הקדמה:
מי מרום חלק ו פרק ה
"כשם שכל התורה כולה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כמו כן כל ארץ ישראל היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא, וכל מקום ומקום יש לו שם מיוחד משמותיו יתברך… וכל כיבוש וכיבוש שמכבשים בארץ ישראל, הוא גילוי שם משמותיו יתברך."
יבי״א ד יו״ד כ
בדבר מכונת ההקלטה טייפ-רקורדר שעשויה להקלטת דיבור או שירה על סרט המיוחד לכך וכל אימת שאין להם עוד צורך בתוכן המוקלט ע״ג הסרט מוחקים אותו ע״י לחיצת כפתור במכונת ההקלטה המופעלת ע״י חשמל ומקליטים עליו תוכן אחר ובאותו רגע ממש נמחק התוכן הקודם מע״ג הסרט ובמקומו נקלטת הקלטה אחרת לגמרי כאות נפשם וישן מפני חדש תוציאו
ונשאלת השאלה כי בהיות שישנם שמשתמשים במכונה הנ״ל להקלטת דברי קדושה בנאומים ודרשות ושירי קודש אם מותר למחוק הקלטה כזאת שכוללת דברי קדושה ואזכרות השם לצורך הקלטת דברי קדושה אחרים או יש בזה משום מחיקת ה'?
חינוך תלז
שלא נאבד ונמחה הדברים ששם הקדוש ברוך הוא נקרא עליהם, כגון בית המקדש וספרי הקדש ושמותיו היקרים ברוך הוא, ועל כל זה נאמר (דברים יב ד) לא תעשון כן ליי אלהיכם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לה א), ששבעה שמות הם באסור לאו זה, ואלו הם שם של יו״ד ה״א וא״ו ה״א, שיקראו אותו חכמים שם המפרש, וכן השם שנכתב אל״ף דל״ת נו״ן יו״ד, ואל, ואלוה, ואלהים, ושדי, וצבאות.
ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם) היות שכל אות שנטפל לשם מלפניו מותר למחקו, כגון למ״ד מליי. בי״ת מבאלהים, אבל הנטפל לשם מלאחריו. כגון כ״ף של אלהיך, ומ״ם של אלהיכם, וכיוצא בהם אין נמחקים מפני שהשם מקדשם, והכותב אל מאלהים ו״יה" מ״יהוה" אינו נמחק, מפני שאלו הם שמות בפני עצמן, אבל הכותב "שד" משדי" ו״צב" מ״צבאות" הרי זה נמחק, ושאר הכנויין שמשבחין, בהם השם, כגון רחום וחנון גדול גבור ונורא וכיוצא בהן, הרי הן כשאר כתבי הקדש שמתר למחקן לצרך שום דבר.
רשב״ץ א ב
שלא נאמרו דברים הללו אלא בשם מן השמות שבכל מקום שהוא כתוב המוחקו והמאבדו לוקה אבל בשאר כתבי הקודש שאין בהם אזכרות כלל אין לוקין עליהן דמהיכא תיתי הא קרא לא קאמר אלא ואבדתם את שמם לא תעשון לה״א אבל כתבי הקודש שאין בהם שם מנ״ל דאסירי
וכי תימא שזה בכלל ונתצתם את מזבחותם וכו' שכל דבר שמיוחד לה' אסור לאבדו הא ליתא שאין בכלל נתיצה אלא מה שהוא דרך בניין הלא״ה לא
. . שהואיל ופסוקים שאין בהם אזכרה אין איסור מחיקתן אלא מדרבנן אפשר להקל ולהתיר מחיקתן לצורך כתיבת פרשה אחרת במקומם ופוק חזי מאי עמא דבר
ומנהגן של ישראל תורה הוא והרי הם נזהרים מכתיבת האזכרות ואינם חוששים למחיקת הפסוקים.
מהרי״ל קצב –
שאין לנו להוסיף ע״מ שאמרו חכמים במחיקת שם שמים שאל״כ תהא כל התורה אסורה להמחק שהרי כל תיבה ואות רומזת לשמות הקודש
אלא ודאי לא נאסר אלא מחיקת אותיות ה' שהוא דבר נגלה ומפורסם וקרינן ביה לא תעשון כן לה״א.
בינת אדם – בשם ספר הברית
אף שכתב ספר הברית שנתברר שא״א ליין להיות חומץ עד שירום תולעים והמסתכל בזכוכית מגדלת שנקראת מיקרוסקופ יראה כל החומץ מלא תולעים וכן בכל ביצת תרנגולת רואים קשר של אפרוח
מ״מ הרי לא אסרה התורה לאכול מה שבכח אלא רק מה שיצא בפועל ומה שנראה באור השמש תולעים וכדו' אסור ואם לא נראה שרי.
יבי״א – ק״ו לנידון דידן שאין כאן צורת אותיות כלל וכלל אפילו באמצעות מיקרוסקופ ולא כהדין כתבא למקרי הא ודאי שאין לזה דין כתיבה כלל ומותר למוחקו.
האם מותר למחוק שם ה' הנכתב בנוטריקון?
שבת קד:
כתב אות אחת נוטריקון ר' יהושע בן בתירא מחייב וחכמים פוטרים.
תשב״ץ תיז –
ואומר (מהר״ם): שאם רצה לכתוב אלה-ים וכתב אל' אסור למוחקו
אבל אם היה בדעתו לכתוב ש' במקום שד-י או א' במקום אלה-ים מותר למוחקו! !
חסידים תתקלה –
אם אדם כותב בכתב י״י להיותו רמז יכול למחוק
דבי רב –
מה שנוהגים לכתוב ה' לרמוז להשי״ת מותר למוחקו שאין לאסור למחוק בשביל הרמז וההוראה לכך! !
/
רדב״ז א רו –
דע כי מה שנהגו לכתוב ג' יודין במקום השם כי ג' יודין עולין כשם הוי״ה עם 4 אותיותיו, ולכן מסתברא לי שאסור למוחקו דהוי שם גמור.
וגדולה מזו ראיתי כתוב בשם אחד מן הראשונים שאם רצה לכתוב אלה-ים וכתב אות אחת וכתר למעלה א', ודעתו היה לכתוב במקום שם, שאסור למוחקו! !
וקשיא לי עלה מדאמרינן בשבועות לה: א-ל מאלהי-ם י-ה מהשם אינו נמחק טעמא שהוא שם בפני עצמו, אבל א' או י' לבד ה״ז נמחק! ?
וי״ל דהב״ע שלא עשה לאות הזו כתר מלמעלה אבל אם עשה כתר למעלה וכיון לכתוב בכך את שם השם נהי דאין לוקין על מחיקתו מ״מ איסורא מיהא איכא
ומעתה כ״ש לנידון דידן שאסור למוחקו
ושו״ר לאחד מהראשונים שכתב וז״ל: ואותן ג' יודין נהגו ראשונינו לכתוב בלוחות ואינון סימנא בעלמא אין בהן קדושה ואין מקדשין לפניהן, וכל שאינו כותב כהלכתו אינו מקדש לפניו ולאחריו.
ומדקאמר 'אין מקדשין לפניהן' משמע הוא עצמו אסור למוחקו, ומ״ש 'שאין בהם קדושה' היינו שאין קדושת השם ממש.
מהרא״י (קעא) –
שני יודין ווא״ו על גביהן גמטריא כ״ו, אך נראה דמטעם גמטריא אין לאסור ומטעם שהוא רמז לה' שנכתב אין לאסור בשביל כך
אך בהא מסתפקנא שכיון שזה השם יו״ד בתחילה היינו התחלת השם המיוחד ככתיבתו הוי כמו ראש התיבה, ואם אין צורך גדול בדבר למה נתיר למוחקו
שו״ע יו״ד רעו י
כתב אל מאלהים. יה מהשם. או שכתב שם יה אינו נמחק אבל שד משדי וצב מצבאות נמחקים:
הגה: וכן אד מאדני או אה מאהיה (ירושלמי פ״ק דמגילה) ויש מחמירין בזה (תוס' פ' שבועות העדות (לה.) בשם ר״ח) והשם שכותבין בסדורין ב' יודין ואחד על גביהן מותר למחקו אם הוא לצורך (פסקי מהרא״י סי' קעא[1]):
מהרש״א סוכה נג.
ובפ״ב דחגיגה אר״ל בשעה שברא הקב״ה עולמו הים היה מרחיב והולך עד שגער בו הקב״ה כו' פי' שהיה הים מרחיב והולך לפי טבעו על הארץ עד שגער בו הקב״ה וכנס אותו למקום אחד באוצר התהום ולזה נבראו השיתין שמהן הושתת העולם והן מקור מי התהום ואוצרו במקום הקדוש הנבחר אשר ה' אלהים דורש אותו תמיד עיני ה' בה שלא יעברו על גבולם אף במקום מן הארץ כפי טבעם אך יתברך העולם ממי מקור הברכה ואוצרו והוא שירדו הנסכים לשיתין כמ״ש במסכת ר״ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמים וכמ״ש בכל זה לעיל ולז״א כשכרה דוד שיתין ויסודות של בהמ״ק ואשכח שם חד עציץ שהיה מונח וכבוש על נקב התהום מן שעתא דאמר הקב״ה בסיני אנכי ה' אלהיך וגו' אעפ״כ דוד לא שמע ליה כיון דרמייה סליק תהומא בעי למשטפיה עלמא כו' כדאיתא בירושלמי ע״ש. . סליק תהומא למקומו הטבעי לישטף עלמא כטבעו להוות על הארץ עד שכתב אחיתופל שם על החספא וחזר להניח אותו על נקב התהום. . ובזה יתיישב שאמרו בפרקי אבות הלומד מחברו כו' או אפילו אות א' ומייתי לה מאחיתופל דהיינו אות א' שהוא אות השם הה' ממנו כמ״ש כי בי״ה ה' צור עולמים שברא עוה״ז בה' והשם גופיה הוא אות כמ״ש אות הוא בצבאות שלו.
יבי״א – ולכאורה משמע מדברי המהרש״א האלו שאסור למחוק ה' כשנכתב להוראה של שם השם
ודלא ככל האחרונים הנ״ל שהתירו! וכ״כ מהר״ץ חיות שאסור למחוק אות ה' כשנכתב להוראת השם
וכ״כ הצפנת פענח לא לכתוב ב״ה על ראשי מכתבים
וכ״כ מהר״ח פלאג׳י להחמיר בכותב ה' להוראת השם.
יבי״א דן עפ״י המחלוקת הנ״ל בכתיבת אות ה' להוראת שם השם אי שרי למחוק
לבאר את מחלוקת ר' יהושע בן בתירא וחכמים בהלכות שבת אם אדם חייב בכותב אות אחת נוטריקון
ומאידך אפשר לומר שכאן לגבי מחיקת ה' כולם יודו דשרי
ולא פליגי אלא לעניין שבת שתלויה במלאכת מחשבת וכיון שחשב למשמעות, שמה יש מקום לחייב בשבת משא״כ גבי דין מחיקת השם שתלוי בכתב בלבד
וכדאשכחן עקרון זה בדברי הר״ן (סוף פרק הבונה)
שבת קד:
תנא: הגיה (תיקן) אות אחת חייב.
ומקשינן: השתא, כתב אות אחת פטור, הגיה אות אחת חייב? !
ומתרצינן: אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן: כגון שנטלו לגגו של חי״ת, ועשאו שני זיינין.
רבא אמר: כגון שנטלו לתגו של דל״ת( לבליטה שבצד ימין, ועשאו רי״ש).
כתב הרשב״א - דזה לא מיקרי חק תוכות, שאינו אלא כמפריד בין שתי אותיות דבוקות. וכן בנטל גגו של דל״ת ועשאו רי״ש אינו אלא כדיו שנפל ע״ג האות, ומעבירו.
/
והר״ן כתב - דאין ראיה מכאן.
דאפשר דלענין כתיבת סת״ם מיפסיל בכה״ג משום חק תוכות, אבל לענין שבת אין קפידא בכך. וכל דהוי מלאכת מחשבת, חייב. שהרי אפילו מוחק על מנת לכתוב חייב.
וכן הבין התרומה, אור זרוע, מרדכי, מאירי
וה״נ לענין נוטריקון יש לחלק כן בין שבת לכתיבת סת״ם ואיסור מחיקת השם דלעולם שרי בנוטריקון לכו״ע.
ומכ״ש לדעת הפוסקים דס״ל שמותר למחוק שם ה' הנכתב ע״י חק תוכות.
ואע״פ שהרמ״ע מפאנו אוסר מחיקת ה' שנכתב ע״י חק תוכות
והסכימו עימו אחרונים: הנו״ב, הגנת ורדים, שואל ומשיב.
מ״מ י״ל דהיינו דוקא מדרבנן אסור.
והנה לענין דינא
נראה שמותר למחוק ה' שנכתב להוראת השם, ואפילו שלא לצורך כ״כ
ולא דמי למחיקת י״י שהצריכו המהרא״י והרמ״א שיהיה צורך בדבר והרדב״ז ג״כ החמיר בזה שלא למחקו, דשאני התם שיש בו התחלת שם השם.
ואע״פ שמהר״ץ חיות לא הבין כן ברדב״ז, לא שבקינן דברי חיד״א ומהר״ד פארדו ושרשי הים וסיעתם שהתירו בזה בפשיטות, משום חששת מהר״ץ חיות לדברי הרדב״ז
ואתה תחזה למה שכתב כנה״ג שדחה את דברי החוששים למחוק את התיבה הקב״ה, בר״ת וכתב שאינו אלא חומרא בעלמא ודלא כנחמד למראה.
האם יש איסור מחיקת שם ה' שנכתב בלועזית?
ארחות חיים בשם חכמי לוניל – לא שנא אם נכתבו האזכרות בכתיבה גסה או בכתיבת מש״ק או אפילו בכתיבת גוים אסור למוחקן
/
תשב״ץ – אם כתובים בלשון תרגום והאזכרות מתורגמות מותר למוחקם שאין איסור אלא בשבעה שמות, ולא עדיף התרגום שלהם משאר כינויים שמותר למוחקם
וכ״כ הרמב״ם שבועות ב ב
אחד הנשבע, או שהשביעו אחר בשם המיוחד, או באחד מן הכינוין כגון שנשבע במי ששמו חנון, ובמי ששמו רחום, ובמי ששמו ארך אפים, וכיוצא בהן בכל לשון הרי זו שבועה גמורה, וכן אלה וארור הרי הן שבועה, והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויין, כיצד כגון שאמר באלה או ארור לה', או למי ששמו חנון, או למי ששמו רחום, מי שיאכל דבר פלוני ואכלו הרי זה נשבע לשקר, וכן בשאר מיני שבועות.
רדב״ז
בכל לשון הרי זו שבועה גמורה. נ״ל שכוון הרב שאם נשבע בשם מהשמות שמכנים האומות להקב״ה הוי כנשבע באחד מהכנויים והיא שבועה גמורה וכן אמרו בירושלמי ראה גשמים יורדים ואמר קירי פירי ברכסון הרי זה שבועת שוא וקירי בלשון יון אדוני ברכסון בלשון ערבי בזול והדבר ידוע כי בירידת הגשמים הפירות בזול אע״פ שכינה את השם בלשון קירי אמרו שהיא שבועת שוא וה״ה לשאר השבועות דבגמרא נמי אמרי' מארי כולא לא אכילנא:
מעשה רוקח -
הנה ראיתי להרשב״ש ז״ל סי' נ״ח שנשאל על הנשבעים בלשון לעז או ערב בשם כגון אלל״א וכו' וכתב בשם רב האיי גאון דשבועה חמורה היא וכתב דרבינו בסוף הלכות סנהדרין כתב שהשמות בכל לשון הרי הם ככנויים ובענין הכנויים סובר ר״מ שכל שאינו מושבע בהם מפי אחרים אלא מפי עצמו חייב אפילו בקרבן והוא ז״ל כתב בפ״ב מהל' שבועות שלענין קרבן ומלקות הוא פטור אבל אסור הוא משום השבועה והראב״ד ל כתב דלענין קרבן פטור אבל לענין מלקות חייב וכו' ע״כ. ואני הצעיר שמעתי ולא אבין ודברי הקדוש אלה שגבו ממני אם במה שיחס לרבינו שכל שאינו מושבע מפי אחרים אלא מפי עצמו חייב דמשמע דאם הוא מושבע מפי אחרים אינו חייב שהרי רבינו כתב בתחלת הפרק אחד הנשבע אחת מד' מיני שבועות אלו מפי עצמו ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן וכו' חייב והעולה מכלל הדברים שהנשבע בלשון לעז אלל״ה או וכו' והוא לשוא או לשקר הרי הוא חייב מלקות וקרבן כנשבע בשם המיוחד:
זרע אמת – משמע ששם בלע״ז הוי ככינוי ומותר למוחקו ונלענ״ד שגם הארחות חיים משום חומרא בעלמא אסר ואולי דה״ט שהשו״ע השמיט דין זה מהשו״ע.
יבי״א – בזה היה נלענ״ד ליישב דברי הרוקח שכתב שמנהג אבותינו להאכיל לתינוק עוגה שכותבים עליה הפסוק ה' נתן לי לשון לימודים
והרי הא הוי מוחק ה' באכילתו של התינוק ואסור למספי ליה בידים איסורא! ? ונראה דמיירי שאינו כותב באשורית אלא בכתב משיטא וכיוצא שאז אין בזה משום מחיקת ה' וכדעת הרשב״ץ.
וכן ראיתי בשרשי הים שגם הוא הוכיח במישור מדברי הרשב״ץ הנ״ל דבכתב שאינו אשורית מותר למחוק שמות ה'
אמנם היכא שכותב בלועזית אותיות המצטרפות לשם אלה-ים ושאר שמות הקודש אה״נ י״ל שאסור למוחקו כדברי הארחות חיים.
ב״י אבהע״ז קכו – פשיטא היכא דכתב אלף למד כאחת לאו אשורית היא
שתי הלחם – מוכח מדברי הרא״ש (כלל מה סימן יט) שאם נכתב "אל" באות אחת כנ״ל בס״ת מותר למוחקו ולא נקרא שם השם, דהוי כמו נוטריקון שמותר למוחקו
יבי״א – וזה לפי העקרון הנ״ל שאותיות ה' שאינם בכתב אשורית מותר למוחקן.
אולם בשערי רחמים פראנקו העלה לאסור מחיקת ה' בכתיבה לועזית
ועכ״פ לא פלטינן מפלוגתא וחזי לאצטרופי בנידון דידן
ופשוט שבדברי קדושה בלבד בלי אזכרות יש להקל בזה הואיל ואין כאן כתיבה אשורית.
האם מותר למחוק שם ה' שלא נכתב בקדושה?
רשב״ץ א קכז – מותר למחוק
מחלוקת בדעת הש״ך
ש״ך יו״ד רעו ס״ק יב שכתב:
שאם כתב בס״ת שמות ה' שלא לשמן אסור למוחקן לצורך תיקון הס״ת משום דמיחזי כמנומר.
יבי״א - משמע מיניה שאין איסור בזה משום מחיקת ה'
/
שערי דעה – שאע״פ שפשט דברי הש״ך להתיר מחיקת ה' כשלא קידשו לשם ה' אפילו כוונתו לכתוב ה', מ״מ לענ״ד כוונתו דוקא כשלא נתכוון לכתוב ה', אלא שחשב לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל דל״ת והרי ה' כתוב, אבל אם נתכוון לכתוב ה' אע״פ שלא קידשו אסור למוחקו.
מחלוקתם תלויה בהבנת דעת הרמב״ם יסודי התורה ו ו
כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ את מקום השם וגונזו ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה אלא חותך את מקומו וגונזו
וכן אם היה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת
נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו ולא יהדק כדי שלא יחוץ שלא אמרו לכרוך עליו אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום.
שערי דעה – והרי מסתמא לא קידשו את שם ה' הכתוב על הכלי מתכות וזכוכית ואעפ״כ חייב הרמב״ם לגונזו! !
וכ״כ הפנים מאירות, מחנה אפרים, ברכי יוסף, רעק״א, חסד לאברהם אלקלעי, קסת הסופר.
/
בארות המים – כד מעיינינן שפיר נראה שדברי הרמב״ם הנ״ל מיירי שקידש ה' שנכתב ע״ג הכלים שאל״כ היאך לוקה ע״ז מהתורה לא הול״ל אלא מכין אותו מכת מרדות דלא עדיף מאותיות הנטפלות להשם (שנתקדש) שאינו לוקה אלא מכת מרדות וכדברי הרמב״ם שם ה״ג
כל הנטפל לשם מלפניו מותר למוחקו כגון למ״ד מליהוה ובי״ת מבאלהים וכיוצא בהן אינן כקדושת השם
וכל הנטפל לשם מאחריו כגון ך' של אלהיך וכ״ם של אלהיכם וכיוצא בהן אינם נמחקים והרי הם כשאר אותיות של שם מפני שהשם מקדשם ואע״פ שנתקדשו ואסור למוחקם המוחק אלו האותיות הנטפלות אינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות.
יבי״א – כנראה שהשערי דעה לא ראה דברי הרשב״ץ הנ״ל ולכן נדחק להוציא משמעות דברי הש״ך מפשטם
וכו הבינו האחרונים בש״ך: ווי העמודים טייב, צפיחית בדבש, שנות חיים קלוגר, נו״ב.
סגולת הרוקח
מקור המנהג בכלבו (סימן עד), וברוקח (הלכות שבועות סימן רצו). וכך כותב הרוקח:
מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות, לפי שניתנה בו תורה. רמז שמכסין הנער שלא יראה כלב ביום שמחנכין אותו לאותיות הקדש – גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא… ומביאים הלוח שכתוב עליו אבג״ד, תשר״ק, תורה צוה לנו, תורה תהא אומנותי, ויקרא אל משה, וקורא הרב כל אות ואות מן א״ב והתינוק אחריו, וכל תיבה של תשר״ק והתינוק אחריו, וכן תורה צוה, וכן תורה תהא, וכן ויקרא. ונותן על הלוח מעט דבש ולוחך הנער הדבש שעל האותיות בלשונו. ואחר כך מביאין העוגה שנילושה בדבש, וכתוב עליה ה' אלהים נתן לי… וקורא הרב כל תיבה של אלו פסוקים והנער אחריו. ואחר כך מביאין ביצה מבושלת וקלופה הקליפה ממנה, וכתוב עליה ויאמר אלי בן אדם… וקורא הרב כל תיבה והנער אחריו, ומאכילין לנער העוגה והביצה, כי טוב הוא לפתיחת הלב.
המלמד קורא את האותיות והפסוקים, והילד אחריו:
א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש ת
תשר״ק צפע״ס נמל״ך יטח״ז והד״ג ב״א
תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב: (דברים לג ד)
תּוֹרָה תְּהֵא אֻמָּנוּתִי, וְאֵל שַׁדַּי בְּעֶזְרָתִי.
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְיָ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: (ויקרא א א)
שמים דבש על האותיות והילד טועם ממנו. אחר כך מביאים את העוגה שנילושה בדבש, והמלמד קורא את הפסוקים מילה במילה, והילד חוזר אחריו:
אֲדֹנָי יְיִ נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים: אֲדֹנָי יְיִ פָּתַח לִי אֹזֶן וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי: (ישעיהו נ ד-ה)
אחר כך מביאים את הביצה והמלמד קורא את הפסוק והילד אחריו:
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק: (יחזקאל ג ג)
ומאכילין את הילד מהעוגה ומהביצה.
פרי הארץ – משמע מהרוקח דס״ל דליכא איסור מחיקת ה' אלא בשם שנכתב מתחילה לשם קדושתו משא״כ כשלא נכתב לשם קדושה שרי למוחקו ולכן התיר הרוקח לאוכלו מאחר שלא נכתב לשם קדושה וסעד לזה מדברי הש״ך הנ״ל, אלא שאף הש״ך לא התיר כי אם לצורך תיקון הלא״ה אסור.
יבי״א – ה״נ בנידון דידן י״ל שאם מוחק את האזכרות ודברי קדושה שבסרט ע״מ שבמקומם יוקלטו דברי קדושה אחרים שפיר דמי דחשיב כצורך תיקון.
הכותב מראש את שם ה' ע״מ למוחקו
משיב דבר יו״ד פ –
היכא דלא נכתב ע״מ לקיימו ליכא בכה״ג איסור לא תעשון כן לה' אלקיכם
מסקנא דדינא
יש לנו כאן כמה ספיקות וספקי ספקות
חדא שאין כאן כתיבה כלל
ושמא אפילו כשיש כתיבה אם אינה אשורית מותר למחוק
שמא כשלא נתכוון לקדשו מותר למחוק
ובצירוף כל הנימוקים יחד בודאי שיש מקום רב להתיר בשופי.
איסור הקלטה בשבת [ שאין ניכרים צורת האותיות ].
שו״ע או״ח שמ ג
המוחק דיו שעל הקלף או שעוה שעל הפנקס אם יש במקומו כדי לכתוב ב' אותיות חייב
בית יצחק שמעלקיס-
המוחק שעוה חייב ומשמע דה״ה בכותב על השעוה שחייב
ולפי״ז אסור לדבר מול גרמופון דהוי כמתהוה רושם בשעוה והו״ל ככותב.
יבי״א – נמצא דס״ל לבית יצחק שאע״פ שאין כאן צורת אותיות כלל מ״מ חייב בשבת משום כותב
ולכאורה קשה שהרי לדעת הרבה פוסקים רבים ועצומים פסקו שהכותב בשבת כתיבה שאינה אשורית פטור ואין בזה אלא משום שבות
קושיות היבי״א על בית יצחק הנ״ל –
קושיא א': אפילו למ״ד שעל כל מין כתב חייב, היינו דוקא בכתב הסכמיי שניתן לקריאה לפני הבקי באותו לשון, אבל שרטוטים דקים הנחרטים על תקליט גרמופון שאינו ניתן לקריאה בודאי דמסתברא דלכו״ע אינו חייב משום כותב בשבת! ?
ואפשר דס״ל לבית יצחק דהאי נמי הוי בכלל מ״ש הרמב״ם שבת יא יז
רושם תולדת כותב הוא. כיצד הרושם רשמים וצורות בכוחל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמים הרי זה חייב משום כותב. וכן המוחק את הרשום לתקן הרי זה תולדת מוחק וחייב. המשרטט כדי לכתוב שתי אותיות תחת אותו שירטוט חייב.
אלא שא״כ מדוע פוטר הרמב״ם שם הלכה י
הכותב אות כפולה פעמים והוא שם אחד כמו דד תת גג רר שש סס חח חייב. והכותב בכל כתב ובכל לשון חייב ואפילו משני סימניות.
אותה אות כשאינה משמעות שם כגון אא? !
וע״כ דלא מחייב הרמב״ם רישום אא ברישום שיש לו משמעות כגון ציור וכדו'
ומקורו מהירושלמי שבת ז ב
הַצָּר צוּרָה. הָרִאשׁוֹן חַיָיב מִשּׁוּם כּוֹתֵב וְהַשֵּׁינִי חַיָיב מִשּׁוּם צוֹבֵעַ.
הא לאו הכי אלא כתב סתם רושם פטור! ! וכ״כ הערוך השולחן וכן העיר הביאור הלכה שמ ה.
קושיא ב: מכיון שאינו רושם בידים אלא ע״י הבל פיו ורוח שפתיו לא הוי כעושה מעשה בידים! ?
וצ״ל דס״ל דעקימת שפתיו הוי מעשה חשוב וכעושה בידים דמי וכמ״ש ב״מ צ:
רבי יוחנן אמר חייב עקימת פיו הויא מעשה
וכיוצא בזה כתב בשו״ת הלק״ט ב צח
שההורג נפש ע״י שם או כישוף, כיון דבדיבורו עביד מעשה הו״ל דומיא דמימר דלקי (תמורה ג:) וכזורק חץ להרוג וע״ז נאמר חץ שחוט לשונם.
אולם י״ל דלגבי שבת בעינן דומיא דמלאכת המשכן ומכיון שלא היתה הכתיבה במשכן ע״י הבל פיו ועקימת שפתיו י״ל דפטור.
מלאכה בשבת ע״י דיבור
וכן יש לדון לפי זה אם מותר לשאול בשבת באורים ותמים:
מעשה רוקח בשם נחלת בנימין – אסור לשאול באורים ותומים בשבת למ״ד ביומא עג:
כֵּיצַד נַעֲשֵׂית? רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: בּוֹלְטוֹת. רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: מִצְטָרְפוֹת
רש״י
בולטות - האותיות בולטות כגון עי״ן משמעון למ״ד מלוי ה״י מיהודה לומר עלה וכל אחת אינה זזה ממקומה אלא בולטת במקומה והוא מצרפן:
והקשה ע״ז השערי דעה מזה שדוד שאל באורים ותומים בשבת! ?
עירובין מה.
אמר רב יהודה אמר רב נכרים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת תניא נמי הכי נכרים שצרו וכו' במה דברים אמורים כשבאו על עסקי ממון אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ובבל כעיר הסמוכה לספר דמיא ותרגומא נהרדעא דרש רבי דוסתאי דמן בירי מאי דכתיב (שמואל א כג, א) ויגידו לדוד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שוסים את הגרנות תנא קעילה עיר הסמוכה לספר היתה והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש דכתיב והמה שוסים את הגרנות וכתיב (שמואל א כג, ב) וישאל דוד בה' לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה מאי קמבעיא ליה אילימא אי שרי אי אסור הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים אלא אי מצלח אי לא מצלח דיקא נמי דכתיב לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה ש״מ:
מתרץ היבי״א – דבאורים ותומים כיון דלא הוי בדרך הטבע אלא ע״י כח שם המפורש אין בזה חיוב בשבת שהדבר ברור שהכל היה ע״י רוח הקודש וכמ״ש ביומא עב:
שכל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו אין שואלין בו.
וכ״כ הרמב״ם כלי המקדש י י
עשו בבית שני אורים ותומים כדי להשלים שמנה בגדים ואף על פי שלא היו נשאלין בהן ומפני מה לא היו שואלין בהן מפני שלא היתה שם רוח הקודש וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ואין שכינה שורה עליו אין נשאלין בו:
וכיוצא בזה כתבו לתרץ קושית הרא״ש (פסחים י יג)
הני מילי דקביעי ואכלי מעיקרא משמע הכא שהיו רגילין לאכול בשבת סמוך לחשיכה
והאידנא יש שנזהרין שלא לקבוע סעודה בין מנחה למעריב בשבת. וגם רבינו תם כעס על רבינו משה שהנהיג לאכול בין מנחה למעריב בשבת משום דאמרינן במדרש השותה מים בשבת בין השמשות גוזל את המתים וכתב שפעם אחת אירע בלותיר ובא לידי סכנה. וגם רב שלום ממתא מחסיא כתב שתקנו לומר צידוק הדין על שמת משה רבינו באותה שעה. וגם נהגו שלא לקבוע מדרש בין שתי תפלות משום דחכם שמת בתי מדרשות בטלים ומנהג אבותינו תורה היא
והא דמשמע בשמעתין שהיו אוכלין סמוך לחשיכה מיירי שהתחילו מבעוד יום והשיב לו שמצא במדרש השותה מים בע״ש בין השמשות
וגם מה שכתב שמת משה רבינו ע״ה בשבת ליתא דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ודרשו רבותינו ר״ה דף יא. היום מלאו ימי ושנותי ואמרינן במדרש רבה פ' וילך בו ביום כתב י״ג ספרי תורה ובשבת היאך היה כותב
ועוד מוכח בסדר עולם פי״א דבערב שבת נפטר דקתני אחר הפסח בכ״ב בניסן סבבו את העיר ונאמר ויהי ביום השביעי ותפול החומה רבי יוסי אומר שבת היה וכ״ח בניסן היה נמצא ר״ח באחד בשבת ור״ח אדר בשבת וא״כ בשבעה באדר שמת בו משה רבינו היה בערב שבת ומה שאומרים צדקתך על המתים שיחזרו לדינם.
ותירץ השל״ה – לפי עקרון הנ״ל שבכותב ע״י שם שרי בשבת אה״נ בשבת נפטר משה רבינו וכתב באותו יום ע״י שם ובכך מתורצת קושיית הרא״ש על ר״ת!
וכה״ג אשכחן בסנהדרין קא.
ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת
רש״י
ולוחשין על נחשים ועל עקרבים בשבת בשביל שלא יזיקו ואין בכך משום צידה
שו״ע או״ח שכח מה
לוחשים על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו ואין בכך משום צידה:
משנה ברורה שכח ס״ק קמג
(קמג) ואין בכך משום צידה - אע״ג דע״י הלחש אינו יכול לזוז ממקומו עד שנוכל לתפסו מ״מ מותר דאין זה צידה טבעית, ואע״ג דפסקינן בסימן שט״ז ס״ז דאפילו לצוד להדיא מותר כדי שלא ישכנו צ״ל דהכא מיירי דליכא אלא חששא רחוקה כגון דאינו רודף אחריו כלל וכדומה [א״ר ע״ש] ועיין לעיל בסימן ש״ו ס״ז במ״ב שם:
גזע ישי –
האם מותר לברוא אדם בשבת ע״י ספר יצירה עפ״י צירוף שמות הקודש
והעלה לאסור דהכא דרך לברוא ע״י צירוף שמות הקודש ולא דמיא ללחישה לצוד דלאו אורחיה הוא
/
כרם חמר – היכן מצינו שורש מלאכה זו במשכן ואפילו תלודה לא הוי וכמ״ש הרמב״ם שבת ז ה
התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות.
ואם באנו לאסור הלימוד בספר יצירה בשבת, היינו צריכים לאסור ללמוד דברים שבקושה בשבת, כי ידוע שע״י לימודו וחידושי תורתו הוא בונה עולמות
ואין לחלק בין דבר רוחני ונעלם לדבר גשמי ונגלה, דמאי נפקא מינה שניהם לימוד תורה הם
והגם דהוי פסיק רישיה שמסתמא יצא ע״י צירופי דבר נגלה, אעפ״כ מותר גמור הוא, שהואיל ואין זה אלא מדרבנן, פ״ר בדבר שעיקרו מדרבנן מותר.
[ יבי״א – אין דבריו מוכרחים לדחות את הגזע ישי שאפילו לדבריו שאין זה אלא מדרבנן כיון שלומד בספר יצירה בכוונה מכוונת לבריאת אדם י״ל דאסור, ולא דמי ללמוד תורה שע״י לימודו נבראים עולמות רוחניים דהו״ל דבר שאינו מתכוין כלל
והחילוק שדוחהו בין דבר רוחני שאינו נראה לעין לדבר נגלה, חוזר ונראה ]
יבי״א – ועכ״פ נראה שבדבר טבעי כגון זה המקליט קולו בתקליט הגרמופון י״ל דס״ל להבית יצחק דשפיר חשיב מעשה גמור להתחייב עליו משום כותב
ולא דמי לענין השבעה ולימוד בספר יצירה וכיוצא בזה.
ומ״מ לפענ״ד שאין כאן חיוב מהתורה משום כותב כיון שאין כאן כתיבה כלל
והרי עכ״פ לא מצינו כתיבה כזאת במלאכת המשכן כלל ומימלא אין כאן חיוב משום כותב.
כתיבה לא ביד ימין
שבת קג.
מתניתין הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו
גמ' בשלמא אימין ליחייב משום דדרך כתיבה בכך אלא אשמאל אמאי הא אין דרך כתיבה בכך א״ר ירמיה באטר יד שנו ותהוי שמאל דידיה כימין דכ״ע ואשמאל ליחייב אימין לא ליחייב אלא אמר אביי בשולט בשתי ידיו.
הרמ״ע מפאנו – הכותב בפיו תפלין ומזוזו פסולים שלא אמרו ביבמות קה.
בעו מינה גידמת מהו שתחלוץ. . אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה מי כתיב וחלצה ביד
היינו דוקא גדמת שלא כתוב בתורה ביד אבל כתיבה כיון שאין דרך כתיבה בשמאל (כדברי הגמרא לעיל שבת קג.) כ״ש שאין דרך כתיבה בפה
/
מור וקציעה – וטעמא לא ידענא מאי שנא מגידמת שחולצת בשיניה משום דלא כתיב וחלצה בידיה, ה״נ מי כתיב וכתבתם ביד? !
[ הערת היבי״א – אין כאן דחיה שהרי הרמ״ע מפאנו נסמך על דבר התרומה שפוסל כתיבה בשמאל אף בדיעבד דיליף מגמרא שבת הנ״ל וה, נ אמרינן במנחות לז. וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין ].
יבי״א – עכ״פ אף הגאון יעב״ץ ודאי שמודה לענין שבת דכתיבה בפה לא חשיבה כתיבה לחייב עליה מכ״ש מהכותב בשמאלו דפטור כדאמרינן בשבת קג.
והרי בהוצאה כתוב במפורש שחייב אף אם הוציא בשמאלו ואעפ״כ כתוב שאם הוציא בפיו פטור
שבת צב.
מתניתין: המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפיו חייב שכן משא בני קהת כלאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו באזנו ובשערו ובפונדתו ופיה למטה בין פונדתו לחלוקו ובשפת חלוקו במנעלו בסנדלו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין:
אלמא דכתיבה בפה גריעא מכתיבה בשמאל
ומעתה ה״נ שהשרטוטים שנעשים ע״י המחט של מכונת הגרמופון אינם תוצאה של מעשה בידים אלא ע״י הבל פיו י״ל דפטור
אלא שיש כן מקום לחייב כיון שזה דרכו בכך וכן משום דחייב משום רושם שבזה מחייב ר' יוסי אף ביד שמאל
אלא שמ״מ לא היתה מלאכה זו במשכן ובכך נראה לפטור
חיוב משום משרטט
רמב״ם שבת יא יז
רושם תולדת כותב הוא. כיצד הרושם רשמים וצורות בכוחל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמים הרי זה חייב משום כותב. וכן המוחק את הרשום לתקן הרי זה תולדת מוחק וחייב. המשרטט כדי לכתוב שתי אותיות תחת אותו שירטוט חייב. חרשי העצים שמעבירין חוט של סקרא על גבי הקורה כדי שינסור בשוה הרי זה תולדת משרטט. וכן הגבלים שעושים כן באבנים כדי שיפצל האבן בשוה. ואחד המשרטט בצבע או בלא צבע הרי זה חייב
בן איש חיל – ה״נ הו״ל משרטט יען כי בכח קולו והבל שפתיו שמכניס לתוך המכונה עושה המחט פעולתו לשרט שריטות בתקליט הגרמופון וה״ז דומה לנופח באש להבעירו שחייב משום מבעיר.
וכן מוכח בב״י יו״ד קיג
מ״כ דניפוח בפה מועיל בבישולי עו״ג דחשיב כגופו וראיה מפ' כיצד הרגל (י״ז:) גבי חצי נזק צרורות דחשיב חציו וניפוח הפה חשיב כגופו כמו דמייתי התם (יח:) מתרנגול שתקע בכלי זכוכית וכו' ובודאי דכגופו דמי דאל״כ הוי קנסא כדפריך רבא ואי לאו כגופו דמי לפטריה וקי״ל דממון הוא וכיון דכגופו דמי ומדינא אפי' נזק שלם בעי לשלומי אי לאו הלכתא אמאי לא יועיל בפה כמו ביד.
וה״נ הכא שהשרטוטין הנעשים בתקליט הם תוצאה מכח קול דברים שמשמיע מול פני מכונת הגרמופון ה״ז חייב משום משרטט דכחו כגופו דמי וכאילו עשאו בידים ממש.
[ הערת היבי״א –
לא מצינו חיוב בשרטוט אלא רק לצורך יישור הכתב שבנייר או הקלף ולכן שיעורו 'בכדי כתיבת 2 אותיות' וכן כשעושה השרטוט לצורך חיתוך העץ ופיצול האבן להיישיר דרכו וה״ה לצורך חיתוך העור העור ביושר.
אבל שרטוט כזה שנעשה ע״י תזוזת המחט להקלטת הקול לא מצינו דוגמתו במשכן שיתחייב עליו ומנ״ל שיש בזה מלאכה דאורייתא
ומכ, ש שזה נעשה ע״י הבל פיו ורוח שפתיו שי״ל דהוי גרמא בעלמא ואין לדמות זאת למלאכת הבערה שהנופח בפיו חייב דשאני התם שדרך הבערה בכך, אבל בשאר מלאכות מנ״ל לחייב
ושאני ממלאכות שכך דרכם, כגון: מלאכת הבערה בנפיחה בפיו, ובמלאכת צידה ע״י כלבים, במלאכת זורה ורוח מסייעתו, בניפוח כלי זכוכית חייב משום בונה (ירושלמי שבת ז ב).
אבל במלאכת הוצאה: כחו אסור מדרבנן, וכח כוחו מותר אף לכתחילה. (זבחי צדק)
ובהעמדת עלוקה להוציא דם: כיון שאינו עושה דבר בגוף הנחבל ליכא מלאכת חובל כלל כיון שהוא אינו עושה מעשה (אמרי בינה)
הנה הוברר לי מפי מומחים כי גם בשעת שתיקת המקליט ממשיכה המחט לחרוט גוף התקליט אלא שאינה עושה אותם זעזועים הבאים מכח הבל פיו וביטויו בעת שירתו וא״כ גוף השרטוט נעשה גם בלי כח קולו והבל פיו והזעזועים אינם מוסיפים ולא גורעים לענין מלאכת המשרטט
אך פשוט שכל המדובר הנ״ל הוא לפי מה שהיה נהוג בזמנים ההם להקליט ע, ג שעונה של התקליט בלי כל פעולה חשמלית
אבל הכא יש לדון על חשמל בשבת
ועכ״פ בנידון ההקלטה של הטייפ רקורדר אין בזה שום דמיון לההקלטה שעל לוח גרמופון שהבית יצחק והבן איש חיל מחייבים משום כותב או משרטט, כי לפי מה שהבנתי מפי מומחים אין שום סימן מיכני הניכר ע״פ הסרט לאחר ההקלטה וגלי הקול ותנודותיו נקלטים ע״ג הסרט בדרך אלקטרונית שא״א להבחין בהן כלל וכלל
ועכ״פ אין כתיבה ניכרת בהם כלל אפילו ע״י מיקרוסקופ
ומימלא אם אין כתיבה גם מחיקה אין כאן ומותר למחוק אזכרות ה' ודבר קדשה מע״ג הסרט.
כתב הכתוב אך אינו ניכר האם יש בו דין מחיקה
גיטין יט:
אמר שמואל נתן לה נייר חלק ואמר לה ה״ז גיטיך מגורשת חיישינן שמא במי מילין כתבו מיתיבי הרי זה גיטך ונטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד וחזר ואמר שטר פסים הוא שטר אמנה הוא מגורשת ולא כל הימנו לאוסרה טעמא דאיכא כתב הא ליכא כתב לא כי קאמר שמואל דבדקינן ליה במיא דנרא אי פליט פליט ואי לא פליט לאו כלום הוא וכי פליט מאי הוי השתא הוא דפליט שמואל נמי חיישינן קאמר
רש״י –
כי אמר שמואל - נמי שמגורשת לא בסתמא אלא בדקינא ליה לנייר:
במיא דנרא - צבע שקורין פוייל״י (פויי״ל: צבע (המשחזר כתב שנמחק) [לפי בלונדהיים כוונת רש״י לצבע העשוי ממין חזזית, אך לפי הערוך מדובר כאן בקליפה של לימון]) ומעבירים מי הצבע עליו ופולט אותיות שבלע ונראות:
השתא הוא דפלט - וכשהיו בלועות לא היה כתב:
חיישינן - שמא לא נבלעו יפה ואם מת אסורה לכהן וחולצת ולא מתייבמת דספק גרושה היא:
יבי״א – וה״נ כיון שכל עוד לא ניתן הסרט במכונת הטייפ לא חזינא כהאי סימנא של אותיות אזכרות ה' ודברי קדושה אין לחוש למחיקתם.
האם כחו נחשב כגופו וה״נ לענין לחיצת הכפתור המוחק אם נחשב גרמא הוא על ידו ממש?
שבת קכ:
תניא הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף שאני התם דאמר קרא (דברים יב, ג) ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי
רמב״ם יסודי תורה ו ו
כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ את מקום השם וגונזו ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה אלא חותך את מקומו וגונזו וכן אם היה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו ולא יהדק כדי שלא יחוץ שלא אמרו לכרוך עליו אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום.
יבי״א – רבים מהפוסקים ס״ל דאפילו שלא במקום מצוה מותר למחוק ע״י גרמא.
ונודע שכמה אחרונים פסלו ציציות שנטוו ע״י מכונת חשמל מטעם דלא חשיב כח גברא מכח שני והלאה
ואף לדברי המכשירים התם ה״ט משום דס״ל דלא בעינן כח גברא בציצית
אמנם יש חולקים ומגדירים זאת ככח ראשון שמכיון שכח הראשון של המכונה נעשה ע״י אדם שוב חשוב הכל ע״י אדם
עכ״פ לא נפקא מפלוגתא וסברת האומרים דלא חשיב כחו כגופו בזה חזיא לאצטרופי להקל בנידון דידן
ועל הצד היותר טוב אומר אני שנכון מתורת חסידות להתנות מעיקרא שלא תחול שום קדושה על הסרט ש הטייפ רקורדר ושיוכל למוחקו בכל עת שירצה
מסקנא דדינא
מותר להקליטה ולהשמיע דברי קדושה ואזכרות ה' ופסוקי מזמורים בשיר ושבח ע, י הטייפ רקורדר
אך מביא כמה תנאים:
שלא ינהגו קלות ראש בפסוקי תורה ושיר השירים ולהשתעשע בהם כשירי אהבה וליצנות
וכבר הזהירונו חז״ל סנהדרין (קא.)
תנו רבנן הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב״ה ואומרת לפניו רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים אמר לה בתי בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו אמרה לפניו רבונו של עולם אם בעלי מקרא הן יעסקו בתורה ובנביאים ובכתובים אם בעלי משנה הן יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות ואם בעלי תלמוד הן יעסקו בהלכות פסח בפסח בהלכות עצרת בעצרת בהלכות חג בחג העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי שמעון בן חנניא כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם שנאמר (משלי טו, כג) ודבר בעתו מה טוב:
וכ״ש שירי עגבים שאסור להשמיעם.
נכון להזהר שלא להכניס סרט כזה שהוקלטו עליו דברי קדושה אל מקומות המטונפים כי איסור בזיון כתבי הקדש חמור יותר ממחיקתם כמבואר בשו״ת חת״ס חלק ו סימן ח
וארא יביע אומר ד יו״ד כא
יבי״א ד יו״ד כב
תשבץ קעז
תורה לשמה תצא
באופן הזכרת שמות הקודש והאם מותר להזכיר שמות שיש להם גם משמעות אחרת
שם בן מב של אנא בכח
ושם בן כב של ברכת כהנים
ושם בן עב היוצא מויסע ויבוא ויט
אין להזכירם אע״פ שיש ל1 מהם דמיון ממש בתיבות של המקרא ולשון בני אדם
מ״מ כיון שהוא מתכוין עתה להזכיר את השם הנזכר ואינו כהזכרת אותיות אלו בדברים בעלמא הרי זה אסור לאומרו! !
כי הזכרת השם הקדוש תלוי בכונת האדם והואיל והוא מתכוין באמירתו לשם הקדוש אסור להזכירו מכח קדושת השם ואפילו ששם זה יש דוגמתו ממש בדברים בעלמא כגון נגעים יא ז פספסים צבועים (שם היוצא מברכת כהנים).
ולגבי הזכרת שמות המלאכים:
הזהירות מלהזכיר שמותם לא מפני קושתם אלא מפני שהם מתקנאים כאשר מזכירים את שמם וגם כשכמזכירים את שמם הם חרדים כי יחשבו שרוצים להשביעם על פעולת איזה דבר ובזה הם מתקנאים ומתגרים באדם
אמנם מלאך ששמו כשם אדם הכתובים בתנ״ך אינם חרדים ולא מתקנאים במזכירם.
שער המצות פרש שמות
גם היה מורי זכרונו לחיי העולם הבא נזהר, מלהוציא בפיו שום שם משמות הקדש, או של המלאכים, אפילו אותם הכתובים בספרים, ולא היה זוכר אותם באמצע הדרוש, אלא כדרך זה: כשהיה זוכר מטטרו״ן, היה אומר מֵם טֵית. וכשהיה זוכר סמא״ל, היה אומר סַמֵ״ך מֵ״ם. וכן כיוצא בזה. וטעם הדבר, לפי כשהקדוש ברוך הוא מסרם והשליטם על שליחותיו ומלאכיותיו, צוה אותם, תיכף כשיזכרם האדם וישביעם בשמו, שיהיו נזקקים לו, כנזכר באותיות דרבי עקיבא. והנה תיכף כשיזכירם האדם וישביעם בשמו, שיהיו נבהל ונרתע לאחוריו, לשמות את משביעים אותו, כדי שיהיה מזדקק להשלים שבועתו, כנזכר. ואף אם רואה אחר כך, שאינם משביעים אותו, עם כל זה נרתע ונבהל בשמיעת שמו, ומתקנא במזכיר שמו, ומתגרה בו, ומקטרג עליו.
אמנם שמות המלאכים, שהם נמצאים בבני אדם הנקראים בשמותיו, כגון: מיכאל, גביראל, מותר להזכירם, ואין בהם חשש איסור.
ופעם אחד שאלתי למורי זכרונו לחיי העולם הבא, כי הרי שמות אדני ואלהים וכיוצא, אנו מזכירים אותם תמיד, ואם כן למה אסור להזכיר המלאכים הנבראים. והשיב לי בסוד, ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך כו', ופירוש בזוהר, לפי שהארץ היתה מלאה גילולים, ואם ירד המלאך שם, יתלבש באותה הזוהמא, אבל הוא יתברך, אש אוכלת הוא, ואין דבר עומד בפניו, ואינו מקבל טומאה חס ושלום, ולכן בהזכרת שם המלאך, מתלבש הקול הזה באויר העולם, אשר יש בו בחינת חומר וקליפה כנודע. אבל שמותיו יתברך, אינן מקבלין טומאה, לכן מותר להזכירם. אבל שם ההוי״ה, אף כי גדול על כל השמות, צריך להעלימו מרוב קדושתו ומעלתו.
תורה לשמה (וכ״כ בא״ח שנה א וישלח אות יא) –
ודע לך כי אני מנהגי כאשר ארצה להזכיר איזה שם משמות בתוך הדרשה לדרוש בו איזה רמז באיזה פסוק, אני אומר כך: שם שהוא אות וא״ו ואות ה״א וכו' ובזה אין איסור ואין חשש כלל כיון שאומרים תיבת 'ואות' בין האותיות.
תורה לשמה תצו
שמות הקודש אם מותר להזכירם בפיו בדרשתו
אדנות, יאמר שם אלף דלת
הויה וכן שם י״ה, יאמר שם יוד הא
אך שאר שמות של אהי״ה או שד״י וא״ל וכיוצא בזה יכול לזוכרם כמו שהם.
מ2 טעמים:
אדנות והויה וי״ה = עיקר וכינוי לשם הגדול
שאר השמות להם דמיון כמותם בדברים אחרים כגון 'אהיה' (אני בעתיד) 'אל'(שייכות), וכן אל״הים יש בזה חול דיינים ואלהים אחרים.
אבל אדנות וי״ה אין כמותם אלא רק אדנ״י בחיריק לשון אדנות ושררה
ראיה גמורה לכך ממשנה שבועות ד יג
משביע אני עליכם באל״ף דל״ת ביו״ד ה״י, בשדי, בצבאות
אא״כ אומר אותו פסוק עצמו אז ודאי יכול לומר אף בשמות הנ״ל.
ירושלמי ברכות ט א
[ לומדים מכאן שיש לה' שמות כללים ויש שמות פרטיים יותר]
אמר ר' שמלאי כל מקום שפרקו המינין תשובתן בצידן חזרו ושאלו אותו מה אהן דכתיב (בראשית, א) נעשה אדם בצלמינו כדמותינו אמר להן ויבראו אלהים את האדם בצלמם אין כתיב כאן אלא ויברא אלהים את אדם בצלמו אמרו לו תלמידיו לאלו דחיתה בקנה לנו מה אתה משיב אמר להן לשעבר אדם נברא מן העפר וחוה נבראת מן אדם מאדם ואילך בצלמינו כדמותינו אי אפשר לאיש בלא אשה ואי אפשר לאשה בלא איש אי אפשר לשניהן בלא שכינה.
וחזרו ושאלו אותו מה ההן דכתיב (יהושע, כב) אל אלהים ה' אל אלהים ה' הוא יודע אמר להן הם יודעים אין כתיב כאן אלא הוא יודע כתיב אמרו לו תלמידיו רבי לאלו דחית בקנה לנו מה אתה משיב אמר להן שלשתן שם אחד כאינש דאמר בסיליוס קיסר אגוסטוס
שיחות הרצי״ה שמות – משם ה' כולל על העולם לשם העצמי והמפורט יותר
שם אלוקים ואח״כ שם עצמי יותר שם הוי״ה.
ליקוטי הלכות ראש השנה
וזהו שאיתא בספרים שמשיח יבא מסטרא דיצחק שיהיה נמתק 'פחד יצחק' ויהיה נעשה ישחק, הינו כנ״ל שהתגלות רוח של משיח הוא על-ידי המתקת חרון אף, דהינו תקף הדין, שהוא פחד, שהוא בחינת פחד יצחק כידוע שאנו ממתיקין פחד יצחק בראש השנה וכשנמתק נתגלה רוחו של משיח כנ״ל. ועל-כן נתגלה זאת בראש השנה צריכין להוציא מכח אל הפעל שיפתחו ויתחלקו הידים בבחינת פותח את ידיך. אל תקרי "ידיך", אלא יודי״ך, דהינו השני יודי״ן של השני שמות יקו״ק-אדני, שהם בחינת יו״ד בראש ויו״ד בסוף, בחינת כח ופעל. ועל בחינת סוף מעשה במחשבה תחלה שיתחלקו ויפתחו על-ידי הששה אותיות שבאמצע, שהם בחינת מקום וציור וזמן שיש בכח, ומקום וציור וזמן שיש בפעל, שהם ג' אותיות שיש בשם העצם ושלש אותיות של שם הכנוי שעל-ידי אלו הששה אותיות שהם שש בחינות הנ״ל, על-ידי זה יוצא הדבר מכח אל הפעל וזה נעשה על-ידי שלמות הדבור. ושלמות אותיות הדבור על-ידי בחינת עלמא דאתי, על-ידי בחינת אמת, שעל-ידי זה נעשה יום הדין הגדול ועל-ידי זה נעשה שפה ברורה ונשלם אותיות הדבור ואחר כך צריכין לעשות נקדות להאותיות ולהוציא הדבור ממצר הגרון וזה נעשה על-ידי הכסופין והחשך שנעשה על-ידי מניעות, שעל-ידי זה נעשה נקדות להאותיות, בחינת נקדות הכסף. וזה בחינת ט' ]תשע[ נקודין, ט' ]תשע[ רקיעין ואזי כשיש נקדות להאותיות ונשלם הדבור בשלמות אזי יוצא מכח אל הפעל וכו', (עין שם כל זה היטב):
סיפר רבי נפתלי מרוּפּשִיץ:
כשהייתי ילד קטן למדתי את האָלף-בֵּית ואת סימני הפיסוק. יום אחד קראתי פסוק מתוך החומש ומצאתי בו שני "יוֹדים" העומדים זה לצד זה. הסביר לי המלַמד כי כשרואים שני "יוֹדים" כאלה, הרי הכוונה למילה "אָ-דוֹנַי", שמו של הקדוש ברוך הוא.
המשכתי לקרוא, והנה הופיעו לפניי שוב שני "יודים", אלא שהפעם היו כתובים זה מעל זה. אני, שלא ידעתי את ההבדל, קראתי גם אותם "אָ-דוֹנַי". אז גער בי המלמד ואמר – "אם שני יודים עומדים זה מעל זה, אין זה שם קדוש, אלא סימן לסוף הפסוק!"
כך למדתי דבר חשוב – אם שני "יהודים" עומדים זה מעל זה ואיש מתגאה על חברו, הרי זה סוף הפסוק לדברי התורה. ואם שני יהודים נמצאים בשווה ואוהבים זה את זה, הרי זה שמו של הקדוש ברוך הוא.
וכך גם נאמר בפסוק: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"
– אם שניכם שווים ואוהבים, אז – "אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יח).
גובה – 30
אורך – 300
רוחב – 50
חשמל = 378 +2
הויה בהכאה של אדנות = 380
כלומר הויה בתוך אדנות היא מלבישה לכן נקרא חשמל בחינת קליפת הקדושה
תיבת נח מגינה מכל המזיקים
ויסגור ה' בעדו – תרגום ואגן (הגנה מהקליפות)
חשמל = מלבוש
העור באצילות הוא חלק מהטוב עץ הדעת טוב
אבל בבי״ע העור הוא חלק מהנוגה רע וטוב
בכל דבר בעולם יש אור וכלים
רבינו נחמן היה פעם בחתונה והיה שם בדחן והיה אחד שהתחפש לרב ואח״כ התלבש בתור כומר
אמר רבינו כך הוא האדם פעם גלח פעם מלאך
פעם מלאך פעם שד
אתה סתר לי, , , מצר תצרני [ רבינו אומר להפסיק ביניהם שלא יצטרף המלאך ס״מ]
ס״מ שורשו בקדושה מלאך קדוש שגרשו אותו מלמעלה שליח של ה'
פסיכולוג הרוין ילום – הסופיות גורמת לעשות שינויים חיוביים גבול גורם לשינוי פנימי, לזכור את יום המיתה כדי לחיות נכון
ר' נתן אמר בליקוטי הלכות מי שלא זוכר את יום המיתה אין לו מה לפתוח את הספר שלי
אותיות ס״מ בנס היו עומדים בלוחות
אותיות סגורות האור לא נכנס אז איך החומר קיים ועומד? לכן זה אותיות של הס״מ סגירו דנהורא האור לא נכנס פנימה יש מסך
יש ס״ם קדושים אבל יש ס״מ טמאים
אזכרות ה' בכתב זעיר שניכר רק בזכוכית מגדלת האם מותר להשתמש בשטרות כסף אלו האם מותר להכניסם לבית הכסא האם מותר לשרוף שטרות אלו בזמן חליפת הכספים?
שם שלא נכתב בקדושתו שלא נכתב לשמו האם יש בו קדושה ואסור למחקו?
תשב״ץ א קכז שהביא גם בשם הסמ״ק ( שאם לא קדוש מותר אף למוחקו) ש״ך יו״ד רעו ס״ק יב שו״ת בני יהודה (כיון שלא קודשו הרי הן כשאר תיבות של ס״ת שמותר למוחקן. X / פר״ח ( יסודי התורה ו ו) V ואף לוקה על מחיקתו.
הגמ״י (יסודי התורה ו) בשם הר״א ממיץ אם כתב אותיות של שם ולא נתכוון לקדש בכתיבתן, אין בהם קדושה. וטעמא דכל דבר התלוי בקדושה בעינן כוונה כדתנן בנזיר הקדש בטעות אינו הקדש.
[אמנם אם נתכוון לכתוב את השם אלא שלא קידשן אפשר שיודה היראים שאסור למוחקו, וכן מוכח מהראיה של היראים הקדש בטעות אבל כשכיוון לשם אלא שלא קידשו – אפשר שיודה לפר״ח]]. (ברכ״י) יבי״א – ויש הבדל בין התכוון לכתוב אלא שלא קידשו לשמו לבין כתב את השם בטעות שקיים בו איסור מחיקה אף שלא קדוש בקדושת ס״ת. [ אך התשב״ץ כאמור חולק על זה]. ,
שבת קד. כדתניא הרי שהיה צריך לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו ד' מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר' יהודה / וחכמים אומרים אין השם מן המובחר. אלמא דבעינן כוונה.
ערכין ו. תניא גוי שהתנדב קורה ושם כתוב עליה, בודקין אותו אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה – יגוד וישתמש במותר ואם לאו – טעונה גניזה חיישינן שמא בלבו לשמים.
ומסקינן דה״ט דברישא יגוד וישתמש במותר דשם שלא במקומו לא קדוש ( כלומר, אינו קדוש אלא מקום השם ואותה חתיכה תיגנז והשאר יבנה בבהכנ״ס (רש״י ותוס') ויש ליזהר שכשכותבין ס״ת ותפילין וגררו מקום השם שאין לכתוב במקומו / תשב״ץ קמט – מותר להשתמש במקום השם במקום שנקלף.). וכדתניא היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה יגוד ויגנז.
רמב״ם יסודי התורה ו ו כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ מקום השם וגונזו ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיק הכלי – הרי זה לוקה. אלא חותך מקומו וגונזו.
' בדעת ישראל הפרשתיה יגוד ' ' כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ מקום השם וגונזו' אע״ג דסתמא דמילתא אין הגוי מתכוין לקדש ה' בכתיבתו אפי״ה יש בו קדושה גמורה לענין שיהיה אסור ליהנות ממנו וטעון גניזה ואסור למוחקו. / מדובר באופן שהגוי כתבו לשם קדושת ה'.
הרמב״ם תפלין א טו הכותב ס״ת או תפלין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמה פסולין.
האם דפוס ככתב?
רוקח (רפ) דפוס אינו ככתב. בארות המים המיקל בענייני צניעות בפני ספרי התלמוד שנדפסים יש לו ע״מ שיסמוך והמחמיר תע״ב.
חוות יאיר (קפד) בספרים הנדפסים ע״י גוי יש צד קולא כי קדושת ס״ת נמשכת ע״י איש אשר נשמת חיים באפיו חלק אלוה ממעל משא״כ בספרים הנדפסים ע״י גוי שאינו מאמין בבורא.
יבי״א – מכ״ש בנידון שנעשו ע״י צילום שהוא גרוע יותר מהדפסה רגילה.
שו״ת הרדב״ז ג תקיג מותר להכנס לבית הכסא וכתבים שיש בהם דברי תורה מונחים בחיקו או בתוך המצנפת ואפילו משניות וסידור מותר הואיל ומכוסים הם ולפי ההלכה מותר אפילו כתובים אשורית אבל למעשה נכון להחמיר אא״כ כתובים בכתב רש״י וכיוצא. וע״ז אני סומך לעשות מעשה בעצמי.
מהרש״ם ג שנז כל שמונח בתוך התיק שנקרא מדליה אע״פ שמצד אחד נראה דרך הזכוכית יש מקום להקל ומ״מ אין להקל למעשה אא״כ מניחו בתוך כיס הבגד.
יבי״א – וכן לפי״ז בשטרות כסף מותר להניחם בארנק בלא כיסוי אחר להכנס בהם לבית הכסא ורק יש ליזהר שלא יוציאם בגלוי בבית הכסא.
כשמכוון בפירוש לשם חול ברכי יוסף (יו״ד רעו ס״ק כח) מטבע שמצד אחד חקוק עליו שם הוי״ה ומצד אחר דיוקן איש בולט, מותר להוציאו ולהתיכו ואין לאסור להשהותו, דליכא למיחש למידי. הרב החסיד מהר״י מולכו בתשו' כת״י סימן קלט, וכן עיקר.
יבי״א – נראה כוונתו שהואיל ונטבעו להוציאם הו״ל ככתיבת השם בפירוש לשם חול, וכמ״ש חוות יאיר (סימן טז). והיינו שאפילו למ״ד שאסור למחוק שם שנכתב שלא בכוונת קדושתו, הכא גרע טפי, כיוון שחשוב ככותבו בפירוש לשם חול. וכעין מ״ש תר״י ברכות יב. והר״ן ר״ה כח: בשם רבינו שמואל, שאפילו למ״ד מצות א״צ כוונה, אם מכוין להדיא שלא לצאת אינו יוצא י״ח בעל כרחו. וכ״כ התוס' (סוכה לט.) והרא״ש (שם ג לג), מאירי (סוכה מב.) ושבולי הלקט (שסו), ואו״ז ח״ב שיג. וכיוצא בזה כתב הגאון הנצי״ב במשיב דבר (יו״ד פ).
שם באותיות מוקטנות שאינם נראות לעין בלתי מזויינת גיטין יט: אמר שמואל נתן לה נייר חלק ואמר לה ה״ז גיטך מגורשת, חיישינן שמא במי מילין כתבו. ומסקינן כי אמר שמואל דבדקינן ליה במיא דנרא אי פליט פליט ואי לא פליט לאו כלום הוא. ופריך וכי פליט מאי הוי השתא הוא דפליט ומשני שמואל נמי חיישינן קאמר. (ופרש״י השתא הוא דפליט וכשהיו בלועות לא היה כתב ).
בית שמואל (קלה ס״ק ו) בשם הלבוש אפילו עמדו העדים מקרוב וראו שהנייר חלק ג״כ חיישינן דמכיון דפליט לבסוף איגלאי מילתא למפרע שהיה שם כתב גמור ומה בכך שנבלע לפי שעה.
יבי״א דברי הב״ש שכתב שאפילו שרק לבסוף ניכר הכתב מ״מ דינו ככתב, תמוהין שלא משמע כן מהגמרא ' וכי פליט מאי הוי השתא הוא דפליט ' אלמא דפשיטא ליה דלא חשיב כתב מה שאח״כ יוכל להפליט ע״י מי נרא! !
ואף הב״ש תמה על הלבוש שהוא דוחק ולא מצינו סברא זו ובלאו הכי חילק הבית דוד בלבוש דשאני שע״י פליטת המיא דנרא ישאר כתב קיים וניכר לעין משא״כ כאן (בכתב פוטוגרפיא) ששלעולם יצטרך לזכוכית מגדלת לקרות בתנ״ך הזה.
וכיוצא בזה כתב הרב משאש בשו״ת מים חיים אתרוג שלא ניכרים נקביו אלא ע״י זכוכית מגדלת אין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכן לעניין נקבי הריאה ושאר אברים כשרות לבשר וכן בדיקת תולעים בשתיית מים ובמאכלים.
גדולה מזה כתב השערי תשובה על סימן תרמח סעיף יא בדין חזזית שפוסלת רק ברוב האתרוג (ויש פוסלים אפילו במיעוט) איך מודדים את הרוב? מגן אברהם – מה שנראה לעין לרוב בני אדם כרוב אליה רבה בשם המבי״ט – אפילו שנראה לעין אך רק ע״י התבוננות מקרוב לא נחשב נראה לעין וכשר. שדין נראה לעין זה רק בהסתכלות מרחוק.
וכן לחומרא בשו״ת דובב משרים לעניין מוקף גויל באותיות דלא אזלינן בתר זכוכית מגדלת.
מה יותר חמור איבוד וכילוי או זריקה? ר״ה יח: בתלתא בתשרי בטלת אדכרתא מן שטרייא, שגזרה מלכות יון גזרה שלא להזכיר שם שמים על פיהם וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהיו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות והיו כותבים בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון וכששמעו חכמים בדבר אמרו למחר זה פורע חובו ונמצא שטר נמצא באשפה וביטלום ואותו היום עשאוהו יום טוב.
יבי״א – קיים הבדל בין שטרות העומדים לפרעון ולזריקה לבין חזקת כספים משתמרים וגם כשמוציאים אותם מן המחזור של המטבע מבערים אותם ואיבוד כתבי הקודש ואזכרותיהן לא חמיר כולי האי כבזיונם.
צילום של הפסיפס ביריחו שלום על ישראל על שטר כסף בן הלירה הישראלית
ר״ן שבת י: אסור ליתן שלום לחבירו בבית המרחץ דשם גופיה אקרי שלום שנאמר ויקרא לו ה' שלום. וכתוב רבינו יחיאל ז״ל דמהכא שמעינן שאסור לכתוב באגרת שלומים 'שלום', דשם קדוש הוא. ומצוי אדם לזורקן באשפה ובמקומות המטונפים וכן אנו נוהגים שלא לכתוב שלום שלם. וקשיא לי(ר״ן) אמאי לא מני ל׳שלום' באותן שמות של הקב״ה שמונה במסכת שבועות (לה.) וצ״ע.
רמ״א יו״ד רעו יג ואסור לכתוב שם לכתחלה שלא בספר שיוכל לבא לידי בזיון ולכן נזהרים שלא לכתוב שם באגרת ויש נזהרים אפילו במילת שלום שלא לגמר כתיבתו.
רדב״ז א רכ כותבים אותו (שלום) באגרת חסר.
תוס' סוטה י. שלום אינו נמחק והאי דלא קחשיב ליה בהדי שמות שאינן נמחקים דתנא ושייר.
/ רא״ש(כלל ג טו) ולא מצינו מי שאוסר למחוק 'שלום'. ובכל האגרות כותבים שלום וזורקים ונמחקים. שאע״פ שהשם עצמו נקרא שלום, כיון שאינו שם העצם אלא ע״י הפעולה נקרא כך הו״ל כחנון ורחום ארך אפים וכו' וכ״ש שלמה שאינו קדוש אלא בשביל שהשלום שלו שהוא נמחק.
ברכי יוסף (רעו ס״ק מא) בשם חידושי הריטב״א שבת בשם התוס' ששלום מן השמות הנמחקין הוא. וכן אין נזהרים לכותבו אף בשטרות של רשות. וכתב שבערי המערב נזהרין שלא לכתוב ו' בתיבת שלום שבאגרות וכ״כ הרדב״ז אך בגלילותינו אין נזהרים כלל. [יבי״א – משמע אפילו בכתב אשורית שרי].
יבי״א – אפשר שהטעם שאין חוששין לכך מפני ספק ספיקא שי״א (רשב״ץ) שרק בכתב אשורית אסור למחוק את שם ה' (דלא כהרמ״א ודעמיה) וי״א ששלום אינו מהשמות שאינם נמחקים.
אבן שתיה – מגילת אסתר נקראת אגרת וקי״ל שאסור לכתוב שם הקדש באגרת הרשות ולכן לא כתבו בה שם הקדש. ואם איתא ששם 'שלום' הוי ממש כשם קדש, איך נכתב 'דברי שלום ואמת'.
יבי״א דוחה את הראיה של אבן השתיה – הרב אבן עזרא כתב טעם אחר מדוע לא הזכירו שם ה' במגילת אסתר כי זה נכתב בדברי הימים של פרס והם היו עובדי ע״ז והיו כותבים שם תועבתם במקום השם הנכבד והנורא. משא״כ בשלום לא יכתבו שם אחר. 'דברי שלום ואמת' אינו כשאלת שלום אלא כאומר שמבקש שלום העולם והאומות ולא מתכוין לשם השם שזהו כוונת הנותן שלום לחברו כדברי בועז לקוצרים אבל אם בא לתאר מציאות של שלום בין אדם לברו או בעולם א״צ ליזהר ויכול לכתוב לכו״ע שלום מלא ושם יכול לכתוב שלום מלא וליכא קפידא בהכי שהרי אינו מכווין לשם ה' ולא חייל עליה קדושה.
יבי״א – בקושטא דמילתא יש מקום להקל בפשיטות לכתוב שלום באגרת שלומים מטע״ז שאנו כותבים בעברית ורש״י, ובזה יש ס״ס להקיל.
שם שנכתב בלועזית האם מותר למוחקו? ש״ך יו״ד קעט ס״ק יא מותר למחוק שם שנכתב בלועזית.
קושית החכמת אדם ע״ז: הרי המקלל חברו בשם שקוראים הגוים חייב מלקות וכמ״ש בחו״מ כז א! ?
תירוץ היבי״א – לא קשיא מידי ששם שקוראים הגוים את הקב״ה חשיב כמו כינויים והמקלל חבירו בכינוי חייב, אבל למחוק כינוי מותר. וכן בשו״ת הרדב״ז ג תכא שהנשבע בשם בלשון ערבי (אללה) הויא שבועה אבל אין בזה משום הזכרת ש״ש לבטלה שלהזכיר הכינויים לית לן בה.
צורות של אדם על השטרות
ב״ק צז: מטבע של אברהם אבינו, זקן וזקנה מצד אחד בחור ובתולה מצד אחר תוס' – הרי אסור לעשות צורת אדם? ! אלא היה כתוב בו 'זקן וזקנה בחור ובתולה'. יבי״א – לכאורה היה מקום לפרש צורת פרצוף בלבד וכמ״ש מרן יו״ד קמא ז שלא אסרו בצורת אדם אלא דוקא צורה שלימה בכל אבריה, אבל צורת ראש בלבד אין בזה שום איסור לא במוצא ולא בעושה. מקור דברי מרן הם המרדכי והרא״ש / תוס' הנ״ל משמע דפליגי על הרא״ש מזה שלא העמידוהו על צורת הפנים בלבד. אך בנידון דידן שאין הצורה בולטת בודאי שיש להקל בפשיטות ולא דמי למטבע ממתכת שהצורה בולטת
אותיות ה' שמפורדים ומקוטעים יש בו דין שם ה'? הרשב״ץ (א ב) אותיות קטועות לית לן בה.
מהו למחוק שמות שנאמרו בתורה בעבודה זרה כגון לא יהיה לך אלהים אחרים, לא תשתחוה לאלוהיהם ועבדתם שם אלהים אחרים וכיוצא בהם?
וכן ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות שהוא לשון הוויה ואינו שם משמותיו שלהקב״ה במקום הזה האם מותר למוחקו אם לאו? וכן כקול מים רבים כקול שדי, והיה שדי בצריך, צדקתך כהררי אל, שלהבת יה, מאפליה, וכיוצא באלו, שאינם במקום הזה לכוונת שמו של הקב״ה אלא לשון ריבוי וחוזק ותוקף, אם מותר למחוק אם לאו?
דע, שאין השם מתקדש אלא אם כן נתכוין הכותב לקדשו אבל אם כתבו שלא בכוונת קדושה אינו קדוש.
גיטין נד: תניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכווין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל״ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי רבי יהודה / וחכמים אומרים אין השם מן המובחר.
ירושלמי סוכה ג י דכולהו ספר תהלים דכתב רבי מאיר שרי למימחק כולהו הללויה דכתיב בהו, מפני שלא נתכוון לקדשם ( דס״ל דאינו נחלק )
סמ״ק שם שנכתב שלא מדעת מותר למחקו.
אם נתכוין לקדש שם שאינו קדוש כגון: עד האלהים יבוא דבר שניהם, הארצות האל, וכיוצא בהם מסתבר שלא מועילה הכוונה לקדש אותם שנחשב כמתפיס בעל מום למזבח שלא קדש.
ראיה לכך: שבועות לה: כל שמות האמורים בלוט חול, ובודאי אפילו נתכוון לקדשם הוו חול, דאי לא נתכוון לקדשם אפילו שמות הקודש לא קדשי, כדמוכח ההיא דנתכוון לכתוב יהודה.
וכן שמות האמורים בעבודה זרה מותר למוחקן ולכן שמות האמורים במיכה באל״ף למ״ד נימחקין, חוץ מאחד, כל ימי היות בית האלקים בשילה.
ולאו דוקא אותן שמות של עבודה זרה שרי למוחקן אלא אפילו שמות מלאכי האל מותר למוחקן ומשום הכי אמרינן התם דשמות האמורים בלוט נמחקין חוץ מאל נא ה' (בראשית י טיח) מפני שכתוב בו ותגדל חסדך להחיות את נפשי, מי שבידו להחיות ולהמית.
ואין אלקים זולתך – קודש ואלוהים זולתי לא תדעו – חול
וכ״ש שמות בני אדם כגון: צורישדי, ועמנואל, ואליה וכיוצא בהם שאע״פ שהם נקראים בשם הקב״ה, שמות בני אדם הם ולא נתקדשו.
והכי מוכח פסחים קיז. תניא ידידיה נחלק לשנים לפיכך ידיד הוא חול ויה קודש.
ומשמע מהכא דאם אינו נחלק לשנים הוי כולו חול.
וכ״ש אהיה אשר בפסוק כי אהיה עמך שאפילו בהשאלה אינו שם כשמות בני אדם ולשון הויה הוא ולא נתקדש כלל.
סוטה י. ואמר רבי יוחנן שמשון על שמו של הקב״ה נקרא, שנאמר "כי שמש ומגן ה' אלקים " אלא מעתה לא ימחה? אלא מעין שמו של הקב״ה, מה הקב״ה מגין על כל העולם כולו, אף שמשון מגין בדורו על ישראל.
ר״ן שבועות טז: בדפי הרי״ף אפילו שלמה דשיר השירים שהם קודש, מותר למוחקו, ולא הוי קודש אלא לענין שבועה שהמשביע את חברו בשלמה האמור בשיר השירים הוי כמשביע במי שהוא רחום וחלה עליו שבועה אבל לענין מחיקה לא. וכ״כ הרמב״ם ( יסודי התורה ו ט).
פסחים קיז. אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן: הללויה, כסיה, ידידיה – תיבה אחת היא / ורב אמר כסיה ומרחביה בלבד. משמע לכו״ע כסיה חול הוא / רבה – כסיה בשתי תיבות (כלומר קודש)
מצאתי ספר תורה שכתוב שם כס יה בשתי שורות ולצאת ידי כל הספיקות ציויתי לתקן הספר תורה לגרוד את הכס ולהאריך את הלמ״ד של על ובין השיטות על ה׳יה' לכתוב כס וכשר הדבר.
נשלח על ידי: אברהם פורטל
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה