רשב״א ה רלח
וזה מה שהשבתי לחכם ר' יעקב בן הכשף, בעל ישיבה בטוליטולה, על הנהגת המדינה זו, ויסור העוברים.
דע: כי לשון רכה תשבור גרם, ולעולם כל מישר ומישר, ופנה דרך לפני העם, להסיר המכשלה את העם צריך לעלות מן הקלה אל החמורה.
ואין נוטלין כל החבלה ביחד, ואחר כוונת הלב הדברים אמורים.
כבר ידעת מ״ש בנזיר (דף כג:): גדולה עבירה לשמה, ממצוה שלא לשמה. וכבר הראו לנו מועצות ודעת, במה שהזכירו בפ״ק דע״ז (דף טז) גבי של בית רבי, שהיה מקריב לבית קיסר שור פיטם ביום אידם, חיסר ד' רבוון. שלא יהיו מקריבין אותו יום, אלא למחר. חיסר ד' רבוון, שלא מקריבין אותו כל עיקר. ואמרו: ר' למעקר מילתא בעי, ועקרי אותה פורתא פורתא.
הנה זאת שמענה, ואתה דע לך עוד, כי אי אפשר לנהוג בכל האנשים במדה אחת.
וזכור נא ענין דוד אדונינו מלכינו, אשר נהג להעלים עינו מיואב ושמעי, ואף על פי שהיו בני מות. והטענה שאמר: כי היום ידעתי שאני מלך על ישראל. כי לכל זמן מזומן, והעלמת עין מן העובר, לעתים מצוה, והכל לפי צורך השעה. והחכם מעלים עיין לעתים בקלות.
ואני רואה שצריך שיתחזק ענין התקנות בתחילה, ולא יכנס במחלוקת.
וכבר ידעת ענין מלכנו הראשון שאול, כי היה כמחריש והעלמת עין בדבר זה, עד אשר יחזקו זרועות העומדים על הפקודים, מצוה רבה.
והמקיים את המצוה, עשה סמוכות לתקנה, ובנקלה חומה בצורה. ואחר תחזקנה ידיך, ומלכת בכל אשר תאוה נפשך.
והנך רואה כי גלתה סנהדרין ממקומה, כדאיתא (בסנהדרין דף מא) כדי שלא יצטרכו לרבות בדיני נפשות, מפני שראו דרבו הרצחנים. כ״ש אנו, שאין בנו כח מדין תורה לדין בדיני נפשות, ואף לא בדיני קנסות, אלא לצורך השעה. ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה, כמוזכר בסנהדרין (דף מו) וביבמות (דף צ). ואם השתיקה לעתים לגדר, אין כאן סייג בחזקה ידבק ההפך.
זהו עצתי, שתפתה בלשון רכה, פעם ושתים. והרבה רעים על הרעים, שמאל דוחה וימין מקרבת, אולי יזכו, וישובו מדרכם הרעה, ורשעים עוד אינם.
ואם לא ישמעו, ויעברו בשלח יעבורו, תלוש ומרוט, טול מקל והך על קדקדם, אלף ופרוטרוט. היש דבר שצריך שישקול הפסד כנגד שכר.
וצריך מתון והסכמה והמלכה, ומתוך כך יסור הרבים לשום שמים.
כי כל שהמעשה גדול, וחזקת היד רצה, צריך יותר השגחה והסרת הכעס. וצריך שיהא הדיין חושש את עצמו, שמא אש קנאתו לשי״ת (לשם יתברך) תבער בו, ותהיה גורמת להעלם הדרך הטוב והנכון מעליו. על כן, כי תבא הנקימה לפניו, בעודה בכפו לא יבלענה, שמא יאכלנה פגא. אלא יבשלנה, וימתיקנה בסוד הזקנים, וישרים בלבותם.
ואם יש אנשים רשעים מפורסמים, ורצית למתקם, ועוד הם בתמרוריהם עומדים, תמנה עם הזקנים, בין להלקות, בין לקוץ יד או רגל, ואפי' להמיתו ואף על פי שדיני התורה בטלו מן הסנהדרין, עוד לא בטלו לצורך השעה. הנה אמרו בפרק כל היד (דף יג:): רב הונא קץ ידא. ואמרו ביבמות פרק האשה רבה (שם (צ')): שבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, לגדור דבר הצריך גדר, וצורך שעה. דתניא: אליו תשמעון, אפי' אמר לך עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה, שמע. למסקנא, למגדר מילתא. ותניא: א״ר אליעזר בן יעקב: שמעתי שב״ד מכין ועונשין שלא מן התורה. לא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באדם אחד, שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאהו לב״ד וסקלוהו. ולא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך. ובכולם אסיקנן: טעמא למגדר מילתא. ושוב מעשה באדם שהטיח את אשתו תחת התאנה, והביאו לב״ד וכו'. ולא מפני שראוי לכך, אלא דהשעה צריכה לכך. והנה שמעון בן שטח תלה פ' נשים באשקלון ביום אחד, כמוזכר בפרק נגמר הדין. ואף על פי שאין תולין נשים, ושאינם דנין שנים ביום אחד, והנה ר״ש בן אלעזר שהיה גדולם של ישראל, שהיה הורג ברשעי
איסור ספייה
דיון בדין זה אם יש איסור לפני עיור באיסור דרבנן מדברי הגמרא חולין קז:
חולין קז:
אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: לֹא יִתֵּן אָדָם פְּרוּסָה לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל שַׁמָּשׁ, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁנָּטַל יָדָיו.
ב״י או״ח קסט
ומדברי רבינו (הטור) נראה דלתוך פיו לאו דוקא אלא אפילו לידו נמי אסור:
כלומר:
יש איסור להאכיל בידים איסור ואפילו לקטן כדאיתא ביבמות קיד.
תָּא שְׁמַע: ״לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם״, לֹא תַּאֲכִילוּם — לְהַזְהִיר הַגְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים. מַאי לָאו, דְּאָמַר לְהוּ לֹא תֵּאכְלוּ! לָא, דְּלָא לִיסְפּוֹ לֵיהּ בְּיָדַיִם. תָּא שְׁמַע: ״כׇּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם״, לְהַזְהִיר הַגְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים. מַאי לָאו, דְּאָמְרִי לְהוּ לֹא תֵּאכְלוּ! לָא, דְּלָא לִיסְפּוֹ לְהוּ בְּיָדַיִם. תָּא שְׁמַע: ״אֱמוֹר … וְאָמַרְתָּ״, לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים. מַאי לָאו, דְּאָמַר לְהוּ לָא תִּיטַּמּוֹ! לָא, דְּלָא לִיטַמּוֹ לְהוּ בְּיָדַיִם
ומחדש הב״י שלא רק ליתן לתוך פיו של ישראל אחר אסור אלא אף לתת לידו נמי אסור
ואפילו בפת כשישראל האחר לא נוטל ידיו.
יבי״א – יוצא מהגמרא והב״י הנ״ל שאסור להאכיל בידים ואפילו ליתן לתוך ידו של ישראל אחר מאכל איסור
אבל להזמין לפניו דבר מאכל שיאכל אותו בעצמו אין כאן איסור להאכיל אלא איסור 'לפני עיור' וכיון שכאן מדובר באיסור דרבנן ולפי הרמב״ן והריטב״א הנ״ל שבאיסור דרבנן אין לפני עיור שרי!
וכן פסק הרמ״א או״ח קסט א כתב:
ואסור טליתן לו פרוסת פת אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו:
כלומר דוקא לידו ממש
לפני עיור כשאין ודאות שיעבור עבירה:
מו״ק יז.
אמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול אמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול דתניא ולפני עור לא תתן מכשול במכה לבנו גדול.
רש״י
דקא עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול - דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו:
יומא עד.
חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה
תורה לשמה – האיסור הוא משום דאפשר שיביאו לו אח״כ ויאכל וישלים השיעור
ב״מ עה:
אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים עובר משום לפניו עיור לא תתן מכשול
רש״י –
שעולה על רוחו של זה לכפור
קידושין לב.
רב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה אמר איזול איחזי אי רתח אי לא רתח ודלמא רתח וקעבר (ויקרא יט, יד) אלפני עור לא תתן מכשול דמחיל ליה ליקריה
תוס' –
דמחיל ליה ליקריה. וצריך לומר שהודיעו קודם לכן שלא יהא כמו נתכוין לאכול [בשר] חזיר ועלה בידו בשר טלה דאמר לקמן בפ' בתרא (דף פא:) שצריך מחילה וכפרה:
קושיא גדולה
אלא שיש להקשות מהא דקי״ל בשביעית ה ו
אֵלּוּ כֵלִים שֶׁאֵין הָאֻמָּן רַשַּׁאי לְמָכְרָם בַּשְּׁבִיעִית, מַחֲרֵשָׁה וְכָל כֵּלֶיהָ, הָעוֹל, וְהַמִּזְרֶה, וְהַדָּקָר. אֲבָל מוֹכֵר הוּא מַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר, וַעֲגָלָה וְכָל כֵּלֶיהָ. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מְיֻחֶדֶת לַעֲבֵרָה, אָסוּר. לְאִסּוּר וּלְהֶתֵּר, מֻתָּר:
משפטי עוזיאל
מסוגיא זאת למדנו שגם במקום שיש ידים מוכיחות שקנה לעשות בו מלאכה אסורה כגון פרה חורשת בשביעית שאם ישחטנה מפסיד הרבה בדמיה, דפרה העומדת לחרישה וחליבה מעולה הרבה בדמיה מפרה שחוטה (עיין ב״ק מו) וכן שדה ניר אם יובירנה בשביעית מפסידה לזריעה אחרי שביעית עד שיחרוש אותה. וא״כ הדבר מוכח שקנה הפרה לחרישה, ושדה לזריעה, ובכל זאת מסקינן בגמרא דכל היכא דאיכא למיתלא תלינן.
ואילו בדיני ספקות קי״ל במקום דהאסור שכיח טפי מן ההיתר לא הוי ספק כלל (ש״ך יו״ד ס' ק״י כללי ספק ספקא סעיף לג).
מכל זה מוכח להדיא דלא אסרה תורה משום לפני עור אלא במקום שאין לתלות להיתר, דכשמושיט לו דבר כזה הרי הוא מפתה אותו לעבור עבירה,
אבל כל שיש לתלות להיתר, אין איסור על המושיט, הואיל והוא אינו מפתה אותו או מגביר את יצרו לאיסור אלא הקונה או המקבל הוא שמפתה את עצמו.
ומגופיה דקרא מוכח כן שלא אסרה אלא לתת מכשול לפני עור, משום שאינו יכול להציל עצמו ממכשול זה, אבל אם נתן מכשול לפני פקח כגון אבנו וסכינו שהניחם ברשות הרבים חייב משום מזיק ולא משום שימת מכשול, ולפי זה במכשול של עבירה לא נאסר אלא במקרה של כשלון הכרחי ולא כשלון אפשרי, הלכך כל שהדבר משמש לאסור והיתר, הואיל והכשלון אפשרי, אינו עובר על זה ואין בו גם דין מזיק, כיון שלא הזיק בממונו או בגופו, ולא עוד אלא שהוא מזיק את עצמו מדעתו.
פש גבן ראיה
והגר״א בביאוריו הוסיף להוכיח כן מעובדא דרבא דזבין ההיא פרה לעכו״ם אמ״ל ר״ח מ״ט עביד מר הכי? אמר ליה אימור לשחיטה זבנה. וכן מדאמרינן התם: אין מוכרים להם לא זיין ולא כלי זיין, וכתב: ודוחק לומר שלא הוה לי' ליקח חמור אחר וכן כלי זיין דשם (ביאור הגר״א יו״ד שם ס״ק ח).
מעובדא דרבא דזבין חמרא לישראל החשוד למכור אפילו לעכו״ם עצמו ומכל שכן לישראל החשוד למכור לעכו״ם, מכאן מוכח דגם באפשר להשיג ממקום אחר אסור.
ולכאורה נראה שזו היא ראיה אלימתא. אולם אחרי העיון נראה לתרץ גם זה, דהנה חמור הוא מדברים שמלאכתם להיתר ולאסור, ולא עוד אלא שרובו להיתר שלא גרע מפרה חורשת בשביעית שמותר למוכרה אפילו לחשוד והנה התוס' עמדו בזה וכתבו: אע״ג דלעיל תלינן אימור דלשחיטה זבניה, הכא לא תלינן דלישראל מזבן לה שכך ימכור לזה כמו לזה (שם תד״ה רהיט בתרא).
ועדין הקושיא במקומה עומדת דהא איכא למיתלא שלרכיבה ומשא קונה אותו, והוי כדבר המשמש להיתר ואסור.
מכאן אנו למדים דברביעה ושפיכות דמים החמירו יותר דאע״ג דאיכא למיתלי אסור. והוא הדין באפשר להשיג ממקום אחר אסור לישראל להושיט לו אפילו בלפני דלפני, מטעמא דאמרן דרביעה ושפיכות דמים חמירי, והסברא נותנת כן דבכל איסור אחר יש גבול של שביעה, אבל עריות ושפיכות דמים אין להם גבול דתקיפי יצריהו ובכל דבר נוסף שיש ברשותם מוסיפים אסורים נוספים לכן גם באפשר להשיגו ממקום אחר וגם במקום שיש לתלות להיתר אסור מדאורייתא מלאו דלפני עור.
איסור סחורה
שו״ע יו״ד קיז א
כל דבר שאסור מן התורה אף על פי שמותר בהנאה אם הוא דבר המיוחד למאכל אסור לעשות בו סחורה (ל' המחבר) (או להלוות עליו) (ח״ה סימן ר') (ואפילו לקנותו להאכילו לפועליו עובדי כוכבים אסור) (כך משמע מב״י מהגהות מיימוני פ״ח דמאכלות אסורות) חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה ואם נזדמנו לצייד חיה ועוף דגים טמאים (וכן מי שנזדמנה לו נבילה וטריפה בביתו) (טור) מותר למכרם ובלבד שלא יתכוין לכך:
הגה: וצריך למכרה מיד ולא ימתין עד שתהא שמינה אצלו (ב״י בשם א״ח) וכן מותר לגבות דברים טמאים בחובו מן העובד כוכבים דהוי כמציל מידם (רשב״א בתשובה) ואסור למכור לעובד כוכבים נבילה בחזקת כשירה (טור). (ועיין בחושן המשפט סימן רכ״ח)
וכל דבר שאין איסורו אלא מדבריהם מותר לעשות בו סחורה:
תורה שלמה סימן ת
אם מותר לבעל לשרוף בגד לא צנוע של אשתו
מי שקנה חתיכת משי מן השוק נאה הרבה ונתן לאשתו שתעשנה בגד לעצמה ועשאתו ולבשתו
אך היה זה קל מאוד ויש בו ציצים ופרחים נאים וכל מלבוש התחתון דהיינו הכתונת וכיוצא נראין ממנו לחוץ לעיני הכל מחמת קלותו וזכותו והבעל היה לבו נוקפו על זה משום שאין בבגד זה צניעות כלל ובפרט כי רואה שהכל תולים עיניהם בבגד זה כאשר לובשתו מפני שהוא נאה ביותר
ומיחה באשתו שלא תלבשנו
אך מחמת שהוא ערב לה הרבה לובשתו לפעמים ואינה שומעת לו
אי שרי ליה לבעל לשרוף הבגד הזה בצינעא באופן שלא תרגיש אשתו שהוא זה ששרף אותו ולא יבוא לידי מחלוקת וקטטה
או דלמא יש לחוש על איסור בל תשחית?
ברכות לא.
מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו רב אשי עבד הלולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו ואעציבו
תורה לשמה – נמצא כל כי האי גוונא שהוא מתכוין לשם מצוה ליכא בזה משום בל תשחית
דהא ארבע מאה זוזי בימים הראשונים הוו חשיבי טובא
וא״כ השתא ה״ה הכא כיון שהוא שורף הבגד משום אפרושי מאיסורא דהוא חושש משום צניעות וכל זמן שהבגד קיים א״א שלא תלבשנו ולכן החא שורפו לעקרו לגמרי הא ודאי שרי.
ורק יעשה בצנעה ובחכמה באופן שלא תרגיש אשתו שהוא עשה כדי שלא יבואו לידי קטטה ומריבה, וברוך יהיה.
ובודאי שגם זו החששה של קטטה ומריבה שלא יהיה בינו לבין אשתו היא חששה גדולה וצריך ליזהר ממנה כי מה יודע מה תוליד אח״כ ואיך יהיה סופה.
יבי״א ד יו״ד ב
אודות מליחת בשר בסוכר
הלק״ט (א ריח) – אם מותר למלוח הקרבן בסוכר?
הסוכר הוא מלח גמור הוא מעמיד הדברים זמן רב ואל תתמה שהוא מתוק שכל הדברים יש כיוצא בהן, הלא תראה רמונים יש מתוקים ויש חמוצים וכו'
כן יש מלח מתוק ומלוח, סוף דבר המעמיד נקרא מלח ברית עולם וקיומו
ובעלי הכימיא אומרים שבכל יש מלח, ובקנה הסוכר שמביאים ממצרים הוא מלוח קרוב לשרשו, וכן בראשו והאמצעי שלם.
מקורות לכך שהסוכר מעמיד דברים:
ב״ב ג: טמנה שבע שנין בדובשא
שו״ת הרשב״א פ ואני חוכך קצת במרקחות שהן נעשות ע״י דבש (שנפלו לתוכן נמלים ושהו יב״ח) לפי נראה שהדבש יש לו 2 סגולות, האחת למהר למחות ולכלות הדברים הנחתכים הנופלים לתוכו, והשנית להעמיד ולקיים הדברים השלמים הנטמנים בתוכו.
והובא שו״ע יו״ד פד יב
מרקחת שנפלו לתוכו נמלים ועברו עליהם י״ב חדש יש להסתפק בהם מפני שהדבש דרכו להעמיד הדברים הנטמנים בתוכו:
ומנין שסוכר דינו כדבש?
כ״כ מזמור לדוד פארדו וכה״ח
יבי״א – ויש לסייעם מרש״י שמואל א יד כז
וְיוֹנָתָ֣ן לֹא־שָׁמַ֗ע בְּהַשְׁבִּ֣יעַ אָבִיו֮ אֶת־הָעָם֒ וַיִּשְׁלַ֗ח אֶת־קְצֵ֤ה הַמַּטֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַיִּטְבֹּ֥ל אוֹתָ֖הּ בְּיַעְרַ֣ת הַדְּבָ֑שׁ וַיָּ֤שֶׁב יָדוֹ֙ אֶל־פִּ֔יו ותראנה וַתָּאֹ֖רְנָה עֵינָֽיו׃
רש״י
"ביערת הדבש" - בקנה הדבש כמו שמות ב ג " ותשם בסוף " דמתרגמינן ושויתיה ביערא וסוף הם קנים של אגם וכן שיר השירים ה א "אכלתי יערי עם דבשי" ובלשון ישמעאל קורין לאותו דבש סוקר״א בלע״ז מפי רבי נתן הישמעאלי.
קושיית היבי״א על הלק״ט הנ״ל:
מה ראיה היא ממה שמעמיד ומקיים הדברים השרויים בתוכו אלמא דחשיב מלח
והרי גם הדבש מעמיד ומקיים הדברים שבתוכו כמבואר בגמ' ב״ב ג:
ואין שום ס״ד שיועיל נתינת דבש על בשר הקרבן
וא״כ אדרבה הסוכר יש לדמותו לדבש ולא למלח! ?
וכן העיר הרב ערוגות הבושם על הלק״ט -
איך יעלה על הדעת להתיר מליחת הסוכר לבשר הקרבן ולהקריבו ע״ג המזבח, הלא הוא לאו מפורש בתורה 'כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' '
ופרש״י שכל מתיקת פרי קרוי דבש! ! !
והרדב״ז דייק מדכתיב 'כל שאור ' משמע לא דוקא דבש דבורים אל מרבינן כל מיני דבש ובכלל זה סוכר שמצינו בנביא ספר שמואל א יד
וְיוֹנָתָ֣ן לֹא־שָׁמַ֗ע בְּהַשְׁבִּ֣יעַ אָבִיו֮ אֶת־הָעָם֒ וַיִּשְׁלַ֗ח אֶת־קְצֵ֤ה הַמַּטֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיָד֔וֹ וַיִּטְבֹּ֥ל אוֹתָ֖הּ בְּיַעְרַ֣ת הַדְּבָ֑שׁ וַיָּ֤שֶׁב יָדוֹ֙ אֶל־פִּ֔יו ותראנה וַתָּאֹ֖רְנָה עֵינָֽיו׃
רש״י –
"ביערת הדבש" - בקנה הדבש כמו (שמות ב ג) ותשם בסוף דמתרגמינן ושויתיה ביערא וסוף הם קנים של אגם וכן (שיר השירים ה א) אכלתי יערי עם דבשי ובלשון ישמעאל קורין לאותו דבש סוקר״א בלע״ז מפי רבי נתן הישמעאלי
יבי״א – עונה על קושיא זו מדברי הלק״ט עצמו שהקשה כן ותירץ:
שמדובר באופן שאין בנמצא מלח אלא סוכר
ויש כאן מצות עשה 'במלח תמלח' (שאמרנו שזה כולל גם סוכר ) וידחה את מצות לא תעשה של 'כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו ' עפ״י הכלל ההלכתי שמצות עשה דוחה את מצות לא תעשה.
אלא דקשה לתרץ כן מדאמרינן בזבחים צז:
אין עשה דוחה לא תעשה במקדש
[ והבין היבי״א שזה גזרת הכתוב
ראיתי הסבר לכך בשם הרב דוד כוכב שליט״א במקדש יש הקפדה מיוחדת שלא לקיים את העשה כאשר יש עמו לא תעשה. שכן: (מלאכי א, ח) הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ? ! – וכי מרצים מלך בשר ודם בתקרובת דבר אשר נעשה בו מעשה נגד רצונו? ! ]
אמנם עיקרי הד״ט הביא בשם מחברים קדמונים שלהם שהיו קוראים לסוכר ' מלח אינדיאנו'
וכתב שלא לחינם נקרא כן אלא מפני שכוחו שווה למלח לשאוב הלח
ומימלא במקום שאין שם מלח אין שום פקפוק למלוח בסוכר
יבי״א מביא רשימת אחרונים שעשו מעשה למלוח בסוכר את הבשר:
אבני נזר על הגאון מליסא זצ״ל, מסגרת השולחן שקיבל מרבותיו שהמתוק מוציא את הדם כמו המלח מזמור לדוד פארדו.
דעת האוסרים:
דברי חיים מצאנז –
מחלק ואומר: אף לדעת הלק״ט הסוכר מועיל רק להחשיב כמצות ברית מלח לקרבן וזה אכן שייך בסוכר שגורם שימור החומר כנ״ל
אבל אין בכח המלח להפליט דם מהבשר דבעינן דוקא מידי דמרתיח ומחמם להפליט הדם לא זולת! !
וכדמוכח תוס' חולין קיב.
הני מילי דאינו נאכל מחמת מלחו. הר״ר יעקב ישראל התיר פעם אחת גיגית מלאה בשר שנמלחה יפה עם חתיכת נבלה ואמר דלא חשיב אינו נאכל מחמת מלחו אא״כ נמלח כעין עבוד כדאמר פרק כלל גדול (שבת דף עה:) האי מאן דמלח בישרא בשבת חייב משום מעבד ומוקי לה דבעי לאורחא אבל לביתא לא משוי איניש מיכליה עץ
ובקונטרס נמי פירש אינו נאכל מרוב מלח שבו עד ששורהו ומדיחו במים כעין בשר שמולחים להצניע וקשיא לר״ת דאטו הנהו אטמהתא דאימליחו בגידא דנשיא בי ריש גלותא בפרק גיד הנשה (לעיל דף צז:) דמייתי עלה מליח הרי הוא כרותח וכי נמלחו לאורחא וכן (לעיל דף קיא:) קערה שנמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וההיא פינכא דהוה בי רבי אמי וכן רב מרי דאימלח ליה בשר שחוטה בהדי טרפה בסמוך אטו כל הני הוו לאורחא או להצניע כפי' הקונטרס
ואור״ת דכל מליחות שאנו עושין לקדרה חשיבי אין נאכלין מחמת מלחן
מדפירש בהלכות גדולות דשיעור מליחה כשיעור צלייה משום דמליח הרי הוא כרותח דצלי וכן משמע בהקומץ רבה (מנחות דף כא.) דקאמר טעמא דמעטיה קרא הא לאו הכי [הו״א] דם ליבעי מלח והא נפק ליה מתורת דם דאמר רב יהודה דם שמלחו אינו עובר עליו אלמא מליחת קדשים הוי אין נאכל מחמת מלחו מדפטר דם שמלחו כמו דם שבשלו דאמרינן התם דאין עובר עליו וקאמר התם רבה על מליחת קדשים וכן לקדרה אלמא למליחת קדרות צריך שלא יהו נאכלים מחמת מלחן:
דברי חיים – וא״כ בודאי דלא מהני מליחה בסוכר שאינו מחמם ולא הוי כרותח
יבי״א לכאורה מוכח מהגמרא מנחות כא. שהסוכר נמי מרתיח ומפליט:
ושואלים: אלא לכל הדעות, טעמא דמעטיה קרא [הטעם, דווקא מפני שמיעט המקרא] את הדם אינו טעון מלח, הא לאו הכי הוה אמינא [הרי אם לא כך הייתי אומר]: דם ליבעי [צריך] מלח. ואולם כיצד ניתן היה לומר כן? והלוא כיון דמלחיה נפיק ליה [שמלח אותו יצא לו] מתורת דם! שהרי מטעם זה אמר זעירי, אמר ר' חנינא: דם שבישלו אינו עובר עליו על אכילתו, מפני שיצא מתורת דם בתורה הראוי להקרבה, ורב יהודה אמר בשם זעירי: דם שמלחו גם כן אינו עובר עליו מטעם זה,
ורב יהודה דידיה [משלו] אמר והוסיף בענין דומה: אברים של עולה שצלאן תחילה ואחר כך העלן על המזבח, אין בהם משום "לריח ניחוח" (ראה שמות כט, כה ועוד)!
ומשיבים: על כל פנים הוצרכנו למעט דם ממליחה, שכן מהו דתימא [שתאמר], מישדא בה [שיזרוק בו] משהו מלח למצוה בעלמא [בלבד], שהרי בכך אינו משנה את טבעו של הדם, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב שאינו צריך מלח כלל.
יבי״א - והרי יכול לפזר סוכר על הדם ואיכא מצות ברית מלח ואינו מרתיח ומאי קשיא ליה לגמרא? !
אלא ודאי מוכח שסוכר נמי מרתיח ומפליט וכדברי עקרי הד״ט! !
אמנם הדברי חיים הרגיש בזה וכתב שאין מכאן ראיה דאפשר דבימי הגמרא הסוכר לא היה שכיח ולכן לא הביאו את האופציה הזאת אבל באמת אה״נ כן היה אפשר לפזר עליו סוכר ולעולם אינו מפליט דם דאינו מרתיח ומפליט! !
כמה דם צריך להפליט מהחתיכה בפעולת המליחה
ומי גורם את ההפלטה?
הרא״ה – הדבר ברור והנסיון מוכיח שאין כל הדם נפלט בשיעור שאנו מולחין לקדרה
שהרי אמרו בשם הגאונים שמשהין אותו בכדי שיעור שתצלה כמאב״ד ומקובל בידם כן
וסמך לזה מחולין צז:
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב לְרָבִינָא: מַאי דַּעְתָּיךְ – דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מָלִיחַ הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ, כָּבוּשׁ הֲרֵי הוּא כִּמְבוּשָּׁל. וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ, אֲבָל נִצְלָה בָּהּ – קוֹלֵף וְאוֹכֵל עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַגִּיד. וְכִי תֵּימָא, מַאי כְּרוֹתֵחַ דְּקָאָמַר? כְּרוֹתֵחַ דִּמְבוּשָּׁל! וְהָא מִדְּקָאָמַר כָּבוּשׁ הֲרֵי הוּא כִּמְבוּשָּׁל, מִכְּלָל דְּרוֹתֵחַ דְּצָלִי קָאָמַר. קַשְׁיָא
ובבירור אם אתה משהה אותו יותר עדיין דם נפלט ממנו
ולא עוד אלא שדם זה יותר ברור מן הראשון, ואין דם הבשר כלה עד שישהה שיעור מליח כרותח
והנכון שאין המליחה באה אלא להפליט הדם שעל פני הבשר ולא להפליט הדם שבתוכו
ודי לנו בזה דשוב לא יפליט דם בקדרה בעוד שהמים פושרים וכשיהיו רותחין אין לחוש לדם שהרותחין צומתין וחולטין אותו.
אבל הנכון דרב דימי היה מולח מליחה בכדי שיהא כרותח שבשיעור זה כלה כל הדם.
דברי חיים – אלמא שלרא״ה המלח אינו מפליט את הדם אלא רק היכא דמרתיח
וסוכר הרי אינו מרתיח ומימלא אינו מפליט
היבי״א מעיר על דברי הדברי חיים
שהרי לא קי״ל כשיטת הרא״ה אלא כרשב״א דס״ל דקים להו לרבנן דבהכי פלט כל דמו
ואע״פ שפולט לאחר מכן דבר אדום אינו דם אלא ציר אדום וכדקרי ליה רבא חמר בשר (חולין קיב.)
ולפי״ז י״ל שאין פליטת הדם תלויה ברתיחת הבשר
אלא שמוכרחים לומר שרק מלח מפליט הדם
כי הרי למ״ד דם שבשלו דאורייתא, ומליח הרי כרותח ואעפ״כ שרי
ע״כ דהלכתא גמירי לה מהלכה למשה מסיני שהמליחה במלח פועלת להפליט את הדם מהבשר
וסמך לזה מהמקרא 'רק חזק לבלתי אכול הדם' דהיינו להתחזק להוציא הדם מן הבשר
והבו דלא להוסיף על מה שאמרו חז״ל שמלח מפליט את הדם! !
יבי״א מביא דוגמאות נוספות שאנו אומרים את הכלל 'אין לנו אלא מה שאמרו חכמים'
רבינו מנוח – אין מגעילים הכלים אלא במים ולא ביין וחלב
ואע״ג דאיקרו משקה כמים
ואע״פ שהיין לפי הטבע יפליט יותר מן המים, אין לך אלא מה שאמרו חכמים, דקים להו לרבנן שסגולת המים להפליט יותר משאר משקים.
ואפילו לארחות חיים דפליג ע״ז יודו כאן דדוקא מלח ולא סוכר.
מהר״יק (שרש קכט) לעניין חפיפה לאשה קודם המקוה שאין לנו אלא מה שאמרו חכמים לחפוף במים ולא ביין
ואשה שצוו אותה הרופאים שלא תחוף ראשה במים רק ביין יש לשאול לרופאים אם היין מסבך השערות ואם אומרים שאינו מסבך יש לסמוך עליהן ואם אין הרופאים בקיאין בדבר יש לאשה לנסות לעצמה תחילה אם היין אינו מסבך השערות (גם זה שם): (ציטוט מהרמ״א יו״ד קצט ב).
וגדולה מזו כתב הרא״ש בענין דברים חריפים כגון שומים ובצלים שאין לנו אלא מה שאמרו חז״ל חלתית דוקא.
וכ״פ מהריא״ז ענזיל וכתב סופר לאסור מליחה ע״י סוכר.
האם יש חילוק נוסף בין מליחת בשר לקרבן שכתב בזה הלק״ט דסגי בסוכר לבין מליחת בשר להפלטת דמו?
מהר״א לארידו – לא דמי להדדי! !
דבקרבן דבעי למשחה כדרך המלכים היאכל תפל מבלי מלח? וראיה דבגרגיר אחד די
אבל למליחת דם אין הסוכר שואב כמלח
ותו דהא בעינן שיהא מולח כדי שיעור שאינו נאכל מחמת מלחו, ובסוכר הרי ודאי נאכל וא״כ אין כאן פעולת הפלטה! !
/
הערת היבי״א על ההבדל הראשון הנ״ל– ק״ק דדוקא בשר הנאכל במתנות כהונה שייך למשחה כדרך שהכהנים אוכלים ולא בבשר הקרב ע״ג המזבח
כאיתא בתוס' זבחים עה:
בכור אינו נפדה תמורתו מהו. והא דתנן בתמורה בפ' ואלו קדשים (דף כא.) [כל הקדשים] יש להם פדיון ולתמורותיהן פדיון חוץ מן הבכור והמעשר לאו אתמורתן קאי וא״ת ולענין מאי קא מיבעיא ליה אי יש לתמורת בכור פדיון אי לגיזה ועבודה אפילו יש לה פדיון אסורה כשאר פסולי המוקדשין ואי לענין דלא בעי למיתבא לכהן הא תנן בהדיא בתמורה בפ' ואלו קדשים (גז״ש) דנאכלת במומן לבעלים ואי לענין דנאכלת בצלי ובחרדל כדדרשינן למשחה לגדולה הא כיון דלאו מתנות כהונה היא לא שייך בה למשחה ואי לענין לקנות מן המעות קרבן הא אין התמורה עצמה קריבה ואפי' כשהיא תמימה כדאמר ריש ב״ש (לעיל דף לז:) הן קריבין ואין תמורתן קריבה וי״ל דמיבעיא ליה אי חלה קדושה על המעות כשפדאה או לא:
ויותר היה לו לחלק בין הכשרת הבשר לקרבן שכל מין מלח במשמע ואפילו סוכר, משא״כ לענין פליטת דם י״ל שאין הסוכר מפליט את הדם! !
הלכה רווחת (הרב בן ציון אלקלעי) – לא דמי להדדי!
אדרבה טבע הסוכר למנוע הדם מלצאת ולכן זוהי פעולה הפוכה מסוכר ואף אם יועיל לקרבן לא יועיל להפלטת דם!
יבי״א – עכ״פ רבו הפוסקים שדחו סברת עקרי הד״ט וסיעתו בשתי ידים
יד יהודה, מלאכת שמים, ברית מלח, יפה ללב, מזמור לדוד פארדו, יין הטוב, שלמת חיים, דמשק אליעזר, ציץ אלעזר,
לאפוקי מנוה שלום חזן שהתיר אחרי מעשה בדיעבד אחר בישול כבר! ! !
אחרי שפסקנו לאסור
האם זה כשפיזר סוכר על הבשר כשעדיין לא הוכשר ולא הודח עדיין הדחה ראשונה או שמלח את הבשר בסוכר והניחו בכלי שאינו מנוקב האם נאסר הבשר?
ערוגות הבושם, ברית מלח – אין כח הסוכר ככח המלח בשום ענין ואין לבדות מליבנו דברים כאלה בלי ראיה! !
וכ״פ היבי״א – שאין לנו לחוש בזה כלל והביא כמה אחרונים קמלים בזה
ודלא ככף החיים סופר שמחד כתב ביו״ד ב ס״ט נגד עקרי הד״ט וסיעתו שהשווה דין סוכר למלח
ומאידך כתב בהלכות שבת או״ח שכא בשם הרב יסוד יוסף שכשם שאסור לעשות בשבת מי מלח עזים, דהיינו שנותן 1/3 מים ו2/3 מלח, כן יש לאסור לעשות 2/3 סוכר ו1/3 מים.
וכאמור אין לדון דין סוכר כמלח אף להחמיר ואין בזה שום דמיון לעושה מורייס לכבוש בו דגים! !
/
מהר״ם מבריסק – כיון דפשיטא ליה לעקרי הד״ט שהסוכר שואב דם יש לחוש מיהא לחומרא ששואב קצת דם ונמצא הדם פורש ממקום למקום ושובת באמצע ואינו גומר הפליטה והוי כדין בשר הנמלח בכלי שאינו נקוב
אך בדיעבד יש לעיין.
יבי״א ד יו״ד ג
במקרה שאכן מלחו בשר בסוכר ואח״כ בישלו את הבשר האם הכלי נאסר מחמת שבלע דם?
האם סוכר הוא פוגם את טעם הבשר?
ב״י יו״ד קג –
כתב הרמב״ם בסוף הלכות מ״א שמן של נכרי מותר ואפילו נתבשל אינו נאסר מפני גיעולי נכרים מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן דבש של נכרי שנתבשל ועשו ממנו מיני מתיקה מותר מטעם זה.
ונראה שהוא ז״ל מפרש שמה שאמרו בפרק אין מעמידין (עבודה זרה ל״ט:) גבי שמן וכן גבי דבש למאי ניחוש ליה אי משום איערובי מיסרא סרי דאיערובי בשר בהדייהו קאמר
אבל רש״ר פי' באיערובי דגבי שמן דהיינו איערובי יין ומים בענין הדבש
גם המרדכי כתב בפרק כל שעה ובסוף פ' אין מעמידין בבא מעשה לפני ר״י שבשלו דבש במחבת של בשר בת יומא והריקוהו חם בקדרה של חלב בת יומא והתירה משום דהשמנונית בדבש הוי נ״ט לפגם לגמרי אפילו מעורב בו שמנונית של גיעולי נכרים בעין או מבשר בחלב הוי נ״ט לפגם בו ע״כ
ואני תמה שהרי העולם מבשלים דבש עם הבשר והוא משובח מאד! ?
ושמא י״ל שעל ידי התבלין והבצלים הוא משביח אבל אילו היו בשר ודבש לבדם היו פוגמין ובעובדא דר״י לא היה שם אלא דבש בטעם הבלוע במחבת לבד.
שו״ע יו״ד קג ד
שמן ודבש של עובד כוכבים אע״פ שהם מבושלים מותרים מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן לדבש:
הגה: ויש אומרים דבשר אינו פוגם דבש עצמו רק משקה הנעשה מדבש (מהרי״ל בהגהת שערי דורא סימן כ״ב ועוד הרבה פוסקים עיין ש״ך ס״ק י״ד) ובמקום שאין הפסד גדול יש להחמיר. בשר או חלב ביין הוי לפגם ומותר (הגהות אשיר״י פרק בתרא דע״ז):
כלומר:
הב״י מחלק בין דבש לחוד שזה אכן פוגם את הטעם
לבין דבש + תבלין ובצלים שאדרבה זה משביח
הרמ״א מחלק בין דבש עצמו שאינו פוגם אלא משביח
לבין דבש הבלוע או משקה דבש שיש בו רק טעם הדבש ולא הדבש עצמו שזה אכן נותן טעם לפגם
ולגבי סוכר:
יבי״א – אם דין הסוכר כדין הדבש עצמו אז לשו״ע פוגם את הטעם ולרמ״א אינו פוגם את הטעם
אמנם גם אם נאמר שמשבח טעם הבשר, הלא הראב״ד בספר תמים דעים כתב:
שכל דבר שחוזר להיתרו אין משערים אותו בגופו
ולכן חתיכת בשר שאין איסורה אלא מטעם דם אין משערים (בפי 60) אלא כנגד דם היוצא ממנה ולא כנגד כל החתיכה, הואיל והיא חוזרת הכשר ע״י מליחה
אלא שדי לאומדו באומד יפה כמה דם יצא ממנו ורק כנגד זה צריך בתבשיל ההיתר פי 60
וכן דעת הרב ר' יוסף בן פלאט, והמכריע, והאשכול, ארחות חיים, רבינו ירוחם.
ואע״ג דלעניין דינא אנן קי״ל כדברי רוב הפוסקים ושו״ע דס״ל דבכולהו איסורי נגד כולו משערינן
הא ודאי דבכלים מיהא שיש להם חזקת כשרות מוקמינן להו אחזקתייהו להתירן אחר מעת לעת בלי הגעלה במקום הצורך הואיל ואחר מעלת לעת אין איסורן אלא מטעם גזרה דקדרה שאינה בת יומא אטו קדרה בת יומא
וכאן הרי אפילו בקדרה בת יומא יש ספק ספיקא להתירא:
ספק דמשערינן במאי דנפק בלבד
ואת״ל דבכוליה משערינן ספק לא יתן הכלי טעם בתבשיל ההיתר שמתבשל בו אחר כך [ ספק זה הביאו המהרש״ך, וערך השולחן כתב שגם המרדכי והגהות שערי דורא בשם רש״י התירו בספק ספיקא עפ״י ספק זה]
היבי״א בהערה מבהיר שההיתר עפ״י ספק זה ( שמא לא יפלוט הכלי טעם לשבח) רק שהבישול היה אחר מעת לעת
אבל בתוך מעת לעת לא מצרפים ספק זה לספק ספיקא! !
ומעתה נלמד מכאן להלכה:
כל בשר שנתבשל בלי מליחה יש להכשיר הכלים אחר מעת לעת במקום הצורך בלי הגעלה
כל שיש מקום לומר באומד יפה שיש בתבשיל 60 כנגד הדם שיצא מהבשר.
ולכן בנידון דידן שמלחו הבשר בסוכר שיש עוד מקום לומר שמא טעמו פוגם הקדרה (כאומר שאולי דינו כדבש) יש מקום להקל ולהתיר הכלים אחר מעת לעת
ובפרט לסברת כמה אחרונים שיש לעשות ספק ספיקא אפילו בסברא דחויה מהפוסקים
וכמ״ש בזבחי צדק (ב קי ) בשם האחרונים.
לכן יש מקום להתיר הכלים אחר מעת לעת כשנמלח הבשר בסוכר ונתבשל
ומכ״ש שיש להתיר הצלחות של כלי שני שהם עפ, י רוב מחרסינה שאין להם היתר בהגעלה
מ״מ היבי״א מדגיש שאין להשתמש בהיתר זה במקום שיש שם מי שמורה להתיר אף את הבשר עצמו והרב העיד על עצמו שכך הורה לאסור במקום שהיה שם חכם אחד להתיר אף הבשר עצמו
וכדי שלא יבואו להקשיב לו, אסר הרב גם את הכלים כדאיתא בירושלמי מועד קטן ב ב
הסכמת רבים
הסכמת רבים
אכפתיות לעוברי עבירה
אכפתיות לעוברי עבירה
לעשות איסור קל כדי להציל חברו מאיסור גדול
לעשות איסור קל כדי להציל חברו מאיסור גדול
העקדה / שו״ת יעב״ץ – סדום / פלגש בגבעה ת״ר וראית בשביה בשעת שביה אשת ואפילו אשת איש יפת תואר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות.
סוטה מח. א״ר יוסף: זמרי גברי ועני נשי = פריצותא זמרי נשי ועני גברי = כאש בנעורת למאי נפקא מינה? לבטולי הא מקמי הא. רש״י – שאם אין שומעים לנו לבטל שניהם נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת דחמיר טפי.
העקדה / שו״ת יעב״ץ – סדום / פלגש בגבעה ת״ר וראית בשביה בשעת שביה אשת ואפילו אשת איש יפת תואר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות.
סוטה מח. א״ר יוסף: זמרי גברי ועני נשי = פריצותא זמרי נשי ועני גברי = כאש בנעורת למאי נפקא מינה? לבטולי הא מקמי הא. רש״י – שאם אין שומעים לנו לבטל שניהם נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת דחמיר טפי.
ב״ק סט. תנן כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזות אדמה סימנא כי אדמה מה אדמה איכא הנאה מינה אף האי נמי כי מפרקא שרי לאיתהנויי מינה ושל ערלה בחרסית סימנא כחרסית מה חרסית שאין הנאה מינה אף האי דלית ביה הנאה מיניה ושל קברות בסיד סימנא דחיור כעצמות וממחה ושופך כי היכי דניחוור טפי אמר רבן שמעון בן גמליאל בד״א בשביעית דהפקר נינהו אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות והצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו
ב״ק סט. תנן כרם רבעי היו מציינין אותו בקזוזות אדמה סימנא כי אדמה מה אדמה איכא הנאה מינה אף האי נמי כי מפרקא שרי לאיתהנויי מינה ושל ערלה בחרסית סימנא כחרסית מה חרסית שאין הנאה מינה אף האי דלית ביה הנאה מיניה ושל קברות בסיד סימנא דחיור כעצמות וממחה ושופך כי היכי דניחוור טפי אמר רבן שמעון בן גמליאל בד״א בשביעית דהפקר נינהו אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות והצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו
ערובין לב: ניחא ליה לחבר למעבד איסורא זוטרא כי היכי דלא ליעבד עם הארץ איסורא רבה.
שבת ד. וכי אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חברך? !
והא דתנן בהשולח (גיטין דף מא: ושם) מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין ואע״ג דבהאי פירקא (דף לח:) א״ר יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא כדמשני התם בר״א שנכנס לבה״מ ולא מצא שם י' ושחרר את עבדו להשלימו לי' מצוה דרבים שאני ועוד י״ל דדוקא היכא דפשע קאמר וכי אומרים לו לאדם חטא כדי כו' דמאי ג ה הנותן לפונדקית( מצרכי אוכל כדי שתאפה ותבשל לו) מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה להחליף( לטובתו להביא לו משלה יותר יפה). אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵין אָנוּ אַחֲרָאִין לָרַמָּאִין; אֵינוֹ מְעַשֵּׂר אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָה בִּלְבַד. (דלרעתו היא מתכוונת ולכן הלעיטהו לרשעה ותמות).
ערובין לב: ניחא ליה לחבר למעבד איסורא זוטרא כי היכי דלא ליעבד עם הארץ איסורא רבה.
שבת ד. וכי אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חברך? !
והא דתנן בהשולח (גיטין דף מא: ושם) מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין ואע״ג דבהאי פירקא (דף לח:) א״ר יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא כדמשני התם בר״א שנכנס לבה״מ ולא מצא שם י' ושחרר את עבדו להשלימו לי' מצוה דרבים שאני ועוד י״ל דדוקא היכא דפשע קאמר וכי אומרים לו לאדם חטא כדי כו' דמאי ג ה הנותן לפונדקית( מצרכי אוכל כדי שתאפה ותבשל לו) מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה להחליף( לטובתו להביא לו משלה יותר יפה). אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵין אָנוּ אַחֲרָאִין לָרַמָּאִין; אֵינוֹ מְעַשֵּׂר אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָה בִּלְבַד. (דלרעתו היא מתכוונת ולכן הלעיטהו לרשעה ותמות).
לפני עיור
מסייע
באם יכול להשיג ע״י ישראל אחר
לפני עיור באיסור דרבנן
ע״ז ו: תניא אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת״ל (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול הב״ע דקאי בתרי עברי נהרא דיקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן ש״מ.
שבת ג. תוס' בבא דרישא פטור ומותר. וא״ת והא קא עבר אלפני עור לא תתן מכשול ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו דלא עבר משום לפני עור דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ״ק דמס' עבודת כוכבים (דף ו:) דקאי בתרי עברי דנהרא מ״מ איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור אבל הר״ן בשם הרמב״ן שאינו אסור ואפילו מדרבנן אלא רק ממידת חסידות וכ״כ הרא״ה דשרי מדינא.
הרמ״א בדרכי משה יו״ד קנא הביא בשם המרדכי (ע״ז פרק א) בשם ראבי״ה – שמותר להלוות או להקנות בגדי כומרים שמזמרים בהם לע״ז כל היכא שיש לכומרים אחרים כיוצא בהם, אע״פ שהבר ברור שקנאום לע״ז מותר.
הרמ״א בשו״ע הביא את 2 הדעות והכריע: רמ״א יו״ד קנא א י״א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר (מרדכי דפ״ק דעבודת כוכבים) ויש מחמירין ונהגו להקל כסברא הראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו (ר״ן שם ובתוס' ואשיר״י והגמ״ר פ״ק דשבת לדעת הרב):
יבי״א – וכן משמע ברבינו ירוחם ובסמ״ג והרדב״ז.
חידוש הש״ך ביו״ד קנא סק״ו בגוי וכן בישראל מומר שעובר במזיד אין בסוג אנשים אלו איסור מסייע אלא רק איסור לפני עיור ואז אינו אסור אלא רק היכא דאיכא 'תרי עברי הנהר'.
קידושין נו. 1. כנסת הגדולה, מהר״א ששון, פני משה – ה״נ חשיב דליכא תרי עברי דנהר ושרי תוס' - וקשה טובא חדא דאטו ברשיעי עסקינן שפי' שהלוקח מתכוין לאכלה חוץ לירושלים? ועוד קשה מאי לפני עור לא תתן מכשול איכא הכא הלא אם לא יקח ממנו יקח מאדם אחר ולא שייך לפני עור אלא דוקא דקאי בתרי עברי דנהרא כגון מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח כדאמרינן פ״ק דמסכת ע״ז (דף ו:)! ? / 2. משנה למלך, בני חיי, ברכי יוסף, מנחת חינוך, לב שומע – חשיב תרי עברי דנהר ואסור ודייק כן מתוספות חגיגה יג. אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים. היה קשה להר״ר אלחנן תיפוק ליה דעובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה כדאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נט. ושם) עובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה והמלמדו עובר אלפני עור לא תתן מכשול … וי״ל דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא עובד כוכבים אחר שרוצה ללמדו דליכא לפני עור כדאמרינן בע״ז (דף ו:) המושיט כוס יין לנזיר עובר אלפני עור.
ע״ז כא: תניא ר״ש בן אלעזר אומר לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו וכותי זה עושה בו מלאכה בחוש״מ תיפוק ליה משום (ויקרא יט, יד) לפני עור לא תתן מכשול חדא ועוד קאמר חדא משום לפני עור ועוד מפני שנקראת על שמו תוס' - ומכאן יש להביא ראיה למה שפירש ר״ת דשייך למימר לפני עור אף במידי דלית ביה איסורא אלא דרבנן דהא מלאכה דח״ה אינה אסורה אלא מדרבנן כדפירש ר״ת (במו״ק (דף ב)) וראיה נמי מדלעיל (דף טו:) דאסור למכור לישראל החשוד למכור לעובד כוכבים אע״ג דליכא איסורא אלא דרבנן אבל הר״ר אלחנן הקשה לפר״ת שפירש דמלאכה דח״ה אינה אסורה מן התורה מדאמר בפ' מי שהפך (מ״ק דף יא:) פתח באבל וסיים בחול המועד לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא ימי אבלו דאסור דרבנן אלא אפילו ח״ה דאסור דאורייתא כו' ומפר״ת דקרי ליה דאורייתא לפי שיש לה אסמכתא מן התורה בפ״ק דחגיגה (דף יח.) לאפוקי אבל שאין לו אסמכתא אלא מדברי קבלה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל א״נ ח״ה יש לו עיקר מן התורה דאיכא למיגזר אטו י״ט:
חידושי התורת חסד מלובלין באיסור לפני עיור בדרבנן – א. יש לחלק בין איסור דרבנן בחפצא לבין איסור דרבנן בגברא ב2 עניינים: כלומר אוכל שהוא עצמו איסור דרבנן בו דוקא קיימת המחלוקת בין הראשונים הנ״ל אם שייך באיסור דרבנן לפני עיור אבל כשהאוכל מצד עצמו מותר ורק האיש שאוכלו אסור לו לאוכלו מפני איסור דרבנן אחר אין בזה לכו״ע משום לפני עיור. ב. אף לסוברים שיש איסור לפני עיור באיסור דרבנן (תוס', רא״ש, ר״ן), ואף לסוברים שיש איסור מסייע בדליכא ' תרי עברי הנהר ' ( תוס', רא״ש, ר״ן) מ״מ היכא שהאיסור הוא מדרבנן ובנוסף דליכא 'תרי עברי הנהר' לכו״ע שרי. ואין איסור מסייע באיסור דרבנן. יבי״א – לפי התורת חסד בנידון דידן שבאים לאכול במסעדה ביום הצום ועוברים על איסור דרבנן ואם ימנע בעדם ילכו למסעדה אחרת לאכול ואין כאן ' תרי עברי הנהר', יש מקום להקל.
נשלח על ידי: אברהם פורטל
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה