המוכיח, בענין צדיקים ומעשה ומשלים סיפורים עם ורותח, חם בלב אלא וצונן, קר בלב יכבסם לא עונותיהם, מלכלוך אחרים, המכבס כתם כל להם ומכבסים השומעים, בנפש הנרשמים.
המוכיח, בענין — פֶה הֲרָ הוּא זָק חָ הֶ — כשם הכובס מתבונן תחילה בבגד, אם הוא חזק מכבסו בחוזק, ואם הוא רפה מכבסו ברפיון ידים ובנחת, כדי שלא יקרע.
כן המוכיח — צריך להבין את מי מוכיח. אם חטא ובא להוכיחו, אם הוא חזק בדת ונקי מדעות נפסדות, ידבר אתו קשות לבינו בינו: ״איך אדם שכמותך יעשה זאת? ״ עד שיתעורר לשוב.
ואם הוא רעוע בדת ובעל דעות נפסדות, צריך להתהלך עמו לאט לאט, תוכחת בנחת כמרקחת, כדי שלא יקרע גם המעט אשר בידו. ודבר זה מנוסח ועומד אצל כל מוכיח חכם ומבין, גם אצל אבות עם בנים. קז אבות נחלת
והעולה מכל דבריהם ז״ל אחר העיון, הוא דשמונה חלוקות יש בדבר:
א. אם הוא האסור המפורש בתורה, וכולם יודעים אותו, ועוברים עליו ודאי במזיד — צריך להוכיח, ואף אם יודע שלא יקבלו, מאחר שהוא מפורש בתורה צריך להוכיחם.
ב. ואם הוא האסור בחלוק ספיקא דאורייתא בדבר המפורש בתורה — יש בזה מחלוקת הפוסקים ז״ל, ורבני המערב בפסקם הנז׳ הכריעו כדין דדינו כמ״ש.
ג. ואם האסור שאחר זה אינו מפורש בתורה — יש חלוק בזה: אם יודע שיקבלו, או אפילו מסופק אם יקבלו, מוקמינן ליה על חזקת כשרות, צריך להוכיחם. ואם ברור לו גמור ברור שלא יקבלו — אין להוכיחם, דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
ד. ואם הוא האסור דרבנן — ספיקא דרבנן לקולא, אפילו מסופק אם יקבלו אם לאו, אין להוכיחם. ואם ברור לו גמור ברור שיקבלו, צריך להוכיחם.
ה. אם החוטא הוא אלם ורע מעללים, שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו — אפילו באסור מפורש דאורייתא אין להוכיחו.
ו. אבל בכל אופן שאמרנו שאין להוכיח, היינו דוקא בכל פעם. אבל פעם אחת, צריך להוכיח, כדי שלא יהיה להם פתחון פה על המוכיח. אבל אם יודע שחוטאים בשוגג, או אפילו מסופק בדבר, שלא הודיעם שיש אסור בדבר — הקולר תלוי בצוארו.
ז. כל זה לא מיירי אלא ביודע שחוטאים בשוגג, אבל שחוטאים במזיד — צריך להוכיחם בכל פעם. והוא חייב לקיים מצות עשה דהוכיח תוכיח, וכו׳, דטעמא דמוטב שיהיו שוגגין וכו׳ ליה סליק, ואם הוא אלם כנז׳, משום דשיעור תוכחת הוא עד הכאה ועד קללה, ומאחר שיודע בו שישנאנו וינקום ממנו הוי כאלו הכהו וקללו.
ח. וכל זה דוקא שלא להוכיח ברבים, מאחר שיודע שלא ישמעו לו. אבל ליחיד לבינו בינו — חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו, ואם לא קבל ימות בעונו. והטעם, מאחר שהוא לבינו בינו ובמתק שפתים, ודאי שיקבל ממנו. ואם הוא מעללים רע וכו׳, אין להוכיחו כלל.
ט. אבל אם הוא יושב ולומד בדיני התורה, ולומד, והקהל שומעים — אין לחלק שום חלוק, כי הוא מחוייב ללמד והקהל מחוייבים לשמוע, כאשר מצינו מימות משה ועד עכשיו שלומדים באסיפות גדולות הלכות חג בחג, ופירושי התורה ופרקי אבות, ישמע השומע והחדל יחדל, בלי לחקור אם יקבלו השומעים אם לאו. קנה א חיים אורח חיים מים שו״ת לו — ג דעת יחוה בשו״ת ]הובא תוכחה בחיוב]
וכ״כ מר אבי הרב הקדוש כמוהרר״ח זיע״א, בגליון הש״ע בסימן תר״ח וז״ל:
אני נהגתי עם חברי: כשיודעים דאחד אינו מקבל, אנו ממציאים עצמנו לפניו, ושואלים זה את זה בענין זה, ונראה דהכל לפי המקום והזמן. ״מהו הדין אסור בדבר פלוני? ״ ומשיבין, והשומע ישמע ואם חדול יחדל, ומתמיהין על השואל, וקרינן ביה לאו ואם גמור — תבוא עליו ברכת טוב: ״כי ישרים דרכי ה׳ צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם״ עכ״ל זצ״ל.
ומשם באר״ה, שכל אחד חייב להוכיח את בני ביתו על זה, לבינו ובינם במתק שפתים, ומובטח לו שישמעו לקולו. הרי לך ידידי כל האמור בענין מנותח לנתחיו, ועל המוכיח תבוא ברכת טוב. וסדר נשים אחת מושכת חברתה, לעשות כמותה. קנה א חיים אורח חיים מים שו״ת
נשלח על ידי: אבינדב אבוקרט
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה