אוקי, תקשיב טוב.
אני מכין שיעור למחר.
יש לי מהלך שלי. הוא מתחיל עוד מפרשת בהעלותך אבל אני כותב אותו בלי מקורות ואני צריך שאתה תיצור לזה מקורות מסודרים וגם תוסיף מקורות שמעבים ומבססים את זה, ואפשר גם מקורות שקצת מרחיבים את היריעה. שיעור של שעה.
המהלך מתחיל מהנושא של ציצית. צריך שם פתיל תכלת. למה תכלת? כי תכלת דומה לים. וים לשמיים, ושמיים מזכיר את כסא הכבוד וכו'. למה צריך את כל המהלך הזה? למה לא לעשות משהו שיזכיר מיד את כסא הכבוד?
עניין הציצית הינו 'לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'. כאשר העיניים הופכות לעיניים עמוקות, כאלה שלא רואות רק את מה שעומד מולם אלא את הפנים ואת המהות. הן רואות פתיל תכלת אבל הוא מזכיר להן משהו שמזכיר משהו שמזכיר משהו עד הדבר שהוא שורש הכל. זאת המטרה. וכך לא נתור אחרי הלב והעיניים אלא נגיע אל הפנים. אל המהות ואל השורש.
המרגלים גם הם 'תרו' את הארץ. לא סתם השתמשה התורה שוב במילה לתור. גם המרגלים לא השכילו לא לתור אחר העיניים. הם ראו בעיניהם ענקים, ואנשים שמתים ופחדו. הם לא הצליחו לראות מעבר. לזכור יחד עם הראייה את זה שה' איתם ואיתו הם יוכלו להיכנס לארץ המובטחת בלי בעיה. בנוסף - יש מהלך ידוע שהם אהבו את הניסים הגלויים שהיו בחוץ לארץ ולא רצו להגיע למצב שה' מתגלה בצורה נסתרת. זה מתחבר עוד יותר למהלך שלנו. הם בעצם רצו לראות את גילוי ה' בעיניים, בעיניים הפשוטות. ולא להאמץ ולראות איך ה' מתגלה בתוך הטבע כמו שקורה בארץ ישראל שאין ניסים גלויים ותמיד צריך לזכור 'כי ה' א-לוקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל'.
אחרי זה יש לנו את הצד השני - קרח. אם קודם המהלך היה שצריך לראות את הפנים ולא להיתקע ברובד החיצוני. אז קרח נכנס בדיוק שם - הוא אומר: נכון! העיקר זה הפנים. הוא נוטש את החיצוני. הוא אומר שאם בית מלא ספרי קודש - אז לא צריך מזוזה, ואם ציצית כולה תכלת (אותו תכלת שעליו דיברנו) - אזי אין צורך בפתיל. הוא עוזב את החיצוני, את הבסיסי והפשוט, את הפרטים - ומעלה אותנו אל המהות ואל השורש. לכן אומרים ש׳צדיק כתמר יפרח' - סופי תיבות קרח. אבל רק סופי תיבות. כי קרח נמצא אי שם באידיאל, אבל לא נמצא בקרקע. הוא עוזב את הבסיס ומטפס אל השמיים. בשמיים הוא בסדר גמור. צדיק כתמר - יפרח - יפרח בשמיים, בגבהי מרומים, בכסא הכבוד, אחרי שטיפס מהאדמה והים של הציצית. לכן התיקון שלו לא מגיע בציווי של ה', אלא בהחלטה של משה, מלמטה, כי שם הפגם. לכן מחליט משה על העונש המתבקש שהאדמה תחת רגליו של קרח תפתח ותבקע, שכן הוא מתעלם לגמרי מהאדמה ומהקרקע, ואין לו היכן לעמוד. לכן גם כועס העם על משה ואהרן - 'אתם המיתם את עם ה''. כי הם באמת אלה שיזמו את העונש הזה. אבל בצדק. שכן אי אפשר להתעלם מהקרקע ומהפרטים. נכון שהעיקר הוא השורש - אבל בעולם שלנו כדי לטפס לשמיים - צריך גם שתהיה אדמה בדרך לשם.
זה מתחבר גם לזה שקרח שוכח שיש היררכיה בעולם, הוא נמצא אי שם בשמיים, בשורש - שם הכל אחד. ולכן השאלה 'למה תתנשאו על קהל ה''.
אחרי זה מגיעה פרשת חוקת. בפרשת חוקת אנחנו מזכירים בדיוק את מה שקרח שכח. אמנם לכל פרט בתורה יש שורש עליון פנימי ועמוק - אבל אנחנו לא תמיד יודעים לאחוז בשורש הזה ולפרש אותו נכון, אנחנו לא תמיד מצליחים לתפוס את השורש המלא, ומעבר לזה - כאשר תופסים את השורש במלואו הוא חייב באופן טבעי להתבטא בכל הפרטים. לכן חשוב לזכור 'זאת חוקת התורה'. גזירה. שצריך לקיים גם אם לא מבינים עד הסוף ואין טעם ברור לאחוז בו. הטעם גנוז בשמיים ואנחנו מיישמים מהארץ את מה שנצטוונו. לאט לאט נזכה להבין גם את היסודות הפנימיים, וגם אם לא - יש לקיים.
עכשיו אנחנו מגיעים לפרשה שלנו שהיא לכאורה אמורה להיות עיקר השיעור שמבוסס באיזשהו מקום ברקע על המהלך הזה:
בלעם רוצה לקלל את עם ישראל. והוא יכול לקלל נהדר. הוא יודע לזהות נקודת זמן קלושה ביום שבה ה' כועס - לקלל. ובום. נשים לב - כשיש רק נקודה קלה ביום שמישהו מתנהג שונה מהתנהגותו לכל אורך היום - זה אומר שזה לא האופי שלו. יש לו מהות ואישיות מסוימת, אבל בנקודת זמן אחת ההתנהגות שונה. בלעם יודע לאתר את הרגע הקטן המקרי הזה ולקלל בו. בלעם מתבסס על ה׳מקרה'. לכן תמיד כתוב 'ויקר'. בלעם שומע שה' לא רוצה שהוא יקלל אבל מנסה שוב. הוא לא מבין שיש שיטה. שאם פעם אחת ה' אומר 'לא' אז גם מחר זה יהיה 'לא'. הוא מבסס את הקריירה שלו על דברים מקריים ולא יציבים. על זנות. לכן הוא גם יעץ לאומות העולם לעבור לזנות. לכן הוא לא 'מצרף מקרים' ומבין מהם על שורש יסודי. הוא רואה את האתון שלו ששירתה אותו נאמנה במשך שנים מתנהגת מוזר, פעם, ועוד פעם, ועוד אחת - ולא מבין שיש כאן משהו מהותי. אולי שה' לא רוצה…גם אחרי שהוא רואה את המלאך - הוא שואל האם לשוב או להמשיך. הוא יכול להבין לבד, אבל הוא לא מפענח שיטות ושורשים. הכל יכול להיות. גם אחרי שהוא לא מצליח לקלל הוא ממשיך ומנסה. אם קרח רצה להישאר רק בשמיים, אז בלעם מנסה לאחוז רק בארץ, הוא מנסה לעזוב את השורש ולהיאחז בפרטים שיכולים להתנתק ממנו במקרה - משם לחדור ולקלל ולהרוס את הכל. הוא מנסה למצוא את המקרה, את החור, את הנקב. בפרשה אנחנו רואים את השורש 'קבה' במובנים שונים. קללה, אוהל, קובתה של האישה שזה בעצם האיבר הנקבי שלה, הערווה.
הנקודה שאפשר ללמוד מזה הוא שבלעם יודע למצוא את מקום הערווה. מקום ערווה יכול להיות נקודה אחת שאפשר להיכנס בה באופן של זנות, ולעומת זאת ניתן להיכנס בה בקדושה. כאשר זה נעשה במקרה - לא מיתוך פנים ושיטה - זה מביא קללה. זה מה שבלעם יודע לעשות. זה מה שקורה עם בנות מדיין.
אבל כאשר זה מגיע בקדושה, מיתוך חיבור אל הפנים - זה מקור הברכה. אפילו פנחס שהכניס לשם חרב - קיבל ברית שלום מה'. כיוון שהכניסה שלו לנקב הייתה ממקום של קודש.
אגב, גם אצל יוסף - הוא גם יודע למצוא את מקום הערווה, את הנקודה הפנימית הנסתרת וממנה לברך את המציאות. רואים את זה בהרבה מקומות, בפענוח חלומות, בכלכלת מצרים, בזה שהיה מלשין על אחיו, שבירך את ביתו של פוטיפר. הוא יודע להגיע לחור, לבור, לחושך ומשם לברך.
נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה