יום ירושלים וחג מתן תורה
מיוסד ע״פ דברים שכתב מו״ר הרב שמואל אליהו שליט״א ליום ירושלים בהגדת טוב להודות
מדרש תנחומא פרשת כי תשא סימן טז:
וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת - ככלתו כתיב… א״ר לוי אמר רבי שמעון בן לקיש: מה הכלה הזו מקושטת בעשרים וארבעה מיני תכשיטין, כך ת״ח צריך להיות פקח וזריז בעשרים וארבעה ספרים.
מתן תורה מתקשר לכ״ד קישוטי כלה. מהן?
רש״י שמות לא, יח:
מה כלה מתקשטת בעשרים וארבעה קישוטין - הן האמורים בספר ישעיה.
ישעיהו פרק ג פסוק טז-כד:
וַיֹּאמֶר ה': יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה. וְשִׂפַּח (=לשון נגע) -ֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן וַה' פָּתְהֵן (כליהן) יְעָרֶה.
בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר -ֲדֹנָי אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים. הַנְּטִיפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת. הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים. הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף. הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים. וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם - מַק יִהְיֶה, וְתַחַת חֲגוֹרָה – נִקְפָּה, וְתַחַת מַעֲשֶׂה - מִקְשֶׁה קָרְחָה, וְתַחַת פְּתִיגִיל - מַחֲגֹרֶת שָׂק, כִּי תַחַת יֹפִי.
כאן מדובר על כ״ד תכשיטין של בנות ירושלים שהשתמשו בהן לחטא, והקב״ה מבטיח שהוא יסיר את אותם תכשיטים.
תכשיטים אלו שורשם כבר במה שקישט הקב״ה את חוה לאדם (רמז לחיבור תושב״כ עם תושב״ע):
זוהר כרך א פרשת בראשית דף מח עמוד ב:
מָאן דְּאַנְסִיב בְּרַתֵּיהּ, עַד לָא תֵיעוֹל לְבַעֲלָהּ, אֲבוּהָ וְאִמָּהּ מְתַקְּנִין לָהּ, וְיָהֲבִין לָהּ כָּל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, כֵּיוָן דְּאִתְחַבְּרַת בְּבַעֲלָהּ, הוּא יָזוּן לָהּ, וְהוּא יִתֵּן לָהּ מַה דְּבָעְיָא. תא חזי, בְּקַדְמֵיתָא כְּתִיב: "וַיִּבֶן ה' -ֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע", דְּאַבָּא וְאִמָּא אַתְקִינוּ לָהּ, וּלְבָתַר: "וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" (=מלמד שקישט הקב״ה לחוה בכ״ד תכשיטים, ולמדו ממלת ויבאה שהוא חסר י' אחר ב', שהוא בחשבון כ״ד, ואלו האותיות של ויבאה שהיו בה כ״ד תכשיטים), לְאִתְקַשְּׁרָא כֹּלָּא כַּחֲדָא, וּלְאִתְחַבְּרָא חַד בְּחַד, וְהוּא יָהֵיב לָהּ מַה דְּאִצְטְרִיךְ.
והם התהפכו לרועץ:
זוהר ויקרא פרשת אחרי מות:
תָּאנָא, מַאי דִּכְתִיב: "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה" - אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים זִינֵי מְסַאֲבוּתָא (=מיני טומאה) אַטִּיל חִוְיָא בְּנוּקְבָּא, כַּד אִתְחַבָּר עִמָּהּ, כְּחוּשְׁבָּן "וְאֵיבָה".
מסכת בבא קמא ד, ב:
תני ר' חייא: עשרים וארבעה אבות נזיקין: תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמשה, וגנב, וגזלן, ועדים זוממין, והאונס, והמפתה, ומוציא שם רע, והמטמא, והמדמע, והמנסך, והני תליסר (=שור, בור, מבעה, הבער, שומר חנם, והשואל, נושא שכר, והשוכר, נזק, צער, וריפוי, שבת, ובושת), וארבעה דמתני' (=השור והבור והמבעה וההבער) - הא עשרים וארבעה.
תלמוד ירושלמי מסכת כתובות ז, ט:
תני אמר רבן שמעון בן גמליאל: פגע בי (=פגש אותי) זקן אחד מוכה שחין מציפורין אמר לי: כ״ד מיני שחין הן…
רבי נתן שפירא מקרקוב, ספר מגלה עמוקות על ואתחנן, אופן רח:
בזוהר אחרי מות על פסוק: "ואיבה אשית", כמנין ואיב״ה הטיל הנחש זוהמא. שמתחילה קישט הקב״ה לחוה בכ״ד קישוטי תכשיטי כלה, כמו שדרשו ז״ל על פסוק: "ויביאה אל אדם" מלמד שקישט הקב״ה לחוה בכ״ד תכשיטים, ולמדו רז״ל ממילת "ויבאה" שהוא חסר י' אחר ב', שהוא בחשבון כ״ד. ואלו האותיות של "ויבאה" שהיו בה כ״ד תכשיטים היפך הנחש ועשה מהם "איב״ה".
ואחך כך באו שלוש אבות העולם שהם תיקנו ג' קטרין של אדם הראשון, וד' אמהות תיקנו עיטה של חוה. וחזרו השבטים וקלקלו בשעת מכירת יוסף, אתמר שם: "ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי" - ר״ת ואיב״ה, וזה גרם להם גלות מצרים.
ואחר כך כשיצאו ממצרים אתמר שם: "היום אתם יוצאים בחודש האביב" - ר״ת האי״בה, שהגיע זמן שתפסק זוהמת הנחש שהטילה האיבה בין אשה יראת ה', שהיא סוד השכינה.
וכשישראל עמדו על הר סיני - אז פסקה זוהמתן (יבמות קג, ב). לכן היו הלוחות כתובים מזה ומזה, שכל לוח היה ו' באורך ו' רחב (נדרים לח, א), הרי י״ב טפחים כל לוח, נמצא בב' לחות היה כ״ד טפחים, זהו הסוד הפסוק "מזה ומזה הם כתובים". בזה בטלו כ״ד זיני דמסאבותא.
ולכן בשעת עגל בשבירת הלוחות חזרה זוהמת נחש למקומו כ״ד זיני דנחש.
ולכן בסוף כ״ד דורות נגבה חוב של עגל, כאן כ״ד דורות כנגד כ״ד זינין אלו שגרמה הנחש, ואין לך פקודא שאין בה חלק כ״ד בהכרע ליטרא של עגל (סנהדרין קב, א). גם במרגלים נרמז כמ״ש "ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה" - ר״ת ואיב״ה. ופרה אדומה שהיא רפואה על עגל, אתמר שם פסוק בפני עצמו "וכל "אשר "יגע "בו "הטמא - שהוא גם כן ראשי תיבות ואיבה. והנה בשעת חורבן אז נפרע חוב של עגל - דרש ר' לויטס שם בזוהר של איכה (נד, א)… נרשם ברישא דקרא: "איכה "ישבה "בדד "העיר "רבתי "עם "היתה" - ראשי תיבות איב״ה רע״ה.
רבי נתן שפירא מקרקוב, ספר מגלה עמוקות על ואתחנן, אופן רח:
רצה משה להמתיק ולתקן בארץ ישראל הקלקול הגדול שבאה מחטא אדם הראשון שהטיל הנחש בחוה כ״ד זיני דמסאבותא… רמז משה בראשי אתוון "ואתחנן אל י-וה בעת ההיא" - ר״ת ואיב״ה, שבשביל לתקן אותן כ״ד זיני דמסאבותא רצה ליכנס לארץ ישראל, לכן פתח בשם של "-דני", שיש לשם של "-דני" כ״ד צרופים בסוד: "אל ישוב דך נכלם" - ר״ת אדנ״י, ד״ך הם כ״ד צירופי -דני, והם סוד שר השמיני, שכתב המקובל רבי משה קורדווריו: מי שמכוון בו בשעת התפילה אז תפלתו נשמעת. והרי נרמז במילת "אל ישוב דך נכלם". וסודו יוצא מפסוק "אז ישיר משה"…
והשיב הקב״ה: "רב לך" - כבר עשיתי רצונך אשר אמרתי "סלחתי כדבריך" והארכתי עוון העגל על כ״ד דורות, ונתתי לך הלוחות שהם גם כן סוד כ״ד, וגם בעשיית העגל. גם בכ״ד ספרים שקיבל משה מהר סיני דאתמר תמן: "וזאת התורה" - וזא״ת בגימטריא: "כ״ד ספרים" - אשר עשה משה לפני בני ישראל. בזה זכה ל״מקור חיים" (תהלים לו, י) בגימטריא הכי הוי. לכן: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"…
כ״ד ספרים חוזר לדברי רבי לוי בשם ר״ל שצריך להיות בקי בכ״ד ספרים כי שם תכשיטי הכלה!
א״כ קישוטי הכלה רומזים לדבקות בתורה, וכ״ד קישוטים זו הדבקות המושלמת.
גם תיקון כ״ד אלף תלמידי ר״ע בין פסח לעצרת קשור בעניין תיקון זה:
מסכת כתובות סג, א:
ר״ע רעיא דבן כלבא שבוע הוה, חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי, אמרה ליה: אי מקדשנא לך אזלת לבי רב? אמר לה: אין. איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה. שמע אבוה אפקה מביתיה, אדרה הנאה מנכסיה. אזיל יתיב תרי סרי שנין בבי רב. כי אתא, אייתי בהדיה תרי סרי אלפי תלמידי. שמעיה לההוא סבא דקאמר לה: עד כמה קא מדברת אלמנות חיים? אמרה ליה: אי לדידי ציית, יתיב תרי סרי שני אחריני. אמר: ברשות קא עבידנא, הדר אזיל ויתיב תרי סרי שני אחריני בבי רב. כי אתא, אייתי בהדיה עשרין וארבעה אלפי תלמידי.
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב
אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה.
למה לא כ״ד אלף? אלא היו י״ב של י״ב הראשונים וי״ב של י״ב השניים, והיה פיצול ביניהם שגם הוא לא עשה כ״ד רצופים. ואעפ״כ תיקן בסוף חייו ונראה שלימד את החמישה תלמידים כ״ד שנים רצופות.
והיה העולם שמם, עד שבא ר״ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר״מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת.
רבי נתן שפירא מקרקוב, ספר מגלה עמוקות על ואתחנן, אופן רח:
גם נרמז בראשי תיבות: "אתה החלות להראות" - אה״ל, שבשעת עשיית המשכן אתמר תמן כ״ד פעמים "שיטים". והוא סוד כ״ד אלף תלמידי ר' עקיבא (יבמות סב, ב), שהוא יסוד תורה שבעל פה שנשנית באהל מועד והם ברזא דחכמתא. ונפלו אחר כך כ״ד אלף בשיטים. ועליהם רמז משה: "את גדלך" - בשעת עשיית המשכן, שלא היה יכול משה לזכור את "ווים לעמודים" עד שבא אליו נשמתו של ר' עקיבא בסוד "ואת האלף" וגומר - אין כאן מקומו. כי ר' עקיבא הוא שדרש ווי״ן (תוספות סנהדרין נ, ב ד״ה ת״ל). ועל שנפלו כ״ד אלף בשיטים אמר: "את ידך החזקה".
א״כ חלק מתהליך ההכנה לחג השבועות קשור בתיקון הנפילה של הכ״ד אלף תלמידי ר״ע.
תיקון ליל שבועות רומז להחזרת התכשיטים:
זוהר הקדמה מאמר בליליא דכלה אות קכה:
רַבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה יָתֵיב וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, בְּלֵילְיָא דְּכַלָּה אִתְחַבְּרַת בְּבַעֲלָהּ, דְּתָנִינָן כָּל אִינוּן חַבְרַיָּא דִּבְנֵי הֵיכָלָא דְּכַלָּה, אִצְטְרִיכוּ בְּהַהִיא לֵילְיָא, דְּכַלָּה אִזְדַּמְנַת לְמֶהֱוֵי לְיוֹמָא אַחֲרָא גּוֹ חוּפָּה בְּבַעֲלָהּ, לְמֶהֱוֵי עִמָּהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא, וּלְמֶחֱדֵי עִמָּהּ בְּתִקּוּנָהָא דְאִיהִי אִתְתַּקָּנַת, לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, מִתּוֹרָה לִנְבִיאִים, וּמִנְּבִיאִים לִכְתוּבִים, וּבְמִדְרָשׁוֹת דִּקְרָאֵי, וּבְרָזֵי דְחָכְמְתָא. בְּגִין דְּאִלֵּין אִינוּן תִּיקּוּנִין דִּילָהּ וְתַכְשִׁיטָהָא.
והנה ראינו בפסוק "בנות ציון", האם יש קשר לירושלים?
איכה רבה פרשה א סימן ב:
"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" תני רבי שמואל: עשרים וארבע פלטיות היו בירושלים, וכל פלטיה ופלטיה עשרין וארבעה מבואות, וכל מבוי ומבוי עשרין וארבעה שווקים, ועל כל שוק ושוק עשרים וארבעה שקקים, ועל כל שקק ושקק עשרים וארבעה חצרות, ועל כל חצר וחצר עשרים וארבעה בתים, וכל חצר וחצר היתה מוציאה עם כפליים כיוצאי מצרים.
מסכת שבת ל, א:
כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמר: "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד" - הטו בתריה למיבלעיה, אמרו: "מי הוא זה מלך הכבוד?" אמר להו: "ה' עזוז וגבור". חזר ואמר: "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד, מי הוא זה מלך הכבוד ה' -באות הוא מלך הכבוד סלה" ולא נענה. כיון שאמר: "ה' -להים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך" - מיד נענה.
הסיבה שלא נענה בכ״ד רננות היא כמש״כ בגמ' שם שרצה הקב״ה להראות בפני כולם שסלח לדוד. אבל אלמלא כן כ״ד רננות הן כנגד כ״ד השערים במקדש:
זוהר במדבר האדרא רבא קדישא מאמר מצחא דז״א אות רג:
וְתַנְיָא, עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע בָּתֵּי דִּינִין מִשְׁתַּכְּחִין בְּהַאי מִצְחָא, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן נֶצַח.
ישעיה פרק א:
אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים…
וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.
כ״ד בתי דינים הירושלים באים לתקן כ״ד אבות נזיקין.
רבי נתן שפירא מקרקוב, ספר מגלה עמוקות על ואתחנן, אופן רח:
ואיתא בזוהר בפרשת פקודי (ח״ב רמא, ב) שהמרכבה שלמעלה היא כ״ד סמכין, על זה אמר: "אשר מי -ל בשמים", כמו שבשמים כ״ד סמכין של מרכבה, וכן בירושלים שלמעלה יש בו כ״ד שערים, לכן גם בארץ הוצרכו להיות למטה בירושלים כ״ד שערים, ולא רצו השערים לפתוח ודבקו זה בזה עד שאמר שלמה כ״ד רננות, הן הן כ״ד פסוקים מפסוק: "האמנם ישב -להים על הארץ" (דברי הימים ב ו, יח), עד פסוק: "בעבור דוד עבדך" (שם, מב) - כ״ד פסוקים. כל פסוק הוא נקרא רנן בפני עצמו… ולכן במזמור כ״ד (בתהלים) אמר דוד: "שאו שערים ראשיכם".
א״כ בירושלים יש את השורש של "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", ולכן מה שלא זכו ישראל לתקן בסיני – יזכו לתקן בירושלים, ששם ניתן לבדוק בתורה בשלמות.
לכן ר״ע הבטיח לאשתו דווקא "ירושלים של זהב":
מסכת נדרים נ, א:
שמע כלבא שבוע - אדרה הנאה מכל נכסיה, אזלא ואיתנסיבה ליה. בסיתוא הוה גנו בי תיבנא, הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה, אמר לה: אי הואי לי, רמינא ליך ירושלים דדהבא.
ולדעתי היה בתכשיט זה ששמו הכלות על המצח כ״ד שערים.
תלמוד ירושלמי שבת ו, א:
מעשה בר' עקיבה שעשה לאשתו עיר של זהב. חמתיה איתתיה דרבן גמליאל וקניית בה. אתת ואמרת קומוי בעלה.
אמר לה: הכין הווית עבדת לי כמה דהוית עבדה ליה? דהוות מזבנה מקליעתא דרישא ויהבה ליה והוא לעי באוריתא.
רבי נתן שפירא מקרקוב, ספר מגלה עמוקות על ואתחנן, אופן רח:
ועל זה אמר (משה): "אשר יעשה כמעשיך" - על נס של שלמה עם השערים, "וכגבורותיך" - על חורבן הבית שנחרב לסוף כ״ד דורות, לפי שהמרכבה היא על כ״ד, ובזה מתבטלת הנחש בכ״ד זיני טומאה. לכן אמר משה "אעברה נא" - רוצה אני לבטל את 'נחש 'איבה, ר״ל אותו האיבה שהטיל הנחש בסוד "ואיב״ה אשית", שהם כ״ד זיני דמסאבותא. לזה אמר: "ואראה את הארץ" - צריך אני לבוא לארץ ישראל בשביל זה, כי שם: "ההר הטוב הזה" - זה ירושלים שיש בה כ״ד שערים.
לכן בברכת ירושלים (="ובנה ירושלים") שבתפילה יש כ״ד תיבות (עם אמירת "אמן" של הציבור), כי ירושלים שלמטה היא בנויה כנגד ירושלים שלמעלה (תענית ה, א).
ולכן בפסוק "רבתי עם" קחשיב כמה וכמה כ״ד שהיו בירושלים: כ״ד שווקים, ובכל שוק ושוק כ״ד שקקים, ובכל שקק ושקק כ״ד מבואות וכו'.
וזה שאמר: "והלבנון" - שהוא בית המקדש, שהיו בו גם כן כ״ד שערים כנגד שערים העליונים.
נמצא בארץ ישראל נתקיים קרא: "ושמתי כדכד שמשותיך" (ישעיה נד, יב) - כ״ד לקביל כ״ד.
משה לא זכה להגיע ל״הר הטוב הזה והלבנון" כדי לתקן, אבל אנחנו בדורנו זכינו.
שבוע בדיוק לפני שבועות בו זכינו לתקן לראשונה את כ״ד קישוטי הכלה, זכינו ליום ירושלים שבה סוד תיקון הכ״ד.
ישעיהו נד, יא-יג:
עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים. וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ.
וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ.
השיבה לציון מאפשרת את השיבה לכתרים של הר סיני:
מסכת שבת פח, א:
דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה, ופירקום. שנאמר: "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב". אמר רבי חמא ברבי חנינא: בחורב טענו, בחורב פרקו… אמר רבי יוחנן: וכולן זכה משה ונטלן, דסמיך ליה: "ומשה יקח את האהל".
אמר ריש לקיש: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו, שנאמר: "ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה - ושמחת עולם על ראשם" - שמחה שמעולם על ראשם.
בסיני המהלך לא צלח, אבל בציון לעתיד – הוא יצלח.
יום ירושלים וחג מתן תורה
מיוסד ע״פ דברים שכתב מו״ר הרב שמואל אליהו שליט״א ליום ירושלים בהגדת טוב להודות
מדרש תנחומא פרשת כי תשא סימן טז:
וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת - ככלתו כתיב… א״ר לוי אמר רבי שמעון בן לקיש: מה הכלה הזו מקושטת בעשרים וארבעה מיני תכשיטין, כך ת״ח צריך להיות פקח וזריז בעשרים וארבעה ספרים.
רש״י שמות לא, יח:
מה כלה מתקשטת בעשרים וארבעה קישוטין - הן האמורים בספר ישעיה.
ישעיהו פרק ג פסוק טז-כד:
וַיֹּאמֶר ה': יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה. וְשִׂפַּח (=לשון נגע) -ֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן וַה' פָּתְהֵן (כליהן) יְעָרֶה.
בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר -ֲדֹנָי אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים. הַנְּטִיפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת. הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים. הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף. הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים. וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם - מַק יִהְיֶה, וְתַחַת חֲגוֹרָה – נִקְפָּה, וְתַחַת מַעֲשֶׂה - מִקְשֶׁה קָרְחָה, וְתַחַת פְּתִיגִיל - מַחֲגֹרֶת שָׂק, כִּי תַחַת יֹפִי.
זוהר כרך א פרשת בראשית דף מח עמוד ב:
מָאן דְּאַנְסִיב בְּרַתֵּיהּ, עַד לָא תֵיעוֹל לְבַעֲלָהּ, אֲבוּהָ וְאִמָּהּ מְתַקְּנִין לָהּ, וְיָהֲבִין לָהּ כָּל מַה דְּאִצְטְרִיךְ, כֵּיוָן דְּאִתְחַבְּרַת בְּבַעֲלָהּ, הוּא יָזוּן לָהּ, וְהוּא יִתֵּן לָהּ מַה דְּבָעְיָא. תא חזי, בְּקַדְמֵיתָא כְּתִיב: "וַיִּבֶן ה' -ֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע", דְּאַבָּא וְאִמָּא אַתְקִינוּ לָהּ, וּלְבָתַר: "וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" (=מלמד שקישט הקב״ה לחוה בכ״ד תכשיטים, ולמדו ממלת ויבאה שהוא חסר י' אחר ב', שהוא בחשבון כ״ד, ואלו האותיות של ויבאה שהיו בה כ״ד תכשיטים), לְאִתְקַשְּׁרָא כֹּלָּא כַּחֲדָא, וּלְאִתְחַבְּרָא חַד בְּחַד, וְהוּא יָהֵיב לָהּ מַה דְּאִצְטְרִיךְ.
זוהר ויקרא פרשת אחרי מות:
תָּאנָא, מַאי דִּכְתִיב: "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה" - אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים זִינֵי מְסַאֲבוּתָא (=מיני טומאה) אַטִּיל חִוְיָא בְּנוּקְבָּא, כַּד אִתְחַבָּר עִמָּהּ, כְּחוּשְׁבָּן "וְאֵיבָה".
מסכת בבא קמא ד, ב:
תני ר' חייא: עשרים וארבעה אבות נזיקין: תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמשה, וגנב, וגזלן, ועדים זוממין, והאונס, והמפתה, ומוציא שם רע, והמטמא, והמדמע, והמנסך, והני תליסר (=שור, בור, מבעה, הבער, שומר חנם, והשואל, נושא שכר, והשוכר, נזק, צער, וריפוי, שבת, ובושת), וארבעה דמתני' (=השור והבור והמבעה וההבער) - הא עשרים וארבעה.
תלמוד ירושלמי מסכת כתובות ז, ט:
תני אמר רבן שמעון בן גמליאל: פגע בי (=פגש אותי) זקן אחד מוכה שחין מציפורין אמר לי: כ״ד מיני שחין הן…
רבי נתן שפירא מקרקוב, ספר מגלה עמוקות על ואתחנן, אופן רח:
בזוהר אחרי מות על פסוק: "ואיבה אשית", כמנין ואיב״ה הטיל הנחש זוהמא. שמתחילה קישט הקב״ה לחוה בכ״ד קישוטי תכשיטי כלה, כמו שדרשו ז״ל על פסוק: "ויביאה אל אדם" מלמד שקישט הקב״ה לחוה בכ״ד תכשיטים, ולמדו רז״ל ממילת "ויבאה" שהוא חסר י' אחר ב', שהוא בחשבון כ״ד. ואלו האותיות של "ויבאה" שהיו בה כ״ד תכשיטים היפך הנחש ועשה מהם "איב״ה".
ואחך כך באו שלוש אבות העולם שהם תיקנו ג' קטרין של אדם הראשון, וד' אמהות תיקנו עיטה של חוה. וחזרו השבטים וקלקלו בשעת מכירת יוסף, אתמר שם: "ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי" - ר״ת ואיב״ה, וזה גרם להם גלות מצרים.
ואחר כך כשיצאו ממצרים אתמר שם: "היום אתם יוצאים בחודש האביב" - ר״ת האי״בה, שהגיע זמן שתפסק זוהמת הנחש שהטילה האיבה בין אשה יראת ה', שהיא סוד השכינה.
וכשישראל עמדו על הר סיני - אז פסקה זוהמתן (יבמות קג, ב). לכן היו הלוחות כתובים מזה ומזה, שכל לוח היה ו' באורך ו' רחב (נדרים לח, א), הרי י״ב טפחים כל לוח, נמצא בב' לחות היה כ״ד טפחים, זהו הסוד הפסוק "מזה ומזה הם כתובים". בזה בטלו כ״ד זיני דמסאבותא.
ולכן בשעת עגל בשבירת הלוחות חזרה זוהמת נחש למקומו כ״ד זיני דנחש.
ולכן בסוף כ״ד דורות נגבה חוב של עגל, כאן כ״ד דורות כנגד כ״ד זינין אלו שגרמה הנחש, ואין לך פקודא שאין בה חלק כ״ד בהכרע ליטרא של עגל (סנהדרין קב, א). גם במרגלים נרמז כמ״ש "ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה" - ר״ת ואיב״ה. ופרה אדומה שהיא רפואה על עגל, אתמר שם פסוק בפני עצמו "וכל "אשר "יגע "בו "הטמא - שהוא גם כן ראשי תיבות ואיבה. והנה בשעת חורבן אז נפרע חוב של עגל - דרש ר' לויטס שם בזוהר של איכה (נד, א)… נרשם ברישא דקרא: "איכה "ישבה "בדד "העיר "רבתי "עם "היתה" - ראשי תיבות איב״ה רע״ה.
רבי נתן שפירא מקרקוב, ספר מגלה עמוקות על ואתחנן, אופן רח:
רצה משה להמתיק ולתקן בארץ ישראל הקלקול הגדול שבאה מחטא אדם הראשון שהטיל הנחש בחוה כ״ד זיני דמסאבותא… רמז משה בראשי אתוון "ואתחנן אל י-וה בעת ההיא" - ר״ת ואיב״ה, שבשביל לתקן אותן כ״ד זיני דמסאבותא רצה ליכנס לארץ ישראל, לכן פתח בשם של "-דני", שיש לשם של "-דני" כ״ד צרופים בסוד: "אל ישוב דך נכלם" - ר״ת אדנ״י, ד״ך הם כ״ד צירופי -דני, והם סוד שר השמיני, שכתב המקובל רבי משה קורדווריו: מי שמכוון בו בשעת התפילה אז תפלתו נשמעת. והרי נרמז במילת "אל ישוב דך נכלם". וסודו יוצא מפסוק "אז ישיר משה"…
והשיב הקב״ה: "רב לך" - כבר עשיתי רצונך אשר אמרתי "סלחתי כדבריך" והארכתי עוון העגל על כ״ד דורות, ונתתי לך הלוחות שהם גם כן סוד כ״ד, וגם בעשיית העגל. גם בכ״ד ספרים שקיבל משה מהר סיני דאתמר תמן: "וזאת התורה" - וזא״ת בגימטריא: "כ״ד ספרים" - אשר עשה משה לפני בני ישראל. בזה זכה ל״מקור חיים" (תהלים לו, י) בגימטריא הכי הוי. לכן: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"…
מסכת כתובות סג, א:
ר״ע רעיא דבן כלבא שבוע הוה, חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי, אמרה ליה: אי מקדשנא לך אזלת לבי רב? אמר לה: אין. איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה. שמע אבוה אפקה מביתיה, אדרה הנאה מנכסיה. אזיל יתיב תרי סרי שנין בבי רב. כי אתא, אייתי בהדיה תרי סרי אלפי תלמידי. שמעיה לההוא סבא דקאמר לה: עד כמה קא מדברת אלמנות חיים? אמרה ליה: אי לדידי ציית, יתיב תרי סרי שני אחריני. אמר: ברשות קא עבידנא, הדר אזיל ויתיב תרי סרי שני אחריני בבי רב. כי אתא, אייתי בהדיה עשרין וארבעה אלפי תלמידי.
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב
אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה.
והיה העולם שמם, עד שבא ר״ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר״מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת.
רבי נתן שפירא מקרקוב, ספר מגלה עמוקות על ואתחנן, אופן רח:
גם נרמז בראשי תיבות: "אתה החלות להראות" - אה״ל, שבשעת עשיית המשכן אתמר תמן כ״ד פעמים "שיטים". והוא סוד כ״ד אלף תלמידי ר' עקיבא (יבמות סב, ב), שהוא יסוד תורה שבעל פה שנשנית באהל מועד והם ברזא דחכמתא. ונפלו אחר כך כ״ד אלף בשיטים. ועליהם רמז משה: "את גדלך" - בשעת עשיית המשכן, שלא היה יכול משה לזכור את "ווים לעמודים" עד שבא אליו נשמתו של ר' עקיבא בסוד "ואת האלף" וגומר - אין כאן מקומו. כי ר' עקיבא הוא שדרש ווי״ן (תוספות סנהדרין נ, ב ד״ה ת״ל). ועל שנפלו כ״ד אלף בשיטים אמר: "את ידך החזקה".
זוהר הקדמה מאמר בליליא דכלה אות קכה:
רַבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה יָתֵיב וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, בְּלֵילְיָא דְּכַלָּה אִתְחַבְּרַת בְּבַעֲלָהּ, דְּתָנִינָן כָּל אִינוּן חַבְרַיָּא דִּבְנֵי הֵיכָלָא דְּכַלָּה, אִצְטְרִיכוּ בְּהַהִיא לֵילְיָא, דְּכַלָּה אִזְדַּמְנַת לְמֶהֱוֵי לְיוֹמָא אַחֲרָא גּוֹ חוּפָּה בְּבַעֲלָהּ, לְמֶהֱוֵי עִמָּהּ כָּל הַהוּא לֵילְיָא, וּלְמֶחֱדֵי עִמָּהּ בְּתִקּוּנָהָא דְאִיהִי אִתְתַּקָּנַת, לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, מִתּוֹרָה לִנְבִיאִים, וּמִנְּבִיאִים לִכְתוּבִים, וּבְמִדְרָשׁוֹת דִּקְרָאֵי, וּבְרָזֵי דְחָכְמְתָא. בְּגִין דְּאִלֵּין אִינוּן תִּיקּוּנִין דִּילָהּ וְתַכְשִׁיטָהָא.
איכה רבה פרשה א סימן ב:
"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" תני רבי שמואל: עשרים וארבע פלטיות היו בירושלים, וכל פלטיה ופלטיה עשרין וארבעה מבואות, וכל מבוי ומבוי עשרין וארבעה שווקים, ועל כל שוק ושוק עשרים וארבעה שקקים, ועל כל שקק ושקק עשרים וארבעה חצרות, ועל כל חצר וחצר עשרים וארבעה בתים, וכל חצר וחצר היתה מוציאה עם כפליים כיוצאי מצרים.
מסכת שבת ל, א:
כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות ולא נענה. פתח ואמר: "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד" - הטו בתריה למיבלעיה, אמרו: "מי הוא זה מלך הכבוד?" אמר להו: "ה' עזוז וגבור". חזר ואמר: "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד, מי הוא זה מלך הכבוד ה' -באות הוא מלך הכבוד סלה" ולא נענה. כיון שאמר: "ה' -להים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך" - מיד נענה.
זוהר במדבר האדרא רבא קדישא מאמר מצחא דז״א אות רג:
וְתַנְיָא, עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע בָּתֵּי דִּינִין מִשְׁתַּכְּחִין בְּהַאי מִצְחָא, וְכֻלְּהוּ אִקְרוּן נֶצַח.
ישעיה פרק א:
אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים…
וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.
רבי נתן שפירא מקרקוב, ספר מגלה עמוקות על ואתחנן, אופן רח:
ואיתא בזוהר בפרשת פקודי (ח״ב רמא, ב) שהמרכבה שלמעלה היא כ״ד סמכין, על זה אמר: "אשר מי -ל בשמים", כמו שבשמים כ״ד סמכין של מרכבה, וכן בירושלים שלמעלה יש בו כ״ד שערים, לכן גם בארץ הוצרכו להיות למטה בירושלים כ״ד שערים, ולא רצו השערים לפתוח ודבקו זה בזה עד שאמר שלמה כ״ד רננות, הן הן כ״ד פסוקים מפסוק: "האמנם ישב -להים על הארץ" (דברי הימים ב ו, יח), עד פסוק: "בעבור דוד עבדך" (שם, מב) - כ״ד פסוקים. כל פסוק הוא נקרא רנן בפני עצמו… ולכן במזמור כ״ד (בתהלים) אמר דוד: "שאו שערים ראשיכם".
מסכת נדרים נ, א:
שמע כלבא שבוע - אדרה הנאה מכל נכסיה, אזלא ואיתנסיבה ליה. בסיתוא הוה גנו בי תיבנא, הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה, אמר לה: אי הואי לי, רמינא ליך ירושלים דדהבא.
תלמוד ירושלמי שבת ו, א:
מעשה בר' עקיבה שעשה לאשתו עיר של זהב. חמתיה איתתיה דרבן גמליאל וקניית בה. אתת ואמרת קומוי בעלה.
אמר לה: הכין הווית עבדת לי כמה דהוית עבדה ליה? דהוות מזבנה מקליעתא דרישא ויהבה ליה והוא לעי באוריתא.
רבי נתן שפירא מקרקוב, ספר מגלה עמוקות על ואתחנן, אופן רח:
ועל זה אמר (משה): "אשר יעשה כמעשיך" - על נס של שלמה עם השערים, "וכגבורותיך" - על חורבן הבית שנחרב לסוף כ״ד דורות, לפי שהמרכבה היא על כ״ד, ובזה מתבטלת הנחש בכ״ד זיני טומאה. לכן אמר משה "אעברה נא" - רוצה אני לבטל את 'נחש 'איבה, ר״ל אותו האיבה שהטיל הנחש בסוד "ואיב״ה אשית", שהם כ״ד זיני דמסאבותא. לזה אמר: "ואראה את הארץ" - צריך אני לבוא לארץ ישראל בשביל זה, כי שם: "ההר הטוב הזה" - זה ירושלים שיש בה כ״ד שערים.
לכן בברכת ירושלים (="ובנה ירושלים") שבתפילה יש כ״ד תיבות (עם אמירת "אמן" של הציבור), כי ירושלים שלמטה היא בנויה כנגד ירושלים שלמעלה (תענית ה, א).
ולכן בפסוק "רבתי עם" קחשיב כמה וכמה כ״ד שהיו בירושלים: כ״ד שווקים, ובכל שוק ושוק כ״ד שקקים, ובכל שקק ושקק כ״ד מבואות וכו'.
וזה שאמר: "והלבנון" - שהוא בית המקדש, שהיו בו גם כן כ״ד שערים כנגד שערים העליונים.
נמצא בארץ ישראל נתקיים קרא: "ושמתי כדכד שמשותיך" (ישעיה נד, יב) - כ״ד לקביל כ״ד.
ישעיהו נד, יא-יג:
עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים. וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ.
וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ.
מסכת שבת פח, א:
דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה, ופירקום. שנאמר: "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב". אמר רבי חמא ברבי חנינא: בחורב טענו, בחורב פרקו… אמר רבי יוחנן: וכולן זכה משה ונטלן, דסמיך ליה: "ומשה יקח את האהל".
אמר ריש לקיש: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו, שנאמר: "ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה - ושמחת עולם על ראשם" - שמחה שמעולם על ראשם.
ירושלים (לא) נתחלקה לשבטים
מסכת יומא יב, א:
תניא: "(ונתתי נגע צרעת בבית ארץ) אחוזתכם" - אחוזתכם מטמאה בנגעים, ואין ירושלים מטמאה בנגעים.
אמר רבי יהודה: אני לא שמעתי אלא מקום… מקודש בלבד.
(היינו לר״י נחלקה לשבטים ו״אחוזתכם" בא להוציא מקום שהוקדש לעבודת ה' כמו המקדש ובתי כנסיות ובתי מדרשות)
במאי קא מיפלגי? תנא קמא סבר: ירושלים לא נתחלקה לשבטים, ורבי יהודה סבר: ירושלים נתחלקה לשבטים.
ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: מה היה בחלקו של יהודה? הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין? אולם, והיכל, ובית קדשי הקדשים. ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי. ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום, שנאמר: "חופף עליו כל היום". לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, שנאמר: "ובין כתפיו שכן".
(מוכח לר״י שלא רק ירושלים אלא גם מקום המקדש נחלק לשבטים)
והאי תנא סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים, דתניא: אין משכירין בתים בירושלים, לפי שאינה שלהן. רבי אלעזר בר שמעון אומר: אף לא (מחיר מלא של) מיטות (שהמחיר כולל את הקרקע). לפיכך, עורות קודשים - בעלי אושפזיכנין נוטלין אותן בזרוע (תקנת חכמים שאנשי ירושלים יסכימו לארח בעין יפה).
ולפי חכמים מראש ירושלים והמקדש לא נחלקו לשבטים ולא היו בחלק יהודה ובנימין.
האם לרבי יהודה הר הבית נשאר מחולק ליהודה ובנימין?
ספרי דברים פרשת ראה פסקא סב:
הרי הוא אומר: "ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים" וכתוב אחד אומר: "ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות", כיצד נתקיימו שני כתובים הללו? הם שנים עשר שבטים, נטל חמשים שקלים מכל שבט ושבט, נמצאו שש מאות שקלים לכל השבטים.
לפי רבי יהודה בית המקדש היה מחולק, אבל דוד קנה את המקום בכסף של כל ישראל. [לפי נוסחה אחרת שם במדרש יהושע השאיר חלק ביריחו שלא חולק כדי שברגע שיתגלה המקום – מי שהמקום שייך לו יקבל את דושנה של ירחו כתשלום כדי לקנות את ההר לכל ישראל. ]
חידושי הגרי״ז הלוי על הרמב״ם בית הבחירה ב, ח:
מאי טעמא דמ״ד נתחלקה, ומאי טעמא דמ״ד לא נתחלקה? ואיזה נפקותא וחילוק דין יש בין אם נתחלק וחזרו וקנו אותו או לא נתחלק כלל מעיקרא? כיוון דסוף סוף מקום המקדש שייך עתה לכל ישראל?
ועוד צ״ע דהרי בארץ ישראל איכא מצווה של כיבוש וחילוק כדכתיב בקרא: "וירשתם אותה וישבתם בה" ובניין בית המקדש הרי היה לאחר ארבע מאות שנה מכניסתם לארץ, ואם כן לרבנן למה באמת לא חילקו קודם, כיוון דאיכא תקנתא בקנייה בשעה שיצטרכו לבנות את המקדש, ובעל כורחנו דלרבנן לא מהניא זה שיקנו המקום אחר כך, אלא שלא יתחלק כלל מעיקרא וצריך ביאור הדבר.
ספרי דברים פרשת ראה פיסקא סב:
כתוב אחד אומר: "באחד שבטיך" וכתוב אחד אומר: "מכל שבטיכם"? ! הכסף - מכל שבטיכם, בית הבחירה - משבט אחד.
דבר אחר: "באחד שבטיך" - זו שילה, "מכל שבטיכם" - זו ירושלם.
חידושי הגרי״ז הלוי על הרמב״ם בית הבחירה ב, ח:
פשוט דהני תרי שינויי דספרי, קמא – אליבא דר״י דאמר ירושלים נתחלקה לשבטים, ולדידיה קאי "מכל שבטיכם" – על הכסף, אבל המקום היה משבט אחד. ואידך שינויא - אליבא דרבנן דאמרי לא נתחלקה, ולדידהו הך "מכל שבטיכם" – על המקום נאמר, שיהא מכל השבטים… מבואר היטב הא דלרבנן לא מהניא זה שיקנו המקום אחר כך, דכיוון דמקרא ד״מכל שבטיכם" הוא דילפינן לה, על כורך בעינן שיהא מקום בית הבחירה שייך לכל השבטים בעיקר חלוקת ארץ ישראל ולא יתחלק כלל… וכל שנתחלק והגיע לחלקו של שבט אחד שוב אין זה "מכל שבטיכם" אף אם יקנו כל השבטים אחר כך…
ורבי יהודה סובר ד״מכל שבטיכם" קאי על הכסף, רוצה לומר שמקום המקדש יהא קנוי בקניין ממון לכל ישראל, אבל המקום בעצמו צריך להיות גם בירושלים דווקא "באחד שבטיך".
מהר״ל ספר נצח ישראל פרק ד:
ויש לך לשאול, למה חרב בית המקדש ראשון בעוון אלו ג' עוונות ואילו מקדש שני בשביל שנאת חינם? ואין לומר שהיה זה במקרה. ועוד, כי אלו ג' עבירות, דהיינו עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, יש להם עניין אחד, כי בשלשתן יהרג ואל יעבור, ולמה נשתתפו שלושתן בחורבן.
והפירוש אשר הוא לפי פשוטו, כי מקדש ראשון היתה השכינה ביניהם, וזהו מעלת בית המקדש ראשון שהיה מיוחד במעלה שהיתה השכינה שורה בו. ולפיכך חורבן שלו כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם, דהיינו כשטימאו את בית המקדש, ואין השם יתברך שורה בתוך טומאתם… ואלו ג' חטאים נקראו טומאה, כדאיתא במסכת שבועות (ז, ב)… עבודה זרה, דכתיב: "למען טמא את מקדשי". גלוי עריות, דכתיב: "אל תטמאו בכל אלה". שפיכות דמים, דכתיב: "ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה". ולפיכך בשביל אלו ג' טומאות חרב הבית.
אבל מקדש שני, שלא היתה השכינה שורה בו כמו במקדש ראשון, ולכך לא נחרב בשביל אלו ג' עבירות. אבל מעלת מקדש שני היה מחמת ישראל עצמם. ודבר זה ברור, כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש, שהיה להם: כהן אחד, מזבח אחד, ונאסרו הבמות, שלא היה פירוד וחילוק בישראל. והדבר הזה מבואר, ועוד יתברר בפרק שאחר זה. לכך בית המקדש על ידו הם אומה אחת שלמה. ומפני כך נחרב הבית בשביל שנאת חינם, שנחלק לבבם, והיו מחולקים, ולא היו ראוים למקדש אשר הוא התאחדות ישראל. ופירוש פשוט הוא.
ונראה שבית ראשון היה כשיטת חכמים שהאחדות של עם ישראל כאומה לא באה מהם, אלא הקב״ה הוציא אותם והפך אותם לעם, וכל החיבור היה מלמעלה ע״י השכינה. וכך המקום מראש לא נחלק לשבטים, לבטא את הבחינה של בית ראשון שלא ישראל עשו את החיבור הזה, אלא הוא היה קדום מראש מקדם ע״י השכינה. וכשקלקלו וטמאו עד שהסתלקה השכינה מהם – התפרק הכל.
ובית שני לא היתה שכינה ולא סע״ד גדולה, אלא עם ישראל עלה – מי שרצה – מכוח עצמו, ובאו יחד לבנות. וזה כשיטת ר״י שהצטרפו יחד וקנו את המקום, היינו שהתאחדו מתוך רצון שלהם, ולכן ברגע שרבו מעצמם והגיעו לשנאה – נחרב הבית.
מה יותר גבוה? אהבה טבעית כאהבת אחים או אהבת בעל ואשתו שבחרו להתחבר זה לזה ולוותר כל אחד על החופש שלו כדי להתקשר יחד? הגבוה ביותר זה שניים שמתחתנים מתוך וויתור ואז מגלים שמראש מקדם הם נשמה אחת.
ונראה שהבית השלישי יצטרך להתחיל בקניין ואז יתגלה ההארה מלמעלה. וזה קרי וכתיב "חברה" או "חוברה":
תהלים פרק קכב:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ: עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם: יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.
ירושלים (לא) נתחלקה לשבטים
מסכת יומא יב, א:
תניא: "(ונתתי נגע צרעת בבית ארץ) אחוזתכם" - אחוזתכם מטמאה בנגעים, ואין ירושלים מטמאה בנגעים.
אמר רבי יהודה: אני לא שמעתי אלא מקום… מקודש בלבד.
במאי קא מיפלגי? תנא קמא סבר: ירושלים לא נתחלקה לשבטים, ורבי יהודה סבר: ירושלים נתחלקה לשבטים.
ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: מה היה בחלקו של יהודה? הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין? אולם, והיכל, ובית קדשי הקדשים. ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי. ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום, שנאמר: "חופף עליו כל היום". לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, שנאמר: "ובין כתפיו שכן".
והאי תנא סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים, דתניא: אין משכירין בתים בירושלים, לפי שאינה שלהן. רבי אלעזר בר שמעון אומר: אף לא (מחיר מלא של) מיטות (שהמחיר כולל את הקרקע). לפיכך, עורות קודשים - בעלי אושפזיכנין נוטלין אותן בזרוע (תקנת חכמים שאנשי ירושלים יסכימו לארח בעין יפה).
ספרי דברים פרשת ראה פסקא סב:
הרי הוא אומר: "ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים" וכתוב אחד אומר: "ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות", כיצד נתקיימו שני כתובים הללו? הם שנים עשר שבטים, נטל חמשים שקלים מכל שבט ושבט, נמצאו שש מאות שקלים לכל השבטים.
חידושי הגרי״ז הלוי על הרמב״ם בית הבחירה ב, ח:
מאי טעמא דמ״ד נתחלקה, ומאי טעמא דמ״ד לא נתחלקה? ואיזה נפקותא וחילוק דין יש בין אם נתחלק וחזרו וקנו אותו או לא נתחלק כלל מעיקרא? כיוון דסוף סוף מקום המקדש שייך עתה לכל ישראל?
ועוד צ״ע דהרי בארץ ישראל איכא מצווה של כיבוש וחילוק כדכתיב בקרא: "וירשתם אותה וישבתם בה" ובניין בית המקדש הרי היה לאחר ארבע מאות שנה מכניסתם לארץ, ואם כן לרבנן למה באמת לא חילקו קודם, כיוון דאיכא תקנתא בקנייה בשעה שיצטרכו לבנות את המקדש, ובעל כורחנו דלרבנן לא מהניא זה שיקנו המקום אחר כך, אלא שלא יתחלק כלל מעיקרא וצריך ביאור הדבר.
ספרי דברים פרשת ראה פיסקא סב:
כתוב אחד אומר: "באחד שבטיך" וכתוב אחד אומר: "מכל שבטיכם"? ! הכסף - מכל שבטיכם, בית הבחירה - משבט אחד.
דבר אחר: "באחד שבטיך" - זו שילה, "מכל שבטיכם" - זו ירושלם.
חידושי הגרי״ז הלוי על הרמב״ם בית הבחירה ב, ח:
פשוט דהני תרי שינויי דספרי, קמא – אליבא דר״י דאמר ירושלים נתחלקה לשבטים, ולדידיה קאי "מכל שבטיכם" – על הכסף, אבל המקום היה משבט אחד. ואידך שינויא - אליבא דרבנן דאמרי לא נתחלקה, ולדידהו הך "מכל שבטיכם" – על המקום נאמר, שיהא מכל השבטים… מבואר היטב הא דלרבנן לא מהניא זה שיקנו המקום אחר כך, דכיוון דמקרא ד״מכל שבטיכם" הוא דילפינן לה, על כורך בעינן שיהא מקום בית הבחירה שייך לכל השבטים בעיקר חלוקת ארץ ישראל ולא יתחלק כלל… וכל שנתחלק והגיע לחלקו של שבט אחד שוב אין זה "מכל שבטיכם" אף אם יקנו כל השבטים אחר כך…
ורבי יהודה סובר ד״מכל שבטיכם" קאי על הכסף, רוצה לומר שמקום המקדש יהא קנוי בקניין ממון לכל ישראל, אבל המקום בעצמו צריך להיות גם בירושלים דווקא "באחד שבטיך".
מהר״ל ספר נצח ישראל פרק ד:
ויש לך לשאול, למה חרב בית המקדש ראשון בעוון אלו ג' עוונות ואילו מקדש שני בשביל שנאת חינם? ואין לומר שהיה זה במקרה. ועוד, כי אלו ג' עבירות, דהיינו עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, יש להם עניין אחד, כי בשלשתן יהרג ואל יעבור, ולמה נשתתפו שלושתן בחורבן.
והפירוש אשר הוא לפי פשוטו, כי מקדש ראשון היתה השכינה ביניהם, וזהו מעלת בית המקדש ראשון שהיה מיוחד במעלה שהיתה השכינה שורה בו. ולפיכך חורבן שלו כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם, דהיינו כשטימאו את בית המקדש, ואין השם יתברך שורה בתוך טומאתם… ואלו ג' חטאים נקראו טומאה, כדאיתא במסכת שבועות (ז, ב)… עבודה זרה, דכתיב: "למען טמא את מקדשי". גלוי עריות, דכתיב: "אל תטמאו בכל אלה". שפיכות דמים, דכתיב: "ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה". ולפיכך בשביל אלו ג' טומאות חרב הבית.
אבל מקדש שני, שלא היתה השכינה שורה בו כמו במקדש ראשון, ולכך לא נחרב בשביל אלו ג' עבירות. אבל מעלת מקדש שני היה מחמת ישראל עצמם. ודבר זה ברור, כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש, שהיה להם: כהן אחד, מזבח אחד, ונאסרו הבמות, שלא היה פירוד וחילוק בישראל. והדבר הזה מבואר, ועוד יתברר בפרק שאחר זה. לכך בית המקדש על ידו הם אומה אחת שלמה. ומפני כך נחרב הבית בשביל שנאת חינם, שנחלק לבבם, והיו מחולקים, ולא היו ראוים למקדש אשר הוא התאחדות ישראל. ופירוש פשוט הוא.
תהלים פרק קכב:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ: עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם: יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו.
נשלח על ידי: האחדות הכוללת
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה