מהדם אל האדם: בין מציאות ל״בבואה״ בעבודת ה'
א. שיאה של עבודה – סוד הדם
ספר ויקרא פותח בעבודת הקרבנות שתכליתם לכפר על האדם החוטא ולקרבו לה'. שיאה של העבודה תמיד יהיה בדם, שהוא זה שמכפר וגורם לריצוי לפני ה'. שיא השיאים הוא עבודת יום הכיפורים, המכפרת על כל העוונות ומחדשת את פני האדם, וגם היא מגיעה לשיאה בהזאות הדם בקודש הקדשים ועל הפרוכת. אולם, מיד לאחר שיא זה מופיעה פרשה שיוצרת את ההתייחסות המגבילה שלנו לדם: האיסור לשחוט במחנה (שחיטת חוץ) ואיסור אכילת דם. התורה חוזרת שוב ושוב על האיסור משום שבדם מצויה הנפש, אך אינה מסבירה את הקשר המהותי שבין משכן הנפש בדם לבין איסור אכילתו.
ב. ״אחוות השדים״ – פולחן של דמיון
הרמב״ם במורה הנבוכים (ח״ג פמ״ו) קושר את העיסוק הנרחב בדם כניגוד לעבודת השדים שהייתה נפוצה באותם ימים – ״אחוות השדים״ בלשונו. באותה תקופה התפתח עולם של דמיון, שבו כוחות בלבושים ובצורות משונות תפסו את לב הציבור. הקשר עם אותו עולם התפתח סביב הדם, מתוך אמונה שהדם הוא מזון השדים, או שמי שאוכל דם הופך ל״אח״ לשדים הזוכים לגלות לו עתידות.
כאן מביא הרמב״ם את המקורות מספר דברים, משירת האזינו: ״יזבחו לשדים לא אלוה״ (דברים לב, יז). התורה מכנה אותם ״לא אלוה״ כדי להדגיש: הם כלום, עולם של דמיון מוחלט. חז״ל בספרי ממחישים עד כמה העולם הזה הזוי: ״אילו היו עובדים לחמה וללבנה, לכוכבים ומזלות ודברים שהם צורך העולם והנאה לעולם בהם לא היה קנאה כפולה, אלא הם עובדים לדבר שאין מטיבין להם אלא מריעים להם״.
הרמב״ם מצטט את הספרי בנוסח חריף עוד יותר: ״לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות, אלא שעבדו לבבואה שלהם״ (או כפי שתרגם הרב קאפח: ״עבדו לדמיונות״). השדים הם עולם של דמיון ללא כל ממשות או ריאליה. הקנאה האלוקית היא כפולה (״קנאוני בלא אל״) משום שהאדם אינו פונה לכוח קיים, אלא נשאב אל הכלום.
ג. הרמב״ן: הנפש כנושא ה״אלוהות״ העצמית
הרמב״ן מצביע על נקודה חסרה: אם הכל דמיון, מדוע התורה מדגישה שהדם נאסר בגלל שהנפש שוכנת בו? החיבור נעוץ בכך שדווקא בגלל שהדם הוא משכן כוח החיים המניע את הגוף, הוא נתפס כנושא החיות המוחלט. הדמיון האנושי קשר חיים למה שאינו קיים. פולחן הדם גרם למאמיניו לחשוב שבצריכתו כוחות חייהם ויצירתם יגדלו עד אין קץ, והם יזכו לסוג של ״אלוהות״ – חיבור מעל הזמן ומעל הטבע, בדומה לשדים. זהו הניתוק הכי גדול מהבורא: האדם כביכול יוצר חיים ובורא עולם שלם מתוך ה״כלום״ של דמיונו.
ד. בירור ״כוח המדמה״ במבט חסידי
רבי נחמן (ליקוטי מוהר״ן תורה כה) מסביר שכל התאוות והמניעות של האדם נובעות מדמיון שלא עבר זיכוך. התיקון הוא ״שבירת המדמה״ – לקחת את החמימות של הדם (ההתלהבות היצרית) ולהעלות אותה למזבח (לעבודת ה'). התורה באה למנוע את הפיכת הדם למזון אישי, כדי שהאדם לא יזין את הדמיונות שלו, אלא יבטל אותם בפני המציאות האלוקית. כל עבודת הקרבנות היא עבודת ביטול שרירות הלב (כוחו השרירי של הלב) שהוא כוח המדמה והעלאתו אל כוחו של השכל.
ה. אחוות השדים המודרנית: העולמות הווירטואליים
כאן אנו מוצאים לקח נוקב לימינו. ה״אחוות השדים״ החדשה היא השקיעה בעולמות הווירטואליים. פולחן הבבואה: כפי שחז״ל אמרו שהם עובדים ל״בבואה״ של הכוכבים, כך היום האדם משקיע את כל ״דם נפשו״ בבבואה הדיגיטלית שלו – בפרופיל, בתדמית, בהשתקפות שאינה המציאות עצמה.
הניתוק מהריאליה: העולמות הווירטואליים מציעים לאדם להיות ״אלוה בורא כלום״ – ליצור עולם שלם של חוויות, כוח והשפעה שאין מאחוריהם דבר מלבד דמיון. האדם מרגיש שהוא ״מעל הזמן והטבע״, אך למעשה הוא נשאב לתוך ריקנות.
כיסוי הדם: התורה מצווה לזרוק את הדם על המזבח או לכסות אותו בעפר. התיקון הוא להחזיר את החיות שלנו למעשים ממשיים, לחיים של ממש, ולא להשאיר אותה בעולם ה״בבואות״.
ו. סיכום
ההבדל בין דם לאדם הוא האות א' – אלופו של עולם. כשאדם לוקח את הדם – את כוח החיים והיצירה שלו – ומכניס לתוכו את ה-א', את המציאות האלוקית והענווה, הוא הופך לאדם. אך כשהוא משאיר את הדם לעצמו, הוא נופל ל״אחוות השדים״, לעולם של דמיונות שווא ובבואות ריקות.
מיקום הפרשה בסוף עבודת הקרבנות בא לומר: גם אחרי השיא הרוחני של יום הכיפורים, הזהר מהדמיון. אל תצרוך את ה״אלוהות״ לעצמך. כסה את הדם בעפר, והישאר דבוק במציאות של ״ה' הוא האלוקים״.
נשלח על ידי: חיים מרקוביץ
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה