יביע אומר דברים שנה ד 1.2

יבי״א ה אבן העזר ה

יבי״א ה או״ח כא

יבי״א יא יו״ד יח

יבי״א י יו״ד כ

יבי״א א יו״ד טז

יבי״א ח יו״ד כ

יבי״א י יו״ד נח ס״ק יז

על רב פעלים ח״ב יו״ד כג

בענין המנהג שנהגו בעיר רנגון שהיולדות אינן הולכות הולכות לטבול במקוה להטהר לבעליהן אלא לאחר ארבעים יום לזכר ושמנים יום לנקבה

האם מועילה להם התרה?

פסחים נ:

בני בישן (גבי צור לצידון בע״ש) לא התירו להם ע״י חרטה

מהרשד״ם – בדבר שנהגו להחמיר משום גדר וסייג אי אפשר לעשות התרה

אלא שהשו״ע יו״ד ריד א

דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בהם הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר״ח אב או מי״ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך ג' שיתירו לו אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפילו פעם אחת צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר

לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם.

אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים לא הוי כאילו קבלום בנדר ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים.

ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור אין מתירין לו אפי' כעין התרת נדרים דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם (והמנהג כסברא הראשונה):

קיצור פסקי הרא״ש פסחים ד ג –

משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהיה ידוע להם שהוא מותר מן הדין

אין רשאים להתיר להם בלא חרטה.

אלמא שעל ידי חרטה מתירים להם! !

רב פעלים –

איכא ס״ס להחמיר:

שמא מנהג זה נעשה לגדר וסייג ולא מהני ליה התרה כדברי מהרשד״ם

ואת״ל שהלכה כדברי המתירים

שמא במקום שנהגו בו איסור מאבותיהם ולא מהני ליה התרה.

אולם איכא נמי ספק ספיקא להקל:

שמא הלכה כדעת הרמב״ם ומהרי״ק דמנהג סתמא תלינן ליה בטעות ומבטלינן ליה

שמא הלכה כמ״ד דאף מנהג של גדר וסייג מהני ליה התרה.

וכיון שיש ס״ס להקל כנגד להחמיר והכל בדרבנו אזלינן כס״ס להקל

/

יבי״א – כלפי הס״ס להחמיר:

מאי דקי״ל דברים המתורים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם (נדרים טו.)

אין זה אלא משום בל יחל מדרבנן כדאיתא בהדיא בנדרים טו.

וא״כ י״ל דברדבנן אין להחמיר מטעם שיש ספק ספיקא להחמיר כדמוכח בשו״ע או״ח רמח ב

הא דאין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת הטעם משום עונג שבת שכל שלשה ימים הראשונים יש להם צער ובלבול וקיא [ודווקא] למפליגים בימים המלוחים

אבל בנהרות אין שום צער למפליגים בהם

ולפיכך מותר להפליג בהם אפילו בערב שבת,

והוא שלא יהא ידוע לנו שאין בעמקם עשרה טפחים

[ ואע״ג שלכאורה יש כאן ספק ספיקא להחמיר

ספק שמא למטה מעשרה.

ספק שמא הלכה כמ״ד יש תחומין למעלה מעשרה. ]

עבדינן ס״ס להקל נגד מרן השו״ע ולא להחמיר (ישיב משה )

יש עוד סניף להקל כאן כמרדכי בשם מהר״ם שאין המנהג הנהוג נחשב לנדר אלא כשנהגו כן על דעת לנהוג כן לעולם

והשתא לנידון דידן הנ״ל

הרי מנהג זה זה קראו עליו תגר גדולי הפוסקים וכדברי הרמב״ם איסורי ביאה יא טו

וכן זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצת הגאונים שיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף ארבעים ויולדת נקבה אחר שמונים ואף על פי שלא ראתה דם אלא בתוך השבעה אין זה מנהג אלא טעות הוא באותן התשובות ודרך אפיקורוסות באותן המקומות ומן הצדוקין למדו דבר זה ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן ולהחזירן לדברי חכמים שתספור ז' ימים נקיים בלבד כמו שביארנו.

וא״כ מעיקרא אינו ענין למנהג של גדר וסייג שנחלקו בו גדולי האחרונים

וכל המחמיר בזה אינו אלא מהמתמיהים דהויא חומרא דאתי לידי קולא (נופת צופים ברדוגו)

נו״ב קמא יו״ד נב וכן איתא בהיא ברא״ש בתשובה כלל נה סימן י, יעב״ץ ב טו –

במקום שיש מכשול לעבירה לא שייך לומר 'אי אתה רשאי להתירו בפניהם'

כדאיתא בפסחים נ: בני חוזאי נהיגי דמפרישי חלא מארוזא אמר רב יוסף ניכלה זר באפייהו דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפיטור ומן הפיטור על החיוב

רב פעלים הנ״ל –

אם ירצו לבטל מנהגם צריכים לבוא האנשים והנשים לפני שלשה שיתירו להן

/

יבי״א - חומרא יתירה היא שאפילו אם נצריכם התרה, די אנשים לבוא בשליחות נשותיהם

להתיר בפני שלשה שכבר מקובצים ויושבים במקום אחד (שו״ע יו״ד רלד נו)

ומכ״ש בנידון שאינו נדר ממש אלא מנהג בעלמא

רב פעלים הנ״ל –

למאי דקי״ל לגבי נדרים שאין מתירין הנדר עד שיחול ולכן אין להתיר לאשה אלא רק לאחר שתלד

/

יבי״א – במחכ״ת מכיון שאינו אלא מנהג בעלמא שראוי לבטלו אף בלא התרה

די לנו להחמיר עליהן בעשיית התרה מיד באופן שלא יכשילו את בעליהן אח לידתן דשמא ימשיכו במנהג הקלוקל הלזה אם לא יזכרו לעשות ההתרה אחר הלידה.

יבי״א י או״ח ט

אחד מיוצאי אשכנז שעלה לארץ ישראל ובהשפעת חכם ספרדי חזר בתשובה והמשיך בתשובה עפ״י מנהגי הספרדים ומבטאם בתפילה ובקריאת התורה והוריו שהיו תושבי אשכנז לא שמרו תורה ומצוות כלל

האם מותר לו להמשיך בתפילתו ובהלכות ובמנהגי הספרדים להקל ולהחמיר או עליו להמשיך במסורת אבות אבותיו ולנהוג כמנהגי אשכנז?

מרא דאתרא דארץ ישראל זה השו״ע וכן לגבי גר שנתגייר בארץ ישראל שינהג כדעת השו״ע מרא דאתרא.

ואף כאן מאחר שהוריו לא נהגו בשמירת תורה ומצוות כקטן שנולד דמי לענין זה

מהרשד״ם או״ח לה

שאלה ראובן יחיד מק״ק סיסילאני היה מתקוטט עם אנשי קהלו על עניני מנהגי התפלות באומרו שהיה רצונו להתפלל המנהג הספרדים וזה מכמה סבות אם שנפשו חשקה באותם המנהגים וגם שמיום היותו לא ראה מחזור כי אם כמנהג הספרדים וגם עתה אין להם מחזורי' כמנהג הסיסיליאני להתפלל בהם וגם שהחזנים רובם אינם יודעים להתפלל כמנהג הסיסליאני וכראות ראובן שלא עלה בידו שיתפללו כרצון נפשו היה מיצר לעמוד שם ולהתפלל עמהם אח״כ חלף הלך לו אל מקום אחר עשה לו בית הכנסת חדש לעצמו לקיים מה שאמר ר' חייא בר אבא ומביאו הטור א״ח סי' צ״ח וז״ל כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל ר' חנינא ביומא דרתח לא הוה מתפלל וגם בפירוש אמרו אל יתפלל אדם במקום שיש שום דבר שמבטל כוונתו ומה דבר יותר גדול מזה שמבטל רצונו מפני רצונם ומצר עצמו ואין דעתו מיושבת להתפלל במקום שאין רצונו וע״כ נאמר עת לעשות לה' ובנה הבית הנזכר והלכו עמו יחידי סגולה אשר היו מסכימים לכוונתו ועמדו שם בבית ה' החדש כמו ששה חדשי' ויותר ואחר הזמן הנז' קמו ממוני ק״ק סיסילאני להכריח לראובן וליחידים המתפללים עמו שם בגזרות קלות וחמורות שכל א' וא' יחזור לקהלו ושלא יוכלו לעשות ב״ה חדש וכראות ראובן איך קמו עליו והיו רוצי' להחרימו על לא חמס עשה קם הלך לו לק״ק גריגי שלא היו בהסכמה הסיסיליאני ונתחבר עמהם ונעשו אגודה א' ונשבע על דעת רבים מפורשים וקבל עליו נזירות שמשון בכל תנאיו לבלתי יוכל להתפלל תפלת קבע בעד ה' שנים כי אם בב״ה גריגי והיות השני בתי כנסיו' אגודה א' וקופה א' ותמחוי א'

ועתה יורינו מורנו מורה צדק אם יוכלו הג' ק״ק להכריחם ליחידים ההם ולראובן הנזכר לחזור כל א' לב״ה שלו ולהתפלל בעל כרחם במקום שאינם חפצי' ושאין דעתם מיושב להתפלל שם כנזכר לעיל ובפרט שהם מוצערים להתפלל כמנהגים ההם ומה גם זאת היות העושים ההסכמה ההיא מונעים את הרבים מלעשו' מצוה וכמו שהביא הרי״בש בתשובה של״א וז״ל קשה הדבר ורע ומר ולא יאמר שהציבור יסכימו לבל יתפללו י' בבית תפלה שיבנה יחיד ויקדישנה כי העושה זה מונע רבים מלעשות מצוה ע״כ.

תשובה –

ועל השאלה הא' הדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא שאין כח לשום קהל להכריח לשום יחיד שיבא ויתפלל בבית הכנ' אשר התפללו אבותיו והוא עד עתה אם לא יהיה מצד ההסכמה קדומה מקובלת מכולם

וזה אני אומר בין מצד הדין בין מצד המנהג אם מצד הדין כבר כתב' כמה פעמים דכל קהל וקהל כעיר בפני עצמו וכמו שמי שרוצה לצאת מעירו לדור באשר לבו חפץ א״י בני העיר לעכבו מלצאת אם לא מדינא דמלכות' כמו הסירגוני' וכיוצא בהם גם עתה למה לא יבא מקהלו לקהל אח' פשיט' דלא גרע כ״ש בטענה חזק' שטועני' שאינ' יכולי' להתפלל בכוונה כלל ואיך איפשר שנאמר שהקהל יכופו לבטל יחיד או יחידי שלא יעבדו את ה'

וכבר אמרו שאין אדם למד תורה אלא במקום שלבו חפץ ואפילו יש לאדם רב בעירו והוא רוצה לצאת ללמוד עם רב אחר שלבו חפץ בו יותר אין אביו יכול לעכבו ואפי' שיצטער אביו מפרידתו אין לו לחוש למצות אביו כדי ללמוד תורה ואפילו שאין לך מצוה גדולה יותר ממצות כבוד אב ואם שהוקשה כבודם לכבוד המקום ודין זה הביאו הר' בעל תרומת הדשן ז״ל סי' מ' וא״כ פשיטא וכ״ש וק״ו בנדון דידן שיכול לצאת מקהלו הא' כדי להתפלל בכוונה ולעבוד את ה'

ואם מצד המנהג ג״כ דבר ידוע כי בקוסטאנדינא רבתי ובשאר מדינות ועיירות כיוצא בה מעשי' בכל יום אנשי' כשהיה להם דבר לסבה מה יוצאי' מקהל זה והולכי' לקהל אחר ואין דובר להם דבר

כי אין מכריחי' לשום אדם שעמד הוא ואבותיו באותו מקום כיון שעתה אין רצונו להתפלל אלא במקום אחר ואפי' בעיר הזאת שאלוניק שיש להם תקנ' לעמוד כל א' וא' בקהלו לפעמים קצת מהם נפרדי' מן הקהל והולכים ומתפללים במקום אחר ואין מוחה בידם ועוד היום שתי קהלות מספרד חשובות וחלוקות זו מזו ק״ק גרוש ספרד יצ״ו לסב' הפרשי' שנפלו ביניה' יצאו מקצתם ועשו בית הכנסת לעצמם גם ק״ק שלו' יש קצת ימי' מעטי' שיצאו מהקהל מקצת' והלכו להתפלל בבית הכנסת פרובינצה במקו' שלא שיערו הם ולא אבותי' ואפי' שמערערי' עליה' קצת אין מערעי' עליה' אלא מצד שהיה בניהי' הסכמ' קדומה אב' בלא״ה פשיטא ופשי' שאין כח לרבי' להכריח ליחידי' להתפלל אלא במקום שירצו א״כ השאלה א' פשוטה שיכולים אלו היחידים לצאת ולהתפלל במקו' חפצם

שו״ת מהרשד״ם סימן לד

שאלה קהל אחד שסדר תפלתם כפי מנהג אבותיה' היה על דרך א' ולאור' הזמן וטלטול הגליות באו במלכות הלזו מלכות תוגרמה יר״ה ונתבלבלו המנהגים וכמעט נתהפך כל העולם לסדר תפלת ספרד יען כי הם הרבים במלכות זה ותפלתם צחה ומתוקה וכלם או רובם הניחו מנהגם ונמשכו אחר מנהג ספרד כמו שהוא היום בעיר ואם שאלוניקי יע״א שק״ק קאלאברייא ופרוינצייא וסוסילייא ופולייא תפשו מנהג ספרד לא נשאר כמעט כי אם הק״ק אשכנז שלא שנו מנהג' ועתה נמצא כל הקהל שתפסו מנהגם על סדר תפלה ספר' קצת זמן ויש מערערים לומר שאינם רוצים להתפלל אלא כסדר מנהג אבותהם ורוב הקהל רוב בנין ורוב מנין אינ' רוצים להתפלל אלא על סדר תפלת ספרד כמו שעשו זה ימים והיא התפלה סדורה בפיהם ואם יאמרו עתה סדר תפלת אבותיהם הקדום לא ידעו להתפלל וכמעט יפסידו תפלה לעולם לכן שואלין אם יפה עושים במה שתופשים מנהג ספרד:

תשובה

נראה דאע״ג שיש ענינים שהדבר הגון ונראה טוב לאחוז האדם במנהג אבותיו וקרוב הוא שנכנס זה באזהרת ובל תטוש תורת אמך מ״מ בכי האי גוונא בענין זה טוב ויפה להניח המנהג ההוא לאחוז בסדר מנהג ספרד והטעם שאני אומר כן כי לע״ד לא מצאנו ולא ראינו שאין לשנות מנהג אבותינו כי אם בדבר שיש בו נדנוד איסור כמו כל אותם ששנינו בפ' מקום שנהגו יע״ש דבכלהו אית בהו משום הרחקת איסור וכהא דאמרינן בגמ' בני בישן נהוג דלא הוו אזלי מצור לצידון במעלי שבתא אתו בנייהו קמיה דר״י אמרו ליה אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן אמר להו כבר קבלו אבותיכ' עליהם שנאמר שמע בני והתם פרש״י והם מחמירים על עצמם שלא להבטל מצרכי שבת אבל בכי האי גוונא דליכא צד איסור כלל ועיקר ולא הרחקת עבירה בהא פשיטא דלא שייך ביה משום אל תטוש תורת אמך

וכן יש לדקדק מלשון הר״ן ז״ל שכתב בפ' מקום שנהגו על ההלכות וז״ל ונמצינו למדין בתורת המנהגו' שכל מנהג איסור שהוא מעיר אחת כל שאינו מנהג בטעות אלא שהם החמירו על עצמם לעשות סייג לתורה או לדבר שהוא מחלוקת בין חכמי ישראל ונהגו כדברי האוסר כל בני העיר חייבין בו מן הדין שנא' ואל תטוש וכל היוצא מתוכה ודעתו לחזור חייב ג״כ בו ואפי' בצינעא עד שיעקור דירתו משם ויקבענה בעיר אחר' דבכי האי גוונא פקעי מיניה חומרי מקום שיצא משם ע״כ ומדקאמר שכל מנהג איסור וכו' ולא קאמר שכל מנהג סתם משמע דלא אמרינן הכי אלא בדבר איסור שנהגו במקומו הוא דאין לשנות הא במידי דליכא צד איסור כלל פשיטא שאין קפידא כלל

ואפי' במנהג איסור דוקא בדעתו לחזור למקומו אבל אם אין דעתו לחזור פקע מיניה חומרי מקום שיצא משם ויכול לינהוג כאנשי העיר שבא לשם אפילו להקל

ומעתה נבא לנדון דידן שידוע שבתפלות כמו ר״ח שבחול ושבע שבשבתות וימים טובים ותשע שבר״ה איני רואה שיש בהן שנוי כלל כי תורת אחת לכלנו וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים טועה ואינו יוצא ידי חובת תפלה

ואין הפרש אלא בפיוטין וקרוב״ץ שאומרים בתוך התפלה וזה יכול האדם לראות כי העדרם טוב לנו ממציאותם ובפרט בזמן הזה שאין אחד מעיר שיודע ומבין מה שאומר

וראה מ״ש הראב״ע בפי' לס' קהלת על פסוק אל תבהל ע״פ ולבך אל ימהר להוציא ההשגות הגדולו' אשר כתב ואמר ולמה לא נלמוד משלמה שלא היה חכם אחריו כמוהו והנה תפלתו שהתפלל מודעת וכל יודע לשון הקודש יבין ואינה חידו' ומשלים וכן תפלתו של דניאל והנה לא התפלל כי אם בדברי' מבוארים ואפי' שהיו חכמים כ״ש המתפלל על אנשי' רבים שכלם אינם חכמים וכן כל תפלה לחול ולקדש שתקנו הראשונים וכו' עד ולמה לא נלמד מן התפלה הקבועה שהיא כולה דברי צחות בלשון הקדש כו' וכל המרבה דברים בכ״מ מביא חטא ואף כי במקום המוכן שם הגביה בו המי' וכיוצא בזה כתב הרמב״ם ז״ל ה״ת פי״א כיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם י״ח ברכות על הסדר וכו' עד כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותם ותהיה תפ' אלו העלגים תפלה שלמה כתפל' בעל הלשון הצח' ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות הסדורות בפי כ״י כדי שיהיה ענין כל ברכה ערוך בפי העלג ע״פ.

ומצינו למדין מפי אלו גאוני עולם גם שיהיו אחרונים בזמן כי עיקר תפלה שתהיה בלשון צח וערוך בפי הכל חכמים ונבונים וגם אפילו לטפשים וע״כ ידוע כי בכל תפלות שק״ק ספרד אומרים אין להם רק אותם שתקנו חכמים ואפי הפיוטי' שאנו אומרים לבד התפלה הם מהר״ר יהודה הלוי ז״ל ומהר' שלמה גבירול ז״ל ומהר' אברהם ן' עזרה ז״ל כלם ל' הקד' צח מובן לכל ואפי' סדר קדושה שאנו אומרי' ביום הכפורים בחזרת ש״צ הכל בלשון הקדש פשוט אשר מטעם מה שכתבתי נראה בעיני שלא די שאין לגנות לאותם העוזבים סדר שאר מנהגי התפלות ותופסים סדר תפלות ספרד אלא יש לשבח להם כי מי יודע אולי קדמוניהם אם היו רואים סדר ספרד היו עושים כן מן הטעם שזכרתי

ועוד ראיתי להביא כאן לגמו' הענין הא דתנן בשלהי ר״ה כשם שש״צ חייב כך כל יחיד ויחיד חייב ר״ג אומר ש״צ מוציא את הרבים י״ח ובברייתא אמר להם ר״ג לחכמים לדבריכם למה ש״צ יורד אמרו לו כדי להוציא את שאינו בקי אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את מי שהוא בקי ופסקו דהלכה כרבן גמליאל בר״ה וי״ה בלבד וכ״כ הרי״ף וז״ל ושמעינן מינה דהלכה כר״ג בברכות של ר״ה וי״ה בלבד אבל בשאר ימות השנה לא עד אבל בעיר אין ש״צ מוציאן ידי חובתן עד דאתו לבי כנישתא ושמעי משליחא דצבורא מתחלה ועד סוף ובודאי שלשון זה מורה שצריך השומע שיבין מה שאומ' הש״צ שאם לא כן מאי עד דאתו ושמעי הא כיון שאינו מבין מה שהש״צ אומר אעפ״י שגופו שם הוה ליה כמאן דליתיה ימה לי שיהיה שם ומה לי שאינו שם אלא ודאי שצריך שיבין מה שמוציא הש״צ מפיו וכן נראה בפירוש מדברי הטור א״ח סי' קכ״ד וכתבו רב שרירא ורב האיי שצריך שיכוין לכל מה שאומר ש״צ מראש ועד סוף שמי שאינו מבין מה יכוין וכן ראיתי שדקדק מהרר״י קארו וכ״כ בפי' בסי' קצ״ג וז״ל וכל זמן שאינן ג' מצוה להם לחל' שיבר' כל א' ברכת המזון לעצמו כשהיו שניהם יודעים אבל אם א' יודע והשני אינו יודע מברך היודע והשני יוצא וכגון שמבין כו' עד אבל אינו מבין אינו יוצא בשמיעה ע״כ מכל זה יראה שצריך השומע שיבין מה שאומר הש״צ ואי לאו הכי נוח לו שלא אמרו כל שכן וק״ו כי האומר הוא הש״צ אינו מבין ואלו הפיוטים מי ומי הוא המבין אותם

על כן אני אומר שאפי' את״ל שיוכל האומר לומר שהוא סמך על אילן גדול הוא המסד' אותו הסדר שבלי ספק היה אדם גדול ובפרט דברים מהר' אליעזר הקליר ז״ל ומ״מ הדבר פשוט מאד לא יכחיש זה שום אדם שתפלת ספרד הוא סדר פשוט בטוח מכל נזק אליבא דכולי עלמא וכתוב בתשובת הריב״ש על ענין כיוצא בזה בשם הר״ן שאפי' בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו היותר בטוח והמשומר מכל נזק ומכשול ועל אחת כמה וכמה שיש לנו לעשות בדרכי התור' אשר ע״כ אני אומ' שכיון שדרך סדר ומנהג ספרד בטוח מכל נזק הנז' כו' צריך להחזי' הדין עם אות' התופסי' סדר מנהג ספרד אשר הוא סדר צח ומסודר בפי הכל חכם וטפש ויכולי' לכוין לחזרת ש״צ מה שאין כן שאר המנהגי' כי אפי' הש״צ אינו יודע מה שמוציא מפיו ושאר אנשי הקהל עומדים ומדברים בדברי הבאי ויש בזה משום מי בקש זאת כו' וא״כ מצוה לתפוס בסדר תפלות [ספרד] ולהחזיק טובא למחזיקי' במנהג ספרד והם עיקר במלכות הזה מלכו' תוגרמא יר״ה הנלע״ד כתבתי וחתמתי שמי אני הצעיר שמואל די מדינה:

יבי״א –

סיוע לדבריו כי הנה גם רבינו האר״י שהיה אשכנזי התפלל עם הספרדים בנוסח שלהם

וכבר אמרו (סנהדרין יט:)

כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו שנאמר ואלה תולדות אהרן ומשה וכתיב ואלה שמות בני אהרון.

זוה״ק תרומה קכח:

דזכאה בעי למרדף בתר חייבא ולמקני ליה אורייתא באגר שלים בגין דיתחשב עליה כאילו הוא ברא ליה.

יבי״א – ולכן מכיון שהחכם שלימדו תורה והכניסו תחת כנפי השכינה הוא עצמו נוהג בכל דבריו כדעת מרן שקיבלנו הוראותיו, גם זה שנתקרב לתורה וחזר בתשובה כמעשהו ממנו יהיה לנהוג כהוראת מרן

ולא רק בענייני התפילה אלא בכל ההלכות עליו לנהוג כדברי מרן שקיבלנו הוראותיו בין להקל בין להחמיר

וכ״ש בנידון דידן שהכל נעשה בארץ ישראל אתריה דמרן הקדוש.

יבי״א ג יו״ד יא

תגובה לרב ישראל זאב מינצברג על הערתו על התשובה הנ״ל

מדברי המג״א או״ח תקנא סק״ז

פסחים נ:

בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא אתו בנייהו קמיה דר' יוחנן אמרו לו אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן אמר להו כבר קיבלו אבותיכם עליהם שנאמר (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך:

שו״ע יו״ד ב

קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה

וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור הותרו בהם אם אין דעתם לחזור:

יבי״א (מבאר את 2 העניינים שבסעיף זה ):

שו״ע או״ח תקנא ב

מראש חודש עד התענית ממעטים במשא ומתן ובבנין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו, או בנין של ציור וכיור, ובנטיעה של שמחה, כגון אבורנקי של מלכים, שנוטעים לצל להסתופף בצילו, או מיני הדס ומיני אהלים.

מג״א תקנא סק״ז

של שמחה - קאי גם אמשא ומתן כגון צרכי חופה, אבל שאר משא ומתן שרי (ב״י ב״ח).

וכתב מהרי״ל הסרסורים לא ישאו כלי כסף לסרסר בעיר, דשמחה היא לרואים ובמקום שנהגו איסור בכל משא ומתן, צריף התרה עי' בי״ד סימן רי״ד, אבל במקום שנהגו למעט בכל משא ומתן לא מהני התרה, כיון דיש פוסקים סבירא ליה הכי כבר קבלו אבותיהם כדעה ההיא ובסימן תקנ״ד ססכ״ב משמע דממעטין בכל משא ומתן ע״ש.

יבי״א – המג״א והשו״ע הנ״ל מיירי במקום שכולם או רובם ככולם נהגו כדעת איזה פוסק להחמיר בדבר מסויים וכפי הסיפור המובא בגמרא ובשו״ע

אבל משפחות אחדות מתוך עיר גדולה שנהגו איזה מנהג על עצמם להחמיר כדעת איזה פוסק ואין המנהג כן באותה העיר אע״פ שרשאים המיעוט לנהוג לחומרא

אע״פ שרשאים המיעוט לנהוג לחומרא שי״ל כדברי מהרשד״ם יו״ד קצג

ועוד אני אומר דלע״ד איפשר לומר שלא אמרו ישנה כן אלא על ההולך ממקום למקום ואפי' שדעתו להשתקע שם מ״מ בני העיר שהולך זה לשם מחדש מקפידים שנוהג הפך מנהגם

אבל בן עיר שרוצה להחמיר על עצמו אין מקפידים בני עיר' במה שרואי' אותו מחמיר על עצמו בדברים שהם מקילים. וקצת נר' כן מן הלשון שאמרו ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושים ולא אמרו מקום שעושים אל ישנה אחד מבני העיר. כלל הדברים שאלו ואלו דברי אלוהים חיים וה' ישפות שלום להם ולנו הצעיר שמואל די מדינא:

יבי״א – מ״מ הואיל ומיעוט הוא שנהגו להחמיר בודאי דמהני להו התרה כשירצו להשוות מנהגם לרוב בני העיר

וכ״כ כנה״ג בשם הרב משא מלך שדוקא במנהג שנהגו בני העיר בכללן לעשות גדר וסייג לתורה חייבים הנבים לנהוג כן, משא״כ ביחידים שקבלו על עצמם חומרא ונהגו בה אין בניהם חייבים לנהוג באותו מנהג

וה״נ לגבי הנוהגים איזו חומרא כל שאינם אלא יחידים רשאים להתיר מנהגם ע״י שאלה.

סברת המג״א בזה אינה מוסכמת כי דעת השו״ע ביו״ד ריד סתם תחילה להקל

שו״ע יו״ד ריד א

דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בהם. הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר״ח אב או מי״ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא -- צריך ג' שיתירו לו. אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפילו פעם אחת -- צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם.

אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים לא הוי כאילו קבלום בנדר.

ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור אין מתירין לו אפי' כעין התרת נדרים דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם. (והמנהג כסברא הראשונה):

יבי״א – ואין ספק שדעת מרן להקל בזה וכדקי״ל בכל דוכתא סתם וי״א הלכה כסתם

וכן הרמ״א בהגה סיים והמנהג כסברא ראשונה

וכן פסק מהר״ח פלאג׳י אודות מה שנהגו בעיר איזמיר וכל סביבותיה שלא לאכול אורז בפסח, שהואיל והענין שנהגו בו איסור משום גדר וסייג הוא (מחשש תערובת חמץ) והוא חומרא בעלמא בודאי דשרי ע״י התרה.

אלא שיש לכאורה סתירה בדעת השו״ע

שו״ע יו״ד רכח כח

אם היתה ההסכמה גדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אינם יכולים להתיר וכן בנדר של שחוק (שם וב״י בשם תשובת רשב״א):

תירוץ ערך השולחן –

עפי דברי מהרשד״ם סימן קכא לחלק בזה בין יחיד לציבור

יבי״א – ולפי״ז אף המג״א שהחמיר, ברבים איירי, משו״ה כתב דלא מהני התרה

אמנם דבר משה ומהר״ח פלאג׳י לא סבירא להו החילוק בין רבים ליחיד!

ואפשר דה״ט דשו״ע בסימן רכח דקבלת איסור ע״י הסכמה חמירא טפי

כתובות עב. העוברת על דת יהודית יוצאת בלא כתובה, כגון היוצאת לשוק וראשה פרוע. ופריך, הא דאורייתא היא, (ואמאי לא קרי לה דת משה? !) ומשני, דאורייתא קלתה ש״ד, דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור.

רמב״ם אישות כד יא, יב העוברת על דת משה = היוצאה בשוק ושערה גלוי. העוברת על דת יהודית = יוצאת לשוק וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אע״פ ששערה מכוסה במטפחת. וכ״כ בשו״ע אהע״ז קטו ד.

והנה היום פשט המנהג שהנשים יראות ה' יוצאות החוצה במטפחת או בכובע בלבד בלי צעיף או רביד ואין פוצה פה ומצפצף. וע״כ שיש כאן 2 דרגות דרגה אחת לא תשתנה כי היא איסור דאורייתא שהוא מחייב המציאות לעולם ולא ישתנה בשום זמן דרגה שתים מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות כל שהמנהג בכל העיר להקל אזלינן בתר מנהגא. ודמי להיתר של מהר״ם אלשקר (לה) להתיר במקום שנהגו לצאת בשערות שחוץ לצמתן. וכיון שכל הנשים נוהגות כן לא ללכת עם רדיד, כיון שהכל נהגו כן בכה״ג אתי מנהג ומבטל מנהג.

ראינו עד כאן שמדינא מותר לבתולות ללכת סתורי ראש. ומ״מ בפנויות מחמת אלמנה גרושה, אין להקל ואסור להם לצאת פרועי ראש לרה״ר כדין הנשים שנשואות ממש.

בענין תוספת שבת מחול על הקדש בערב שבת שנהגו בירושלים להדליק הנרות ולקבל שבת 40 דקות לפני השקיעה והו״ל כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שאי אתה רשאי להתירן בפניהם וכדקי״ל בשו״ע יו״ד ריד א דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בהם ושם סעיף ב קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור הותרו בהם אם אין דעתם לחזור: יומא פא: דְתַנְיָא: ״וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחוֹדֶשׁ״. יָכוֹל יַתְחִיל וְיִתְעַנֶּה בְּתִשְׁעָה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בָּעֶרֶב״. אִי בָּעֶרֶב — יָכוֹל מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּתִשְׁעָה״. הָא כֵּיצַד? מַתְחִיל וּמִתְעַנֶּה מִבְּעוֹד יוֹם, מִכָּאן שֶׁמּוֹסִיפִין מֵחוֹל עַל הַקּוֹדֶשׁ. וְאֵין לִי אֶלָּא בִּכְנִיסָתוֹ, בִּיצִיאָתוֹ מִנַּיִן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב״. וְאֵין לִי אֶלָּא יוֹם הַכִּפּוּרִים, (יָמִים טוֹבִים) מִנַּיִין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּשְׁבְּתוּ״. אֵין לִי אֶלָּא (יָמִים טוֹבִים, שַׁבָּתוֹת) מִנַּיִן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שַׁבַּתְּכֶם״. הָא כֵּיצַד? כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר שְׁבוּת, (מִכָּאן שֶׁ)מוֹסִיפִין מֵחוֹל עַל הַקּוֹדֶשׁ.

רמב״ם שבת ה ג המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם שקיעת החמה. ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית. ואף על פי כן צריך האיש להזהירן ולבדוק אותן על כך ולומר להן ולאנשי ביתו ערב שבת קודם שתחשך הדליקו את הנר. ספק חשיכה ונכנס השבת ספק לא נכנס אין מדליקין.

כסף משנה המדליק צריך להדליק מבעוד יום וכו'. רבינו לא הזכיר פה דין תוספת מחול על הקדש וכתב ה״ה בפ״א מהלכות שביתת עשור דטעמא משום דלית ליה תוספת דבר תורה אלא לעינוי יוה״כ לבד דס״ל דהלכה כמאן דדריש לקראי לדרשא אחרינא עכ״ל, 1. ומשמע לי דדבר תורה שכתב לאו דוקא דמדרבנן נמי לית ליה תוספת דאל״כ לא הוה ליה להשמיטו:

מו״ק ג: דתנן עד מתי חורשין בשדה אילן ערב שביעית בית שמאי אומרים כל זמן שיפה לפרי וב״ה אומרים אעד העצרת וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו ועד מתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית משתכלה הלחה וכל זמן שבני אדם חורשים ליטע מקשאות ומדלעות ר' שמעון אומר א״כ נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו באלא בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד העצרת (וב״ה אומרים עד הפסח) ואמר ר' שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא רבן גמליאל ובית דינו גנמנו על שני פרקים הללו ובטלום  ור' יוחנן אמר רבן גמליאל ובית דינו מדאורייתא בטיל להו מאי טעמא גמר שבת שבת משבת בראשית מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין אף כאן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין

תוס' ר״ה ט. ועוד דרבן גמליאל דפרק קמא דמו״ק (דף ג:) לית ליה תוספת כלל דקאמר התם נמנו על שני פרקים הללו והתירום כלומר פסח ועצרת ומפרש בירושלמי בריש מסכת שביעית בשעה שהתירו למקרא סמכו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך מה ערב שבת בראשית אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה אף כל ערב (שבת) אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה וטעם זה נמי איתא בריש מו״ק (ד' ד.) יליף שבת שבתון משבת בראשית מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותר כו'

יבי״א – אפשר שהרמב״ם סמך על זה ומשו״ה פסק כן וכ״כ נהר שלום כדברי מרן שלדברי הרמב״ם אין שום תוספת לשבת אפילו מדרבנן. / 2. רדב״ז, זרע אמת - אף הרמב״ם מודה שיש דין תוספת לשבת, ומה שלא הביא דין זה בהלכות שבת מפני שהתלמוד קבע דין זה לענין יום הכיפורים וכ״ש לענין שבת שזה בכרת וזה בסקילה וה״ה לענין יו״ט שאין בין שבת ליו״ט.

ביצה ל. א״ל רבא בר רב חנין לאביי תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין והאידנא דקא חזינן דעבדן הכי ולא אמרינן להו ולא מידי אמר ליה ולטעמך הא דאמר (רבא) גלא ליתיב איניש אפומא דלחיא דלמא מגנדר ליה חפץ ואתי לאתויי (ד' אמות ברה״ר) והא הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן להו ולא מידי אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין הכא נמי הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא דולא היא לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי:

1. ר״ן – כיון שציותה תורה תוספת צריך להוסיף מחול על הקודש איזה זמן חוץ מן הזמן שהוא נזהר בו מספק שאל״כ לא היה צריך להזהיר על תוספת וזה על דעת מי שסובר דמאי דאמרינן ספק דאורייתא לחומרא, מדאורייתא הוא.

רא״ש יומא ח ח -כדברי הר״ן הנ״ל, והתוספת טפי מבין השמשות ע״כ לאו תוספת כל דהו קאמר, דהא בביצה ל. איתא דהני נשי אכלי ושתו עד אורתא ולא מחינן בהו, ומסתמא לא היו אוכלות לגמרי עד חשכה שאינן יכולות לצמצם, אלא פירשו קודם עיצומו של יום ומספיקו, אלא שבתוספת היו מזלזלות, אלמא דלא סגי בתוספת כל דהו, אלא שלא נתברר שיעורו וצריך לפרוש קודם בין השמשות מעט. / 2. תוס' הרא״ש (מו״ק ד.) – בשם הראב״ד התוספת היא בין השמשות ורק מחמת הספק ולכן צריך נמי להפסיק מעט קודםבין השמשות שלא יכנס כלל לבית הספק אבל מהודאי חול אין צריך כלל לפרוש! ! וכ״כ המאירי יבי״א – סברת הראב״ד כשיטתו בהשגות כלאים י כז בֶּגֶד צֶמֶר שֶׁאָבַד בּוֹ חוּט שֶׁל פִּשְׁתָּן. אוֹ בֶּגֶד פִּשְׁתָּן שֶׁאָבַד בּוֹ חוּט שֶׁל צֶמֶר. הֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֶנּוּ לְנָכְרִי שֶׁמָּא יִמְכְּרֶנּוּ הַנָּכְרִי לְיִשְׂרָאֵל. וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ מַרְדַּעַת לַחֲמוֹר שֶׁמָּא יִמְצָא אוֹתוֹ אַחֵר וְיִקְרָעֶנּוּ מֵעַל הַמַּרְדַּעַת וְיִלְבָּשֶׁנּוּ שֶׁהֲרֵי אֵין הַכִּלְאַיִם נִכָּר בּוֹ. וְכֵיצַד תַּקָּנַת בֶּגֶד זֶה. צוֹבְעוֹ שֶׁאֵין הַצֶּמֶר וְהַפִּשְׁתִּים עוֹלִים בְּצֶבַע אֶחָד וּמִיָּד הוּא נִכָּר לוֹ וְשׁוֹמְטוֹ. וְאִם לֹא נִכַּר הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁמָּא נִשְׁמַט וְהָלַךְ לוֹ שֶׁהֲרֵי בָּדַק וְלֹא מְצָאוֹ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁכָּל אִסּוּר סְפֵקוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּלְפִיכָךְ הֵקֵלּוּ בְּסָפֵק: וכבר בארנו בביאות אסורות וכו'. א״א אמת הוא זה שכל הספקות אינן של תורה מיהו קי״ל כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא: ומכיון שהראב״ד לשיטתו שספק דאורייתא מותר מהתורה ואסור מדרבנן וקמ״ל התורה שמשום תוספת יוסיף את זמן הספק ולפי״ז גם הרמב״ם אין צורך לתוספת שבת בזמן שהוא יום בודאי אלא בבין השמשות וכדברי הראב״ד וכן הר״ן לעיל תלה זמן התוספת במחלוקת אם ספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא (אז קודם השקיעה) או מדרבנן (אז בתוך זמן בין השמשות).

אמנם הרמב״ן אע״ג דס״ל ס״ד לחומרא הוא רק מדרבנן מ״מ ס״ל שזמן תוספת יוהכ״פ ושבתות וימים טובים הוא ודאי קודם זמן ביה״ש ולא נתנו חכמים זמן לתוספת רק שיוסיף שיעור הנראה לעינים בעוד שהוא יום וצ״ל דס״ל דאף בביה״ש של כינסת שבת חשיב שפיר איקבע איסורא (תערובת 2 ימים חול כלומר שישי ושבת) והוי מהתורה

רוב הפוסקים ס״ל שיש דין תוספת לשבת ויו״ט וצריך להוסיף מחול על הקודש כמה זמן זה? 1. תוס' ביצה ל. – דהא תוספת יוה״כ דאורייתא היא ואכלי ושתו עד חשכה כו'. משמע דיש שיעור לתוספת יוה״כ מדהצריך להפסיק מבעוד יום דהא ודאי לא היו אוכלים ממש עד חשכה דעבדי איסורא מדאורייתא ואעפ״כ קאמר מוטב שיהיו ישראל שוגגין ואל יהיו מזידין ובפי' התוספת לא הוברר השעור ולכך יש ליזהר ולהפסיק מבע״י. : / 2. רא״ש (יומא ח ח) – ותוספת זה לא נתברר שיעורו אלא על כרחך לאו תוספת כל דהו קאמר מדאמרינן במסכת יום טוב בריש פרק המביא (ביצה ל, א) ובשבת פרק שואל (קמח, ב) דהא תוספת דיום הכפורים דאורייתא הוא. והא נשי דידן דאכלו ושתו עד אורתא ולא מחינן בהו. ומסתמא לא היו אוכלות לגמרי עד חשיכה שאינן יכולות לצמצם. אלא פירשו קודם עיצומו של יום וגם מספיקו אלא שבתוספת היו מזלזלות. אלמא לאו בתוספת כל דהו אמרינן אלא שלא נתברר שיעורו וצריך לפרוש קודם בין השמשות מעט. וכן מוצאי יוה״כ אחר צאת הכוכבים צריך להוסיף מעט: ארחות חיים – זמן התוספת קודם ביה״ש מעט, ולא נתנו בו חכמים שיעור, אלא שצריך להוסיף שיעור הנראה לעינים שהוא תוספת, ואפילו ברגע אחד די. וכ״כ תוס' ר״ה ט. , סמ״ג, יראים, תור״י ברכות כז. , מאירי וריטב״א (שבת לד:), רא״ה, ר״ן וכ״פ השו״ע או״ח רסא ב יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש. וזמן תוספת זה הוא מתחילת השקיעה, שאין השמש נראית על הארץ, עד זמן בין השמשות. והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע, רצה לעשותו כולו תוספת, עושה; רצה לעשות ממנו מקצת, עושה, ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש. ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רבעי מיל, שהם מהלך אלף ות״ק אמות, קודם הלילה. / 3. שיטמ״ק בשם ר״י, ר״א מלונדריש – חצי שעה / 4. יראים – משיעור 3/4 מיל לפני השקיעה מתחיל זמן ביה״ש

יבי״א – אזלינן בתר רובא דרבוותא וכל דין תוספת לפני השקיעה היינו כשיטת החולקים על ר, ת וס״ל דמזמן השקיעה מתחיל ביה״ש אבל לדברי ר״ת והרמב״ן והרא״ה והריטב״א והר״ן והמאירי אין דין תוספת שבת אלא לאחר שקיע החמה ואילך והתוספת שלפני השקיעה אינו כלום וכ״פ השו״ע הנ״ל ולדבריהם הא דאמרינן שבת לה:  א״ל רבא לשמעיה דאתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדשימשא אריש דיקלי אתלו שרגא ביום המעונן מאי במתא חזי תרנגולא בדברא עורבי אי נמי אדאני: חומרא יתירה היא וכדברי הרמב״ן ואף השו״ע או״ח רסא ג מי שאינו בקי בשיעור זה, ידליק בעוד שהשמש בראש האילנות. ואם הוא יום המעונן, ידליק כשהתרנגולין יושבים על הקורה מבעוד יום. ואם הוא בשדה שאין שם תרנגולים, ידליק כשהעורבים יושבים מבעוד יום: מ״מ אנן דלא נהגינן כפוסקים הנ״ל(ר״ת ודעמיה) אלא כדברי הסוברים שמשעת השקיעה נחשב לביה״ש, הבו דלא להוסיף עלה להחמיר חומרא על חומרא להצריך זמן מוגבל בתוספת שלפני השקיעה נגד דעת רוב מנין ורוב בנין של הפוסקים הסוברים דסגי בתוספת כל שהיא ובפרט שבימינו שמצויים שעוני יד למכביר ואין לך אדם שאין לו שעה (שעון) ותמיד מדייקים אותם עפ״י הרדיו וכיוצא, לכן די להקדים להדליק כ10 דקות לפני השקיעה

החת״ס או״ח פ כתב שכל מדינותיהם עושים מלאכה בע״ש עד קרוב לשעה או 3/4 שעה קודם צאה״כ כי אנחנו תופסים במוחלט כדברי ר״ת.

פתח הדביר, כה״ח – הנכון להדליק נרות שבת 20 דקות קודם השקיעה יבי״א – וכל רבותינו הספרדים גאוני ארץ ישראל וירושלים לא הזכירו כלל אף ברמז שקיים מנהג בירושלים לקבל השבת 40 דקות לפני השקיעה ואפילו למש״כ הרי״מ טיקוצינסקי זצ״ל שמנהג עתיק בא״י להדליק 40 דקות קודם השקיעה, א. דיבר רק על מנהג האשכנזים ב. אין זה מוכרח שנעשה עפ״י חכם וכמש״כ המחזיק ברכה יו״ד ל שרק המון העם פרשו מספק ולא חלו בהם הוראת חכם. ומי שנהג כן עד עתה הו״ל מנהג בטעות ומדינא א״צ אפילו התרה ועכ״פ נכון לעשות התרה ב3 שיתחרט בפניהם על שלא אמר בלי נדר

ובפרט בימי חנוכה יש לאחר הדלקת נרות בע״ש או כ10 דקות לפני השקיעה ואחריהם הדלקת נרות שבת כדי שנרות החנוכה ימשיכו לדלוק 1/2 שעה אחר צאת הכוכבים בליל שבת ואם ידליקו נרות חנוכה זמן רב לפני השקיעה ויכבו לפני שתסתיים ה1/2 שעה שאחר צאת הכוכבים י״א שיש בזה ספק ברכה לבטלה (דבכה״ג שכלל לא הגיע לזמן השקיעה אמרינן כבתה זקוק לה).

ירא שמים שלא נפקד בזרע של קיימא מאשתו שנים רבות, וכל הטיפול ברופאים לשוא וביקש ממנה להתגרש והיא לא הסכימה עד שנדר בנדר שאם ישא אשה אחרת לאחר גרושיה ויוליד בן ובת ויקיים פו״ר יגרשנה, ויחזור אליה (לאשתו הראשונה) והסכימה לקבל גט. ואחר שנשא אשה שניה וקיים פו״ר, הראשונה תובעת ממנו לקיים נדרו ועי״כ נעשו סכסוכים רבים בינו לבין אשתו השניה, ואין דעתו לגרש השניה, אבל ברצונו להתיר לו את נדרו. נדרים סה. המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו. תניא: המודר הנאה מחבירו - אין מתירין לו [1] אלא בפניו [2]. מנא הני מילי? אמר רב נחמן: דכתיב (שמות ד יט) ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים [המבקשים את נפשך]; [3] אמר לו [4]: במדין נדרת [5] - לך והתר נדרך [6] במדין [7], דכתיב (שמות ב כא) ויואל משה [לשבת את האיש; ויתן את צפרה בתו למשה]; אין 'אלה [קמוצה]’ אלא שבועה, דכתיב (יחזקאל יז יג: ויקח מזרע המלוכה, ויכרת אתו ברית) ויבא אתו באלה [ואת אילי הארץ לקח]. [הגמרא מסבירה באיזו שבועה מדובר ביחזקאל, שמוכיחה שצריך להתיר בפניו: ] (דברי הימים ב לו יג) וגם במלך נבוכד נצר [במקרא שלפנינו: נבוכדנאצר] מרד אשר השביעו באלהים <חיים> [ויקש את ערפו ויאמץ את לבבו משוב אל ה' אלקי ישראל]; מאי מרדותיה? אשכחיה צדקיה לנבוכד נצר דהוה קאכיל ארנבא חיה [8], אמר ליה: אישתבע לי דלא מגלית עילוי ולא תיפוק מילתא! אישתבע. לסוף הוה קא מצטער צדקיהו בגופיה [9]; איתשיל אשבועתיה [10], ואמר; שמע נבוכד נצר דקא מבזין ליה, שלח ואייתי סנהדרין וצדקיהו; אמר להון: חזיתון מאי קא עביד צדקיהו? לאו הכי אישתבע בשמא דשמיא דלא מגלינא! ? אמר ליה: איתשלי אשבועתא. [אמר ליה: מתשלין אשבועתא]? אמרי ליה: אין! אמר להו: בפניו או אפילו שלא בפניו? אמרי ליה: בפניו! אמר להון: ואתון מאי עבדיתון [11]? מאי טעמא לא אמריתון [12] לצדקיהו [13]? מיד (איכה ב י) ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון [העלו עפר על ראשם חגרו שקים הורידו לארץ ראשן בתולת ירושלם] אמר רבי יצחק: ששמטו כרים מתחתיהם.

ר״ן במקום מצוה מתירין לו לכתחילה שלא בפניו.

קושית הריב״ש (קפו) קפ״ו ואשר שאלת אם יש שום דרך למי שנשבע לחברו לתת לו איזה דבר או לפרוע לו המחויב לו לזמן ידוע אם יוכלו להתיר אותו כי הוא אצלך זר ואם יוכל היות בין בפניו בין שלא בפניו אם לא ברצונו: תשובה הא דתניא בנדרים פרק ר' אליעזר (נדרים ס״ה.) המודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ויליף לה מדכתיב ויאמר ה' אל משה במדין וכו' אמר לו הקב״ה למשה במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין דכתיב ויואל משה. ואין אלה אלא לשון שבועה וכו' איכא פלוגתא בירושלמי (שם פ״ה ה״ד) דאיכא מאן דפריש התם טעמא מפני הבושה כלומר שיתבייש ממנו ממה שנדר לו להנאתו ועכשיו מתחרט ומבקש התרה ואיכא מאן דמפרש טעמא מפני החשד כלומר שאם יתירו לו שלא בפניו לא ידע חברו בהתרתו וכשיראה אותו נהנה ממנו יחשדנו בעובר על נדרו ומשמע דאיכא בין הני תרי לישני דללישנא דמפני הבושה כל שאין הנדר לתועלת חברו אלא שנדר בפניו מתירין לו שלא בפניו דהא לא שייך למימר הכא שיתבייש ממנו כיון שאין הנדר לתועלתו ולאידך לישנא דמפני החשד אפילו נדר שהוא שלא להנאת חברו אין מתירין לו אלא בפניו דאיכא חשדא. וכן נמי משמע דלטעמא דמפני הבושה דוקא בפניו אבל שלא בפניו אין מתירין לו ואף אם יודיע ההתר לחברו דהא אכתי איתיה לטעמא דמפני הבושה אבל לטעמא דמפני החשד כל שיודיעוהו די בכך ומתירין לו ולכולי עלמא כל שאין הנדר להנאת חברו אלא בפניו לבד מתירין לו שלא בפניו ויודיעו לו ההתר דאי מפני הבושה הא ליכא דאין נדר זה להנאתו ואי משום חשדא ליכא שהרי הודיעוהו וכן נמי בפניו מתירין לו אפילו בעל כרחו שכיון שאין הנדר להנאתו אין אנו צריכין לדעתו ואין כאן לא משום בושה ולא משום חשד שהרי בפניו הוא ואין אנו צריכין להסכמתו אבל כל שנדר להנאתו ודאי אין מתירין לו אלא מדעתו ומרצונו ואפילו ידענו שהוא מתרצה צריך שיהיה ההתר בפניו מפני הבושה וכל שאינו מתרצה אין מתירין לו אפילו למאן דאמר מפני החשד ואין די בשיודיעו לו ההתר. וכן נראה ממאי דא״ל הקב״ה למשה במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין ולא הספיק לו בשיתיר במקומו ויודיע ליתרו ההתר אלא הלך שם ושאל רשות מיתרו ונתן לו כדכתיב אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים ויאמר יתרו למשה לך לשלום וכן הסכימו כל הראשונים והאחרונים ז״ל אלא שדעת ר״ת ז״ל שאם עברו והתירו שלא מדעתו מותר אלא לכתחלה אין מתירין לו מהנהו טעמי דפרישו בירושלמי וראיה לדבריו מדאמרינן בפרק השולח (גיטין לה:) וליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה ואי דיעבד נמי לא מהני כי אזלה לגבי חכם מאי הוי דהא נדר אלמנה להנאת יתומים הוא אלא ש״מ דאפי' להנאת חברו כל שהתירוהו מותר / אבל דעת הראב״ד ז״ל דכל נשבע לתועלת אין מתירין לו אלא מדעתו ואפי' התירוהו בדיעב' אינו מותר וראיתו מדכתי' גבי צדקיהו (יחזקאל י״ז.) אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפיר אע״פ שהתירו לו סנהדרין שבועתו לפי שהיתה שבועתו לתועלת נבוכדנצר ואם איתא דאם התירוהו מותר הרי לא בזה ולא הפר אלא סנהדרין פשעו בדבר כשהתירוהו וההיא דפ' השולח אפשר לדחותה דהכי פרכינן כיון דאין צריך לפרוט את הנדר ליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ותעלים לו שנדרה ליתומים ויתיר לה והיא תטעה ותהיה סבורה שהיא מותרת.

ומורי החכם הגדול הרב רבי חסדאי קרשקש ז״ל בפסקיו בגיטין הכריע כדברי רבינו תם ז״ל דאם התירוהו מותר שהרי צדקיהו צדיק גמור היה כדאמרי' בפרק חלק (סנהדרין ק״ג.) בקש הקב״ה להחזיר את העולם לתהו ובהו מפני דורו של צדקיהו נסתכל בצדקיהו נתקררה דעתו ומאי דכתיב ויעש הרע בעיני ה' היינו שהיה לו למחות ולא מיחה וא״כ איך יעבור על השבועה במזיד ולמה רצה שיתירוהו הואיל והוא ידע שאם התירוהו אינו מותר ומאי דקאמר עליה קרא אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר משום דלגבי א״י חלול השם יש בדבר וגם מפני אימתו עשו סנהדרין שלא כדין שהתירוהו שלא מדעתו של נבוכדנצר

ואף בתוס' כתבו דמפני שראו שצדקיהו מצטער בכך ומתבטל ממלאכת שמים עשו עול ומצאו להתירו מפני אימתו שהיה מלך ושלא כהוגן עשו וזהו שלא מצאו תשובה כשאמר להם נבוכדנצר אתון אמאי עבדיתון הכי מיד ישבו לארץ ידמו. וא״כ עלה בידנו שכל שנשבע לתועלת חבירו אין מתירין אותו לכתחלה בשום צד שלא מדעתו של חבירו וכל ב״ד שנזקק לכך ראו להוכיחו וליסרו שנותן דמי מלחמה בשלום אבל אם התירוהו מותר כדברי ר״ת ז״ל והוא שפרט את הנדר וידע החכם שלתועלת חברו נעשה

ואם העלים מן החכם אין התירו התר דהא קיי״ל צריך לפרוט את הנדר דהא רב הונא ורב פפא סבירא להו הכי (בגיטין ל״ה:) והוה ליה רב נחמן יחיד ובהא אפי' בדיעבד לא מהני כל זה כתב מורי הרב הנזכר ז״ל.

והתוס' ז״ל שכתבו דאפילו נדר לתועלת חבירו מתירין לכתחלה לדבר מצוה. היא קולא יתירה ולא הסכימו בה כל האחרונים ז״ל ונראה לי סתירה לדברי התוס' שהרי אין לך מצוה גדולה מהליכת משה למצרים בשליחות הש״י להוציא ישראל מתחת סבלות מצרים ואע״פ כן הוצרך לשאול רשות מיתרו ולא הותר שלא ברצונו וכן הרשב״א ז״ל כת' בגיטין בשם ר״ת ז״ל דדוקא בנודר מחמת טובה שעשה לו חבירו כמשה רבינו ע״ה עם יתרו שמחמת השבועה נתן לו בתו וצדקיה עם נבוכדנצר שהיה מסור בידו להריגה ומחמת השבועה הצילו אבל בזולת זה מתירין לכתחלה שלא מדעתו והביא קצת ראיה מההיא דפרק ואלו נאמרין (סוטה ל״ו:) דאמר לו פרעה ליוסף אתשיל אשבועתך ואמאי לא אהדר ליה אין מתירין אלא בפניו ויעקב אבינו כבר מת אלא שמע מינה כיון שלא קבל טובה מפני שבועה זו מתירין שלא בפניו. ולי נראה שאינו ראיה כלל דהיינו מאי דאהדר ליה יוסף לפרעה ואתשיל נמי אדידך אע״ג דלא ניחא לך כלומ' כמו שאיני יכול לישאל על מה שנשבעתי לך שלא ברצונך כיון שהוא לתועלתך כן על שבועה שנשבעתי לתועלת אבי כיון שמת ואיננו שיסכים בדבר.

עוד הביאו ראיה לסברת ר״ת ז״ל מדמוכח רבי יהודה (גיטין מ״ו.) דנדר שידעו בו רבים אין לו הפרה מדכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם וגו' ואי אמרת דבכל ענין אמרו אין מתירין אלא בפניו מאי מוכח מהתם דלמא התם טעמא דלא ניחא להו לגבעונים. וגם זה יש לדחות דגבעונים כיון דאמרו מארץ רחוקה באנו ורמו את ישראל היו מתירין שלא ברצונם מפני שהם עשו שלא כהוגן ומהא מוכח שפיר דמשום הכי לא הרגום משום דנדר שידעו בו רבים אין לו הפרה ורבנן סבירא להו דכיון דאמרי מארץ רחוקה באנו לא חיילא עלייהו שבועה כלל אלא שמפני חלול השם לא הרגום. ובזה נדחית הראיה שהבואו התוס' מדר' יהודה דלדבר מצוה מתירין לכתחלה אע״פ שהיא לתועלת חברו ומשום הכי מוכח רבי יהודה דאי לאו מפני שידעו בו רבים היו מתירין השבועה והורגים אותם שהריגת הגבעונים מצוה לפי דעתם משא״כ דעת הרמב״ן ז״ל שכיון שעשו תשובה מקבלין אותם כדאיתא בספרי זהו מה שנראה לי בשאלותיך וחתמתי שמי אני יצחק בר ששת זלה״ה: יבי״א מתרץ את קושית האחרונים על התוס' ממשה שביטל הנדר בפני יתרו אע״ג שזה היה למטרת מצוה להוציא את ישראל ממצרים: ! ? הרבה שלוחים למקום ואפשר ע״י אחרים. ואף שאמרו בשמות רבה ג ג אמר לו הקב״ה למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם! ? , י״ל הרבה ריוח והצלה לפניו, והקב״ה בעצמו יגאלם. ידע הקב״ה שיתרו ימחול לו על השבועה, והיכא דאפשר שיהיה מדעתו עדיף טפי.

כמו מי פסק השו״ע? שו״ע יו״ד רכח כ מהני בדיעבד וי״א דלא מהני. וכיון דהלכה כסתם לדבר מצוה מותר לכתחילה שלא בפניו. וכן פסק הרמ״א שם.

יבי״א – ואף שהט״ז פליג כאן בנידון דידן שלא היתה נדר ושבועה מהתורה שכך אמר לה, אני נודר שאם אקיים פו״ר מהשניה אחזור אליך לאחר שאגרשנה. [אין כאן דבר שאסר על עצמו אלא שעבוד הגוף שאינו אלא בשבועה] נדר דבר שלא בידו שאין בידו לגרשה בע״כ גם בית הדין לא יסכים, נמצא שנדרו לראשונה היה פטומי מילי בעלמא. כאן בנידון דידן הטובה שהיא עשתה זה שהסכימה לקבל גט, זו לא כזה טובה כיון שיכול היה להוכיח כדבריו שאינה בת בנים ולכפותה לגרש או לקבל היתר נישואין. (שהשואל ספרדי ). יש כאן דבר מצוה לא לגרש שבכך יכול להשפיע טפי על הילדים מהשניה לחנכם לתורה ומצוות והרבה הפוסקים סוברים כתוס' תוס' נדרים סה. , רשב״א, מאירי, ר״ן. יש כאן נדרי אונסין להפיק רצון אשתו שתסכים לקבל גט וכ״כ באר המים באשה שנשבעה לבעלה סמוך לפטירתו לפי בקשתו שלא תנשא לאחר לעולם, דחשיב כנדרי אונסין.

יהודי חולה מאושפז בבית חולים מסרב לאכול בכשרות רבנות הראשית כי אמר שקיבל עליו לאכול רק בהשגחת בד״ץ העדה החרדית ואיננו מוכן לעשות התרה על מנהגו הטוב שקבל עליו ברצון. שו״ע יו״ד ריד א [ והרמ״א לא חלק] מי שרגיל להתענות תעניות שבין ראש השנה ליום הכיפורים, וכן מי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר״ח אב או מי״ז בתמוז עד אחר ט' באב ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא, צריך שיתירו לו 3 ואם בשעה שהתחיל לנהוג כן היה דעתו לנהוג כך לעולם, ונהג כן אפילו פעם 1( ולא אמר בלי נדר), צריך התרה, ויפתח בחרטה שהוא מתחרט על שנהג כך לשם נדר.

רמ״א או״ח תקסח ב תעניות בה״ב או תעניות עשי״ת שאירע בהם ברית מילה מצוה לאכול בסעודת מילה וא״צ התרה, כי לא נהגו להתענות בכה״ג.

לכאורה יש כאן סתירה! ?

ש״ך – חולה זה דבר שלא אסיק אדעתיה לכן צריך התרה אבל מילה וכיו' מתחילה לא נהגו להתענות בכה״ג. / דגול מרבבה, חת״ס, שואל ומשיב, שבט הלוי [ וכ״כ בית לוי לגבי קטניות בפסח בשנת בצרות להסתמך על הדגול מרבבה]– ברית מילה וכן מי שאירע לו מיחוש ארעי וכדו' שרצונו לזור אח״כ למנהגו, בכה״ג א״צ התראה, אבל חולה שרצונו לחזור עכשיו לגמרי ממנהגו לעולם בזה צריך התראה.

יבי״א – לפי התירוץ הזה מסתדרים דברי המג״א תקפא סקי״ב שבתעניות האלו שבין ר״ה ליוהכ״פ במקום שיש קצת חולי יש להקל, וא״צ התראה.

לפי עקרון זה מסתדרים גם דברי השו״ע או״ח קסח ה אם בעה״ב נזהר מפת גוים, וישראל המיסב עמו על השולחן אינו נזהר מפת גוים, כיון שהמצוה על בעל הבית לבצוע, יבצע מהפת היפה של גוים, וכיון שהותר לו לבצוע ממנו הותר כבר לכל הסעודה.

ואע״פ שיש אחרונים החולקים על הדגול מרבבה, ספיקא דרבנן לקולא.

ולרווחא דמילתא יש לצרף את דברי השו״ע יו״ד ריא א האומר נדר שאני רוצה לנדור לא יהא נדר, ונדר, אינו נדר.

ומי שהתנה ואמר שכל הנדרים שידור במשך השנה יהיו בטלים, ונדר בתוך הזמן, ולא נזכר לתנאו בשעת נדרו, התנאי קיים והנדר בטל. וכן פסק מרן באבקת רוכל קעו הלכה למעשה דמהני מסירת מודעה דערב ראש השנה לביטול נזירות שמשוון, שלא יחול עליו נזירות שמשון כלל. ואין לחוש לסברת היש אומרים ריא ב.

לפי זה כיון שהמנהג פשוט בכל ישראל שעושים התרת נדרים בערב ראש השנה ומתנים, שכל מנהגי מצוה לא יחשבו כנדרי מצוה. הלכך מי שקבל עליו לנהוג כמנהג מסויים אין עליו תורת נדר, וא״צ התרה כלל וכ״כ שלמת חיים שהעושה מצוה 3 פעמים סתם, י״ל כיון שמסר מודעה בהתרת נדרים של ערב ראש השנה, שלא יחשב לו נדר, אמרינן אדעתא דתנאה עשה, ולא יהיה ע״ז שום חשש איסור נדר.

ומעתה בנידון דידן כיון שהאיש החולה מקוה שיחזור לבריאותו ולהמשיך במנהגו הטוב לאכול רק מהשגחת הבד״ץ, א״צ התרה למנהגו הראשון, ויוכל לאכול מן המאכלים שמגישים לפניו ממטבח בית החולים, שנמצאים בהשגחת הרבנות הראשית.

איש 1 שנהג זה כמה שנים להתענות ביום ערב ראש השנה ולרגלי חולשתו הוא נאלץ להפסיק ורוצה לעשות התרה על מנהגו האם יכול לעשות התרה לפני ערב ר״ה או צריך לחכות עד יום ערב ר״ה כדי שיוחל הנדר גם השנה כמו שאמר לו ת״ח 1 (וה״ה לתענית יום פטירת אב ואם או ערב ר״ח אם צריך להמתין מלעשות התרה עד אותו יום או לא?) נדרים צ: - ב משנה אמרה אשה לבעלה "קונם שאיני נהנה (נהנית) לאבא ולאביך (מאבא ומאביך) אם עושה אני על פיך (לצורכך) ", או "שאיני נהנית לך אם עושה אני על פי (לצורך) אבא שלי ועל פי אביך" — הרי זה יפר את הנדר. ג גמרא תניא [שנויה ברייתא]: נדרה אשה "שאיני נהנית לאבא ולאביך אם אני עושה לפיך", ר' נתן אומר: לא יפר, ותעשה לפיו (שהרי היא חייבת בכך מכוח נישואיה) ותיאסר בהם, שאינו יכול להפר נדר שלא חל עדיין ותלוי בתנאי מסויים. וחכמים אומרים: אף במקרה זה יפר. אמרה "נטולה (אסורה) אני מן היהודים אם אני משמשתך", ר' נתן אומר: לא יפר, ותשמש אותו ותהא נטולה מן היהודים. וחכמים אומרים: יפר.

ד מסופר: ההוא גברא דאיתסר הנייתא דעלמא עליה [אדם אחד נדר שנאסרת הנאת העולם עליו] אי נסיב איתתא [אם הוא נושא אשה] כי לא תנינא הילכתא [כאשר, כל עוד אינו שונה הלכות]. רהיט בגפא ותובליא [היה רץ בסולם ובחבל] ולא אמצי למיתנא [יכול היה לשנות]. כלומר, בלשון ציורית — שהתאמץ בכל כוחו ולא עלה בידו ללמוד. אתא [בא] רב אחא בר רב הונא ושבשיה [והטעה אותו] ואינסיב איתתא [ונשא אשה], צ׳ א ושרקיה טינא [ומרח אותו רב אחא בר רב הונא בטיט]. שכיון שנאסר בהנאת העולם אסור היה לו ללבוש בגדים, וכדי שלא יהיה ערום כיסהו בטיט, ואתייה לקמיה [והביא אותו לפני] רב חסדא שיתיר לו את נדרו. אמר רבא: מאן חכים למיעבד כי הא מילתא [מי חכם לעשות דבר כמו זה] אי לאו [אם לא] רב אחא בר רב הונא, דגברא רבה [שאדם גדול] הוא. ר״ן ולענין הלכה קיי״ל כרבנן דפליגי עליה דרבי נתן ואמרי דבעל מפר אע״פ שלא חל הנדר חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דר' עקיבא דאמר (לעיל נדרים פט.) דאשת איש שאמרה הריני נזירה לכשאתגרש ונתגרשה דיפר על כרחיך הכי סבירא ליה דבעל מפר אע״פ שלא חל הנדר ועוד דסוגיין בריש פרקין בענין אם ארחץ אם לא ארחץ כרבנן שייכא וכדכתיבנא עלה דההיא ואע״ג דאמר רבא מאן חכים למעבד כי הא אי לאו רב אחא אלמא קלסיה משום דעבד כרבי נתן וכיון דקלסיה שמע מינה הילכתא כותיה לאו ראיה היא דמשום דאפיק נפשיה מפלוגתא הוא דקלסיה וכדכתיבנא לעיל וליכא למדחי כל הני ראיות משום הא דקלסיה רבא דאיכא למדחייה וכדכתיבנא הילכך נקטינן דבעל מפר אע״פ שלא חל הנדר וכן דעת הרמב״ן ז״ל: מיהו ה״מ בשתלתה נדרה בדבר שהיא עשויה לעבור על תנאה דומיא דאם עושה אני על פי אבא ועל פי אביך דכיון שהיא מצטערת אם לא תעשה לפיהן כאילו עשתה דמי אבל תלתה תנאה בדבר שאינה עשויה לעבור עליו אינו מפר אלא אם כן חל הנדר והיינו דאמרינן בריש פרקין למה לה הפרה לא תרחץ ולא ליתסרון פירות עולם עלה וכדכתיבנא עלה דההיא בס״ד ולענין שאלה קיימא לן כרב פפי דאמר מחלוקת בהפרה אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר אא״כ חל הנדר והכי פסקי רבוואתא זכרונם לברכה כוותיה לחומרא

ואיכא מ״ד דאפי' הכי האומר קונם עלי דבר פלוני לאחר שלשים יום חל הנדר מיקרי וחכם מתיר דלא פליגי ר' נתן ורבנן אלא בתולה נדרו באם שאפשר שלא יחול הנדר לעולם אבל תולה נדרו בימים כיון שסוף איסורו לחול אע״פ שלא חל עדיין חכם מתיר / ואיכא מ״ד דאפילו בכה״ג כיון שמכל מקום עדיין אינו נאסר אין חכם מתיר וסברא קמא תריצא לי טפי: שו״ת הר״ן נא נ״א עוד כתבת מעשה היה בעיר הזאת באיש אחד שנתקוטט עם אשתו ביום השישי בבוקר ומתוך כך נשבע שלא יהא שבת הבאה תוך עיר פירפיניוא״ן ובערב יום הששי סמוך לתחלת שקיעת החמה נתחרט על שבועתו ובא לישאל עליה יש מי שבא להתיר נדרו ואומר אחר שלא יוכל לקיים שבועתו אלא א״כ יצא קודם השבת מתוך עיר פירפינייא״ן ועיבורה כדי שבשעה שיקדש היום בעיר לא יהא בעיר א״כ יש לומר דבכלל השבועה שיצא קודם השבת ואיכא למימר דקודם השבת חלה השבועה ואומדנא דמוכח הוא ויכול חכם להתירה ביום הששי קודם השבת כ״ש אם יהיה ערב כל כך שלא יהא שהות ביום לצאת מתוך עבורה של עיר קודם שיתקדש היום דא״כ הוא שפיר מצי חכם להתירה קודם שיקדש היום וחל הנדר וחלה השבועה קרינא ביה ואפי' לא חל עדיין מוטב שנתיר לו ואל יבא לידי איסור בל יחל כמו שאמרו המפרשים גבי הנשבע שלא ישחק בקוביא שאע״פ שאין לנו להתיר נדרו משום דעבירה הוא כדמוכח בירושלמי גבי ההוא גברא דמשתבע דלא מרווח לקוביוסטא ולא רצה להתירו מפני שאינו רשאי החכם להתירו אעפ״כ כתבו שאם ברור לנו שלא ישמור שבועתו טוב לנו להתיר לו ולא יעבור על שבועתו ואמר דהכי נמי מוכח בגמרא בריש פרק ואלו מותרין (דף טו) דאמרינן ואי לא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה עד דעבר איסור בל יחל. ולפי שאין לראיה זו ענין כלל לנדון שלפנינו איני מאריך בה: / עוד כתב שמה שאמר המתיר דאע״פ שלא חל מצי מתיר בערב יום אם אין לו שהות ביום לצאת מן העיר קודם השבת ומוטב שיתיר לו משיבא הנודר לידי איסור בל יחל כדעת מי שמתיר להתיר שבועת הקוביא כשברור לנו שיעבור על שבועתו, אינו דומה דהתם שאני דלדעת מי שמתיר להתיר שבועת שחוק סבירא ליה דמדינא חכם מתיר אותו אלא משום גדר נגעו בה שלא יפרצו בו והגודרים עצמם ישארו בתקונן ולפיכך כשאנו רואים כשיצרו תקפו ויעבור על שבועתו טוב לו שיעבור על איסור קל והוא השחוק משיעבור על שבועה שהוא איסור חמור אבל הכא מדינא אין חכם מחיר. עד שיחול הנדר דאם התירו אינו מותר וכל זמן דאיהו לא מצי מחיל אין אחרים מוחלין לו שלא נתנה תורה רשות לאחרים להתיר אלא בענין זה. תשובה תחלת כל דבר אני כותב דעתי אם חכם יכול להתיר עד שלא חל כדי שלא יכשל הנודר בנדרו ואח״כ אחזור לנדון שלפנינו ואומר אני שצדקו דברי החולק (א) שאין לחכם להתיר נדר שלא חל מפני חשש מכשול הנודר ולא כל הימנו ואיני רואה בראיות המתיר בזה סמך כלל. שמה שהביא ראיה שהתירו קצת המפרשים גבי (ב) נשבע שלא ישחוק בקוביא אע״פ שאין לנו להתיר נדרו משום דעבירה היא וכדמוכח בירושלמי ואעפ״כ כתבו שאם ברור לנו שלא ישמור שבועתו טוב לנו להתיר לו ולא יעבור על שבועתו. אי מהא לא איריא ואין הנדון דומה לראיה כלל דהתם היינו טעמא לפי שאין לחכם להתיר הנדר לדבר עבירה ומשחק בקוביא עבירה היא בידו ולפיכך כל שהוא ברור לנו שלא ישמור שבועתו אין היתר זה לדבר עבירה אלא. לדבר מצוה כדי שלא יעבור על שבועתו אבל כאן שלא נתנה תורה רשות להתיר אלא א״כ חל הנדר מאן אמר ליה שבשביל מכשול הנידר יהיה רשאי להתירו ושאם התירו יהא מותר.

ועכשיו אני חוזר לנדון שלפנינו, ויראה לי (ג) דבכי ה״ג חל הנדר מיקרי ורשאי חכם להתיר לפי שדעתי נוטה לדברי האומרים דכי אמרינן דאין חכם מתיר אלא א״כ חל הנדר ה״מ בתולה נדרו באם דפלוגתייהו דר' נתן ורבנן בסוף נדרים בקונם שאיני נהנית לך אם אני עושה ע״פ רבא וע״פ אביך וכן נמי קונם שאיני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו וכל מאי דשקלינן וטרינן בענין חל הנדר בסוף נדרים כה״ג הוא דלא מיקרי חל הנדר שאין חכם מתיר אבל תולה נדרו בימים אע״פ שעדיין לא הגיע זמן נדרו אפילו הכי חל הנדר מיקרי דנדרא מיהא השתא חייל אלא שהוא מחוסר זמן (ד) ואע״פ שהרמב״ם ז״ל כתב בפרק י״א מהלכות שבועות דאפילו תולה נדרו בימים כל שלא הגיע זמן לא מיקרי חל הנדר אין דבריו נראין דאי איתא אי אפשר דלא משתמיט תנא למנקט דאין חכם מתיר אפילו בכי האי גוונא דהוי רבותא טפי ומיהו אפי' לדברי הרמב״ם ז״ל אפשר לומר דבנדון זה חל הנדר מיקרי לפי שכיון שנשבע שלא יהא שבת הבאה תוך עיר פירפינייא״ן יש בכלל שבועתו שיצא משם קודם השבת

וכדברי הר״ן כתבו התשב״ץ קח, והארחות חיים- ומי שנדר להתענות בה״ב אחר חצי שנה או אחר תקופה, יכולין להתיר לו הנדר קודם שיחול, הואיל ואתי הוא מימלא. / רשב״ץ ג קפב בענין נידוי יהודה ב2 עולמות, שהיה צריך הפרה, כדאמרינן במכות יא: אמר רב יהודה אמר רב: נידוי, גם אם נעשה על תנאי — צריך הפרה, ולמרות שמתקיים התנאי. מנלן [מנין לנו] כן? מיהודה, דכתיב [שנאמר] כאשר ביקש מיעקב אביו לקחת אתו את בנימין למצרים: "אם לא הביאתיו אליך… וחטאתי לך כל הימים" (בראשית מג, ט), כלומר אהיה כל הזמן בנידוי, כחוטא. ואמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] בברכת משה לשבטים: "יחי ראובן ואל ימת" (דברים לג, ו) וסמוך לו "וזאת ליהודה" (דברים לג, ז)? מדוע נקשרה ברכת יהודה לברכת ראובן? כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, עצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון כשהן נפרדות זו מזו, מפני נידוי זה שנידה עצמו ולא הותר לו, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים מה' אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה על חטאו בבלהה — יהודה, שכיון שהודה יהודה על חטאו בתמר — שמע ראובן והודה אף הוא, ולכן "וזאת ליהודה… שמע ה' קול יהודה" (דברים לג, ז). מסופר, עאל איבריה לשפא [נכנסו איבריו למקומם] ולא היו מגולגלים יותר, אך עדיין לא הוה קא מעיילי ליה למתיבתא דרקיע [היו מכניסים אותו לישיבה של מעלה] ולכן הוסיף משה וביקש עליו "ואל עמו תביאנו" (דברים לג, ז), שיהא עם שאר הצדיקים. ועדיין לא הוה קא ידע למישקל ומיטרח בשמעתא בהדי רבנן [היה יודע לשאת ולתת בהלכה יחד עם חכמים] בישיבה של מעלה, על כן הוסיף וביקש משה "ידיו רב לו" (דברים לג, ז). ועדיין לא הוה ידע לפרוקי קושיא [היה יודע לתרץ קושיות] שהקשו עליו, ועל כך התפלל משה "ועזר מצריו תהיה" (דברים לג, ז). מדוע יעקב לא התיר את הנידוי על יהודה? רשב״ץ – הטעם שלא התירו לו את הנידוי שכיון שנידה עצמו ב2 עולמות א״כ = 2 נידויים היו, 1 בעוה״ז ואותו התירו, ו1 לעוה״ב ולא היו יכולין להתירו עד שיחול, ובא משה רבינו ע״ה והתפלל עליו.

יבי״א – משמע מדבריו שאף בנדר התלוי בזמן א״א להתירו עד שיחול, שהרי נדויו לעוה״ב נמי הוי כנדר התלוי בזמן, ואעפ״כ לא היו יכולין להתיר נדרו! ! (דלא כר״ן)

רבינו ירוחם – המנדה את עצמו בעוה״ז ובעוה״ב אין לו הפרה וראיה מיהודה שנידה את עצמו לעוה״ב ולא התירו יעקב וביאר הרשב״ץ (ב עב) – אין הפרתינו מעלה ומורדת לעוה״ב שאינו שלנו היום עד שימות המנודה ההוא, ויתפללו עליו הראויים שתקובל תפלתם בענין זה. ולכאורה זה סותר לרשב״ץ א קנה שנראה לו כדברי המקלים! ? יבי״א – מתורצת הסתירה בדברי הרשב״ץ דהכא ביהודה שאני כין שעולם הבא אינו שלנו היום אבל לעולם בדבר התלוי בזמן כבר עכשיו יכול להתיר דזמן בא מימלא! רמב״ם תלמוד תורה ז יא נִדּוּי עַל תְּנַאי אֲפִלּוּ עַל פִּי עַצְמוֹ צָרִיךְ הֲפָרָה. ת ַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּדָּה עַצְמוֹ וַאֲפִלּוּ נִדָּה עַצְמוֹ עַל דַּעַת פְּלוֹנִי וַאֲפִלּוּ עַל דָּבָר שֶׁחַיָּב עָלָיו נִדּוּי הֲרֵי זֶה מֵפֵר לְעַצְמוֹ: ראב״ד תלמיד חכם שנידה עצמו וכו'. א״א זה אינו מחוור אם כן יהודה למה לא התיר לעצמו ועל כ״ז קשה לי יעקב למה לא התירו כסף משנה תלמוד תורה ז יא כתב הראב״ד ת״ח שנידה עצמו א״א זה אינו מחוור וכו' יעקב למה לא התירו עכ״ל ומה שהקשה יהודה למה לא התיר לעצמו י״ל דע״כ לא אמר רבינו אלא כשנידה עצמו סתם לא כשנידה עצמו לעשות דבר פלוני לפלוני כההיא דיהודה דההיא אין מתירין לו אלא מדעת אותו פלוני וצריך התרת חכם כמו בשאר כל אדם: ומ״ש ועל כל זה ק״ל למה לא התירו יעקב. י״ל שמאחר שקיים מה שנדר שהעלה עמו את בנימין והציגו לפני יעקב כמו שכתב רבינו בחיי היה סבור שלא היה צריך התרה: יבי״א – תירוץ זה שסבור שלא היה צריך התרה כבר כתב הרשב״א ג שכו ומשמע שכן היה מועיל לו התרה אע״ג דעדיין לא הגיע זמן עולם הבא ואף שהרשב״א סובר שגם נדר התלוי בזמן אין מתירין לו עד שיחול (כמ״ש הרשב״ץ א קנה בשמו). והיינו משום דס״ל שהואיל וחל נדרו בעוה״ז מקרי חל הנדר ואפשר להתירו גם לעולם הבא

ומ״מ מוכח מהרשב״א שכיון שחל הנדר במקצת, אפשר להתירו ולכן שפיר שייך היה להתיר הניודוי ב2 עולמות.

וכן מבואר במרדכי ב״מ פרק האומנין שנד הנודר ואומר שאם ישאל על נדרו יהא בנדוי בעולם הזה ועולם הבא שמעתי ממוה״ר רבינו פרץ שאמר של עולם הבא אין לו התרה וי״א שטעמו דרבינו פרץ משום דאכתי לא חל הנדר / מרדכי – ומיהו אינו נראה לי שהרי מיד שחל הנידוי חל מעתה ולעולמי עולמים וא״כ מעתה הוא חל ודעתי נוטה דה״ט (של רבינו פרץ) שנכנס בנדויו של מקום ותלוי היתרו במקום ברוך הוא. שוע יו״ד רכח מה המנדה עצמו בעולם הבא אם יעשה כך יש מי שאומר שיש לו התרה ויש מי שאומר שאין לו התרה לכן יש ליזהר מלנדות עצמו בעולם הבא על שום דבר: הגה: ואם כבר נדר כך אין להתירו אלא במקום מצוה כדין נדר שהודר על דעת רבים (מהר״ם מפדואה סי' י'). וכן נדר שנדר בשעת צרה אין להתיר אלא לצורך מצוה או לצורך גדול כמו נדר על דעת רבים (ב״ז סימן רע״ז ותשובת מהרי״ל סי' רי״ג) ומיהו אם התירו בדיעבד מותר (ד״ע) כמו שנתבאר בנדר שעל דעת רבים. וכ״כ הרדב״ז רעז (שברגע שנכנס קצת מזמן הנדר יכול להתיר על כל הנדר) מי שנדר להתענות כל יום ב״ה במשך שנה 1 ראה למי שכתב שיכולין להתיר קודם שיחול משום שתלוי בזמן ומימלא קאתי ואפשר שעל זה סמכו העולם להתיר נדרים כאלו אע״פ שעדיין לא חלו אבל נ״ל שאין הוראה זו נכונה ואין ראוי לסמוך עליה שהרי כתב הרמב״ם שבועות ו טו  [יד] נשבע שלא ידבר עם פלוני, ונשבע אחר כך שאם יישאל על שבועה זו ויתירה, יהיה אסור לשתות יין לעולם, וניחם--הרי זה נשאל על השבועה הראשונה, ומתירה; ואחר כך יישאל על השנייה, שאין מתירין נדר או שבועה שעדיין לא חלו.  לפיכך אם היה עומד בניסן, ונשבע שלא יאכל בשר שלושים יום מראש חדש אייר, וניחם--אינו נשאל, עד שייכנס אייר. רדב״ז – לכן בנידון דידן נמי אין מתירין לו עד שיכנס יום הראשון של שנה שנדר!

היבי״א מעיר על דברי הרדב״ז שכתב שפשוט לו כדברי הרמב״ם שלא מתירים הנדר עד שיחול מיהא קצתו ולכאורה קשה עליו שהרי הרבה ראשונים ס״ל שבנדר התלוי בזמן אפשר להתירו קודם שיחול דזמן אתי מימלא ונחשב כחל הלא הם: הר״ן, ריטב״א בשם רבו, ארחות חיים, מהר״ם מרוטנבורג, רשב״ץ, ריב״ם ומ״מ הואיל ומצאנו לעומת דעת: הרמב״ם, הראב״ד, והרשב״א להחמיר וכן נראה מדברי רבינו ירוחם בשם רבינו יונה פסקינן להחמיר בשל תורה וכ״פ השו״ע יו״ד רכח יז אין מתירין הנדר עד שיחול כיצד הרי שנשבע שלא יאכל בשר ל' יום מראש חדש אייר וניחם אינו נשאל עד שיכנס אייר ואפילו במקום שיש לחוש למכשול הנודר אין מתירין לו עד שיחול (וכ״ש נודר על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול) (חא״ו ני״ד). והוא הדין למנדה עצמו על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול הנידוי אבל בהפרת הבעל וכן בהתרת חרמי ציבור אינו צריך שיחול הנדר (תשובת רשב״א וריב״ש. ועיין לקמן סי' רל״ד סכ״ח):

יבי״א – וא״כ נראה דבמנהג מצוה שחשוב כנדר מדרבנן אפשר להקל דאמרינן ספקא דרבנן לקולא כדמוכח ברשב״א במיוחסות רעא שמתחילה היה סבור להקל ומ״מ לבסוף חשש שמא הלכה כרב חסדא ולכן כתב 'ובשל תורה ספקו לחומרא' וא״כ במילתא דרבנן נראה שמודה להקל! וכן נראה בשו״ת בית יהודה עייאש ב1 שנהג להתענות בכל ערב ראש חודש ופעם 1 היה חולה בסוף החודש (יום לפני ערב ראש חודש) ונשאל על מנהגו וכתב חכם 1 שמוכח בנדרים טו. ובשו״ע יו״ד ריד (שאין נדר זה אלא מדרבנן) דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בהם. הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר״ח אב או מי״ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא -- צריך ג' שיתירו לו.     אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפילו פעם אחת -- צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם. אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים לא הוי כאילו קבלום בנדר. / ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור אין מתירין לו אפי' כעין התרת נדרים דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם. (והמנהג כסברא הראשונה):

יבי״א – לכן אין לנו לעשות דיחוקים כ״כ בכדי להחמיר באיסור דרבנן ומכ״ש שכך כתב השו״ע בסוגיא בדוכתא (בהלכות נידוי) ואיסור כזה שמחמת מנהג בעלמא קיל טפי מנדוי (שיש לו עיקר מהתורה)

[אמנם עצם האיסור לא להתיר נדר קודם שחל תלוי במחלוקת: כתב גינת ורדים שהוא מדרבנן אלא שערך השולחן הוכיח מדברי הרשב״א במיוחסות רעא ומהר״ן בתשובה נא שזה מדאורייתא]

מאחר שכבר חל הנדר בערבי ר״ה שעברו עליו בתענית ומימלא חל החיוב להתענות בער״ה דהשתא וכדברי הבית יהודה (שהובא לעיל) ב צז כדמובן מדברי הרא״ש נדרים צ. אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר כלום אא״כ חל נדר דכתיב (במדבר ל, ג) לא יחל דברו רא״ש שנאמר לא יחל דברו. וסמיך ליה ככל היוצא מפיו יעשה אחר שחל הנדר ובא לידי עשייה אז אמרינן הוא אינו מוחל אבל אחרים. / יבי״א – מכאן אין ראיה שאפשר לדחות שמ״ש 'ובא לידי עשייה' היינו שבאותו זמן צריך לעשות ולקיים נדרו ולא מעניין מה שהיה כבר! !

היבי״א דן בדרי הבא״ח רב פעלים ב יו״ד כג וכ״כ בבא״ח צו כ - שסמך על טעם הראשון שבדבר של מנהג אפשר להתיר קודם שיחול ולכן הורה בעיר שנהגו הנשים לשבת 40 יום לזכר ו80 לנקבה ונתחרטו שכל אשה תוכל מיד להתיר את נדרה וא״צ להמתין עד שתלד ויחול הנדר הואיל ואין זה נדר גמור מהתורה וכל זה בנשים שכבר ילדו וקיימו המנהג בעצמן אבל אותן שעדיין לא ילדו ולא קיימו המנהג הזה, ימתינו עד שילדו ויעשו להן התרה ואינן מותרות מאליהן אחר התרת הקהל. / יבי״א – לענ״ד היה מקום לדון שלא תועיל שום התרה אלא אחר הלידה, כיון שמחוסר מעשה הלידה, ולא דמי כלל לנידון הבית יהודה שעיקר יסוד ובסיס חילוקו בין נדר למנהג, דוקא בנדר התלוי בזמן דאתי מימלא ולא בנדר התלוי במעשה שבזה לכו״ע צריך להמתין שיחול הנדר ואח, כ אפשר לבטלו

עכ״פ בנידון דידן אסיקנא שאפשר להתיר לו לפני ערב ר״ה! ! ! הסבר נוסף מדוע אפשר להתיר לו קודם ער״ה בשו״ת מלמד להועיל קיז הנה אם הוא חולה ואינו יכול להתענות לדעת המג״א סי' תקפ״א ס״ק י״ב וכמ״ש שם המחצית השקל דהוא לא נדר אלא אדעתא דמנהגא ובכה״ג לא נהוג, ואף שהש״ך בסי' רי״ד סק״ב חולק עליו וכתב דאם אינו בריא לא אסיק אדעתי' דלא יתענה ולכך צריך התרה, מ״מ כבר כתב שם הדגול מרבבה דדבריו דחוקים והעיקר דרק מי שחוזר בו ואינו רוצה להתענות לעולם אז צריך התרה, אבל אם רק בפעם הזאת רוצה שלא להתענות נכונים דברי המג״א דא״צ התרה, והמג״א כתב שם אפילו יש שם רק מקצת חולי, ואף שהמג״א לא כתב זה רק בערב ר״ה שאז נוהגין כל העם להתענות ואפשר דביום א' דסליחות הוי כמי שמתענה יותר ממה שנהגו הצבור דמשמע שם מדברי המג״א דצריך התרה, מ״מ יום א' דסליחות ג״כ נהגו רוב הצבור להתענות (עיין חיי אדם) וי״ל ג״כ דלאו נדר אלא אדעתא דמנהגא. אך אם באמת אינו חולה במקצת אלא שחושב שיקשה עליו התענית כגון אותן שדרין בעת הזאת במקום מרחצאות ועוסקין בחיזוק גופם, ודאי יש להחמיר דצריך התרה. עוד י״ל כיון שאומר שמתחרט על שלא אמר בלי נדר (ע' חכמת אדם כלל ק' סעי' ו') יש סברא דהוי כאילו כבר חל הנדר דאל״כ מאי מהני הפרת נדרים לענין מנהג של מצוה שנהג בזמן ידוע הא כשיגיע הזמן צריך התרה מחדש אלא ודאי דמיקרי הגיע הזמן כיון שכבר נהג כן ולא אמר בלי נדר.

אשה שהבן שלה חלה מאוד בצר לה נדרה בזה הלשון ' אני נודרת שאם בני יקום מחוליו ויבריא, אסלק מביתי את הטלויזיה שנמצאת בבית' ותהילות להשי״ת קם הבן מחוליו והבריא לגמרי והאשה היה עז רצונה לקיים את נדרה ולסלק מביתה את הטלויזיה, שאין דעת חכמים נוחה ממנה, ברם דא עקא שבעלה אינו מסכים לכך, כי הוא אדם עצבני ורגזן מאוד, ומדי פעם בפעם היה מתפרץ בחימה שפוכה ובשצף קצף על אשתו ובניו, ועי״כ רבו הסכסוכים והמריבות בבית, עד שיעצו להם הרופאים להכניס טלויזיה לבית, כדי שיסתכל בה בעלה בחדשות ובתכניות שאין בהן משום פריצות, ועי״כ יהיה רגוע, וינוח מעצבו ומרוגזו, ועתה אם תסולק הטלויזיה מהבית, עלול מאוד הבעל לחזור לסורו להתפרץ נגד אשתו ובניו, ותחזור חנה לשחרירותה, ונמצא בטל שלום הבית. והנה הבעל שומר תורה ומצוות ונשמר שלא להסתכל אלא בתוכניות שאין עמהן פריצות, וביום שמעו הנדר של אשתו לא שת לבו להפר לה את נדרה, והאשה נפשה בבקשתה להתיר את נדרה כדי לשמור על שלום הבית. נדרים ב: איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא

רשב״א – מהכא איכא למידק דלעולם אין נדר בלשון שבועה ולא שבועה בלשון נדר. והא דאמרינן בשבועות כב. ר' יוסי פתר (במדבר ל) לאסור אסר הרי הוא עלי אסור הרי עליו אסור אסור שבועה הרי הוא עלי אסור הרי עליו בשבועה אסור א״ר יודן בנדרים אסור ובשבועות מותר אסר הרי עלי אסר הרי עליו אסר אסור שבועה הרי עלי אסור שבועה הרי עליו מותר מודר אני ממך ר' יוסי בן חנינה אמר שניהן אסורין זה בזה

רשב״א נדרים ב. והכין תני לה בירושלמי (כאן פ״א ה״א) איזהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אביו כו'. והא דאמרינן בריש פרק שבועות שתים בתרא (שבועות כב, א) אכילה משתיהן עלי שבועה לאו למימרא שיאמר בלשון זה אלא שיאמר הריני נשבע שלא אוכל משתיהן. וכ״פ שם ר״ת והרא״ם ז״ל ולא הוזכר שם לשון זה אלא בגררא דקונמות, ומשום דאוקימנא הא דתניא (כב, ב תוס' ד״ה וחכמים) קונמות מצטרפין ואין שבועות מצטרפין באומר אכילה משתיהן עלי קונם ואמרינן שבועה נמי דאמר אכילה משתיהן עלי שבועה ולאפוקי דלא הזכיר שבועה על כל ככר וככר בפני עצמו אלא ביחד. ולא שיזכירו לשון זה בדוקא. והא דאמרינן התם נמי בשבועות (כט, א) ובמכלתין דאמר יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה, לאו דוקא בלשון זה אלא שיאמר הרי הוא נשבע שלא יאכל מפירות שבעולם אם לא ראיתי גמל פורח באויר. וכלשון זה מצאתיה בתשובת הגאונים ז״ל וכן דעת רבותנו הצרפתים ז״ל כאן, ובירושלמי (כאן פ״א, ה״א) פליגי בה ר' יודן ור' מונא ור' יוסי דר' יודן ורב מונא סברי דאין נדר בלשון שבועה. וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים וכל שכן דאמרינן הכא דנדר מיתסר חפצא אנפשיה ולא שבקינן מאי דמפורש בהדיא בגמרא במקומו ותפסינן לישני דלא מיתאמרן בדוקא.

רא״ש נדרים ב  אבל אם אמר אני נודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך לכאורה אפילו יד לא הוי דדוקא כשאמר מודרני ממך אסר על עצמו הנאת חבירו אע״פ שלא התפיס בדבר הנדור יד מיהא הוי אבל אם אמר 'אני נודר' זה הלשון לשון שבועה הוא שאוסר את עצמו בשבועה ולא לשון נדר, אם לא שנדר לעשות מצוה דבפיך זו צדקה (ר״ה ו.). ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומא דאינשי למנדר בהאי לישנא אין להקל להם וצריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים:

תוס' שבועות כה. ור״ת מפרש דלקמן (דף כט.) ובפ' ד' נדרים (דף כד:) לא מיירי שאמר בלשון זה יאסרו עלי בשבועה אלא ה״ק כשאומר לשון שע״י שבועה אוסר פירות עליו ומיירי שאומר שבועה שלא אוכל פירות וברוב ספרים ל״ג בשבועה אבל אמר יאסרו בשבועה אינו כלום אפי' בדבר הרשות משום דאסר חפצא עליה והשתא נמי ניחא חומר בנדרים מבשבועות:

/ רמב״ן נדרים טז: , שו״ת הר״ן (מח), שו״ת הרשב״ץ א צג (מיהו חכמים החמירו בנדרים אלו לפתוח לו פתח ממקום אחר), מאירי שבועות כה. ( אינו אסור אלא מדברי סופרים) - ואע״ג דר' יוסי דמחמיר חד הוא ור' יודן ור' מונה סברי אין נדר אלא בלשון נדר ואין שבועה אלא בלשון שבועה וקי״ל דאין דבריו של אחד במקום שנים אפ״ה כיון דבגמרין לא פרישו הכי נקטינן לחומרא כר' יוסי דסוגיין בעלמא כוותיה דלא מימנעי בגמ' דילן מלאדכורי נדר בלשון זה ושבועה בלשון עלי כדאיתמר בפ' שבועות שתים תנא אכילה משתיהן עלי שבועה והכא* והתם* אמרינן (הכא) נמי יאסרו פירות עולם (ג) בשבועה ולא דחקינן דאפוקי לישנא דגמרין מדיוקא משום פלוגתא דמערבאי ולא חזינן להו לכלהו רבנן קשישי דכתבי הכי הילכך כולן צריכין שאלה לחכם דחאיל בהו נדר ושבועה ולא גרע מידות אלא מיהו כל שאמר נדר בין דאמר זה בין דאמר עלי איסור חפצא עליה הוא וכל דיני נדר עליו וכל שאמר שבועה איסור נפשיה הוא ודיני שבועות עליו וליכא למיפתר בה טפי מן הכין

דיון בשיטת הרמב״ם בזה רמב״ם נדרים א א הנדר נחלק לשני מחלקות. החלק הראשון הוא שיאסור האדם על עצמו דברים המותרים לו, כגון שיאמר: פירות מדינה פלונית אסורין עלי כל שלשים יום, או לעולם אסורין עלי, או מין פלוני מפירות העולם, או פירות אלו אסורין עלי כל שלושים יום, בכל לשון שיאסור, הרי זה נאסר בהן, ואף על פי שאין שם שבועה כלל ולא הזכרת השם ולא כינוי. ועל זה נאמר בתורה: "לאסור אסר על נפשו", שאסר על עצמו דברים המותרין. וכן אם אמר: "הרי הן עלי איסר", הרי זה אסור. וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי איסר.

טור יו״ד רו, פרישה, רדב״ז– משמע שהרמב״ם חולק על הרא״ש שהרי כתב 'בכל לשון שיאסור ה״ז נאסר בהן' / ב״י – כל לשון = לשון הקודש, אבל לעולם בעי לשון נדר שאוסר החפץ עליו! ואינו חולק על הרא״ש!

יבי״א – מוכח משו״ת פאר הדור נט כדברי הב״י ברמב״ם וכדברי הרשב״א להקל פאר הדור נט האומר 'נדר עלי שלא אוכל או שלא אשתה אינו חייב בזה שום דבר שהרי לא אסר עצמו בשום דבר ולא נדר בדבר הנידר שהוא האומר הרי זה קרבן או חרם ומ״מ אם היה הנודר עם הארץ פותחים לו פתח ממקום אחר, כדי שלא ינהג קלות ראש בנדרים.

פסק השו״ע שו״ע יו״ד רו ה הנודר שלא אוכל או שאוכל עמך אפילו יד לא הוי דלשון זה לשון שבועה הוא ולא לשון נדר אם לא שנדר לעשות מצוה ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומייהו דאינשי למינדר בהאי לישנא אין להקל וצריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ויש מי שאומר דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני מדין ידות ומיהו בנזירות שהוציאו בלשון שבועה לדברי הכל אסור:

יבי״א – סתם ויש הלכה כסתם מהרשד״ם – רבים בחכמה ובמנין ס״ל שאין נדר בלשון שבועה ואין שבועה בלשון נדר רבינו חננאל, מהר״י בן מיגאש (שהיה לבו מבעית בתלמוד ופתוח כפתחו של אולם), רבינו תם (שעיקר דברי התוס' מיוסדים עליו), והרשב״א (גדול הפוסקים האחרונים), והרא״ש ובנו רבינו יעקב בעל הטורים, ורבינו ירוחם ומימלא כך הדין ואפילו מידת חסידות ליכא ועוד שאפשר דהיכא שהלשון אין לו משמעות של נדר גם הרמב״ן יודה להקל מהר״ש הלוי – מכיון שבדין זה לא מצאנו מי שחולק אלא הרמב״ן, ורבו החולקים עליו וס״ל להקל, ראוי לנו לשמוע לדברי המרובים. / החקרי לב – רוב הפוסקים ס״ל כדברי הרמב״ן שיש נדר בלשון שבועה וכו', ולכן יש להחמיר חת״ס – תמה על השו״ע שכתב בשם 'יש מי שאומר' שמשמע לשון יחיד הרי גם רש״י (שבועות כ.) ס״ל כרמב״ן! ? וכן הבין הטור ברמב״ם! ?

יבי״א – עכ״פ אנו אין לנו אלא פסק השו״ע שקבלנו הוראותיו, ודברי החק״ל והחת״ס אינם מוכרחים.

מחנה אפרים נדרים ט – האומר 'אני נודר שלא אוכל' לכל הדעות אין זה נדר כלל כי לשון 'אני נודר' הוא לשון קבלה ולא מהני אלא לענין קבלת תענית בלבד ואין כאן לשון נדר כלל ומה שאמרו בנדר שהוציאו בלשון שבועה דיד מיהא הוי (רמב״ן), היינו דוקא כשמוציא מפיו נדר אלא שהוציאו בלשון שבועה, כגון שאמר 'קונם שלא אוכל' או 'הרי עלי שלא אוכל' שלשון 'קונם' או 'הרי עלי' = נדר הם, אלא שהוציאם בלשון שבועה, דהוי יד, לפי מה שאנו מפרשים ד׳קונם' דקאמר קאי על הככר משא״כ כשאומר 'אני נודר' שלא לאכול' הוי לשון קבלה בעלמא ולא לשון נדר כלל! ! ! / ערך השולחן – קשה מדברי הרמב״ן בתשובה (עד) ורבינו ירוחם דס״ל דאף בכה״ג הוי כשאר נדר בלשון שבועה.

יבי״א – לפי דברי המחנה אפרים ה״נ בנידון דידן שאמרה 'אני נודרת' לאו כלום הוא ומ״מ מידי ספק לא יצאנו, והדרינן למש״כ דנקטינן כדעת השו״ע שקבלנו הוראותיו שפסק להקל בנדר שהוציאו בלשון שבועה ולסניף בעלמא יש לצרף גם את דברי המחנה אפרים להקל בנידון דידן. בפרט שיש כאן שלום בית שאפילו שם שנכב בקדושה נמחק על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו (סוכה נג:) מהריט״ץ א מה – נדר שהוציאו בלשון שבועה והוא לבטל מצוה אין בו ממש כלל ולא מהני מידי. ואע״פ שכאן הרי מדובר במכשיר שכל גדולי הדואר יצאו כנגדו לא להחזיק בביתו מדן 'ולא תביא תועבה אל ביתך' מ״מ בנידון דידן שהאיש נשמר מלהסתכל בתכניות שיש בהן םריצות וכיוצא בזה רק בחדשות וכדומה והוא מעכב מלהסיר את הטלויזיה מביתו, שפיר יש לסמוך על מצות קיום שלום הבית להקל מהדין!

התרת נדר הנידר בשעת צרה רמ״א יו״ד רכח מה וכן נדר שנדר בשעת צרה אין להתיר אלא לצורך מצוה או לצורך גדול כמו נדר על דעת רבים (ב״ז סימן רע״ז ותשובת מהרי״ל סי' רי״ג) ומיהו אם התירו בדיעבד מותר (ד״ע) כמו שנתבאר בנדר שעל דעת רבים:

שולחן ערוך יורה דעה רכח כו נדר שעל דעת רבים אין לו התרה בלא דעתם, הגה: ויש מחמירין דאפילו עם דעתם אין להתיר לדבר הרשות (ב״י בשם תשובת הרמב״ן והרשב״א וסמ״ג וריב״ש) וכן נכון להחמיר לכתחלה אלא אם כן יש מצוה בהתרתו: מי שנשבע שלא יכנס חבירו לביתו ויש בית הכנסת בביתו מקרי דבר מצוה ומתירין לו שיבא חבירו להתפלל ברבים (סמ״ג והגהות מיימוני והביאו מהרי״ק שורש כ״ב ותשובת ר״י) וכן לעשות שלום בין איש לאשתו (תשובת מיי') או משום צרכי רבים מקרי דבר מצוה להתיר בשבילם נדר שהודר על דעת רבים (ריב״ש סי' תס״א) וכן לצורך פרנסתו (רשב״ץ) ודוקא אם אי אפשר לקיים המצוה בלא התרת הנדר (שם במהרי" ק) ואם אותן הרבים אומרים שלא להתיר לו אפי' לצורך מצוה אין מתירין לו (ב״י בשם ריב״ש ומהר״מ פדוא״ה סי' ס״ב) מי שנשבע שלא ליהנות מאביו ומתחרט מקרי דבר מצוה ומתירין לו (ב״י בשם תשובת רשב״א)

מהרי״ק ו עמוד ל אדם שנסע באוניה והחלה סערה קשה עד שעמד ונדר להשי״ת שאם ינצל יעלה לארץ ישראל ותיכף נח הים מזעפו ושוב נתחרט ורוצה שיתירו לו נדרו מאחר שנדר בעת צרה א״א להזדקק לו בשום פנים, כי כן שמע ממקצת רבותינו, ושכן ראה נוהגים. ויש להביא ראיה למנהג העולם שלא להתיר נדר הנידר בעת צרה, מגמרא נדרים סה. המודר הנאה מחבירו אין מתירים לו אלא בפניו יראים – דמיירי שנדר לדעת חבירו, הלכך אין מתירין לו אלא בפניו כלומר מדעתו כמו אין חבין לאדם אלא בפניו פי' מדעתו שאם לא מתיר לו מדעתו נחשב גזלן וה״נ הנודר בעת צרה אם יהיה נשאל על נדרו יהיה כגונב דעת העליונה בהיות שנדר בעת צרתו, ואחר שקיבל הטובה מהשי״ת אינו מקיים מה שנדר וכן במדרש תנחומא וישלח ח ואמר רבי ינאי הנודר ואינו משלם פנקסו מתבקרת לפני הקדוש ברוך הוא ואומר היכן פלוני בן פלוני שנדר נדר ביום פלוני, בא וראה כשהלך יעקב לארם נהרים מה כתיב שם וידר יעקב נדר לאמר וגו' (בראשית, כח), השיבו על כל דבר ודבר, הלך ונתעשר ובא וישב לו ולא שלם את נדרו הביא עליו עשו ובקש להרגו נטל ממנו כל אותו דורון עזים מאתים לא הרגיש, הביא עליו המלאך ורפש עמו ולא הרגו שנאמר ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו זה סמאל שרו של עשו שבקש להרגו שנאמר וירא כי לא יכול לו ונעשה צולע, כיון שלא הרגיש באת עליו צרת דינה שנאמר ותצא דינה, כיון שלא הרגיש באת עליו צרת רחל שנאמר ותמת רחל ותקבר, מסייע ליה לרב שמואל בר נחמן דאמר כל הנודר ואינו משלם גורם לאשתו שתמות שנאמר אם אין לך לשלם וגו' אמר הקב״ה עד מתי יהא הצדיק הזה לוקה ואינו מרגיש באיזה חטא לוקה הריני מודיעו שנאמר ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם, א״ר איבו מהולתך טרשא אקיש עלה, א״ל הקדוש ברוך הוא לא הגיעוך הצרות האלו אלא על שאחרת את נדרך, אם את מבקש שלא יגיעוך עוד צרה קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאותו מקום שנדרת לי שם נדר אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר, א״ר אבא בר כהנא א״ל הקב״ה ליעקב בשעת עקתא נדרא בשעת רווחא שמטי כשהיית בצרה נדרת וכשאתה בריוח שכחת? ! , מיד ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו וגו' ונקומה ונעלה בית אל וגו'

מהר״ם קיא שאלתי את מהר״ר חזקיה, על אדם 1שאמר בחליו: 'אני מקבל עלי ללמוד שנה' ולא אמר בלשון נדר או שבועה והשיב, ששמע בשם הרב ר' יהודה החסיד, דכל מה שאדם נודר בחוליו או בעת צרתו כדי שינצל, אין להתיר לו כלל, ואע״פ שלא קיבל עליו בלשון קונם, נדר גדול הוא ועובר ב׳לא יחל דברו'.

מהר״ח אור זרוע מטות – ומצוה לידור בעת צרה, שנאמר 'וידר יעקב נדר לאמר' לאמר = לדורות, שיהיו נודרים בעת צרה וי״א שנדר שנודרים בעת צרה אין לו התרה.

לקט יושר – נראה שבמקום דוחק וצער יש להתיר נדר שנידר בעת צרה שנאמר 'אבא ביתך בעולות אשלם לך נדרי אשר פצו שפתי ודיבר פי בצר לי' ופירש הסמ״ג 'אשלם לך נדרי' אא״כ מדוחק וראיתי חכמים שהתירו נדר בנידר בעת צרה והיו אומרים לו הוי יודע שהנודר בעת צרה ונשאל על נדרו, צריך לדאוג שתבוא עליו צרה אחרת כמוה. וכן קבלתי ממורי הרב יונה בשם מהר״ן מאיגר, ויש בידי ספר ישן, וכתוב בו שהרב שמואל חסיד הורה שהנודר בעת צרה אין לו התרה עולמית. ובדידי הוה עובדא שנדרתי נדר בימי חוליי לנסוע לקברי אבות, ואחר שחזרתי לבריאותי כ3 תקופות, חליתי שנית, וציוה דודי הקדוש ז״ל להתיר לי נדרי, כדי שלא אעמוד בנדר בימי סכנה והתירו לי הרב יעקל ועמו הקדוש הרב משה חנוכה ולמדנו מדבריהם שמתירים נדר הנידר בעת צרה מדוחק.

בנימין זאב רסו – אין להתיר נדר הנידר בעת צרה, עפ״י הרא״ש בשם היראים שהנודר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא מדעתו, ואם נשאל שלא מדעתו נעשה כגוזלו וה״ה לנודר בעת צרה ונעתר לו השי״ת וניצל מצרתו אם ישאל על נדרו אח״כ הרי הוא כגוזל וגנב דעת העליונה, שהטוב יקבל והנדר לא יקיים, שלא יהיה כח הדיוט יותר מכבוד שמים הילכך אין להתיר מה שנדר בעת צרה אא״כ כשהנודר לא יוכל לקיימו או שהוא אנוס או שיש בהתרתו דבר מצוה.

שו״ת הרמ״א קג ולענין היתר נדר בעת צרה, יפה כתבת שיש לו היתר לצורך מצוה. וכן אני רגיל להורות מכח התשובה שבספר בנימין זאב רסו, ודבריו נכונים בזה ודברי טעם הם.

יש״ש גטין ד מ נדר בעת צרה קבלה בידינו שאין להתירו וכן נמצא כתוב בשם ר' יהודה החסיד לא מהדין אלא משום סכנה שלא תחזור עליו הצרה אבל מהדין יכולים להתיר נדר הנידר בעת צרה כדמוכח מדוד שאמר ' נדרי לה' אשלם' ומאי רבותא דדוד שלא התיר נדריו, והלא ידוע שכל נדריו היו בעת צרה.

ב״ח רכח הנודר בעת צרה לעלות לא״י ובסוף אשתו לא מסכימה לעלות נראה דבכה״ג שיש מצוה רבה להתיר לו מפני שלום ביתו מותר.

מהר״ם מינץ עט ראיתי מרבותי הגדולים שהתירו הנדרים שנדרו בעת צרה, אם הנודר מתחרט מעיקרו ובדידי הוה עובדא שהגאון הרב זעליקמן סגל ואנכי וחד עימנו התרנו לבן חורגו ר' משה מה שנדר בהיותו בתפיסה שהרי אין בשום מקום בש״ס האוסר להתיר נדר שנידר בעת צרה ומה שאמרו התוס' חולין ב: מהא דכתיב וידר יעקב נדר לאמר שיהיו נודרים בעת צרה היינו לומר דאע״ג דבעלמא אסור לנדור נדר כמ״ש בנדרים כב. תניא רבי נתן אומר הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן  מ״מ הכא שרי אפילו אמר 'הרי עלי' וכן איתא באגודה שבעת צרה אף 'הרי עלי' שרי כדכתיב 'וידר ישראל נדר' ולענין אם שרי להתיר נדר שנידר בעת צרה יש סמך למתירים מדברי האגודה שכתב דהא דאמרינן נדרים כב. אמר שמואל אף על פי שמקיימו נקרא רשע  ויש מפרשים שמיירי בנדר בעת צרה ואפילו הכי אסור לקיימו ואפילו לחולקים מיהא התרה יש לו ודברי רבינו יהודה החסיד מיירי בגלל סכנה ולא מדינא וגם הרי כל צוואות ר' יהודה החסיד לא נתפשטו ורובן בטלות! ! .

רשב״ץ ב קלא גם נדר שנידר בעת צרה אפשר להתירו ע״י פתח שערי דעה – מוכח מהרשב״ץ הנ״ל שאף לכתחילה אפשר להתיר נדר הנידר בעת צרה.

תשובה מאהבה – הרי חימרא סכנתא מאיסורא ומדוע מקלים בזה? / יבי״א – דוקא בסכנה טבעית אמרו חמירא סכנתא מאיסורא וכגון סכנת גילוי מחשש ארס נחש (חולין ט:) משא״כ בסכנה סגולית, ופעמים רבות שהזכות מגינה וכבר מצאנו כיו״ב בפירוש המשנה לרמב״ם יומא פג. לחלק בין רפואה טבעיית לרפואה סגולית. יומא ח ו אין הלכה כרבי מתיא בן חרש בזה שהוא מתיר להאכיל לאדם הכבד של כלב שוטה כשנשך כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר״ל בדברים המרפאין בטבע והוא דבר אמתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כוחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטועה. וזה העיקר דעהו וזכרהו כי הוא עיקר גדול.

מתי אפשר להקל בהתרת נדר שנידר בעת צרה מהרלנ״ח כל שיש ספק בעיקר הנדר אם חל, יש להתיר לכתחילה נדר הנידר בעת צרה.

נוה שלום – ובנידון דידן שיש פקפוק בנדר עצמו, אפשר לומר דכו״ע מודו דנשאלים עליו ומה גם שעיקר דבר זה לא נזכר בפוסקים הראשונים, כן נראה לי הלכה ולמעשה. עבודת הגרשוני – הגם שאין אנו סומכים למעשה על תשובת מהר״ם מינץ להתיר נדר בעת צרה לכתחילה מ״מ כשיש עוד סניפים להקל, באופן שההתרה היא לפנים משורת הדין, ובפרט אם יש לפקפק בעיקר לשון הנדר, יש להתיר. יגל יעקב – עיקר דין זה שאין מתירין נדר בעת צרה הוא מפוקפק ושנוי במחלוקת הוסקים מהר״ם מינץ עשה מעשה רב להקל ושכן פסקו רבותיו הגדולים אפילו הרמ״א שהחמיר פסק להתיר במקום מצוה המרלנ״ח התיר לכתחילה כשיש ספק בעיקר הנדר כשהבעל היפר לה שדעת הנו״ב להקל אף שהמהר״ם שיק כתב לפקפק עליו בזה מ״מ יש להתיר ע״י שאלת חכם. יבי״א – לפי זה בנידון דידן שרוב הפוסקים והשו״ע ס״ל שאין כל תוקף לנדר זה כיון שהנדר היה בלשון שבועה וקי״ל אין נדר בלשון שבועה אלא דמ״מ צריך התרה כדי שלא יקלו ראשם בנדרים ובכה״ג שאין לאשה יכולת כ״כ לקיימו שבזה בטל שלום הבית, לכן יש לקל לכתחילה להתיר לה הנדר בשעת צרה.

יהודה יעלה – מוכיח שגם נדר בשעת צרה יש לו התרה מדברי המרדכי ב״ק מה בשם מהר״ם בהקדש ליכא דין אסמכתא, כמו 'אם יהיה אלהים עמדי' 'אם נתון תתן את העם הזה בידי' ומוכח שנדר בעת צרה יש לו התרה מזה שכתב שדוקא בהקדש ליכא דין אסמכתא ומשמע שבהדיוט יש דין אסמכתא כלומר שהנדר על תנאי לא יחול ואע״ג שזה בשעת צרה!

שואל ונשאל – מסתמות דברי הפוסקים הראשונים והשו״ע שלא חילקו בדין זה שגם נדר בעת צרה יש לו התרה. מקור דברי הרמ״א הוא מהרב בנימין זאב סומך את דבריו על הא דקי״ל דהנודר על דעת חבירו שעשה לו טובה אין מתירין לו אלא בפניו ובזה עצמו פסק השו״ע יו״ד רכח כ נדר על דעת חבירו אין מתירין לו אלא אם כן הודיעו לאותו שנדר על דעתו  ואפילו נדר על דעתו בשביל טובה שעשה לו אם בדיעבד התירו לו בלא דעתו הויא התרה והוא שפרט הנדר וידע החכם שלתועלת חבירו נעשה ומיד הבית דין שנזקק לכך ראוי ליסרו ולהוכיחו ויש אומרים דלא הוי התרה שואל ונשאל – מזה שבדעיבד מהני משמע דאינו אלא מדרבנן שהרי בדין דאורייתא אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד (תוס' גיטין ג:) וכיון מדהוי ספקא דרבנן והדבר שנוי במחלוקת ספקא דרבנן לקולא הלכך יש להקל עפ״י שאלת חכם.

יבי״א – בנידון דידן יש מחלוקת הפוסקים אם יש נדר בלשון שבועה הו״ל ספק ספיקא לקל שמא אין כאן נדר כלל כדעת השו״ע שמא הלכה כמהר״ם מינץ ורובתיו שאפשר להתיר נדר שנידר בשעת צרה [ ואפילו לדברי מהר״ם מינץ עצמו בשם ר' יהודה החסיד שיכאן סכנה והלא כתב הרדב״ז שלא אומרים ספק ספיקא במקום סכנה אולם כבר כתבנו לעיל שאין כאן סכנה טבעיית אלא סגולית ובזה מהני להקל בספק ספיקא ועוד שרבו הסוברים שצוואות ר״י החסיד אינן אלא לזרעו אחריו (נו״ב, צ״צ לובאביטש אלא שיש לחלק בין צוואותיו לבין מקום שכתב להדיא ] כנ״ל שזה במקום מצוה של שלום בית ובנידון דידן יש ספק גמור בפלוגתא דרבוותא בעיקר הנדר שנידר בלשון שבועה ורוב הפוסקים ס״ל שאין נדר בלשון שבועה וכן פסק השו״ע הלכך בודאי שיש להקל בנידון דידן נראה שאין האשה מסוגלת בכוחות עצמה לסלק הטלויזיה מהבית נגד רצון בעלה אשר רכש אותה עפ״י עצת רופא המשפחה, ולגבי האש החשיב שפיר אונס שלא תוכל לקיים נדרה ובכה״ג הבנימין זאב והרמ״א בעקבותיו התירו להתיר נדר שנידר בעת צרה שאם יראה לחכמי הדור שאין הנודר יכול לקיים את נדרו או שהוא אנוס יכולים להתיר לו

שער יהושע בנבנשתי - כשיש אונס כגון סכנת דרכים בעלייה לארץ ישראל מותר לאחר התרת בי״ד של 3 ע״י פתח של בלבול וסכנת הדרכים ונכון שיתן מנה הראויה להתכבד כופר נפשו ולשלחה לעניי אר ישראל ונסלח לו

מסקנא דדינא יש להקל בנידון דידן כי גדול השלום ושמאל דוחה וימין מקרבת (סנהדרין קז:)

מנהג שננהג בטעות. מהו גדר טעות? רמב״ם איסורי ביאה יא טו זה שתמצא במקצת מקומות ' וכן תמצא בתשובות למקצת גאונים ', שיולדת זכר לא תשמש עד סוף מ', ויולדת נקבה אחר פ', ואע״פ שלא ראתה דם, אין זה מנהג, אלא טעות הוא באותן התשובות, ודרך אפיקורסות באותן המקומות. ומן הצדוקים למדו דבר זה. ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן ולהחזירן לדברי חכמים שתספור ז״נ בלבד.

יבי״א – מבואר שאע״פ שנמצא כן בתשובת הגאונים, לא אמרינן שמא לגדר וסייג נהגו כן, אלא תלינן המנהג בטעות. ויש ללמוד מכאן שאם לא נודע לנו שהמנהג נוסד לגדר וסייג תלינן ליה בטעות ומבטלינן ליה.

לכאורה זה סותר את דברי הרשב״א חולין יח: לגבי חומרת ר' זירא מנין לו שבנות ישראל החמירו על עצמם חומרא אולי הם טעו? ולפיכך נראה לי שכל מה שנהגו איסור, ואין אדם יודע מדוע נהגו כך מחמת טעות או מחמת חומרא, נברר ואין נתיר לו דחיישינן שהוא משום חומרא! וכ״ה ברשב״א (צח). וכ״ש כשיש פוסק 1 שאומר כן שאולי נהגו להחמיר על פיו.

אמנם מהריק״ו(קמד) שהביא את תשובת הגאונים שחלק על זה הרמב״ם ודחה מנהגם שמקורם מהצדוקים, אע״פ שיש איזה פוסק שאפשר לתלות בו, דחומרא דאתי לידי קולא הוא, מאחר שהוא ממנהג הצדוקים.

וכן הב״י (קצד) – כל שלא נודע לנו שגזרו כן, אנו תולין מנהגם בטעות, כיון שזה לא סביר שיהיו כ״כ פרוצות, עד שיצטרכו לגזור גזרה מוגזמת זו.

וכן התוס' (חולין קיא.) – הנוהגים ליזהר מלחתוך כחל בסכין של בשר, הבל הוא! ולא חששו לומר בקעה מצאו וגדרו בה גדר! !

יבי״א – אפשר שכלל אין מחלוקת בין הרשב״א והמריק״ו והב״י, דלעולם סתם מנהג תלינן בגדר וסייג ורק כשהמנהג גרוע אנו תולין אותו בטעות.

ומ״מ נראה שע״י התרה מיהא אין להחמיר כלל, כשנהגו להחמיר ביותר מ4 ימים כדי לספור ז״נ. כיון דאיכא ס״ס להקל: שמא מנהג בטעות הוא. דחשיב מנהג לגדר ולסייג שמא הלכה כהפוסקים שאפילו בגדר וסייג אפשר לעשות התרה מרן פסק דסגי ב4 ימים, תלינן מנהגם בטעות וכבר ידוע שכל מנהג שלא הוקבע עפ״י חכמים שתקנו כך אינו חשוב מנהג. בדבר ששורשו מדרבנן אזלינן להקל בס״ס ע״י התרה. ב״י יו״ד ריד – אם האבות החמירו על עצמם והילדים המשיכו במנהגם בחשבם שזה מדינא, שרי ע״י התרת נדרים ופתח דחרטה מתירעים להם כשאר נדרים. כ״ש כשבא לגור בא״י אתריה דמרן שיש מקום לומר שאפילו התרה א״צ. עפ״י דברי הרב פלאג׳י בשו״ת מהרי״ף (סימן נט), דהא דאזלינן בתר רובא דוקא במקום שאין להם מארי דאתרא, אבל באתרא שיש להם רב שנהגו לסמוך עליו בכל מה שפוסק בדיני התורה, דברי אותו הרב הוקבעו כהלכה למשה מסיני שאין בה שום מחלוקת, ואפילו יש רבים שחולקים עליו. והזז מדבריו אפילו מקולא לחומרא הרי הוא כאילו זז מדברי תורה ומזלזל בכבוד רבם.

וכן מתבאר להדיא מדברי הכסף משנה (תרומות א יא). כיון שהרבה נוהגים להקל בזה כדברי מרן בארץ הקודש, וממילא לא שייך פורץ גדר המנהג אלא במקום שהמנהג שם קבוע ומוסכם בין הכל, הלא״ה אין בזה חשש. כמ״ש הט״ז (קצד סק״ג).

ומ״מ ע״י התרה מיהא יש להקל בודאי.

פסחים נ: בני חוזאי נהגו דמפרשי חלא מארוזא, א״ר יוסף ניכלה זר באפייהו דלמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפיטור.

מוכח מהכא דמנהג שיוצא ממנו איזה קלקול לא חשיב מנהג כלל. וא״כ ה״נ דאיכא מניע מצות פו״ר. [כדאיתא בבני עלי (שבת נה:), וגם הרהורי עבירה קשים מעבירה. ועלולים להכשל בשז״ל, ובאיסור נידה]

נו״ב – על שהיית פ' יום ליולדת נקבה לפי מה ששמעתי באים באשכנז ע״י מנהג זה לכמה מכשולים בעוה״ר, ובמקום שיש לחוש למכשול עבירה לא שייך לומר אי אתה רשאי להתירן בפניהם.

יבי״א – אין לחלק בין שהיית שמן מרובה לשהיית זמן מועט כ״כ בעקרי הד״ט.

---

נשלח על ידי: אברהם פורטל
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות