**על תודה ותודעת תודה**
בגמ' סנהדרין (צד.) מופיע המאמר המפורסם: ביקש הקב״ה לעשות לחזקיהו משיח, אלא שמידת הדין באה וקטרגה, אם דוד שאמר כל כך הרבה שירות ותשבחות ולא נעשה משיח, חזקיהו שנעשה לו נס גדול כל כך ולא אמר שירה, היאך ייעשה משיח.
מדוע באמת לא אמר חזקיהו שירה? ומה הקשר בין אמירת שירה לבין גאולה? ומדוע עם ישראל על הים אמרו שירה? ולמה בפרשת השבוע שלנו (שלח לך) הביקורת הקשה ביותר היא על התלונה ״עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלנים עלי, את תלונות בנ״י אשר המה מלינים עלי שמעתי״. מדוע מכל הדברים הקשים שעשו המרגלים, דווקא על זה מצביעה התורה?
רמז עמוק לתשובה על כל אלו נמצא בפרשיה המקדימה לשירת הים: ״וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים״.
פעמיים ״וירא ישראל״. ״וירא ישראל״ הראשון מתייחס *למציאות*, מצרים מתים על שפת הים. זו מציאות שאי אפשר לחלוק עליה. ״וירא ישראל״ השני מתייחס *לפרשנות* שנתנו עם ישראל למציאות — ״היד הגדולה אשר עשה ה׳״. עם ישראל מזהה היטב: זה לא אירוע סתמי, לא ״איזה מזל שהם מתו״, אלא ראייה עמוקה הרבה יותר.
היכולת לראות את יד ה' שבתוך המציאות, את הצדק הא-להי המוחלט שנעשה בטביעת המצרים בים (השירה בעיקרה לא נאמרה על הנס, אלא על הנהגת ה', כמבואר מהתבוננות בשירה), הייתה יכולת מופלאה שזכו לה עם ישראל באותה שעה — ״ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים״ (רש״י שמות טו, ב).
לעומת זאת, דורו של חזקיהו המלך ראו מראה דומה להפליא: ״וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים״ (מלכים ב יט, לה). אבל המראה הזה לא גרם להם לראות את יד ה'.
חסרון השירה נעשה בולט כפליים, לאור דברי הרד״ק שאותו הלילה היה הלילה השלישי והאחרון לחליו של חזקיהו, והנה על רפואתו של חזקיהו מצאנו שאמר שירה (ישעיהו לח), והיאך לא אמר שירה על הנס הכללי הגדול והמשמעותי הרבה יותר?
נראה שחסרון השירה אצל חזקיהו לא היה בו עצמו, אלא בדורו. להכריח את כל העם ללמוד תורה — חזקיהו ידע שאפשר, אף שאין זו דרך לימוד לרבים. לכפות את העם לומר שירה — אי אפשר. שירה היא דבר הנובע מעומק הלב. והלב של אותו הדור לא היה קשוב לנס.
מה ההבדל? עם ישראל ביציאת מצרים היו אמנם עדיין בראש של עבדים, אבל המגמה הייתה מגמה של גאולה. ולכן נפתח הלב לראות מעבר. דורו של חזקיהו, על אף שהיה דור גדול ומיוחד, היה במגמת ירידה מתמדת לכיוון הגלות. בגלות עסוקים בהישרדות, פחות פנויים לראות מעבר.
כיוון שכך, אי אפשר להביא משיח בדור כזה, כי משיח זו גאולה, ובגאולה הלב פתוח לאור ה' ולטובו. מי שליבו סגור, לא יכול להגאל. ״אילו היה שם לא היה נגאל״.
מידת הדין שכביכול מנעה את המהלך של הבאת משיח, אינה מידה של אכזריות ונתק. להיפך — היא שומרת מעוצמות של שפע שאין כלי קיבול בשבילם. ים שנשפך לתוך דלי, לא ממלא את הדלי, אלא מטביע אותו. שפע של גאולה לדור סגור כל כך, לא ימלא אותם, רק ימחק.
זו הסיבה לקושי התלונה בפרשת שלח לך. תלונה היא תנועה של קרבנות, של מסכנות. תנועה שנובעת מחלל פנימי גדול, שגם השפע הגדול ביותר לא יוכל למלא. לאדם שנמצא במקום כזה, אי אפשר לתת כמעט כלום — ״כל העושה טובה למי שאינו *יודעה*, כזורק אבן למרקוליס״ (חולין קלג. בעין יעקב).
ולכן הכאב הגדול של משה בפרשת בעלותך: ״לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני״. מדוע? כך אמר שלמה המלך: ״כבד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם״ (משלי כז, ג). וביאר במצודות ״כי מחסרון *הדעת* ירבה לכעוס״. חסרון הדעת גורם לריקנות, שלא מאפשרת לשום טובה למלא את הלב. ומשה רצה רק לתת לעם ישראל.
הדור שבו אנו זוכים לחיות, דור שבשיא תוקפה של המלחמה ביקש לשיר בכל הכח ״ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב״, מוכיח על העצמות הפנימיות שפועמות בו. עוצמות שגם אם לרגעים נראה שנעלמו, מפכות הן בעומק, ובקרוב יגיע הרגע שבו תפרוץ השירה מלב כל העם. עוד יראה ישראל את היד הגדולה אשר עשה, עושה ויעשה ה' בכל מבקשי רעתנו.
נשלח על ידי: ינון אליה
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה