שלום וברכה לכולם,
אנחנו ערב פרשת אמור, וברשותכם אני רוצה לדבר קצת על פרשיית המקלל. בסוף הפרשה מסופר: "וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל". לאחר מכן מביאים אותו אל משה, ומוזכר גם שם אמו – שלומית בת דברי למטה דן. לא ניכנס לכל הסוגיה מה בדיוק היה שם ולמה הוא קילל; ידוע שאביו היה כנראה מצרי, והאירוע התגלגל למקום קשה. אותו אדם מקלל בצורה חמורה, ועונשו – סקילה, כפי שמכריע משה רבנו. לא ייתכן שמקללים את שם ה'.
אך אני רוצה להתעכב על מילה אחת: "ויקוב". מה פירוש המילה הזו? מדוע לא נאמר פשוט "ויקלל"? המילה "ויקוב" מזכירה לנו לשון נוספת, שנאמרת בפרשת בלק: "מה אקוב לא קבה אל". כלומר, הקב״ה לא כעס ולא קילל באותם ימים, ולא נתן לבלעם את היכולת לקלל. אבל מהי המשמעות של הלשון הזו – "לקוב"?
נראה ש״ויקוב״ מלשון נקב – חור. כאשר אדם כועס או שונא, נוצר נקב. כשאדם מקלל מישהו, הוא כביכול מחורר אותו, פוגע בו, ויוצר פגיעה ממשית. זה נכון בשני היבטים: ראשית, בתחושה הישירה – אדם שמקללים אותו נפגע, שומע מילים קשות, והדבר משאיר בו רושם עמוק וכואב. אך מעבר לכך, יש כאן גם פגיעה בקשר – נוצר נקב במערכת היחסים. נוצר נתק בין האנשים. הקללה גורמת להתרחקות. אחרי שאומרים למישהו מילים פוגעות – "טיפש", או כל ביטוי קשה אחר – כבר לא נשארים באותו מקום של קשר וחיבור.
לצערנו, מילים יכולות להרוס עולמות. וכשאדם מקלל כלפי שמים, הוא לא רק פוגע כביכול בכבוד שמים, אלא גם יוצר ריחוק בקשר שלו עם הקב״ה. נוצר נקב – ניתוק.
לעומת זאת, ההפך מקללה הוא ברכה. הברכה יוצרת חיבור. כאשר אדם אומר לחברו "תבורך", "אשריך", מילים טובות – הוא מחבר. המילה "ברך" בגוף מחברת בין חלקי הגוף, בין השוק לבין הירך. גם המושג "הברכה" בחקלאות הוא חיבור – לוקחים ענף ומחברים אותו לאדמה, ומתוכו צומחים ענפים רבים נוספים. זו יצירה של שפע והתרבות.
גם בגימטריה וברמזים שבאותיות אנו רואים זאת: בשורש המילה "ברך" – האות ב׳ מבטאת כפילות (שתיים), האות ר׳ מאתיים, והאות כ׳ עשרים – כולן מבטאות ריבוי והכפלה. כלומר, הברכה היא שפע, התרבות, הוספת טוב.
אם כן, אם הקללה היא נקב וניתוק – הברכה היא חיבור, ריבוי ושפע.
אני רוצה לשתף שגם זכינו, ברוך ה׳, בשבוע שעבר להיות סבא וסבתא. חסדי ה׳ הגדולים. זו אחת הברכות הגדולות ביותר שאדם יכול לחוות. אמנם לא כל אחד זוכה לכך, אך כאשר כן זוכים – רואים ממש מהי ברכה: אתה מוליד ילד, וממנו מגיעים עוד חיים, ועוד המשכיות – שפע של ברכה. והדבר המדהים ביותר הוא החיבור. כמו ששמעתי פעם: כשאדם נהיה סבא, הוא יכול לברך "שעשה אותי אדם". למה? כי אצל בעלי חיים אין קשר לנכדים, ואילו אצל בני אדם יש חיבור עמוק גם לדורות הבאים. אתה מרגיש שהנכד הוא חלק ממך. זו ברכה שמביאה חיבור עמוק מאוד.
אני רוצה להוסיף סיפור שקרה לי השבוע. תוך כדי עומס גדול במילואים, קיבלתי הודעה קולית מאישה שלא הכרתי. היא שאלה לגבי חופה לבן שלה – האם אפשר לערוך אותה בשקיעה. למרות שהייתי עמוס מאוד, אמרתי לעצמי שאם אפשר לעזור ליהודי – אענה. השבתי לה בהרחבה על המשמעות של חופה בזמן שקיעה. היא המשיכה לשאול שאלות: מתי בדיוק השקיעה, כמה זמן אורכת חופה, ועוד פרטים. היו רגעים שחשבתי לעצמי – אולי שתבדוק לבד, אולי תשאל את הרב שמחתן אותם – אבל אמרתי לעצמי: אם היא שואלת, כנראה יש לכך סיבה. והמשכתי לענות לה בסבלנות ובהרחבה, למרות העומס הגדול.
באותו זמן, תוך כדי המילואים, ניגש אליי קצין בכיר מאוד – אדם שבעבר אמר לי שהוא מעדיף שלא אהיה לידו, כי הוא מקשר את נוכחות הרב למצבים של חללים. חשבתי לעצמי שהוא עומד להעיר לי על דברים שלא הספקתי לעשות בתוך כל העומס. אבל להפתעתי, הוא השמיע לי הקלטה – וזו הייתה התשובה ששלחתי לאותה אישה. התברר שזו אשתו. הוא אמר לי כמה הוא מעריך את היחס, את הסבלנות ואת ההשקעה, וביקש שאעזור גם לבן שלו בהמשך במציאת מדריך חתנים.
באותו רגע הבנתי עד כמה מילה טובה, יחס מכבד, ותשומת לב – יוצרים חיבור ומביאים ברכה. אדם שהיה רחוק – מתקרב. יחס של נתינה מחולל שינוי.
ולכן המסר הוא ברור: לא לנקב, לא לחתוך, לא לקלל – אלא לחבר. לומר מילים טובות. לילדים שלנו, למשפחה שלנו, לעם ישראל כולו. לצערנו, בעולם הרשתות ובשיח הציבורי, במיוחד בתקופות של בחירות או מחלוקות, השיח נעשה פוגעני מאוד. אנשים מדברים אחד על השני בצורה קשה – "רשעים", "מטומטמים", ועוד ביטויים חריפים. כאילו שכחנו מה כוחן של מילים.
אין זה אומר שצריך להסכים עם כולם. כל אחד חושב שהוא צודק – וזה טבעי. אבל גם כשחולקים – אפשר לדבר בכבוד, לברך, לחבר. גם כשהשני מעצבן, גם כשהוא קשה – עדיין אפשר לבחור במילים שמחברות.
אם נדע ליצור חיבורים – נזכה לשפע של ברכה.
שבת שלום לכולם.
נשלח על ידי: הלל מרצבך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה