דברים א' יב - יח: אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם: הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם: וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טֽוֹב־הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתָּ לַעֲשֽׂוֹת: וָאֶקַּ֞ח אֶת־רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָאֶתֵּ֥ן אוֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם: וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין־אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין־אִ֥ישׁ וּבֵין־אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ: לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו:
ישעיהו א' כא: אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים:
מגילת איכה: (א', א) אֵיכָ֣ה׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם הָיְתָ֖ה כְּאַלְמָנָ֑ה רַבָּ֣תִי בַגּוֹיִ֗ם שָׂרָ֙תִי֙ בַּמְּדִינ֔וֹת הָיְתָ֖ה לָמַֽס: ס […] (ב', א) אֵיכָה֩ יָעִ֨יב בְּאַפּ֤וֹ׀ אֲדֹנָי֙ אֶת־בַּת־צִיּ֔וֹן הִשְׁלִ֤יךְ מִשָּׁמַ֙יִם֙ אֶ֔רֶץ תִּפְאֶ֖רֶת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹא־זָכַ֥ר הֲדֹם־רַגְלָ֖יו בְּי֥וֹם אַפּֽוֹ: […] (ד', א) אֵיכָה֙ יוּעַ֣ם זָהָ֔ב יִשְׁנֶ֖א הַכֶּ֣תֶם הַטּ֑וֹב תִּשְׁתַּפֵּ֙כְנָה֙ אַבְנֵי־קֹ֔דֶשׁ בְּרֹ֖אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת: ס
איכה רבה א' א: איכה ישבה, שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה, משה אמר (דברים א') איכה אשא לבדי וגו', ישעיה אמר (ישעיה א') איכה היתה לזונה, ירמיה אמר איכה ישבה בדד, א״ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה.
רש״י דברים פרק א פסוק יב (פרשת דברים): טרחכם - מלמד שהיו ישראל טרחנין. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין: ומשאכם - מלמד שהיו אפיקורסין. הקדים משה לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו. איחר לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות: וריבכם - מלמד שהיו רוגנים:
איכה רבה פתיחתות סימן ד: רבי אבהו פתח (הושע ו') והמה כאדם עברו ברית, זה אדם הראשון, אמר הקדוש ברוך הוא אדם הראשון הכנסתי אותו לגן עדן וצויתיו ועבר על צוויי ודנתי אותו בגירושין ובשילוחין וקוננתי עליו איכה, הכנסתי אותו לגן עדן, שנאמר (בראשית ב') ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן, וצויתיו שנאמר (שם ב') ויצו ה' אלהים על האדם לאמר וגו', ועבר על צוויי שנאמר (שם ג') המן העץ אשר צויתיך וגו', ודנתי אותו בגירושין שנאמר (שם ג') ויגרש את האדם ודנתי אותו בשילוחין שנאמר (שם ג') וישלחהו ה' מגן עדן, וקוננתי עליו איכה, שנאמר (שם ג') ויאמר לו איכה, איכה כתיב, אף בניו הכנסתי אותם לא״י שנאמר (ירמיה ב') ואביא אתכם אל ארץ הכרמל, וצויתים שנאמר (ויקרא כ״ד) צו את בני ישראל, ועברו על צוויי שנאמר (דניאל ט') וכל ישראל עברו את תורתך, ודנתי אותם בגירושין שנאמר (הושע ט') מביתי אגרשם, ודנתי אותם בשילוחין שנאמר (ירמיה ט״ו) שלח מעל פני ויצאו, וקוננתי עליהם, איכה ישבה בדד.
אורות הקודש (חלק ג', עמוד ק״מ) - בקשת האני העצמי: […] חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת "אייכה", מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב.
[…] באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעהגם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה.
רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלקינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, אני ה'.
מאייכה לאיכה: מסע העצמיות האבודה והשיבה אל ה״אני" (שיעור בפרשת דברים – בית הכנסת הירושלמי "קרית שמואל")
מילת השאלה והקינה "איכה" מהדהדת לאורך ההיסטוריה היהודית כציר מרכזי המחבר בין תקופות שונות, מנהיגים שונים ומצבים רוחניים משתנים של עם ישראל.
שלוש פעמים מופיעה מילה זו בתנ״ך בלשון נבואה וקינה, ויוצרת מבנה היסטורי בעל שלוש תחנות. אולם, דרך עיניהם של חז״ל, ספר הזוהר ומאורות המחשבה, אנו מגלים כי המילה "איכה" אינה רק תיאור של קריסה לאומית או חברתית, אלא היא קוד קוסמי ופסיכולוגי עמוק, ששורשיו נטועים עוד בשחר האנושות – בחטא אדם הראשון.
א. שלושת השושבינים: שלווה, פחזות וניוול
במדרש איכה רבה (א', א) מובא משל מרתק של רבי לוי, המבקש לארוג את שלושת מופעי ה״איכה" בתנ״ך ליריעה אחת. המדרש משווה את כנסת ישראל למטרונה (גבירה מכובדת) שהיו לה שלושה שושבינים (מלווים רשמיים) שראו אותה בשלושה מצבים שונים ומנוגדים בחייה: אחד ראה אותה בשלוותה, אחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה.
שלושת השושבינים הללו הם משה רבנו, ישעיהו וירמיהו, וכל אחד מהם ביטא את המצב שראה באמצעות המילה "איכה":
משה רבנו ראה את ישראל בשלוותם ובכבודם במדבר, תחת חסותם של ענני הכבוד ובאכילת המן, וזעק בספר דברים (א', יב):
"אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם".
ישעיהו הנביא ראה את ישראל בפחזותם – בימי בית ראשון, כאשר העם שקע בקלקול מוסרי, חברתי ודתי, וקונן (ישעיהו א', כא):
"אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים".
ירמיהו הנביא ראה את ישראל בניוולם ובחורבנם המוחלט, ופתח את מגילת הקינות שלו (איכה א', א) במילים:
"אֵיכָ֣ה׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם הָיְתָ֖ה כְּאַלְמָנָ֑ה".
לכאורה, המדרש מציג קו ליניארי של הידרדרות: מהשלווה האידיאלית של ימי משה, דרך הקלקול של ימי ישעיהו, ועד לחורבן הפיזי של ימי ירמיהו. אולם כאן מתעוררת קושיה מהותית: האם תקופת המדבר וימי הנהגתו של משה רבנו אכן היו חיוביים לחלוטין? האם ה״שלווה" המדוברת הייתה שלמה?
ב. הריקבון הסמוי מן העין: פירוש רש״י לדור המדבר
המענה לשאלה זו מתקבל בבהירות כואבת בפירושו של רש״י על אתר (דברים א', יב). רש״י מפרק את שלושת המושגים שמשה רבנו מטיח בעם – "טָרְחֲכֶם", "מַשַּׂאֲכֶם" ו-"רִיבְכֶם" – ומגלה כי מתחת למעטה ה״שלווה" הנסיבתית והחיצונית של המדבר, רחשו פגמים רוחניים וחברתיים קשים ביותר:
"טרחכם" – מלמד שהיו ישראל טרחנים. רש״י מתאר מציאות שבה אדם שראה את בעל דינו נוצח בדין, סירב לקבל את האמת ואת ההכרעה השיפוטית. הוא היה מנסה להתיש את המערכת, לטעון שיש לו עדים וראיות נוספות, ולדרוש עוד ועוד דיינים. כאן נחשפה פגיעה עמוקה ביסודות הצדק, היושרה והאמון החברתי.
"משאכם" – מלמד שהיו אפיקורסים. העם פיתח תרבות של ציניות, קטנוניות וחשדנות תמידית כלפי מנהיגו, משה רבנו. אם משה הקדים לצאת מביתו, אמרו: "שמא אינו שפוי בתוך ביתו?". ואם איחר לצאת, לחשו זה לזה בחשדנות: "יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות". זוהי אובדן הממלכתיות והאמון במנהיגות הרוחנית.
"וריבכם" – מלמד שהיו רוגנים ומחרחרי ריב, שרויים במצב מתמיד של קנטרנות ומחלוקת פנימית.
תובנה זו משנה את הבנת המהלך כולו: ה״שלווה" של ימי משה לא הייתה אידיליה מוסרית, אלא אשליה נסיבתית. הסדקים הקטנים של קטנוניות, ציניות, חוסר אמון ועיוות המשפט במדבר, הם אלו שהתפתחו ברבות הימים לריקבון המוסרי ולשפיכות הדמים של ימי ישעיהו ("ועתה מרצחים"), וממילא הובילו בהכרח לחורבן הפיזי ולבדידות של ימי ירמיהו ("איכה ישבה בדד"). החורבן לא קרה ביום אחד; זרעיו נטמנו כבר בימי השלווה.
חז״ל, ככל הנראה הבינו שהשורש לחורבן הוא במערכת היחסים הקלוקלת בין אדם לחברו. מערכת יחסים זו היא הצורכת את משה להקים מערכת משפט רחבה שתטפל בעם. אולם מערכת משפט אינה הפתרון. ברגע שהיחסים בין איש לרעהו הם יחסים של דין ומריבה בסופו של דבר גם המערכת המשפטית תהייה קלוקלת ולא תצליח לרומם את העם אלא תדרדר למצבו.
חז״ל אומרים שלא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על הדין. הדין לבד לא יכול להחזיק מעמד לולי החסד והאהבה הסוררים בין איש לאחיו. אמר לי פעם איש עסקים שגם אם יהיה לו את החוזה הכי טוב בעולם, הוא לא יעשה עסקה עם אדם שהוא לא מאמין לו.
המשפט תפקידו לעזור לאנשים שרוצים להגיע אל הצדק לברר אותו אך מערכת המשפט אינה יכולה ליצור סדר חברתי תקין מצד עצמה.
מדוע השתמשו משה, ישעיה וירמיה במילה מיוחדת זו "איכה", על מנת לבטא את הקושי שלהם? המילה איכה מבטאת פליאה על דבר שקורה ההפך ממה שהוא אמור להיות, כנגד הטבע שלו. ישעיהו מבטא במילה זו את הכאב על הקריה הנאמנה שהפכה לזונה, על עיר הצדק והמשפט שמלאה מרצחים. ירמיהו מקונן על העיר שכל העמים נשאו עיניהם אליה ועכשיו יושבת בדד. נראה שגם משה בא לבטא במילה זו מציאות הפוכה שאינה אמורה להיות. במקום מציאות של עם שבא לדרוש אלוקים ישנה מציאות של עם טרחן מלא משא ומריבה.
ג. השורש המטאפיזי: חטא גן עדן וצופן ה״איבה"
כדי להבין מדוע עם ישראל נופל שוב ושוב אל אותה מלכודת חברתית ורוחנית, מדרש איכה רבה (בפתיחתות, סימן ד') וה׳זוהר חדש' מעלים אותנו קומה אל הרובד המיסטי והשורשי של הבריאה. הם מגלים כי ה״איכה" הראשונה בהיסטוריה לא נאמרה על ירושלים, ואף לא על ידי משה רבנו, אלא על ידי הקדוש ברוך הוא בגן עדן.
רבי אבהו מציג הקבלה מדהימה ומדויקת בת חמישה שלבים בין ההיסטוריה של אדם הראשון לבין ההיסטוריה של עם ישראל: כפי שאדם הראשון הוכנס לגן עדן, הצטווה, עבר על הציווי, ובעקבות כך דן אותו הא-ל בגירושין ובשילוחין מן הגן וקונן עליו במילה "אַיֶּכָּה" (הנכתבת בדיוק כמו "אֵיכָה") – כך בדיוק אירע לבניו, עם ישראל. הם הוכנסו לארץ ישראל, קיבלו מצוות, עברו על התורה, גורשו ונשלחו מארצם, והקב״ה קונן עליהם בקינת ירמיהו: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד".
הזוהר מעמיק בציר זה ומקשר בין מילת הקינה אֵיכָה לבין מילת הקללה של חטא עץ הדעת – אֵיבָה: "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךְ וּבֵין הָאִשָּׁה". מאותו הרגע, הנחש הקדמוני (כוח הרע בעולם) מנהל מלחמת חורמה ושנאה רעה נגד כנסת ישראל והשכינה הקדושה, המכונה "אשה יראת ה'". הנחש אינו תוקף חומות בצורות; הוא אורב "בין הגדרות של התורה" ומחפש את המקומות שבהם בני אדם "דשים בעקב" – מזלזלים במצוות וביחסים שבין אדם לחברו.
הזוהר חושף רמז וצופן פנימי בפסוק הפתיחה של מגילת איכה: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם הייתה".
ראשי התיבות של שבע המילים הראשונות יוצרים בדיוק את המילים: אֵיבָ''ה רָעָ''ה. הבכי על חורבן בית המקדש הוא התממשות של אותה איבה עתיקה של הנחש. כאשר העם במדבר או בירושלים חוטא בציניות, בטרחנות וברוגז, הוא פורץ את גדרות התורה ומאפשר לאיבה הקדמונית לחדור פנימה, להחריב את המקדש ולהפיל את השכינה לעפר.
ד. התיקון: בקשת ה״אני" העצמי במשנת הראי״ה קוק
לאחר שנחשף עומק השבר – מהרובד החברתי ועד לרובד המיסטי – עולה השאלה: כיצד מתקנים? מהי הדרך לקום מתוך ה״איבה הרעה" והחורבן של ה״איכה"? התשובה המרתקת והמבריקה נמצאת במשנתו של הראי״ה קוק (אורות הקודש ג', עמ' ק״מ).
הרב קוק מעניק לשאלת האלוקית "אַיֶּכָּה" פרשנות רוחנית עמוקה. חטא אדם הראשון, לשיטתו, לא היה רק מרידה חיצונית בציווי, אלא חטא של ניכור עצמי. כאשר אדם הראשון הקשיב לעצת הנחש, הוא איבד את ה״אני" האמיתי שלו, את קולו הפנימי ואת עצמיותו האלוהית, ופנה אל מה שחיצוני לו. כלומר: לא לחינם מוזכר החטא הראשון בהיסטוריה האנושית, כציות אל מה שחוץ לאדם.
לכן, כאשר אלוהים שואל אותו "אַיֶּכָּה?", אין זו שאלה של מקום, אלא שאלה של מהות: איפה ה׳אני' שלך? לאן נעלמת? אדם לא ידע להשיב תשובה ברורה מפני שלא ידע את נפשו, מפני שזהותו האמיתית נאבדה ממנו.
זהו בדיוק השורש של כל חטאי ישראל ושל החורבן לאורך הדורות. בכל פעם שעם ישראל פנה אל עבודה זרה ואל אלוהי נכר, הוא בעצם עזב את אניותו העצמית, זנח את טובו הפנימי וניסה לחקות תרבויות זרות שאינן תואמות את נשמתו.
הטרגדיה, מדגיש הרב קוק, נמשכת כאשר באים מחנכים ומנהיגים המביטים רק על החיצוניות. הם מסיחים דעתם מן ה״אני" הפנימי של הלומד, ובמקום לעזור לו לגלות את נשמתו, הם "משקים את הצמאים בחומץ ומפטמים את המוחות בכל מה שהוא חוץ מהם". התוצאה של חינוך כזה היא מחיקת הזהות:
"וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה".
כאשר האדם מאבד את הקשר עם עצמיותו שלו ("אני"), הוא מאבד ממילא את היכולת ליצור קשר של אמת עם בוראו ("הוא") או עם חברו ("אתה"), והדרך פתוחה לציניות, לרוגז ולחורבן.
מכאן נובע גם התיקון הגדול והגאולה. רוח המשיח וההתעוררות הרוחנית אינן מגיעות מבחוץ; הן שוכנות בתוכנו, בתוך ה״אני" הקולקטיבי והאישי. הדרך לתקן את קול הקינה של ה״איכה" היא לחדול מהשתחואה לאלוהי נכר ומחיקוי של תרבויות זרות, ולצאת למסע של חיפוש עצמי: "את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא!".
סיכום
מהלך המקורות מציג תפיסה היסטורית ורוחנית רחבת היקף. החורבן והבדידות של מגילת איכה אינם עונש טכני או מקרי. הם החלו בסדקים הקטנים של ציניות חברתית וזלזול במערכת המשפט ובמנהיגות עוד בימי המדבר, סדקים שפתחו פתח לאיבה הקדומה של הנחש המבקש להחריב את הגן.
אולם השורש של כל אלה הוא אובדן ה״אני" – האדם והאומה ששכחו את זהותם האמיתית. התיקון לחורבן הבית ולגלות ה״איכה" לא יושג באמצעות פתרונות חיצוניים, אלא באמצעות שיבה פנימה. כאשר עם ישראל ישוב לבקש את עצמיותו, להקשיב לקולו הפנימי הטהור ולבנות חברה המושתתת על אמון, יושרה וצדק, הוא יסיר את אלוהי הנכר, ירפא את האיבה העתיקה, ויזכה לממש את ההבטחה העליונה: "וידעתם כי אני ה' אלקיכם".
זוהר חדש איכה (נד.): רַבִּי לְוִיטַס חוֹזָאָה פָּתַח, (בראשית ג) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ. דְּבָבוֹ סַגֵּי הֲוָה מִן יוֹמָא דְאִתְבְּרֵי עַלְמָא, עַל עִילָה דְּעֵיטָא דְּנָחָשׁ, מֵהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְלַטְיָיא, אִתְדַּחְיָיא מִקַּמֵּי תַּרְעָא דְמַלְכָּא, וְהוּא כָּמִין תָּדִיר בֵּין גְּדָרִין דְּעַלְמָא, בֵּין אִינוּן גְּדָרִין דְּאוֹרַיְיתָא, כָּל אִינוּן דְּדָשִׁין בְּעָקֵב, בְּאִינוּן גְּדָרִין, נָשֵׁיךְ לוֹן. וַוי דְּאַשְׁכַּח, וַוי דְנָשֵׁיךְ. וַוי עַל דְּבָבוּ בִּישָׁא דְּאִתְנְטֵיר. עַל דְּבָבוּ בִּישָׁא דַּהֲוַות לֵיהּ בְּהַאי אִשָּׁה, דְאִתְקַרְיָא אִשָּׁה יִרְאַת ה'. דְּבָבוּ בִישׁ נָטַר לָהּ מִן יוֹמָא דְאִתְבְּרֵי עָלְמָא, עַד דְּתָבַר לָהּ בִּתְבִירוּ, לְמִשְׁכַּב לְעַפְרָא. (איכה א) ''אֵיכָה ''יָשְׁבָה ''בָדָד ''הָעִיר ''רַבָּתִי ''עָם ''הָיְתָה, אִסְתַּכַּל בְּאַתְוָון דְּרֵישׁ כָּל תֵּיבָה וְתֵיבָה, וְתִשְׁכַּח נְטִירוּ דְּבָבוּ בִישָׁא, דְּאִתְנַטְרָא, עַד דְּאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא. אֵיבָ''ה רָעָ''ה בְּרֵישֵׁי אַתְוָון, אִתְנְטֵיר לָהּ לְהַהִיא אֵשֶׁת חַיִל, בִּתְבִירוּ דְבֵי מַקְדְּשָׁא, לְמִשְׁכַּב לְעַפְרָא. […] אֵיכָה דְּאִתְדַּבְּקַת לְהַהִיא אֵיבָה רָעָה דָא, קָל דְּנָחָשׁ, קָל מְרִירוּ דִּבְכִיָה בָּרְקִיעִין. אִלֵּין קָרָאן אֵיכָה, וּמִסִּטְרָא אָחֳרָא קָרָאן אֵיבָה. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, בֵּין סִטְרָא דָא, וּבֵין סִטְרָא דָא, אִשְׁתַּכַּח בְּחֻרְבַּן בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבִקְרָא קַדְמָאָה אִתְרְשִׁים כֹּלָּא לְמִנְדַע דְּהַאי כ''ה, אַדְבֵּיק לָהּ אֵיבָ''ה רָעָה, דְּנָטֵיר לָהּ מִיּוֹמָא דְאִתְבְּרֵי עָלְמָא.
רַבִּי לְוִיטַס הַחוֹזֶה פָּתַח, (בראשית ג) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךְ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךְ. שִׂנְאָה רַבָּה הָיְתָה מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְעַל הָעִלָּה שֶׁל עֲצַת הַנָּחָשׁ. מֵאוֹתָהּ הַשָּׁעָה שֶׁהִתְקַלֵּל, נִדְחָה מִלִּפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהוּא אוֹרֵב תָּמִיד בֵּין הַגְּדֵרוֹת שֶׁל הָעוֹלָם, בֵּין אוֹתָם גִּדְרוֹת הַתּוֹרָה, כָּל אוֹתָם שֶׁדָּשִׁים בֶּעָקֵב, בְּאוֹתָם הַגְּדֵרוֹת נוֹשֵׁךְ אוֹתָם. אוֹי שֶׁמָּצָא, אוֹי שֶׁנָּשַׁךְ. אוֹי עַל הַשִּׂנְאָה הָרָעָה שֶׁנִּשְׁמְרָה, עַל הַשִּׂנְאָה הָרָעָה שֶׁהָיְתָה לוֹ בָּאִשָּׁה הַזּוֹ, שֶׁנִּקְרְאָה אִשָּׁה יִרְאַת ה'. שִׂנְאָה רָעָה שָׁמַר לָהּ מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, עַד שֶׁשָּׁבַר אוֹתָהּ בְּשֶׁבֶר, לִשְׁכַּב לֶעָפָר. ''אֵיכָה ''יָשְׁבָה ''בָדָד ''הָעִיר ''רַבָּתִי ''עָם ''הָיְתָה (איכה א). הִסְתַּכֵּל בָּאוֹתִיּוֹת שֶׁל רֹאשׁ כָּל תֵּבָה וְתֵבָה, וְתִמְצָא שְׁמִירָה שֶׁל שִׂנְאָה רָעָה, שֶׁנִּשְׁמְרָה עַד שֶׁנֶּחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. אֵיבָ''ה רָעָ''ה בְּרָאשֵׁי הָאוֹתִיּוֹת נִשְׁמְרָה לָהּ לְאוֹתָהּ אֵשֶׁת חַיִל, בַּשִּׁבָּרוֹן שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, לִשְׁכַּב לֶעָפָר. […] אֵיכָה שֶׁנִּדְבְּקָה לְאוֹתָהּ אֵיבָה רָעָה הַזּוֹ, קוֹל הַנָּחָשׁ, קוֹל מְרִירוּת שֶׁל בְּכִיָּה בָּרְקִיעִים. אֵלּוּ קוֹרְאִים אֵיכָה, וּמִצַּד אַחֵר קוֹרְאִים אֵיבָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךְ וּבֵין הָאִשָּׁה. בֵּין הַצַּד הַזֶּה, וּבֵין הַצַּד הַזֶּה, נִמְצָא הַשֵּׁם (שם) בְּחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וּבַפָּסוּק הָרִאשׁוֹן נִרְשָׁם הַכֹּל, לָדַעַת שֶׁכ''ה הַזּוֹ הִדְבִּיק אוֹתָהּ אֵיבָ''ה רָעָה שֶׁשָּׁמַר לָהּ מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם.
נשלח על ידי: שלומי אנקונינה
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה