה לרחוץ מעט כדרכה בשאר שנה, הואיל ואינה עושה לתענוג רק לצורך מצוה. ונוהגין שלא לרחוץ, אפילו בצונן, מראש חודש ואילך. (ת״ה סי' ק״ו) ואפי' בערב שבת של חזון אסור לרחוץ כ״א ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן (מהרי״ל ותשובת מהרי״ל סי' ט״ו וב״י); ויש מקילים בחפיפת הראש בחמין למי שרגיל בכך כל שבת.
והנה פשוט הוא שלא יתכן שהחמירו במנהג הרחיצה יותר מעיקר דין הרחיצה בתשעה באב עצמו, ואם בתשעה באב עצמו נאסרה רחיצה של תענוג בלבד גם הרחיצה שנהוג להימנע ממנה מר״ח הינה רחיצה של תענוג בלבד. מוכח זאת גם מלשון הרמב״ם שהמנהג היה להימנע מכניסה למרחץ – והיינו בית מרחץ כדברי הרמב״ן ומים חמים כדברי תרומת הדשן, וזאת לעומת מה שדייקו אחרונים בדבריו שבתשעה באב אסורה אפילו רחיצה שאינה של תענוג, הרי שהמנהג היה קל הרבה יותר מעיקר הדין החמור, ומסתבר שכך הוא הכלל במנהגים, ואי אפשר לומר שהחמירו במנהג הרחיצה יותר ממה שמעיקר הדין מותר.
ומתוך דברי המגן אברהם ומה שעולה מדברי הראשונים והמציאות הפשוטה הידועה שלא נהגו כל כך לרחוץ באותם ימים, ואפילו בערב שבת לא תמיד הקפידו על חפיפת הראש, שהמנהג היה בעיקר לתמוך את המציאות, ובבחינת "הבו דלא להוסיף עלה", דהיינו שלא יענג אדם עצמו ברחיצה יותר ממה שממילא הוא עושה, ואם בדרך כלל אינו מענג את עצמו ברחיצה, גם אם כעת נקרתה בפניו ההזדמנות לעשות זאת – שלא יעשה זאת.
משום כך נראה שבימינו שהכל רגילים לרחוץ בכל יום פעם ולפעמים אף פעמיים, מניעת רחיצה יכולה לגרום לאדם צער גדול, וכפי שאמר מהרי״ל על עצמו שהוא בגדר של חולי, אין להחמיר בזה יתר על המידה, ופשוט לענ״ד שרק רחיצה של תענוג ממש וכפי מה שבארנו היא זו שאסורה על האדם, דהיינו שרוחץ רק בגלל העונג שמעשה הרחיצה גורם לו, אבל אם רוחץ משום שהוא חש בחוסר נוחות ממשי, ומרגיש מלוכלך, או למניעת ריח לא נעים של זיעה מהסביבה וכד', ברור שיש להתיר רחיצה זו, ולא גרע דבר זה מרחיצת הכלה שנועדה לחבב אותה על בעלה, וכך גם אדם שמשאו ומתנו עם הבריות וריח רע מזיעה וכד' יהא נודף ממנו, הרי שיתרחקו ממנו, ואין הדבר ראוי ורצוי.
והנה כתב המשנה ברורה (תקנא ס״ק צו) ביחס לחפיפת הראש בחמין לכבוד שבת "אבל לא בזיי״ף ולוי״ג שעושין מאפר", דהיינו שאין להשתמש בשמפו וכד', וכן כתב ערוך השלחן (סע' לה) שאין להשתמש בבורית ברחיצה לכבוד שבת. ולענ״ד נראה שמאחר ובימינו השימוש בסבון ושמפו אינו נחשב כדבר מיוחד אלא חלק משגרת הרחיצה, ואין תוספת הסבון והשמפו בכדי להפוך את הרחיצה לכזאת שעיקרה לתענוג, אלא שהם מיועדים לניקוי יותר טוב של הגוף והשיער, לכן בימינו יש להתיר גם את השימוש בהם.
שוב ראיתי במה שכתב הגרב״צ אבא שאול זצ״ל בשו״ת אור לציון (ח״ג פרק כז אות ה):
ה. שאלה. האם מותר להתרחץ בשבוע שחל בו תשעה באב.
תשובה. אין להתרחץ בשבוע שחל בו תשעה באב. ואף במים קרים אין לרחוץ, אלא אם כן רוחץ פניו ידיו ורגליו בלבד, שמותר לרוחצם ואף עם סבון. ואפילו מצטער בזיעה אין לו לרחוץ אלא אם כן אינו יכול לסבול את ריח הזיעה שבו, או שריח הזיעה נודף ומורגש בסביבתו, או שיש עליו לכלוך ממש, כגון פועל או הבא מן הדרך וכדומה. וכן מי שיש לו פצעים ברגלים וכדומה. ואף הוא לא ירחץ אלא במים קרים. ורשאי להוסיף מעט מים חמים בכדי להפשיר מעט את קרירות המים. ורשאי לרחוץ אף עם סבון.
הנה עולה מדבריו שכאשר רוחץ להסיר הזיעה ולכלוך שרשאי להשתמש בסבון, ודבר פשוט הוא. ומה שכתב שזה רק אם אינו יכול לסבול ריח הזיעה או שמורגש הדבר לזולתו, פשוט הוא שהדבר הוא אישי, וכל אחד לפי מה שהוא, וכפי מה שמוחש בסביבתו, וכל עוד והוא מרגיש שהזיעה אינה מפריעה לו ולסובבים אותו שאין לו לרחוץ. וההבדל המרכזי בין רחיצה בימים אלו לרחיצה שגרתית הוא שרוחץ בגלל סיבה ולא בגלל שכך הוא הרגלו, וגדול בזה כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה.
בביאורים להלכה הנ״ל הוסיף הוא שם:
ואפילו אם מצטער בזיעה לא ירחץ אף בצונן. וכדאי הוא בית אלוקינו לאבד עליו רחיצה בשבוע זה. (ראה תענית יג, א). והרי אף האבל אינו רוחץ במשך שבוע אף בצונן, כמבואר בשו״ע יו״ד סימן שפ״א סעיף א', ואבלים אנו על חרבן בית מקדשינו. ורק אם מצטער הרבה באופן שאינו יכול לסבול את ריח הזיעה, מותר לו לרחוץ. דהוי כדין אבל שהוא אסטניס שמותר לו לרחוץ, כמבואר בשו״ע שם סעיף ג'. (וראה גם במ״ב בסימן תרי״ג ס״ק ב', ע״ש). וכל אדם יאמוד עצמו שאם הוא בגדר זה, יוכל לרחוץ. וכן אם התלכלך, כגון פועל בנין וכדומה. רשאי לרחוץ, דהוי כהתלכלך בטיט ובצואה, שמותר לרחוץ אף בתשעה באב, כמבואר בשו״ע בסימן תקנ״ד סעיף ט', ע״ש. וכן כשיש פצעים ברגלים וכדו'. (וראה בשו״ע בסימן תקנ״ד סעיף י״ד וט״ו). וכן בערים שהלחות שם גבוהה במיוחד ומזיעים הרבה, וקשה לסבול שם ריח הזיעה, הוי כנתלכלך שמותר לרחוץ. (ולא דמי למקום שהיה בו הרמ״א, שהיה בארצות הקרות, ולכן החמיר שלא לרחוץ אף בקרים. וכן במקומו של הבא״ח שג״כ החמיר, אף שהיה בבבל, והיה שם חם הרבה, האויר שם היה יבש ללא לחות גדולה, ולא היו מזיעים הרבה). ומכל מקום לא ירחץ במים חמים, דהוי לתענוג, אלא במים קרים בלבד. ואם קשה לו בקרים, יכול להפשירם במעט מים חמים כדי להפיג את הקרירות. (ואולם אף המצטער בזיעה הרבה, וריח הזיעה נודף ממנו, לא ירחץ בתשעה באב עצמו, שהרי יכול להשאר בביתו).
והנה מה שהחמיר שכאשר מתרחץ ירחץ במים צוננים או פושרים, לענ״ד נראה שלא כל רחיצה במים חמים נחשבת לתענוג, והדבר תלוי גם כן בכל אדם, והחכם עיניו בראשו ויאמוד את עצמו מתי רחיצתו היא לשם תענוג ומתענג הוא ברחיצה, וכל עוד וזקוק לחום המים למנוע סבל למי שזקוק לכך, או לרחיצה טובה יותר של הגוף מותר לעשות כן, ולא גרעו מים חמים שמורידים את הזיעה בצורה טובה יותר ממים קרים מסבון שהתירו הרב אור לציון, וכן כתב בפירוש בערוך השלחן (סע' לז). וכתב הגר״מ פיינשטיין זצ״ל בשו״ת אגרות משה (אבה״ע ח״ד סי' פד):
ולגבי שאלת בני הישיבה אם ביום חום מותר לרחוץ אחר ר״ח אב עד עת״ב מאחר שמכונים להסיר הזיעה, ולא מחמת תענוג, באמת יש להקל.
הרי לנו שלא הגביל את הדברים בסבל רב מאוד מחמת הזיעה ולא בצונן, אלא כתב בפשטות שאם הכוונה היא להסיר הזיעה הדבר מותר.
באר היטב אורח חיים סימן תקנא ס״ק לו
בשכנה״ג כתב רבות בנות כבסו בט״ב אחר חצות והעלמתי עיני מהם ואם באים לשאול צריך לאסור להם ועל זה כתב הנשים נוהגות לרחוץ ראשם ממנחה ולמעלה וזקינים הראשונים הנהיגו זה כי משיח נולד בט״ב וצריך לעשות זכר לגואל וזה דוקא לנשים שאין יודעים ספר להאמין בנחמות לפיכך צריכים חיזוק.
נשלח על ידי: חיים מרקוביץ
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה