"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"
כלל גדול בתורה
ספרא, פרשת קדושים ב, ד
"ואהבת לרעך כמוך" – רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה.
ספר החינוך, מצוה רמג [אהבת ישראל]
לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך". ואמרו זכרונם לברכה: "דעלך סני לחברך לא תעביד".
ואמרו בספרי: "אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה", כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויים בכך: שהאוהב חבירו כנפשו - לא יגנוב ממונו, ולא ינאף את אשתו, ולא יונהו בממון ולא בדברים, ולא יסיג גבולו, ולא יזיק לו בשום צד. וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע הדבר לכל בן דעת.
שורש המצווה ידוע, כי כמו שיעשה הוא בחבירו כן יעשה חבירו בו, ובזה יהיה שלום בין הבריות.
השל״ה, שער האותיות, אות ב, בריות (א)
כתיב "ואהבת את ה' אלהיך" (דברים ו, ה), וכתיב "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז), הנה מחוברים אלו שתי האהבות…
ובאמת כי דייקת תמצא רובא דמצוות הם תלויים באהבת חבירו כמוהו: כל מצוות צדקה, ולקט שכחה ופאה, תרומות ומעשרות, ומשא ומתן באמונה, ואיסור ריבית, והרבה כיוצא בהם. אחר כך כמעט כל המידות: הרחמים, והחנינה, וארך אפים, ורב חסד, ולדונו לכף זכות, ושלא לעמוד על דם רעך, והרחקת רכילות ולשון הרע והוצאות דיבה וליצנות וקנאה ושנאה ונטירה, ועניין כעס ורצון, ורדיפות הכבוד, ומידות אלפי אלפים כיוצא בהן, שיקיים רוב מצוות עשה ולא יעבור על רוב לא תעשה ויהיה שלם בכל המידות כשיאהב לחבירו כמוהו.
ואף מה שלא שייך בין אדם לחבירו, כמו מאכלים אסורים וחמץ בפסח וכיוצא בהם, יקיימם בקל וחומר: אם יאהוב לחבירו כעצמו, קל וחומר להקדוש ברוך הוא העושה חסד חינם עמו, חסד של אמת, והוא אדון העולם ובידו הכל יתברך שמו.
הרי "ואהבת לרעך כמוך" הוא הַרֶגֶל שהעולם עומד עליו; הרי "ואהבת לרעך כמוך" הוא הגורם ל״ואהבת את ה' אלהיך".
רש״ר הירש ויקרא יט, יח
"ואהבת לרעך כמוך": אדם שלם מבחינה רוחנית ומוסרית לא יבדיל בין שלום רעהו לבין שלום עצמו; כי הסיבה המביאתהו לדרוש את שלום עצמו - היא גם המביאתהו לדרוש את שלום רעהו. כי גם אהבתו את עצמו איננה אלא הכרת חובה; הוא רואה בעצמו רק את יציר כפיו של ה'; וה' הפקיד את צלמו בידיו; ועליו להביא אותו לאותה שלמות גופנית, רוחנית ומוסרית, שה' הועיד לו כרצונו; למען אותה שלמות ה' הביאו לחיי חלדו ונתן לו הוראות בתורתו. ומתוך אותה הכרת חובה הוא אוהב את שלום רעהו; הוא אוהב בו את יציר כפיו של ה', שנברא כמוהו בצלם אלהים; ובאהבתו לבריות הוא מבטא את אהבתו למקום: "אוהב את המקום ואוהב את הבריות" (אבות ו, א).
"כמוך" ממש? !
רמב״ם הל' דעות פ״ו ה״ג
מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך". לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא.
רמב״ם הל' אבֵל פי״ד ה״א
מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם - הרי הן בכלל "ואהבת לרעך כמוך" - כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצוות.
רמב״ן, ויקרא יט, יז
וטעם ואהבת לרעך "כמוך" – הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו. ועוד, שכבר בא רבי עקיבא ולימד "חייך קודמין לחיי חברך" (בבא מציעא סב ע״א).
אלא מצוות התורה שיאהב את חבירו בכל עניין, כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב… ולא שישווה אליו, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה. ויצווה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו, ולא ייתן שיעורין באהבה.
ספר הברית (ר' פנחס אליהו הורוויץ), חלק ב, מאמר יג, פרק יח
אם היה כתוב ואהבת 'רעך כמוך', היה משמע שתאהב את רעך כמוך ממש, וזה אי אפשר כי אינו בחוק טבע האדם שיאהב זולתו באותה מידה ושיעור שאוהב את עצמו ממש, ולא יפקוד האל ולא תצווה התורה דבר שהוא נגד הטבע.
לכן כתוב ואהבת 'לרעך כמוך', והכוונה הוא: כל אופני הטוב והחסד שאדם מסכים בדעתו וגומר בלבו שראוי לו לקבל מאהובו – יעשה לרעהו, שהוא כל אדם.
והוא, ראובן רוצה משמעון אוהבו שיתנהג עמו כאוהב נאמן בכל הדברים, וחושב בלבו אלה הדברים והאופנים שראוי לו לשמעון להתנהג עמי: א) שיאהב אותי באמת לא בזיוף; ב) שיתנהג בי כבוד תמיד, כי כן ראוי להיות; ג) שידרוש שלומי תמיד, כי כן ראוי לרעים אהובים להיות בשלום תמיד ולדרוש איש בשלום רעהו; ד) שישתתף בצערי; ה) שיקבל אותי בסבר פנים יפות כשאבוא לביתו; ו) שידון אותי לכף זכות בכל דבר; ז) שיתנדב בגופו באיזה טרחה קטנה בשבילי, והוא ילווני בעמלי לפעמים בדבר שלא יעמול בו הרבה; ח) שיתנדב להושיע לי בדבר מועט מממונו לפעמים בעת שאצטרך בהלוואה או במתנה דבר קטן, ולא ימנע ממני שאלה אחת קטנה; ט) שלא יתגאה עלי. והוא מסכים בשכלו וגומר בלבו עוד דברים רבים כאלה. אבל לא יסכים בשכלו ששמעון ייתן לו כל הממון שלו וכל ביתו וכל רכושו באהבתו אותו, זה לא ירצה ראובן מעמו ולא יחפוץ מאתו, כי הדעת לא יסבול זה והשכל לא יחייב כן.
והנה כל האופנים במספרם כמשפטם אשר יחפוץ לבב ראובן שיעשה לו שמעון אוהבו, אותן בעצמן צריך שיעשה ראובן לשמעון, ובזה הוא יוצא ידי חובת אהבת שמעון בשלימות גמור. לא שצריך למסור לשמעון כל ממונו וכל ביתו עם חדריו ועליותיו וכל רכושו באהבתו אותו, שהרי אינו רוצה כזאת משמעון רעהו. וזה שאמרה התורה: "ואהבת לרעך כמוך" – כלומר, האהבה לרעך יהיה בכל אותן האופנים, "כמוך", כמו שאתה מבקש את האהבה מרעך… ובזה תבאר לנו התורה כוונתה, שתצווה על דבר שהוא דרך הטבע, מה שכל אדם יוכל לקיימה, לא על דבר שהוא נגד הטבע מה שאין האדם יכול לקיימה.
רש״ר הירש ויקרא יט, יח
הנה לא נאמר כאן: ואהבת את רעך - כלשון הכתוב בכל מקום. אילו נאמר כן, היה מדובר כאן באהבת אישיותו של האחר; והיה חובה עלינו להשוות אהבה זו לאהבת עצמנו; ואין להעלות על הדעת קיום דרישה כעין זו. כי האהבה האמורה כאן מוטלת עלינו ביחס לכל אדם; אך אהבה המתייחסת לאישיותו של האחר זקוקה לתנאים המתקיימים רק לעיתים רחוקות: היא מושתתת על התאמה וקירבה בין הנפשות, המצויה רק בין אנשים מעטים. דוד מצא לו ריע כיונתן; ועל אהבתם הוא אומר: "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו" (שמואל א יח, א).
אולם נאמר כאן: "ואהבת לרעך כמוך"; אך "לרעך" איננו אישיותו של השני, אלא כל המגיע אל אישיותו: כל התנאים הקובעים את מעמד חייו - לטוב או למוטב. לאלה נכוון את אהבתנו; נדרוש שלומו וטובתו, כדרך שאנחנו דורשים את טובת עצמנו; נשמח באושרו ונתעצב בצערו, כאילו אירעו הדברים לנו; בשמחה נתרום לשלומו - כאילו היה מדובר בשלומנו; נרחיק מעליו צער, כאילו נשקפה סכנה לנו. זו דרישה, שנוכל לקיים אותה ביחס לכל אדם - אפילו אין כל קירבת נפש בינו לביננו. שהרי אותה מצוות אהבה מתעלמת לחלוטין מאישיותו של האחר; אין היא מושתתת על אחת מתכונותיו; אלא טעמה: "אני ה'"; בשם ה' היא מוטלת עלינו ביחס לכל הבריות.
מסילת ישרים, פרק יא
באה התורה וכללה כלל שהכל נכלל בו: "ואהבת לרעך כמוך". כמוך – בלי שום הפרש, כמוך – בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך – ממש.
יסוד צדיק, עמוד טז
פעם פנה הרה״ק רבי שלומק׳ה מזועהיל זי״ע אל משמשו הגה״צ רבי אליהו ראטה זצ״ל, ושאל אותו על הביאור בדברי רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה", אם הוא כלל גדול, סימן שהוא שיש גם כלל קטן, ומהו אפוא אותו כלל קטן? ר' אליהו החריש, והמתין למוצא פי הרבי.
המשיך הרבי ואמר לו: ביאור הדברים כך הוא, אם תשמע שסוחר אתרוגים נודע הרוויח במסחר האתרוגים סכום עתק, אזי הכלל הקטן הוא, שעינך לא תהיה צרה ברווחיו, כי מה דעלך סאני לחברך לא תעביד. ואילו הכלל הגדול הוא, שלא רק שלא תכאב על רווחיו, אלא אף תשמח בהם כמו שאתה בעצמך הרווחת אותם, וזה הכלל הגדול - ואהבת לרעך כמוך! …
הדרך לאהבה
הרב שאר ישוב כהן, 'תורה שבעל פה', כרך לו (תשנ״ה) עמ' נ
שמעתי מפי אבי מורי הרב הנזיר זצ״ל בשם אביו מורי זקני הרב הצדיק רבי יוסף יוזפא כהן זצ״ל כדברים הבאים: "ואהבת" – איך מצווים על אהבה? מה יעשה אדם שעם כל רצונו לא נוצרת אהבה בלבו? זו היא שאלה גדולה וקשה, שהתשובה עליה מופלאה ונעלמת.
התשובה המתבקשת היא: אמנם אינך יכול להיות בטוח שייווצר בלבך רגש של אהבה כלפי זולתך, אך עליך לעשות הכל כדי שייווצר רגש כזה בלבך. ליצור בלבך ובדעתך, וכן במעשיך, את כל התנאים המביאים לידי מצב של מסירות ואהבה. וכך תזכה ותקיים את מצוות האהבה.
מכתב מאליהו, חלק א קונטרס החסד, עמוד 37
יתבונן נא האדם כי לאשר ייתן - יאהב, וגם יהיה לו חלק בו, וידבק אליו. ואז יבחין ויבין כי זה אשר זר נחשב לו, הוא רק מאשר טרם נתן לו ועוד לא היטיב עמו. אם יתחיל נא להיטיב את כל אשר ימצא, כי אז ירגיש אשר כולם המה קרוביו, כולם אהוביו, כי בכולם יש לו חלק, ובכולם התפשטה עצמותו.
לאדם אשר יזכה להגיע אל המדרגה המעולה הזאת, מובנת היא כפשוטה מצוות התורה "ואהבת לרעך כמוך" - כמוך בלי שום הפרש, כמוך ממש. כי בנפשך תמצא אשר אתה והוא - אחד הנכם, ותרגיש הרגשה ברורה כי הוא לך כמוך.
אהבת חינם
ר' יחזקאל מקוזמיר, נחמד מזהב, עמוד 77
עיקר הגאולה יבוא על ידי אחדות בני ישראל. כמו שחורבן בית המקדש היה על ידי שנאת חינם, כן לתקן זה צריך אהבת חינם, שכל אחד מישראל יאהב את חבירו בחינם, יען שעובד ה' כמוהו, ועל ידי זה יבוא הגאולה. אמן כן יהי רצון.
דברי ישראל (מודז׳יץ), פרשת בחוקותי
על הפסוק "וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם" בפרשת בחוקותי פרש״י: זו מידה קשה [שבשעה שבני מדינה גולים למקום אחד - רואים זה את זה ומתנחמין, וישראל נזרו כבמזרה, כאדם הזורה שעורים בנפה ואין אחת מהן דבוקה בחברתה]. לכאורה הל״ל זו 'גזירה' קשה, כי 'מידה' היינו בשבע מידות אהבה ויראה וכו', וכאן שייך יותר לשון גזירה על גזירת הגלות.
והביאור הוא, כי אֱזָרֶה בַגּוֹיִם" היינו פירוד לבבות, וזו הוא מידה קשה ביותר, וכמו שפרש״י בפרשת נח על הכתוב: "ומשם הפיצם" – וכי איזה קשה, של דור המבול או של דור הפלגה, אלא במבול הייתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר "שפה אחת ודברים אחדים". למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום".
ומידה זו היא עיכוב הגאולה, וכידוע מאא״ז מקאומיר כי החורבן היה בעוון שנאת חינם, והתיקון הוא אהבת חינם. וזהו שאמר בזוהר על הכתוב "ואף גם זאת בהיותם" כולה כחדא - לא מאסתים וכו'.
וסיפר אא״ז מקאזמיר כי פעם אחת ראה לאיש אחד שאמר הקינות בט״ב, ניגש אליו אחד וביקש ממנו שילך עמו לכתוב לו אגרת בעניין נחוץ, והיה קשה לאיש לעשות אותו דבר כי איך מניח זה מפני זה. ואמר אליו: מה אתה מתאבל על חורבן בית המקדש, ומפני מה חרב? על שנאת חינם, וההיפך הוא אהבת חינם, ונמצא זה הוא תיקון השכינה יותר ממה שאתה מתאבל. עכ״ל.
הראי״ה קוק, שמונה קבצים ח, מז
וְאִם נֶחְרַבְנוּ,
וְנֶחְרַב הָעוֹלָם עִמָּנוּ,
עַל יְדֵי שִׂנְאַת חִנָּם,
נָשׁוּב לְהִבָּנוֹת,
וְהָעוֹלָם עִמָּנוּ יִבָּנֶה,
עַל יְדֵי אַהֲבַת חִנָּם.
נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה