מכירת חמץ - דף מקורות מתוך שירת הים

בס״ד

**למעשה — דגשים במכירת חמץ לגוי**

## א. יסודות דין מכירת החמץ

**ירושלמי פסחים פ״ב ה״ב (פרק כל שעה): **

זֶׁה {הישראל} הָרֵי יִשְׂרָאֵל בְּׂיָד וְׂחָמֵץ בַּּסְּׂפִינָה בָּאִין שֶׁהָיוּ וְׂעָכּוּ״ם יִשְׂרָאֵל — {המוכר את החמץ} וְׂלוֹקְׂחו וְׂחוֹזֵר מַּתָּנָה לוֹ נוֹתְׂנוֹ אוֹ לְׂעָכּוּ״ם. וּבִלְׂבַּד שֶׁיִּתְׂנוֹ לוֹ מַּתָּנָה גְּׂמוּרָה. הוּא אוֹמֵר לַּעָכּוּ״ם {את} מִמֶּׁנּו יִשְׂרָאֵל: עַּד שֶׁאַּתְּׂ {לוקח את החמץ} {לפני} הַּפֶּׁסַּח לְׂאַּחַּר — בְּׂמָאתַּי לָךְׂ וְׂקַּח בּוֹא בַּּמָּנה, {חמץ} מְׂעָכּוּ״ם לָךְׂ לוֹקֵחַּ שֶׁאַּתְּׂ עַּד — בּוֹא וְׂקַּח לָךְׂ מִיִּשְׂרָאֵל {ממני} וְׂאֶׁקַּּח מִמְּׂךָ אֶׁצְׂטָרִיךְׂ שֶׁמָּא אַּחַּר הַּפֶּׁסַּח. {ותרוויח מכך}

❑ השו״ע (סימן תמח סעיף א) כתב ע״פ הראשונים: "ואם מכרו {את החמץ} או נתנו לנוכרי קודם הפסח, לבית שמחוץ — לא יגע בו כלל, אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו — אף על פי שמכרו הישראל לנוכרי ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה, תנאי שום בלי — {שלא יעבור הנכרי על התנאי ותבטל המתנה למפרע} (משנ״ב סקט״ז), או, שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט."

❑ והוסיף (פסקי תשובות סימן תמח אות י): "עיקר תקנת מכירת חמץ לנכרי היה היתר של שעת הדחק, בלית ברירה, ותחילתה היה רק לאלו שהיה ברשותם חמץ רב, כמו אלו שמכרו יי״ש ונשאר להם בפסח חביות רבות של יי״ש, ואם היו צריכים לבער להם היה חמץ מרובה, ולהם התקינו סדר מכירת חמץ."

❑ וכתב עוד (פסקי תשובות): "אבל בשאר מיני חמץ שאין בהם הפסד לבערם — לא התקינו מכירת חמץ, משום פסק, וחששו עוד שמא לא תהיה המכירה כהוגן, שהרי כו״ע ידעי שהנכרי חוזר אחר הפסח ומחזיר ליהודי… ועוד שהרי אין מוסרים החמץ לנכרי, ועוד, מפתח." אמנם במרוצת הדורות התירו.

## ב. העברת החמץ לרשות הגוי שקנה אותו

❑ המשנה ברורה (סקי״ב) כתב כמה דינים לגבי העברת החמץ לרשות הגוי במכירה:

א. "עיקר הקפידא … פשוט שיוציא הנוכרי החמץ מבית ישראל, אבל בדיעבד אפילו לא יחד כלל ואין לאסור — כל מקום שהיה המכירה כדין, נמי לו."

ב. "אם יש לו חמץ הרבה ואי אפשר לו להוציאו מביתו — ימכור לו גם החדר, והוי כמו שמכר לו חוץ לביתו, וצריך למסור לו את המפתח מחדר שמונח בו החמץ."

ג. "הוא גמור איסור להניח שום חותם או מסגר על החדר או על החמץ כדי שלא יוכל הנכרי ליטול את החמץ — דמוכח מזה דכל המכירה לא היה רק הערמה בעלמא."

ד. "אם מכר בתחלה כדין ואח״כ נתן מסגר על החדר או חותם על החמץ — מ״מ, אף שאסור לעשות כן, אין החמץ נאסר."

❑ כתב (פסקי תשובות אות י): "והיום נוהגים בכל תפוצות ישראל שהנכרי לא לוקח את החמץ וכליו מבית היהודי, אלא מקנים לנכרי חלק בבית היהודי מפני הקושי שבדבר, וזה אין לפי עיקר תקנת מכירת חמץ… אמנם במרוצת הדורות התירו, כי עד היום כל בית ל… ומוכר חמצו לנכרי ובלי להוציא החמץ כלל מהבית."

## ג. שליחות למכור את החמץ

❑ המשנה ברורה (סקי״ד) כתב: "יכול אפילו ע״י שלוחו או אשתו להקנות את החמץ."

❑ כתב (פסקי תשובות אות יז): "וכן המנהג בדורות האחרונים בכל תפוצות ישראל שממנים שליח למכור את החמץ — הרב, ע״י שחותמים על כתב ההרשאה שבידי הרב, ומקבלים קנין ע״י הנפת סודרו של הרב."

❑ והוסיף (פסקי תשובות אות יז): "אם לא חתם על שטר ההרשאה או לא קיבל קנין מהרב — ג״כ המכירה שרירה וקיימת… והטעם שעושים כן הוא כדי שיהיה יותר חיזוק הענין ולצורך גמירות דעת, ולכן מי שאינו יכול — יכול לשלוח שליח לילך לרב לבדו, וכן יכול לטלפן לרב, ודי בכך, והרב ירשום שמו וכתובתו ומקום החמץ, ויכול לשלוח מכתב לרב או לבקשו שימכור חמצו."

## ד. אופן מכירת החמץ לנוכרי

**באיזה קניינים קונה נוכרי את החמץ** (משנ״ב סקי״ז, בה״ל ד״ה שיתננו):

- רש״י וסיעתו — קנינו של נוכרי הוא רק בכסף. - רמב״ם, ר״ת, רמב״ן, רשב״א וריטב״א — נוכרי קונה בכמה דרכים: במשיכה, בהגבהה ובכסף. - ר׳ ירוחם — נוכרי קונה בכל הדרכים, כולל קניית מטלטלין אגב קרקע, קנין חצר וקנין סודר.

**הכרעה: ** כתב המשנ״ב: "לכתחלה בודאי צריך להקנות בקנין גמור ומוסכם לכו״ע, דהיינו בכסף ובמשיכה ביחד… אבל בדיעבד אם לא מכר אלא בכסף בלבד או באחד מקנינים שהזכרנו, שמכר באחד מקנינים משארי — מותר, מאחר שנוגע באיסור דאורייתא… ועבר עליו הפסח."

## ה. דגשים במכירת חמץ

❑ הבאור הלכה (סימן תמח״ד בדבר מועט ה) כתב כמה דינים שצריך להקפיד בשעת כתיבת שטר מכירת החמץ:

א. "מנהג היום — מועט בדבר, במקח הסמוך לשויו — שאין כל ישראל {את} מוכרין החמץ לנוכרי אלא לשויו של חמץ, וזוקפין השאר עליו ומקבלין ממנו איזה זהובים לתחלת פרעון במלוה."

ב. "צריך לפרש כל מין חמץ שיש לו… רק אין צריך המדידה דוקא שיהיה קודם פסח, אלא יכול להתנות שהשומא או המדידה יהיה אחר הפסח, ועם הנכרי ועבר… ואם אמר סתם: ׳כל שיש בו חשש חמץ׳ — מצדדים בדיעבד להקל."

ג. "מהנכון שיאמר לו בפירוש שמקנה לו, והיכא שעושה כמה קנינים — כי ואף באחד מהקנינים, בכולם."

ד. "וטוב שיפקיר: יאמר ׳יהיה הפקר גמור׳ — כי אם הנכרי אינו קונה באלו הקנינים, עכ״פ ג״כ יהיה לפני בית דין… ב."

❑ כתב (פסקי תשובות אות טז): "מסקנת הפוסקים שיש עכ״פ להקפיד שיהיה כתוב בשטר המכירה שהזכות ביד הקונה מתי שירצה לקבל את המפתחות… ויש שהוסיפו לכתוב שמוסכם בין שני הצדדים שחלות המכירה תהיה ע״י הקנינים והחתימה, ומסירת המפתחות לא תעכב את חלות המכירה."

## ו. המוכר חמצו פעמיים דרך שני מקומות

❑ כתב (פסקי תשובות אות ו): "המוכר את חמצו לשלוחי בית דין שכל ב״ד — אין שום חשש בזה, שהרי מכירה אחת ודאי תופסת."

## ז. הקדמת ביטול החמץ למכירתו לגוי

**פסק (ת אות ז): מה יש להקדים — שריפת חמץ וביטולו, או מכירת החמץ לגוי: **

- חת״ס ור׳ משולם איגרא — יש למכור את החמץ קודם, שמה שביטל כוונתו שיבוטל החמץ שלא מכר. - שדי חמד, מנחת יצחק ובית שלמה — יש לבטל את החמץ קודם, שמה שבדעתו של אדם למכרו לנכרי אינו בכלל הביטול, וחלק מכוונת המכירה היא הביטול, ושמא אין הביטול כראוי ובלב שלם.

**הכרעה: ** כתב הפסקי תשובות: "המנהג המקובל בתפוצות ישראל — …שבתי הדין מוכרים את החמץ בסוף, בשעה החמישית של יום י״ד, ובשעה זאת כבר קיימו מצוות שריפת חמץ וכבר ביטלו את החמץ."

## ח. הסוחר בפסח בחמץ שמכר לגוי

**פסק (ת אות כ): האם המכירה בטלה למפרע — המוכר חמצו לגוי, ובתוך הפסח הסוחר בחמץ עצמו: **

- שדי חמד, מהר״ם שיק, פרי שדה והאדמו״ר מסטמאר — המכירה כלל לא חלה, והחמץ אסור בהנאה. - ד

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות