חזו״ע לג
יבי״א ה יו״ד יא
לרגל המצב הכלכלי הקשה השורר כיום בארץ (תשי״ב) ה' ירחם
אם מותר לתת לילדים קטנים מגבינות הגויים הבאים מחו״ל
ממקומות שמעמידים את הגבינות ע״י אבקות או כדורים המיוחדים לכך?
תוס' ע״ז לה.
אור״ת כי עכשיו לא מצינו טעם פשוט לאיסור בגבינת העובד כוכבים דהא טעם האיסור הוה משום ניקור. .
וליכא למיחש נמי משום עירוב חלב טמא כדפרי' לעיל (גבי) שלא (עמד) כפרש״י שהרי אין העובדי כוכבים שוטים לערב בו חלב טמא מאחר שאינו עומד אלא ודאי אין הטעם אלא משום נקור
ואנו שאין נחשים מצוין בינינו אין לחוש משום גלוי
ואין לומר דדבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו כי ודאי הוא כשאסרו תחלה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצוין כמו שאפרש לקמן גבי יין נסך (דף נז: ד״ה לאפוקי)
וגם בהרבה מקומות יש שאוכלים אותם מפני שמעמידין אותם בפרחים
וגם גאוני נרבונא התירו אותם במקומן מטעם שמעמידין אותם בפרחים
פסק ר״ת שגבינה של גוים מחלב שחלבוהו לעשיית גבינה מותרת
אבל מחלב שחלבוהו לאכילה אסור דקי״ל כריב״ל דה״ט משם גילוי וכו' וכפר, ח דהלכה כריב״ל
/
אור זרוע - ובארץ נרבונא אוכלים גבינות הגוים מפני שמעמידים אותן בכמהין, ולחלב טמא לא חיישינן משום דלא קאי. ולכן אף בגבינה שעשאוה מחלב לאכילה גם מותר
/
רמב״ם מאכלות אסורות ג יד, ר״ן, ראב״ד, ר״י הזקן, רשב״א, ריב״ש
גבינה שמעמידין אותה העכו״ם בעשבים או במי פירות כגון שרף התאנים והרי הן ניכרין בגבינה הורו מקצת הגאונים שהיא אסורה שכבר גזרו על כל גבינת העכו״ם בין שהעמידוה בדבר אסור בין שהעמידוה בדבר המותר גזירה משום שמעמידין אותה בדבר האסור.
מאירי בשם קצת מרבותיו – אף לרמב״ם היינו דוקא היכא שמקצתם עושים באיסור ומקצתם עושים בהיתר
אבל כשכל אנשי המקום נוהגים לעשותו בהיתר מותר.
ב״י יו״ד קטו – [ הגיב למנהג בי איטליא להתיר בזה ]
מכיון שהרמב״ם והרשב״א שהם עמודי עולם אוסרים, וכן נהגו בכל שאר מקומות ישראל אשר שמענו שמעם, אסור לפרוש מכלל ישראל ולפרוץ גדרם של ישראל קדושים אשר גדרו אבות העולם חכמי המשנה ע״ה.
יבי״א – אף שיש ליישב מנהג אנשי איטליא כדברי המאירי הנ״ל ואינהו דעבדי כמרי אתרייהו, מ״מ לדינא בודאי שאין לזוז מדברי רוב הראשונים שאוסרים.
אולם לקטנים:
(יבמות קיד.)
יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים ומבהמה טמאה ואין חוששין ביונק שקץ ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים ומכולן יונק מהם ואפילו בשבת ובגדול אסור אבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב קתני מיהא אין חוששין ביונק שקץ התם משום סכנה אי הכי גדול נמי גדול בעי אומדנא קטן נמי ליבעי אומדנא אמר רב הונא בריה דרב יהושע סתם תינוק מסוכן אצל חלב:
אבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב:
היכי דמי אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי ואי דליכא סכנה אפילו ביום טוב אסור לא צריכא דאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו״ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן ת״ש (ויקרא יא, מב) לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר הגדולים על הקטנים מאי לאו דאמר להו לא תאכלו לא דלא ליספו ליה בידים תא שמע (ויקרא יז, יב) כל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר הגדולים על הקטנים מאי לאו דאמרי להו לא תאכלו לא דלא ליספו להו בידים ת״ש (ויקרא כא, א) אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמר להו לא תיטמו לא דלא ליטמו להו בידים וצריכי דאי אשמעינן שקצים משום דאיסורן במשהו אבל דם דעד דאיכא רביעית אימא לא ואי אשמעינן דם משום דאיכא כרת אבל שרצים אימא לא ואי אשמעינן הני תרתי משום דאיסורן שוה בכל אבל טומאה אימא לא ואי אשמעינן טומאה כהנים שאני משום דריבה בהן מצות יתרות אבל הני אימא לא צריכא.
רשב״א ור״ן (יומא) – שאיסורין של דבריהם מותר למספי להו בידים.
/
רמב״ם (מאכלות אסורות יז כז)
קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת אין בית דין מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת בד״א בשעשה מעצמו אבל להאכילו בידים אסור ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות.
שו״ע או״ח שמג
קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (מאיסור דאורייתא) ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות:
הגה: ויש אומרים דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו (תוספות פרק כל כתבי) ויש אומרים דלא שייך חינוך לבית דין אלא לאב בלבד (בית יוסף) וקטן שהכה לאביו או עבר שאר עבירות בקטנותו אף על פי שאין צריך תשובה כשהגדיל מכל מקום טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא״י סימן ס״ב)
יבי״א – מ״מ בנידון דידן שהדבר שנוי במחלוקת כדאים הם ר״ת וגאוני נרבונא וקצת רבותיו של המאירי לסמוך עליהם בשעת הדחק להאכיל גבינו אלו לקטנים
וכן מצינו כיוצא בזה בב״י או״ח רסט
והמקדש בב״ה אין לו לשתות מיין של קידוש וכו' כ״כ הרא״ש בר״פ ע״פ ור״י בח״א והגהו' בפכ״ט וכ״כ המרדכי בפרק ע״פ בשם מור״ם
/
אע״פ שכתב שה״ר שמואל אומר בשם השר מקוצי שמותר המקדש לשתות במקום אחר ולא חשיב כשותה קודם קידוש והביא ראיה לדבר וכ״כ בספר מצות קטן
נהגו העולם כדברי האוסרים לשתות שלא במקום סעודה
וכתבו הגהות בפרק כ״ט שיכולין להשקות לקטנים דהא דאמרינן בפרק חרש (קיד.) דבידים לא ספינן להו איסורא היינו נבלות וטרפות וכה״ג דנפקא לן מלא תאכלו אבל קידוש היום מצות עשה הוא ולא נפקא לן מהתם עכ״ל. ולדברי האומרים דאפילו איסורי דרבנן לא ספינן להו לקטני' בידים כמו שאכתוב בסי' שמ״ג אפשר דכיון שיש מתירין לשתות בב״ה אפילו לגדולים אע״פ שהגדולים נוהגים כדברי האוסרים מ״מ לא חשיב איסור כולי האי שיאסור להשקותו לקטנים
אי נמי דכיון דאי לא הוו שתו קטנים הויא ברכה לבטל' שרינן איסור שתייה לקטנים שלא במקום סעודה שלא תהא ברכת הגדול לבטלה ורבינו כתב בסימן רע״ג בשם הגאונים שאם שתה כוס יין שחייב עליו ברכה יצא ידי קידוש וגומר סעודתו במקום אחר ולפ״ז יכול המקדש בב״ה לשתות מיין הקידוש ובלבד שישתה רביעית ומ״מ נהגו העולם שלא לשתות שום גדול בב״ה:
יבי״א – ה״נ בנידון דידן אע״פ שלאנשים גדולים אין להתיר גבינות גוים בשום אופן, מ״מ לקטנים מיהא יש להתיר עכ״פ בשעת הדחק.
שו״ת הריב״ש שצד
פנפלונא לה״ר חיים נ״ר בן גליפפה
על הרועים חרה אפך ותעלם על שפת לשון היו בעיניך כחגבים זה כפול וזה רשון.
המאור הגדול רבינו שלמה זצ״ל גלה עמוקות התלמוד מני חשך לא עממוהו כל סתום ובזולת פירושו היה כדברי הספר החתום.
והמאור השני רבינו יעקב איש תם אשר כמוהו בפלפול לא נהיה מאחר שהתלמוד נחתם תלמוד ערוך בפיו ושגור סיני ועוקר הרים וטוחנן זה בזה מפלפולו ועמק שכלו ורחב בינתו כל חכם לב הן גור יגור ואת שאר הכוכבים חכמי הצרפתים מפיהם אנו חיין ומימיהם אנו שותים לא זכו בעיניך הם כלם כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו וכמוצא מים אשר מימיו נכזבו תחשוב צפרנך עבה
עתה כשלוח אלי המיוחד שבעדה הרב רבי חסדאי שלמה נ״ר קונדריסך הראשון גם את השני וראיתי הכתוב בהן בענין הסריקה וגבינת הפרות וראיתיך מבקש התר ורדפהו והוא תהלתך והוא פארך ומאסת את מי השילוח ההולכים למשרים דברי הראשונים ז״ל ובחרת בחיים לשתות מים מבורך ונוזלים מתוך בארך והבאת ראיה מר״ת ז״ל להתיר התרים בחמץ וביין נסך אסרום הקודמים לו דמית היו תהיה כמוהו מורה ויכלת עשה כמעשיו וכגבורותיו וכמה טעית בדמיונך כי בימיו עדיין לא נעשו חבורין על התלמוד כי אם מעט מזער כגון שאלתות והלכות גדולות ופירוש ר״ח ורש״י ז״ל וגם באלה אין בהם דבר חדש על הכתוב בתלמוד כי אם באור ומעט תוספת.
ואתה כבודך במקומו מונח אינך מביא ראיה לדבריך כי אם מעשה לסתור העדות שהעדת על העיר ההיא שהיו סורקין בה הבחורות וחסורי מיחסר' ההיא דנזיר ולא ביש לן על דאמר' על מותר מותר אלא שאתה אומר על אסור מותר ואם מצאת בדברי שום מחבר שיאמר מותר לסרוק בשבת ונטית אחריו החרשתי ואף אם האחרונים דחו דברי המתיר והייתי דן אותך לזכות כאשר עשיתי במה שהתרת באושקה להאכיל לקטנים גבינה של עובד כוכבים בשנת הבצורת מפני סברת הרשב״א ז״ל ביבמות פ' חרש (קי״ד.) אמרתי אע״פ שהתר זה נראה זר להמון והיה טוב ראוי להעלימו גם שיש לדון עליו כדאי הוא הרשב״א ז״ל לסמוך עליו ומה בשעת הדחק אבל התר הסריקה שאתה מחדש מעצמך לא נמצא לשום מחבר ומפרש ואסורו ברור לכל ופשט בכל ישראל והמנהג מוכיח:
יבי״א – לכאורה נראה מדברי הריב״ש הנ״ל דהא דלא ניחא ליה בפרסום היתר זה של הגבינות הוא רק מפני שנראה זר להמון ולעמי הארץ, אבל המעיקר הדין כדאי הרשב״א לסמוך עליו עכ״פ בשעת הדחק, ולפי״ז י״ל שמותר להורות היתר לתלמידים
וכ״ש בנידון דידן דמיירי במקומות שעושים הגבינות ע״י אבקות או כדורים ואינם משתמשים בעור הקיבה, והאי מילתא תליא בפלוגתא דרבוותא
וכיון דהויא מילתא דרבנן, שפיר סמכינן בכה״ג על הרשב״א והר״ן דשרי למספי בידים
האם מותר להורות דבר התמוה ברבים?
שו״ע יו״ד רמב י
יש מי שכתב שאסור לחכם להתיר דבר התמוה שנראה לרבים שהתיר את האסור:
ש״ך –
(יז) שאסור לחכם כו'. נראה דהיינו דוקא אם מתיר בסתם וכן נראה מהראיות שהביא בהגמ״יי שם מרפ״ק דסנהדרין (דף ח') גבי רב דבקי במומי וס״פ כל היד דף כ' סוף ע״א גבי ר' חנינא דפלי קורטא דגרגישתא וריש בכורות גבי כל חיותא דרב מרי בר רחל אבל אם אומר לשואל טעם בדבר ומראה לו פנים או שמביא ראיות מתוך הספר מותר:
יבי״א – וה״נ אנו נסמכים על דברי הב״י הנ״ל דהיכא דאיכא פלוגתא אי שרי לגדולים, מותר למספי להו לקטנים בידים, כיון שאינו אלא איסור דרבנן
וכן מצינו בערך השולחן
לענין לינק חלב מנכרית, דכיון דאיכא מ״ד שאפילו גדול מותר בחלב נכרית, ואע״ג דלא קי״ל הכי, בקטן יש להקל
וסמכינן על הרשב״א והר״ן ור' ישעיה הראשון דס״ל להתיר למספי לקטן איסורין דרבנן בידים.
דיון בדברי האבני נזר בדין האכלת איסור דרבנן לקטן
שו״ע או״ח שכח יז
חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה. הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי (המגיד פרק ב')
אומרים לעכו״ם לעשות לו רפואה אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא אפילו יש בו סכנת אבר.
ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן בידים:
יש מתירים אפילו אין בו סכנת אבר
ויש אומרים שאם יש בו סכנת אבר עושין ואם אין בו סכנת אבר אין עושין
ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי
ויש אומרים אפילו יש בו סכנת אבר אין עושין לו דבר שהוא נסמך למלאכה דאורייתא ודברים שאין בהם סמך מלאכה עושין אפילו אין בו סכנת אבר ודברי הסברא השלישית נראין:
הגה: מותר לומר לעכו״ם לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי (רבינו ירוחם נתיב י״ב חלק ט' ורמב״ן ורשב״א) וכל שאסור לעשותו על ידי ישראל אפילו על ידי החולה בעצמו אסור אבל כשעושה לו העכו״ם מותר לחולה לסייעו קצת דמסייע אין בו ממש (בית יוסף גמרא ביצה דף כ״ב)
אשל אברהם שכח סקי״ד
ובאין סכנה דמותר לישראל שבות ע״י שינוי י״ל ממפיס מורסא דסל״ג גונח יונק חלב דבמקום צערא לא גזרו בשבות ע״י שינוי כזה דשרי
ומשמע אף בחולה באבר א׳ לחוד אין כולל כל הגוף ואין בו סכנה כל שעושה השבות ע״י שינוי שרי לישראל כההוא דמפיס מורסא וכמ״ש המ״א בש״ז אות ז׳ ואי״ה לקמן יבואר עוד:
רמ״א או״ח שכח יז –
הגה: מותר לומר לעכו״ם לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי (רבינו ירוחם נתיב י״ב חלק ט' ורמב״ן ורשב״א) וכל שאסור לעשותו על ידי ישראל אפילו על ידי החולה בעצמו אסור אבל כשעושה לו העכו״ם מותר לחולה לסייעו קצת דמסייע אין בו ממש (בית יוסף גמרא ביצה דף כ״ב)
מג״א (שכח ס״ק טו) –
(טו) לעשות תבשיל: ומותר להאכילו מוקצה בידים אם א״א בע״א (או״ה):
פמ״ג –
והוי יודע אני מסופק בחולה בסכנת אבר א׳ אם מותר לו לאכול איסור דרבנן די״ל דקיל מחולי כל הגוף באין סכנת אבר דאסור לאכול איסור דרבנן כבסי׳ קנ״ה בי״ד משא״כ סכנת אבר ומסתברא דשרי לאכול איסור דרבנן ביש סכנת אבר.
אשל אברהם שכ״ח: ט״ו
לעשות עמ״א
משמע אף שאין סכנה אם לא יאכל המוקצה מותר לישראל לטלטלו ולהאכילו בידים לתינוק
והם ב׳ דברים מחודשים:
א׳ אע״פ שהסברא השלישית נראית (שאסור לעשות איסור דרבנן בידים בשביל חולה שאין בו סכנה) כמ״ש באות י״ד אפ״ה הקילו בטלטול מוקצה שאין בה אלא איסור טלטול ואפשר בעי שינוי קצת.
וב׳ דשרי להאכילו איסור דרבנן בידים (א. דיש מתירים ב. דכיון שאין לו מה לאכול הוי:)כחולה שאין בו סכנה ואף ע״ג גדול אסור לאכול כבסי׳ קנ״ה בי״ד בקטן הקילו עסי׳ שמ״ג מ״א ב׳ קטן קצת חולה ע״י עכו״ם מותר אפי׳ איסור תורה ואי״ה שם יבואר וכאן אין להאריך:
קושיית האבני נזר על הסבר האשל אברהם שקטן שאין לו מה לאכול דינו כחולה שאין בו סכנה
מדקי״ל בשו״ע יו״ד פא ז
חלב אשה. . אבל אם פירש -- שגמלוהו שלשה ימים מעת לעת אחר כ״ד חדש -- לא יחזירוהו. והוא שפירש מתוך בוריו, אבל אם לא פירש אלא מתוך חולי שאינו יכול לינק ופירש -- יכולים להחזירו. ואם יש סכנה מחזירים אפילו אחר כמה ימים.
.
ש״ך - שפתי כהן
(כא) ואם יש סכנה כו'. אבל אם הוא חולה שאין בו סכנה אסור להחזירו אע״פ שאין בו אלא איסור דרבנן וכמ״ש הר״ב בהג״ה ס״ס קנ״ד דגם איסורי דרבנן אסורים לחולה שאין בו סכנה כדרך הנאתן ועמ״ש שם ולענין להחזירו קטן שוה לגדול וכמו שנתבאר בא״ח סי' שמ״ג דאסור להאכיל בידים לקטן אפי' דברים האסורים מדרבנן ע״ש:
אבני נזר – וקשה על הפמ״ג הנ״ל מהש״ך כאן שאסר לתת לתינוק אף שהוא חולה שאין בו סכנה ואיסור דרבנן למספי ליה בידים! ?
תירוץ האבני נזר – יש לחלק בין דבר שעיקרו מדרבנן (איסור מוקצה בשבת), לדבר שיש לו עיקר בדאורייתא (חלב אשה שגזרו שהיונק ממנה כיונק מהשרץ )
שהרי הרשב״א סימן צב
הוכיח שמותר להאכיל איסור דרבנן לקטן ממ״ש בשבת קלט.
וְלִישְׁלַח לְהוּ כִּדְרַבִּי טַרְפוֹן? דְּתַנְיָא: כְּשׁוּת, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. וְקַיְימָא לַן: כׇּל הַמֵּיקֵל בָּאָרֶץ, הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּחוּץ לָאָרֶץ! לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. מַכְרִיז רַב: הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמִיזְרַע כְּשׁוּתָא בְּכַרְמָא — לִיזְרַע. רַב עַמְרָם חֲסִידָא מְנַגֵּיד עִילָּוֵיהּ. רַב מְשַׁרְשְׁיָא יָהֵיב לֵיהּ פְּרוּטָה לְתִינוֹק גּוֹי וְזָרַע לֵיהּ. וְלִיתֵּן לֵיהּ לְתִינוֹק יִשְׂרָאֵל! אָתֵי לְמִיסְרַךְ: וְלִיתֵּן לֵיהּ לְגָדוֹל גּוֹי! אָתֵי לְאִיחַלּוֹפֵי בְּיִשְׂרָאֵל.
משמע שלא אסרו 'דילמא אתי למיסרך' אלא בדבר שאינו לצורך התינוק עצמו, אבל לצרכו מותר.
אבני נזר - ומבואר שם דבחו״ל היה וא״כ חשיב אין לו עיקר ן התורה כמו תרומת חו״ל דקי״ל דמבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו משום דאין לה עיקר מה״ת.
וה״נ במוקצה
יבי״א – לכאורה יש לדקדק ממ״ש הרשב״א יבמות קיד.
ומיהו משמע לי דבאיסורין של דבריהם מותר לומר לו לאכול בפירוש. דהא למאן דאמר בשל תורה בית דין מצווין להפרישו ושל דבריהם, אין בית דין מצווין להפרישו, כדמתרצינן הכא הכא במאי עסקינן בעציץ שאינו נקוב מדרבנן, ואמרינן נמי בדמאי הקלו, וכיון שכן כיון דקיימא לן דאף בשל תורה אין בית דין מצווין להפרישו, בשל דבריהם מתירין בו דרגא אחת יותר, ומתירין בו אפילו לומר לו לאכול.
ויש לי ללמד מדאמרינן בשבת פרק ר' אליעזר דתולין (קלט, א), רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק עכו״ם וזרע ליה כשותא בכרמא ואקשינן וליתן ליה לתינוק ישראל, ופרקינן אתי למיסרך. ומאי קושיא ליתן ליה לתינוק ישראל, דכיון דישראל גדול אסור מדרבנן אף לתינוק ישראל אסור לומר לו לעבור ולזרוע. אלא ודאי כדאמרן דלא העמידו דבריהם ז״ל אלא אצל גדולים שבישראל ולא אצל קטניהם כנ״ל. ואף על גב דאסיקנא התם דאסור משום דאתי למיסרך, לא שייך ההוא טעמא דאתי למיסרך אלא בדבר שאינו לצורך התינוק אלא לצורך הגדול, כההיא דרב משרשיא דזריעת הכשות לצורך רב משרשיא ולא לצורך הקטן. (ועיין רשב״א שבת שם כא, א ד״ה שמעת ובשו״ת אחיעזר ח״ג סי' פא אות ד).
ותדע לך מדאמרינן בפרק בתרא דיומא [לפנינו ביומא לא נמצא. ובשו״ת ח״א סי' צ״ב הביא רק מעירובין, ואף הרא״ש יומא פ״ח סי' כ״ח הביא רק מערובין] ובערובין (מ, ב) גבי זמן ביום הכפורים אם אומרו בכוס היכי ליעביד ליטעמיה לינוקא אתי למיסרך. ואיכא למידק היכי חיישינן להכי, והלא אנו מאכילין את התינוקות ביום הכפורים וכדאמרינן (יומא עז, ב) מעשה שמאי שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידיו. אלא ודאי התם משום צרכו של תינוק ולצרכו לא חיישינן לסרוכי. אבל לצורך עצמנו כההיא דכשותא, אי נמי כההיא דכוס של ברכה אסור. ואי קשיא לך הא דתנן בעירובין פרק בכל מערבין (עירובין לא, ב) אין מערבין בטבל, ואוקימנא בטבל טבול מדרבנן. ואם איתא טבל דרבנן אמאי לא אף על גב דלא חזי לגדולים הא חזי לקטנים, דהא מאכילין אותן בידים. ואם תאמר מאי דחזי לגדולים בעיא, לא היא דהא תניא התם (ל, ב) מערבין לגדול ביום הכפורים, וקא מפרש טעמא התם משום דחזי לקטנים, והוה ליה כיין לנזיר. אלמא כל שראוי לקטנים מערבין בו. אלא משמע דאפילו טבל דרבנן אין מאכילין אותו לקטנים בידים, והיינו דאין מערבין בו דהואיל ולא ספינן להו בידים מידי דלא חזי אפילו לקטנים קרינן ביה, והויא ליה כטבל גמור. לא היא, דלעולם טעמא דהתם משום דמידי דחזי לגדולים בעיא, ולא דמי למערב לגדול ביום הכפורים דהתם הוא גופיה חזי אפילו לגדולים, אלא דאיסורא דיומא גרים ליה, וכיון דאין איסורו מצד עצמו של עירוב וחזי נמי השתא לקטנים, מיהא מערבין בו אפילו לגדול. מה שאין כן בטבל דאיסורו מצד עצמו, והלכך אף על גב דחזי לקטנים אין מערבין בו לגדול. ויותר מזה כתבתי בר״ה (לג, א ד״ה ה״ג) גבי אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, אבל הרמב״ם ז״ל כתב בסוף הלכות מאכלות אסורות (פי״ז הכ״ז) שאפילו בשבות דרבנן אסור להאכילו בידים. עוד כתב הוא ז״ל (הכ״מ) אף על פי שאין בית דין מצווין להפרישו לקטן מצוה על אביו להפרישו ולגעור בו כדי לחנכו בפרישה ובקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו כו'. ונראין היו דבריו שהרי קטן שהגיע לחנוך מחנכין אותו למצות ואם כן היאך אין מפרישין אותו מן האיסור. אלא שאין נראה כן מן הסוגיא הזו שיהא חלוק בין בית דין לאביו, כדמשמע מההיא דתינוק שהיה הולך לבית אבי אמו עם הארץ. ובפרק יוצא דופן (נדה שם) נמי אמרינן לא צריכא לאותן המוזהרין עליו, ואקשינן שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו. ואם איתא לימא לא צריכא לאביו שמוזהר עליו. ואף על פי שאמרו קטן שהגיע לחנוך מחנכין אותו למצות דלמא הכא כשלא הגיע לחנוך. אלא דקשיא לי מתניתין דקטנה בת ישראל שנשאת לכהן, דהא התם ודאי משמע אפילו בשהגיעה לחנוך ואפילו הכי אקשינן בגמרא (לעיל יבמות קיג, א) וליכול קטן אוכל נבלות הוא וכו'. ובנדה פרק יוצא דופן (שם) נמי איבעיא לן מופלא סמוך לאיש דאורייתא או דרבנן, ואמרינן תא שמע קטנה שנדרה בעלה מפר לה ואי אמרת מופלא סמוך לאיש דאורייתא אתו נשואין דרבנן ומבטלין נדרא דאורייתא, ופרקינן הוה ליה קטן אוכל נבלות ואין ב״ד מצווין להפרישו. אלמא אפילו במופלא סמוך לאיש אמרינן הכי. וגדולה מזו אמרו שם בפרק יוצא דופן גבי מופלא סמוך לאיש לא צריכא לאותן המוזהרין עליו, ואקשי שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו. דאלמא מאן דאית ליה אין מצווין אפילו בקטן מופלא סמוך לאיש קאמר וצ״ע. ושמא נאמר דלא אמרו מחנכין אלא למצות עשה ולא למצות לא תעשה, כמו שאמרו (סוכה מב, א) קטן היודע להתעטף אביו קונה לו טלית יודע לשמור תפליו כו' כנ״ל.
שו״ת הרשב״א צב –
ומה שהקשית מההיא (כתובות ס.) יונק תינוק והולך עד כ״ד חודש מכאן ואילך כיונק שרץ וכו' (כלומר הרי זה איסור דרבנן והרי הרשב״א לשיטתו שרי למספי לקטן בידים איסור דרבנן)
לא קשיא מידי שלא עלה על דעת שנתיר איסורין דרבנן שלא לצורך התינוק
ולר״א סגי ליה בכ״ד חודש ולר' יהושע בד' וה' שנים, הא יתר מכן אינו צריך להנקה כלל והרי הוא כגדול, ובכדי לא ספינן ליה איסורין דרבנן, אבל כל שיש בו צורך לתינוק מאכילין אותו איסורין דרבנן
יבי״א – הא קמן דהרשב״א נחית לתרץ ההיא דיניקת התינוק מחלב האשה, ולא קא משני 'דשאני התם שיש לו עיקר מהתורה ' כתירוץ האבני נזר!
שמע מינה שלדעת הרשב״א אין חילוק בזה בין דבר שיש לו עיקר מהתורה או לא דבכל גוונא שרי למספי ליה בידים לצורך התינוק! ! ! (ודלא כאבני נזר )
האם דברי הש״ך בהבנת השו״ע מוסכמים?
כנה״ג, בית לחם יהודה –
דלא כש״ך ואף לדעת השו״ע או״ח סימן שמג שאסור למספי ליה בידים אפילו איסורים דרבנן, אפשר דהני מילי לבריא אבל לחולה שפיר דמי
וכתב הריב״ש שאפשר לסמוך על דברי הרשב״א בשעת הדחק, ותינוק חולה לא גרע מנידון הריב״ש
ואף להרמב״ם שאוסר למספי ליה בידים איסורים רבנן י״ל דהיינו דוקא בתינוק שהגיע לחינוך אבל כשלא הגיע לחינוך שרי לכו, ע
/
יבי״א – מ״מ מדברי השו״ע שכתב (יו״ד פא ז) ואם יש סכנה מחזירים אותו אפילו לאחר כמה ימים (ומקורו מהירושלמי כתובות ה ו)
אבל אם פירש מתוך חולייו מחזירין אותו מדי בשאינו של סכנה אבל אם היה של סכנה אפי' לאחר כמה ימים מחזירין אותו הכניסה
מוכח דבליכא סכנה אין להחזירו וכדברי הש״ך
אלא שיש להבין שבחלב שאני, שהרי אפשר לשתותו בלא לינק אלא לאחר שאיבתו ולכן נחשב כגדול לענין זה ואסור להאכילו בידים
אבל אם א״א בשום אופן אלא ע״י יניקה יש להתיר גם לחולה שאין בו סכנה ושפיר סמכינן על הכנה״ג
וכ״כ בא״ח ב אמור יא
אם פרש מתוך בוריו ג' ימים מעת לעת אחר כ״ד חודש, וחלה חולי שיש בו סכנה, והיה צורך בחזרתו - מותר להחזירו; ואחר שתסתלק הסכנה צריך להפרישו מיד וכנזכר באחרונים. ויש מתירין להחזירו אפילו אם הוא חולה שאין בו סכנה; ויש לסמוך בזה על המקילין בהיכא דאיכא צורך הרבה בזה, כיון דהוא איסור דרבנן.
אלא שהיבי״א מבין שאף השו״ע יודה בזה דהכא בחלב שאני שאפשר בשאיבה אבל איה״נ אם א, א אחרת שרי בחולה שאין בו סכנה
האם גבינות גוים שהעמידוה בפרחים נלמד מינה אף לגבינות גוים שהעמידוה ע״י אבקה או כדורים?
אנזים הגבנה מסורתי מן החי
אנזים הגבנה המופק מקיבתם הרביעית של מעלי גירה צעירים: עגלים, גדיים וטליים (כל היונקים נולדים כאשר בקיבתם אנזים הקרשה הפועל על חלב האם ומפריד אותו למוצקים הניתנים לעיכול ולנוזלים המופרשים מן הגוף). השימוש באנזים הגבנה מוכר לאדם כבר אלפי שנים. ייתכן כי הגבינה הראשונה שנוצרה בעידן פרה-היסטורי נולדה ממפגש בין חלב לנאד עשוי מקיבה. כיום השימוש באנזים הגבנה מן החי נדיר בשל עלויות ההפקה הגבוהות והוא משמש בעיקר לייצור גבינות מסורתיות.
אנזים הגבנה מודרני F. P. C. fermentation produced chymosin
בשנת 1990 החלו להפיק את המקריש כימוסין במעבדה מבקטריות מהונדסות גנטית. מאחר שהפקתו עולה עשירית מהפקת אנזים הגבנה מסורתי מן החי הוא משמש כיום המקריש העיקרי בתעשיית הגבינות.
אנזים הגבנה צמחי
צמחים רבים ניחנים בתכונות הקרשה. השימוש במיץ תאנים להכנת גבינות מוזכר כבר באיליאדה של הומרוס מהמאה השמינית לפנה״ס. המקריש הצמחי הנפוץ ביותר מופק מגדילן מצוי. זהו קוץ חד שנתי הגדל בר באזורים הים תיכוניים של אסיה ואירופה. צמחים נוספים בעלי תכונות הקרשה הם צלף, סרפד, חלמית, פירות חרוב לא בשלים ועוד.
אנזים הגבנה מיקרוביאלי
זהו מקריש המופק במעבדות מתרביות חיידקים בפטריות ובשמרים.
דרך פעולות
במהלך הבחלת הגבינה אנזים ההגבנה גורם לפרוק החלבון בגבינה לאבני הבניין הבסיסיות שלו, חומצות אמינו. תהליך זה עוזר לשבור את הגבן למרקם חלק ואחיד ומשחרר תמציות טעם בתוך הגבינה. תוספת גדולה מידי עלולה ליצור גבינות קשות, יבשות ושבירות, בעלות טעם מריר, בעיקר כשרמת החומציות אינה מספקת. לכל אנזימי ההגבנה דרך פעולה זהה. חיתוך של מולקולת קפא-קזאין הנמצא במיצלת הקזאין בנק' 105–106 (105פנילאלנין, 106מתיונין) כך שמתקבלת מיצלה הידרופובית ושייר הידרופילי המופרש לתוך מי הגבינה
דרך הכנת האנזים מקיבת עגלים רכים הוא ע״י שמייבשים היטב את הקיבה עד שנעשית כעץ ממש, ואחר כתישה וטחינה עד אשר דק, מרבים בהם מיני מלחים כימיים עד שנעשים ראויים לגיבון
וא״כ הרי קיבת העגלים וכו' היא נבלה וטרפה וקי״ל דבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל ואע״ג דהוי רק מדרבנן מ״מ לא הותר לגמרי לגדולים ומימלא לכאורה אין מקום להסתמך בזה ע״ד הב״י או״ח רסט שכל שיש פוסקים שמתירים לגדולים שפיר סמכינן על הרשב״א למספי בידים לקטנים!
ב״י יו״ד פז
כתב בשבלי הלקט עור קיבה שמולחין ומייבשין אותו וממלאין אותו חלב מותר דכיון שנתייבש העור הוי כעץ בעלמא ואין בו שום לחלוחית בשר:
וכן פסק הרמ״א יו״ד פז י
אמנם הנו״ב כתב שדברי הרמ״א הנ״ל אינם אלא בעור קיבה של היתר, שאימתי יחול עליו שם של איסור הוא רק בהצטרפו עם חלב, ומכיון שנתייבש כבר מקודם ולא נשאר בו טעם ולחלולחית בשר לא חל על זה שם איסור בשר בחלב
אבל שלפוחית של דג טמא וכיוצא בזה שהוא אסור כבר מהתורה וחל עליו שם איסור, אפילו נתייבש כעץ לא פקע מעליו שם איסור עד שיתבייש בכדי שלא יהיה ראוי לכלב
ובע״ז סח.
תניא (דברים יד, כא) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך כל הראויה לגר קרויה נבילה
שאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה
ור״מ ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא
/
ור״ש סרוחה מעיקרא לא צריכא מיעוטא עפרא בעלמא הוא
ערובין מו: ר״מ? ר״ש
הליכות עולם – הלכה כדברי המחמיר
נו״ב – ולפי״ז ה״נ יש לפסוק בנבלה שהוסרחה אח״כ דאסור כר״מ
יבי״א –
יד מלאכי – אע״ג דבגמרא דידן (ערובין מו:) הויא בעיא דלא איפשיטא אי הלכה כר, מ או כר, ש
אך בירושלמי שביעית ח וירושלמי תרומות ג איתא בפשיטות ר״מ ור״ש הלכה כר״ש
ולפי הכלל המסור בידינו ממרן הכסף משנה (תרומות ה טז) דבעיא דלא איפשיטא בתלמודא דידן ואיפשיטא בירושלמי, נקטינן כפשיטותא דהירושלמי.
א״כ ה״נ נקטינן כר״ש! !
והכי נקיט בפשיטות הרא״ש (ע״ז ב לד ר״מ ור״ש הלכה כר״ש!
וכ״פ הרשב״א והרא״ה
וה״ה (מאכלות אסורות ב כא) על אוכל אסור שהבאיש ובטל מתורת אוכל אדם
וכ״כ הר״ן
אמנם דעת מהר״ם בן ברוך תנא דמסייע לנו״ב, מ״מ דעת רוב הפוסקים אינה כן להלכה
ועוד שהמהר״ם סותר עצמו במקום אחר כמובא ברשב״ץ
והלבוש עצמו (שהביאו הב״י)
כתב להדיא להסביר את המשנה ע״ז כט:
שאל ר' ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך אמר לו מפני מה אסרו גבינות עובדי כוכבים אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבילה אמר לו והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה אמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה ולא הודו לו אבל אמרו אין נהנין ולא מועלין אמר לו מפני שמעמידין אות' בקיבת עגלי עבודת כוכבים אמר לו אם כן למה לא אסרוה בהנאה השיאו לדבר אחר אמר לו ישמעאל היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודיך אמר לו כי טובים דודיך אמר לו אין הדבר כן שהרי חבירו מלמד עליו לריח שמניך טובים:
לבוש – התם ה״ט דגוים אוכלי נבלות הם, ואינם מייבשין עור הקיבה אלא ממלאים אותו חלב מיד
אבל עור של שחוטה כשרה שמייבשין אותו תחלה מותר
; יבי״א – הא קמן דמרא דשמעתתא הוא השבולי הלקט ס״ל להיתרא גם בעור קיבת נבלה וטרפה שנתייבש אע״פ שהיא אסורה מעיקרא דהא מקשי מגבינות גוים ולא תירץ באופן פשוט דהאי איסורא דמעיקרא והאי היתרא מעיקרא
וכן מתבאר להדיא בש״ך יו״ד קיד
שו״ע יו״ד קיד יב
הרשב״א היה נזהר מהכרכום מפני שבכל הארץ ההיא היו מזלפים עליו יין הרבה וגם מערבים בו חוטי בשר יבש.
(כא) הרשב״א היה נזהר מהכרכום כו'.
והעולם נהגו עכשיו היתר בפשיטות בכרכום ובני עלייה הנזהרים הם מועטים ונראה לומר שהרשב״א לא היה נזהר אלא מפני שהיה יודע בודאי שבכל ארץ ההיא היו מזלפין עליו יין אבל אנן דלא ידעינן בודאי אם כן אמרינן דאי אפשר שלא יהיה אחד מהן שלא יזלף עליו יין ויציל על כולן וכי האי גוונא כתב המרדכי והאגודה פא״מ דאע״פ שהעובדי כוכבים מתקנים לחם בשמרי יין מותר הלחם כי אי אפשר שלא תיקן עובד כוכבים אחד משמרי שכר ואמרי' בכתובות אם יש שם מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות עכ״ל ומביאו ב״י בסימן קכ״ג וכ״כ האו״ה סוף כלל כ״ב ואף על גב דבד״מ לא פסק כן להקל ולומר שאי אפשר שלא יתקן אחד בהכשר וכמו שכתוב בהג״ה בסעיף י' היינו משום שדרך העובד כוכבים לתקן באיסור לכך לא תלינן להקל וכן משמע בד״מ להדיא אבל היכא דאין ידוע שדרכן בכך אלא דאנן ניקום וניחוש להחמיר שמא דרכן לתקן באיסור כמו בזמן הרשב״א אם כן פשיטא די״ל דאי אפשר שלא יתקן אחד בהכשר ועי״ל דהרשב״א היה יודע שהיו מערבין בו יין הרבה וכמו שכתוב בתשובת הרשב״א ובדברי המחבר ולא היו בו ששים אבל בכרכום שלנו נראה דמסתמא אית ביה ששים דהא אין טועמין כלל טעם היין בכרכום.
וגם החששא שמערבין בו חוטי בשר יבש ליתא בתשובת הרשב״א שבדפוס שלפנינו ואף לתשובת הרשב״א בכתב שהיו ביד המחבר נראה דלא חש ליה הרשב״א אלא לפי שהיה יודע שהיו מערבים בו הרבה חוטים עד שלא היו בטלים ברוב והיו בקיאין כל כך באומנותן שערבו בענין שלא היה ניכר והלכך אסור אבל בכל הכרכום שבארצנו שהדבר ידוע וברור שיש רובא דמינכר כרכום) א״כ אפי' אם ימצא במיעוטא דמיעוטא חוטי בשר יבש בטל הוא ברוב וכיון שכן מותר אפילו לכתחילה ליתנו לתבשיל דודאי יש ששים בתבשיל וכדלעיל סימן ק״ט דיבש ביבש שנתבטל ברוב מותר לבטלו אפילו לכתחלה בס' לכ״ע וכן ליש פוסקים מותר אפילו בלא ששים ע״ש
ועוד דלא שייך כאן מבטל איסור לכתחלה כיון דספק הוא אם יש כאן שום איסור וכדלעיל סימן פ״ד ס״ק ל״ח וסימן קט״ו ס״ק כ״ח
ותו די״ל דהרשב״א לא היה נזהר אלא בכרכום שהוא לח וא״כ גם החוטי בשר יבש לא היו יבשים לגמרי ואם כן הם נותנים טעם אבל בארצות האלו שהכרכום הוא יבש כעץ אם כן אפילו ימצא חוט בשר יבש לית לן בה וכמו שנתבאר לעיל סי' פ״ז סוף סעיף י' בהג״ה גבי עור הקיבה שנתייבש כעץ בענין דלית בה לחלוחית שרי ואף דיש ג״כ לפעמים כרכום רטוב ולח זהו מחמת שהיה מונח במקומות הקרים ורטובים ואפשר מתחלה היה יבש כעץ
ותו י״ל דדוקא הרשב״א היה נזהר לפי שהיה יודע בודאי שהיו מערבים בו חוטי בשר יבש בענין שהיה בו חשש איסור אבל האידנא מאן לימא לן שמערבים בו בענין שהוא אסור דלמא אין מערבין בו כלל ואחזוקי איסורא לא מחזקינן
ותו דאפשר דהרשב״א היה יודע שהמוכרי' הכרכום לא היו אומנים אבל האידנא שידוע שהכרכום שבא מהארצות שגדל שם שאומנים גדולי' עושים אותו ואומן לא מרע נפשיה כדלעיל סעיף ה'
ועוד דידוע שיש בזמן הזה הרבה כרכום שהוא בדוק וברור שאין בו שום חוטי בשר יבש:
יבי״א - הרי שאין חילוק בין איסור מעיקרו להיתר מעיקרו
וכן כהאי גוונא התיר התפארת צבי בצבע מאכל מתולעים אדומים שיתביישו
וכ״פ השבות יעקב בדם בנתייבש עד שנעשה כעץ דשרי
וכ״פ היד יוסף אודות סוחרי יי״ש שמעבירים היי״ש בשלפוחית של בהמה נבלה וטרפה שנתייבשה כדי להעלים מכס
וכ״פ עצי הלבנון להתיר האבקות האנזימים לגבן בהם גבינות
וכ״כ הרשב״א חולין עא.
הניחא לר' יוחנן דאמר אחת זו ואחת זו עד לכלב שפיר. פירש רש״י ז״ל וקרא דלגר אשר בשעריך דדרשינן מינה (בכורות כג, ב) הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, מוקי לה רבי יוחנן למעוטי סרוחה מעיקרא, דלא חל שם נבילה עליה מעולם, אבל נבילה שחל עליה שם נבילה לא פקע איסורא מינה עד שתפסל לכלב, והכין איתא נמי בגמרא דבכורות (שם) בפרק הלקוח בהמה ור' יוחנן ההיא למעוטי סרוחה מעיקרא. ואיכא דקשיא להו מדגרסינן בע״ז (סז, א) פרק השוכר את הפועל אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקה עליו זו היא בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין חייבין עליו, ואם ריבה טעם לפגם מותר וכו'. אמר רב כהנא מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר, מכלל דאיכא למאן דאמר נותן טעם לפגם אסור אין והא תניא אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח אסור דברי ר' מאיר ר' שמעון אומר לשבח אסור לפגם מותר, מאי טעמא דר' שמעון לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, ור' מאיר ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא, ור' שמעון סרוחה מעיקרא לא צריכא קרא עפרא בעלמא הוא, אלמא לר' שמעון ולר״י דקאי כותיה סרוחה מעיקא לא צריכה קרא, (ואי) [וכי] איצטריך קרא למעוטי מכי אינה ראויה לגר כשנתנבלה ואחר כך נפגמה, ויש לומר דלר״י לא נתמעטה נבילה שאינה ראויה לגר אלא מאיסור אכילה, דגבי איסור אכילה כתיב לגר, אבל מטומאת נבלות לא נתמעטו עד לכלב שתצא מתורת אוכל לגמרי, והא דאתמר התם בבכורות, ההיא גמ' הוא דפריש הכי לפום מאי דאיצטריך.
ומעתה הדר דינא שגבינות גוים שהועמדו ע״י אבקות וכדורים הנ״ל דינם כאילו הועמדו בעשבים ופרחים ומכיון דלא נפקא מפלוגתא של הפוסקים מותר להאכילם לקטנים מיהא בשנת בצורת (כנ״ל ברשב, א היכא דצריך)
יבי״א ח יו״ד יא
כשרות הג׳לטין בהלכה
נתון:
ייצור הג׳לאטין הוא מעורות או מעצמות רכים (סחוס) של בהמות נבלות וטרפות, או מבהמות טמאות, ששורים אותם במלח וסיד ומנקים אותם היטב, ומייבשים אותם הרבה בחום השמש במשך כמה חודשים, ומערבים בהם חומרים כימיים מסויימים, וטוחנים אותם ונעשים כקמח דק, ונותנים אותם במאכלים שונים כדי להקפיאם (להפוך אותם מנוזל למוצק).
רמ״א יו״ד פז י
עור הקיבה לפעמים מולחים אותו ומייבשין אותו ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב מותר דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר ((ב״י בשם שבלי לקט)(
ש״ך -
(לג) עור הקיבה לפעמים כו'. וה״ה שאר בני מעיים כשמייבשים אותן עד שנעשו כעץ ומ״מ נראה דלכתחלה אין לעשות כן:
נו״ב יו״ד כו
שלפוחית של דג טמא שמייבשים אותה הרבה ונותנים אותה לתוך חבית של יין או לתוך משקה של דבש, כדי להשקיע את השמרים של היין למטה, וכן להצליל את המשקה
לכאורה הרי כבוש כמבושל
ואף דאיכא 60 כנגד הרי אין מבטלים איסור לכתחילה! ?
הש״ך חלק על דברי הרמ״א ואסר לכתחילה לעשות כן
שאני התם שעור הקיבה הוא היתר וכדי לא להופכו אח״כ לאיסור כשנפגש עם החלב מייבשים אותו ולא חל עליו לעולם שם איסור
אבל השלפוחית של דג טמא אסורה מהתורה כבר חל עליה שם איסור ולא נפקע ממנה האיסור גם לאחר שנתייבשה
אא״כ נתייבשה לגמרי שנפסלה גם לאכילת כלב
שהרי בע״ז סח.
תניא (דברים יד, כא) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך
כל הראויה לגר קרויה נבילה
שאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה
ור״מ ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא / ור״ש סרוחה מעיקרא לא צריכא מיעוטא עפרא בעלמא הוא
כלומר ר״מ מחמיר ור״ש מיקל
וכשנחלקים ר״מ ור״ש אין הכרע הלכה כמי (ערובין מו:)
ודלא כדברי רבינו שמואל הנגיד במבוא התלמוד שכתב ר״מ ור״ש הלכה כר״ש דהוא נגד הסוגיא בערובין! ! ?
ואכן בספר הליכות עולם כתב דר״מ ור״ש הלכה כדברי המחמיר
ולפי״ז בפלוגתא זו דנבלה סרוחה ראוי לפסוק כר״מ שהוא המחמיר, וא״כ בנידון דידן יש לאסור! !
יבי״א – בירושלמי( שביעית ח ז, תרומות ג א) איתא בהדיא ר״מ ור״ש הלכה כר״ש
והכסף משנה (תרומות ה טו) כתב: דבעיא דלא איפשיטא בתלמוד דידן ואיפשיטא בירושלמי, נקטינן כפשיטותא דירושלמי.
וא״כ ה״נ נקטינן דר״מ ור״ש הלכה כר״ש וכדברי רבינו שמואל הנגיד! ! !
וכן נקט הראב״ד (טומאת מת כד ד) ואף שהכסף משנה עצמו תמה עליו איך מכריע דלא כגמרא ערובין מ״מ הרי הכסף משנה עצמו כתב האי כללא ובירושלמי כאמור איתא בהדיא הכרעה דהלכה כר״ש! !
וכ״כ הלחם משנה בדעת הרמב״ם דהלכה כר״ש
וכ״כ היד מלאכי כירושלמי הנ״ל וכ״כ התשב״ץ ןהרא״ש (ע״ז ב לד), וכ״כ היעיר אוזן בשם בה״ג,
וכ״כ הר״ן קידושין ספ״ק דשבקינן ספיקא דגמרא דילן ונקטינן כפשטות הירושלמי
וכ״כ הש״ך יו״ד קמה.
והרשב״א כתב דבנידון דידן הלכה כר״ש מכיון שבגמרא (ע״ז סח.) ר' אבהו + ר' יוחנן + ריש לקיש כולהו סבירא להו כדברי ר״ש! !
וכ״פ בפשיטות הרא״ה כר״ש, והר״ן
רא״ש ע״ז ב לד
חורפ' דחלתית' מחליא ליה והוי לשבח. משמע הא לא מחליא ליה הוי נותן טעם לפגם ומותר. ועוד ראיה מדר' שמעון דשרי לקמן (דף סז:) נותן טעם לפגם בקדירה שאינה בת יומא אע״פ שאם היה בעין היה לשבח פליג אדר' מאיר. והלכתא כוותיה כדאמר בעירובין פ' מי שהוציאוהו (דף מו:)
פלפולא חריפתא – דברי הרא״ש תמוהין דהא בגמרא ערובין סלקא בתיקו! ! ?
דיון מה דעת הרמב״ם בזה:
רמב״ם מאכלות אסורות יד
הלכה י
כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת בלשון בשול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הנייה.
הלכה יא
כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו או שאכל חלב חי או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור
ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב.
חוות דעת – ההבדל שהבדיל הרמב״ם בין בו״ח וכלאי הכרם זה רק לגבי עירב דבר מר אבל היכא דהסריח והבאיש ובטל מאכילת אדם משמע מסידור לשונו של הרמב״ם דאף בבו״ח וכלאי הכרם מותרת מהתורה וכר״ש ודלא כר״מ! !
[ היבי״א הביא א דעת הנו״ב והחת״ס ברמב״ם כר״מ, אך כתב דמדוייק יותר כדברי החוות דעת! ]
ה״ה (מאכלות אסורות ב כא)
וכבר ביאר רבינו לקמן (יד יא) שהאוכל אוכל אסור לאחר שהסריח והבאיש ובטל מתורת אוכל אדם פטור וכן בדין דקי״ל הלכה כר״ש דאמר נבילה שאינה ראויה לגר לא שמה נבילה
יבי״א – מבואר דאף הרמב״ם ס״ל כר״ש ודלא כנו״ב בדעת הרמב״ם! !
דברי השבולי הלקט שהביאו הרמ״א
שבולי הלקט (ב לד)
אמר לן רבי, כי מה שעושים שמולחים עור הקיבה ומייבשים אותו ואח״כ ממלאים אותו חלב מותר
שאע״פ שמולחים הקיבה לא אמרינן מליח הרי הוא כרותח וכי נותן בו חלב הו״ל בו״ח
משום שכיון שנתייבש העור לא הוי אלא כעץ בעלמא ואין בו שום לחלוחית בשר
והא דתנן (חולין קטז. ע״ז לה.)
שאין מעמידין בעור קיבת נבילה
והתם ה״ט משום שהגוים אוכלי נבילות הם ואין מייבשים את עור הקיבה אלא ממלאים אותו חלב
אבל עור של בהמה שחוטה שאינה של נבילה שמייבשים אותה מידד, מותר
יבי״א – מוכח מהשבולי הלקט דמיירי אף בעור נבלה שייבשוהו ושרי אע״ג דאסור מעיקרא
וכן מוכח בש״ך דשרי בנתייבש אף באיסור מעיקרא
שו״ע יו״ד קיד יב
הרשב״א היה נזהר מהכרכום מפני שבכל הארץ ההיא היו מזלפים עליו יין הרבה וגם מערבים בו חוטי בשר יבש.
ש״ך יו״ד קיד סקכ״א
(כא) הרשב״א היה נזהר מהכרכום כו'. והעולם נהגו עכשיו היתר בפשיטות בכרכום ובני עלייה הנזהרים הם מועטים ונראה לומר שהרשב״א לא היה נזהר אלא מפני שהיה יודע בודאי שבכל ארץ ההיא היו מזלפין עליו יין אבל אנן דלא ידעינן בודאי אם כן אמרינן דאי אפשר שלא יהיה אחד מהן שלא יזלף עליו יין ויציל על כולן
וכי האי גוונא כתב המרדכי והאגודה פא״מ דאע״פ שהעובדי כוכבים מתקנים לחם בשמרי יין מותר הלחם כי אי אפשר שלא תיקן עובד כוכבים אחד משמרי שכר ואמרי' בכתובות אם יש שם מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות עכ״ל ומביאו ב״י בסימן קכ״ג וכ״כ האו״ה סוף כלל כ״ב ואף על גב דבד״מ לא פסק כן להקל ולומר שאי אפשר שלא יתקן אחד בהכשר וכמו שכתוב בהג״ה בסעיף י' היינו משום שדרך העובד כוכבים לתקן באיסור לכך לא תלינן להקל וכן משמע בד״מ להדיא
אבל היכא דאין ידוע שדרכן בכך אלא דאנן ניקום וניחוש להחמיר שמא דרכן לתקן באיסור כמו בזמן הרשב״א אם כן פשיטא די״ל דאי אפשר שלא יתקן אחד בהכשר
ועי״ל דהרשב״א היה יודע שהיו מערבין בו יין הרבה וכמו שכתוב בתשובת הרשב״א ובדברי המחבר ולא היו בו ששים אבל בכרכום שלנו נראה דמסתמא אית ביה ששים דהא אין טועמין כלל טעם היין בכרכום.
וגם החששא שמערבין בו חוטי בשר יבש ליתא בתשובת הרשב״א שבדפוס שלפנינו ואף לתשובת הרשב״א בכתב שהיו ביד המחבר נראה דלא חש ליה הרשב״א אלא לפי שהיה יודע שהיו מערבים בו הרבה חוטים עד שלא היו בטלים ברוב והיו בקיאין כל כך באומנותן שערבו בענין שלא היה ניכר והלכך אסור אבל בכל הכרכום שבארצנו שהדבר ידוע וברור שיש רובא דמינכר כרכום) א״כ אפי' אם ימצא במיעוטא דמיעוטא חוטי בשר יבש בטל הוא ברוב וכיון שכן מותר אפילו לכתחילה ליתנו לתבשיל דודאי יש ששים בתבשיל וכדלעיל סימן ק״ט דיבש ביבש שנתבטל ברוב מותר לבטלו אפילו לכתחלה בס' לכ״ע וכן ליש פוסקים מותר אפילו בלא ששים ע״ש ועוד דלא שייך כאן מבטל איסור לכתחלה כיון דספק הוא אם יש כאן שום איסור וכדלעיל סימן פ״ד ס״ק ל״ח וסימן קט״ו ס״ק כ״ח ותו די״ל דהרשב״א לא היה נזהר אלא בכרכום שהוא לח וא״כ גם החוטי בשר יבש לא היו יבשים לגמרי ואם כן הם נותנים טעם אבל בארצות האלו שהכרכום הוא יבש כעץ אם כן אפילו ימצא חוט בשר יבש לית לן בה וכמו שנתבאר לעיל סי' פ״ז סוף סעיף י' בהג״ה גבי עור הקיבה שנתייבש כעץ בענין דלית בה לחלוחית שרי ואף דיש ג״כ לפעמים כרכום רטוב ולח זהו מחמת שהיה מונח במקומות הקרים ורטובים ואפשר מתחלה היה יבש כעץ ותו י״ל דדוקא הרשב״א היה נזהר לפי שהיה יודע בודאי שהיו מערבים בו חוטי בשר יבש בענין שהיה בו חשש איסור אבל האידנא מאן לימא לן שמערבים בו בענין שהוא אסור דלמא אין מערבין בו כלל ואחזוקי איסורא לא מחזקינן ותו דאפשר דהרשב״א היה יודע שהמוכרי' הכרכום לא היו אומנים אבל האידנא שידוע שהכרכום שבא מהארצות שגדל שם שאומנים גדולי' עושים אותו ואומן לא מרע נפשיה כדלעיל סעיף ה' ועוד דידוע שיש בזמן הזה הרבה כרכום שהוא בדוק וברור שאין בו שום חוטי בשר יבש:
יבי״א – מבואר בדברי הש״ך דפסק כרמ״א אף באיסור דמעיקרא כגון בשר נבילה
צבע מאכל
תפארת צבי –
תולעים אדומים שמייבשים אותם וצובעים בהם משקה יין שרף
עפ״י הרמ״א הנ״ל שרי ודלא כנו״ב
ועכ״פ בנתייבש לגמרי אין בו טעם כלל ואין לאסור ולא דמי לדבר הפגום בלבד
מעם לועז תרומה
יש אילנות שגדלים בהם פירות קטנים כעדשים
ובכל פרי יש כ100 תולעים קטנים המלאים דם ולחוצים מאוד זה על גב זה
ומייבשים הפירות הללו בשמש בימי תמוז ואב ואח״כ שורים אותם במים והמים נעשים אדומים כדם
וזהו שקוראים 'קירמיז' ונותנים הקירמיז במרקחות כדי שיקבלו צבע נאה
ואין איסור בזה כיון שהתולעים מתייבשים בשמש ונעשים כעפר בעלמא וגם בטלים הם ב60
וכן העלה מהר״ם בן חביב
וכ״כ החיד״א בטוב עין והגר״ח פלאג׳י כתב שהנזהרים מלאכול מרקחות אלה אינו אלא ממידת חסידות
שערי צדק – אפילו לדברי הנו״ב שמחלק בין איסורא מעיקרא לבו״ח
מ״מ היכא שנתייבש כ״כ שאינם ראויים אפילו לאכילת כלב כל האיסור שלהם חלף הלך לו וכמ״ש השו״ע יו״ד פד ח
כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת ואם שהה הפרי אחר שנעקר י״ב חדש אוכל בלא בדיקה שכל בריה שאין בה עצם אינו מתקיים י״ב חדש ומכל מקום צריך לבדקן להשליך התולעים הנמצאים ביניהם בחוץ או על גבי הפרי ואף לאחר שישליך הנמצאים בחוץ יש לחוש שמא כשיתנם במים בתוך הקדירה יצאו לחוץ וירחשו (תרגום "השרץ השורץ" - רחשא דרחיש) במים או בדופני הקדרה או על גבי הפרי הלכך הבא לבשל לאחר י״ב חדש פירות שהתליעו יתנם לתוך מים צוננים המתולעים והמנוקבים יעלו למעלה ואחר כך יתנם בקדרת מים רותחים שאם נשאר בו תולעת ימות מיד.
וגם בספק אם הדבר אחר יב״ח כיון שאפשר לפרוך אותם ודאי שעברה שנתם ונפסלו גם לכלב
שבות יעקב –
דם שנתייבש מאוד עד שנעשה כעץ ואין בו שום לחלוחית אין איסור באכילתו כלל וכדברי הרמ״א
יד יוסף –
סוחרי יי״ש שמעבירים יין שרף בתוך שלפוחית של בהמה נבלה וטריפה לאחר שנתייבשה להעלים מן המכס
דמי לדברי הרמ״א ושרי.
וכדברי הש״ך ולא כנו״ב כנ״ל! !
אם התרכך היובש האסור בבישול או בשריה האם מותר?
[ וכן תפארת צבי הנ״ל ]לחם הפנים – 1 שנתחב לו מרצע בראש אצבעו
ורפואתו לתחוב אצבעו בעין של בהמה ויניחנה שם עד שתתרפא
וביני ביני נתייבשה העין סביב אצבעו עד שלא היה יכול להסירה מאצבעו מרוב יובשה
והניח אצבעו עם העין בתוך כלי רותח של חלב כדי שתתרכך ויוכל להפרידה מאצבעו ולא היה 60 בחלב נגד העין
מותר החלב שמאחר שהעין נתייבשה הוי כעץ בעלמא שאין בו לחלוחית בשר
/
פרמ״ג – אסור דנתרככה ע״י בישול או שריה והדרא לאיסורא
מהרש״ם – נעלם מדברי הנו״ב דברי הרשב״א חולין עא.
דבאיסורין די ב׳אינה ראויה לגר'
ודוקא לגבי טומאה בעינן שיהיה נפסל לכלב אליבא דר״ש
חולין עא.
אמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מיטמאה טומאה בלועה מנלן דכתיב (ויקרא יא, מ) והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא טהור ודלמא שאני התם דלא חזיא לגר
רשב״א
הניחא לר' יוחנן דאמר אחת זו ואחת זו עד לכלב שפיר.
פירש רש״י ז״ל וקרא דלגר אשר בשעריך דדרשינן מינה (בכורות כג, ב) הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, מוקי לה רבי יוחנן למעוטי סרוחה מעיקרא, דלא חל שם נבילה עליה מעולם, אבל נבילה שחל עליה שם נבילה לא פקע איסורא מינה עד שתפסל לכלב, והכין איתא נמי בגמרא דבכורות (שם) בפרק הלקוח בהמה ור' יוחנן ההיא למעוטי סרוחה מעיקרא.
ואיכא דקשיא להו מדגרסינן בע״ז (סז, א) פרק השוכר את הפועל אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקה עליו זו היא בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין חייבין עליו, ואם ריבה טעם לפגם מותר וכו'. אמר רב כהנא מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר, מכלל דאיכא למאן דאמר נותן טעם לפגם אסור אין והא תניא אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח אסור דברי ר' מאיר ר' שמעון אומר לשבח אסור לפגם מותר, מאי טעמא דר' שמעון לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, ור' מאיר ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא, ור' שמעון סרוחה מעיקרא לא צריכא קרא עפרא בעלמא הוא, אלמא לר' שמעון ולר״י דקאי כותיה סרוחה מעיקרא לא צריכה קרא, (ואי) [וכי] איצטריך קרא למעוטי מכי אינה ראויה לגר כשנתנבלה ואחר כך נפגמה! ?
ויש לומר דלר״י לא נתמעטה נבילה שאינה ראויה לגר אלא מאיסור אכילה, דגבי איסור אכילה כתיב לגר, אבל מטומאת נבלות לא נתמעטו עד לכלב שתצא מתורת אוכל לגמרי.
עצי הלבנון – מוכח משיבולי הלקט אפילו היכא דאיסורא מעיקרא שרי בנתייבשה
ועפי״ז התיר להעמיד החלב באבקות או כדורים הנעשים מקיבת נבלות וטרפות לאחר ייבושן היטב וערבים שם מלחים כימיים וטוחנים אותם עד אשר דק
דברי יוסף – אבקת גבינה הנעשית מעצמות יבשות של נבלות וטרפות להעמיד בה עפ״י הרמ״א
וכ״פ האחיעזר
והוסיף האחיעזר חילוק בין עור קיבה שהחמיר הנו״ב לבין עצמות דלכו״ע שרי אף לכתחילה ובפרט באופן שנפסדו לגמרי ע״י הסיד של המלח והפספור השורף ומכלה ואינו ראוי עוד לפליטה.
סיבה נוספת להיתר פנים חדשות
יבי״א – הואיל שהכל בתהליך נעשה לאבק דק ופנים חדשות באו לכאן עם התרכובת שבהם
יש לדמות דבר זה לדברי רבינו יונה שהובאו ברא״ש ברכות ו לה
והוא אומר על המוגמר אמר רבה אמר ר' ירמיה מאימתי מברכין על המוגמר משתעלה תמרתו א״ר חסדא על המוגמרות כולן מברכין עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממוש״ק דמין חיה היא שמברכים עליו בורא מיני בשמים י״א שהמוש״ק הוא זיעת חיה ונכון יותר שחיה ידועה היא שיש לה חטוטרת בצוארה ומתקבץ שם תחלה כעין דם ואחר כך חוזר ונעשה מוש״ק
והר״ז הלוי ז״ל היה אוסר לאכלו מפני חשש דם
וה״ר יונה ז״ל פי' דאפשר ליתן בו טעם להתיר ולומר דפירשא בעלמא הוא אע״פ שמתחלה היה דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן
שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור ואע״ג שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש כמו דבש דיינינן ליה ומותר הכא נמי אע״פ שמתחלה היה דם כיון דיצא מתורת דם בתר השתא אזלינן ואע״פ שנותן טעם לשבח בתבשיל / ונראה דהא אפילו ראייתו צריכה ראיה: [ מעדני יו״ט – ולי נראה שא״צ ראיה לכך, משום שכן הוא מעשים בכל יום]
וכ״כ בשיורי כנה״ג – מנהג פשוט הוא להתיר המור שהוא המוסק באכילה
ומעשים בכל יום שנותנים אותו בתוך המרקחות ומיני מתיקה לריח טוב
ופוק חזי מאי עמא דבר
יבי״א – הרא״ש עצמו בתשובה הסכים לסברת רבינו יונה וכן הובא בב״י או״ח תסז
וכ״כ הר״ן וכדאמרינן בתמורה(לא.) אפרוח ביצת טריפה מותר, דאימת קא גדיל לכי מסרח, ההיא שעתא עפרא בעלמא הוא.
אבל גבי [אצל, בענין] האפרוח הבוקע מביצה יש מקום לומר: אימת [אימתי] האפרוח גדלה [גדל, בוקע מהביצה]? לכי מסרחא [כאשר הביצה מסריחה, נרקבת], וכי אסרחא [וכאשר היא מסריחה] — הריהי כעפרא בעלמא [סתם עפר] הוא, ומתבטל ממנה שם התרנגולת שהטילה אותה, ואף אם היא עצמה טריפה, האפרוח הבוקע ממנה הריהו מותר להקרבה.
רדב״ז – מוסק בתבשיל ובמרקחות
אע״פ שהרמ״ה היה אוסרו באכילה, מ״מ פוסקים רבים התירוהו
ורבינו יונה הביא ראיה להתירו מדבש
ואני אומר שאין בו איסור כלל שכבר נתבטל מורת אוכל וחזר להיות כעפרא בעלמא
חקרי לב – מומיא מותר באכילה דס״ל כרבינו יונה שכל שנשתנה האיסור מותר לגמרי אפילו מדרבנן
וכ״כ האליה רבה שנראה שרבינו ירוחם ס״ל כרבינו יונה
הגר״ש קלוגר – הדבר תלוי במחלוקת הרמב״ם והראב״ד
רמב״ם (כלי המקדש א ג) -
המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכ״מ
/
ראב״ד – אין דעתי מקבלת שיכניסו במעשה הקדש דם חיה בעולם וכ״ש דם חיה טמאה, אלא המור מין עשב או אילן שריחו נודף וכמ״ש אריתי מורי עם בשמי.
כ״מ – י״ל שכיון שנשתנה מצורת דם ונשה כעפר בעלמא והוא בושם מריח ריח טוב ביותר למה יגרע.
ולפי״ז נראה שלרמבם שרי באכילה ולראב״ד אסור
יבי״א – נראה שאף הראב״ד יתירו באכילה דהתם מיירי בקודש
דברי יוסף –
יש הוכחה מרמב״ם טומאת מת ג י
בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור וכן אפר השרופין טהור וכן התולעים הנהוין מבשר המת בין חיים בין מתים טהורין וכבר ביארנו שהמוח כבשר בכל מקום בין במת בין בנבלה ושרץ:
והרדב״ז הוסיף שכמו שאפרו טהור מותר גם כן באכילה
ומ״ש הרמב״ם (מאכלות אסורות יד יא)
כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו או שאכל חלב חי או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב.
ומשמע אסור מדרבנן, זהו דוקא אם לא נשתנה צורתו לגמרי
אבל אם נפרך ונעשה כקמח, פנים חדשות באו לכאן והרי הוא מותר
יבי״א – מוכח בחת״ס אפילו שינוי שנעשה בידי אדם שרי
שהתיר שמן העשוי מחרצנים של סתם יינם עפ״י דברי רבינו יונה
ודלא כאורל״צ שחילק בין מוסק לשינוי הנעשה בידי אדם
היתר נוסף עצמות איסור
פסחים כב.
ר' אבהו כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה הניחא למאן דאמר יש בגידין בנותן טעם אלא למאן דאמר באין בגידין בנותן טעם מאי איכא למימר
רש״י
אלא למ״ד אין בגידין - דאיסור נותן טעם בשר אם נתבשלו עם הבשר אלמא לאו טעם בשר אית בהו ולאו נבילה מיקרו אלא כעצמות דהן עץ בעלמא ולא אישתרי בכלל נבילה ועץ הוא והתורה חייבה עליו מאי איכא למימר ופלוגתייהו בגיד הנשה (חולין צט:):
רמב״ם מאכלות אסורות ד יח
האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות ומן הגידים ומן הקרנים ומן הטלפים ומן הצפרנים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשיחתכו ומן השליא שלהן אף על פי שהוא אסור ה״ז פטור מפני שאלו אינן ראויין לאכילה ואין מצטרפין עם הבשר לכזית.
ר' יחזקאל אברמסקי – הא דכתב הרמב״ם דאסור מיהא מדרבנן היינו בעצמות לחות ולא ביבשות דשרי כדברי רש״י הנ״ל! !
יבי״א – מוכח מדברי השו״ע יו״ד צט א
חתיכת נבילה שיש בה בשר ועצמות שנפלה לקדירת היתר עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור ואין צריך לומר שעצמות ההיתר מצטרפים עם ההיתר אבל המוח שבעצמות האיסור מצטרף עם האיסור וגוף הקדירה אינה מצטרפת לא עם האיסור ולא עם ההיתר:
הגה: ויש מחמירים שלא לצרף עצמות האיסור עם ההיתר לבטל (הגה אחת בשערי דורא סי' מ משם אור זרוע) ובמקום הפסד יש לסמוך אמקילין ומתירין כי כן עיקר:
ומדלא חילק משמע אף העצמות הרכין מותרים וכ״כ מנחת יעקב וכף החיים
וכ״כ להדיא הרשב״א והר״ן שעצמות וקליפין אינן אסורים ומצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור
ומוכח דפליגי על הרמב״ם הנ״ל! !
מהרשד״ם – ומורי הגדול כמהר״י טאיטצק היה שוקל סברת הרשב, א ומחשיב אותה כנגד רוב הפוסקים
רדב״ז – ידוע מה שהעיד מרן השו״ע על הרשב״א שאם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים והרשב״א בכף שניה מכריע הוא את כולם
האם יש כאן בעיה של אחשביה?
אחיעזר – מכיון שעשו מזה אבק דק לצורך הקפאה (להפוך למוצק) בלבד אין בזה משום אחשביה ויש להקל.
האם יש בעיה בעצמות שהתבשלו יחד עם הבשר האסור ובלעו ממנו?
שו״ע יו״ד צט ב
במה דברים אמורים שעצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר כשנפלה חתיכת הנבילה לקדירת היתר כשהיא חיה אבל אם נתבשלה תחילה ואחר כך נפלה לקדירת היתר עצמות שבה מצטרפים עם האיסור לפי שבלעו מבשר הנבילה כשנתבשלה לבדה:
יבי״א – מיהו י״ל שמכיון שכבר אינם בני יומן הו״ל נותן טעם לפגם
ואף שבכלי שאינו בן יומו גזרו חז״ל גזירה משום כלי בן יומו, בעצמות בעלמא לא גזרו
דבאופן זה שנפסדו לגמרי ע״י הסיד של המלח והפאספאר השורף ומכלה כל הבלוע ושוב אינם ראויים לפלטה הילכך אין לחוש כלל
יבי״א יא או״ח לה
אנשים שא״א להם להביא גוי במושבותיהם לחלוב הבהמות בשבת
אם יש איזה דרך להתיר לחלבן על ידי ישראל משום צער בעלי חיים והפסד ממון דמיתת הבהמות?
שבת צה.
תנו רבנן החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב לוקה ארבעים דברי ר' אליעזר וחכ״א אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות
רש״י
אחד זה ואחד זה – אחד שבת ואחד יו״ט:
פסחים סה.
רש״י
אחד זה ואחד זה - מכבד ומרבץ ורודה אבל מאידך לא קאמרי דתולדות אב מלאכה נינהו כדאמרינן בפרק המצניע רבי אליעזר משום הכי מחייב חולב משום מפרק מגבן משום בונה מחבץ משום בורר בהמצניע ומרבץ ומכבד מפרש התם משום אשוויי גומות:
חליבה בשינוי
כתובות ס.
תניא רבי מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת
מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן
תוס' שבת עג:
מפרק. פירש״י דהוה תולדה דדש
וקשה לר״ת דבשילהי המצניע (לקמן צה.) אמר דחולב חייב משום מפרק ואי הוה תולדה דדש
הא אמר לקמן גבי הפוצע חלזון דלרבנן אין דישה אלא בגידולי קרקע ואין לומר דדוקא חלזון שהוא דג פטרי רבנן דלא הוי גידולי קרקע אבל בחולב מחייבי דבהמה חשיבא גידולי קרקע כדמוכח בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) דהא [ע״כ טעמא דרבנן משום] דילפינן להו מסממנין שבמשכן דאין דישה אלא בגידולי קרקע לגבי דבר הגדל ממש מן הקרקע לא חשיבא בהמה גידולי קרקע כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב״מ פט.) מה דיש מיוחד שהוא גידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל כו' יצא החולב והמגבן כו' ודוחק לומר דברייתא דהמצניע אתיא כר״י דפליג לקמן אדרבנן
ונראה לר״ת דמפרק חייב משום ממחק דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו
ואין נראה לר״י דבפרק חבית (לקמן קמד:) אמרינן חולב אדם לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ולר״ת מה לי לתוך הקדרה מה לי לתוך הקערה
ולפירוש הקונטרס א״ש דמעיקרא כשהיה בדדין חשיב אוכל וכשחולב לתוך הקדרה (דהשתא) נמי הוי אוכל ולא דמי לדש שנשתנה
ונראה דלפירוש הקונטרס הלכה כרבי יהודה דהאמר בפרק אע״פ (כתיבות ס.) אמר רבי מרינוס גונח יונק חלב בשבת מ״ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזרו רבנן ופסיק התם רב יוסף הלכתא כרבי מרינוס
ואין נראה לומר דאף לרבנן אסור מדרבנן דמיחזי כמפרק
ואף על גב דלא אסירא אלא מדרבנן לא שרי אלא משום דאיכא תרתי כלאחר יד ובמקום צער:
כלומר: אין דעת תוס' נוחה לומר דבעינן שבות + שינוי כלאחר יד + צער
אלא סגי שבות + צער
הרב משמרות כהונה הביא ראיה לדעת התוס' הנ״ל
שבת קז:
אמר רב יהודה אמר רב ר' שמעון היא דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה איכא דמתני לה אהא המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב אם להוציא ממנה לחה פטור
ושרי היינו אפילו רק שבות (מלאכה שאין צריך לגופה) + צער [ ולא בעי נמי כלאחר יד! ! ? ? ]
יבי״א – לפי״ז שמפיס מורסא שרי אפילו לא כלאחר יד ורק במקום צער, יקשה לכאורה על כמה ראשונים [ ריטב״א, נמוק״י בשם ר״ת, רא״ה, ר״ן, רמב״ן], שכתבו דלעולם משום שבות הוא ובכל זאת בעינן תרתי! ?
אלא שיש לתרץ ולחלק כדברי הרב המגיד שבת י יז
רמב״ם שבת י יז
המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא. ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר.
ה״ה
מפיס כדי להוציא הליחה אינו כשאר 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' דאי הכי הרי הרמב״ם פסק כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה
אלא מוכרח לומר דהכא שאני משאר מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שבפעולה זו א״א לבוא לידי מכה בפטיש
ולעולם הכא דוקא לא בעינן תרתי
אבל בשאר שבות העלולה לבוא לידי מלאכה דאורייתא כגון חליבה העולה לבוא לידי דישה בעינן תרתי מלבד האיסור מדרבנן.
היראים מתרץ -
דמפיס מורסא לא הוי תיקון כלל הלכך שרי שמואל לכתחילה דאפילו איסור דרבנן ליכא.
אמנם הרמב״ן כתב דהוי מלאכה שא״צ לגופה
וכן כתבו התוס' בשם ר״ת
וכן דעת הר״ן
אולם היה נראה שיש עוד קולא במפיס מורסא דהוי מקלקל
וכמו שכתב התוס' סנהדרין פה. דשמואל שהתיר במורסא משום מקלקל, דאי משום מלאכה שא״צ לגופה הא פסק דחייב.
ועכ״פ הכא כתרי דרבנן הוי
ועכ״פ הכא כתרי דרבנן הוי, דהוי מלאכה שא״צ לגופה בקלקול.
ומ״מ אין לחלק בין צער דמורסא לצער דגונח
דאדרבה צער דגונח יותר עדיף
האם דעת השו״ע איסור חליבה מהתורה?
שו״ע או״ח שיט יז
המחבץ (פירוש שמוציא חמאה מן החלב) תולדת בורר הוא לפיכך אף על פי שנותנים שומשמים ואגוזים לדבש לא יחבצם בידו (עיין לקמן סימן ש״מ סעיף י״א):
דברי חזקיה – ומימלא חולב חייב
יבי״א – במכ״ש שכן דעת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש דחליבה מהתורה א״כ אין להסתפק בדעת השו״ע
אם זה אסור מהתורה שרי בשינוי במקום צער?
רי״ף שבת סא.
גרסינן בפרק אף על פי (כתובות ס, א): תניא, רבי מרינוס אומר: גונח יונק חלב בשבת, מאי טעמא? מפרק כלאחר יד הוא, ובמקום צער לא גזרו ביה רבנן. אמר רב יוסף: הלכה כר' מרינוס.
תניא, נחום איש גליא אומר: צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעה בשבת ואינו חושש, מאי טעמא? מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו ביה רבנן. אמר רב יוסף: הלכה כנחום איש גליא.
ואי קשיא לך ההוא דגרסינן בפרק חרש שנשא פקחת (יבמות קיד, א), אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקין מבהמה טהורה ביום טוב, ואמרינן: היכי דמי? אי דאיכא סכנה, אפילו בשבת נמי שרי, ואי דליכא סכנה, אפילו ביום טוב נמי אסור. ומפרקינן: לא צריכא דאיכא צערא, וקסבר מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה הוא – גזרו ביה רבנן, יום טוב דאינו אלא בלאו – לא גזרו ביה רבנן. דשמעת מינה דגונח אע״ג דאית ליה צערא אסור ליה ליינק מבהמה בשבת? ההיא לא קשיא מידי, ההוא מימרא אליבא דאבא שאול הוא, ולית הלכתא כותיה, דהא פסק רב יוסף הלכתא כר' מרינוס דאמר אפילו בשבת במקום צערא לא גזרו ביה רבנן.
וחזינן מאן דקא מוקים לה כר' מרינוס בצערא דאית ביה סכנה, כי היכי דלא תיקשי ליה האי דאבא שאול. / והאי פירוקא לאו מעליא הוא, ! ! דאי הכי [ד]הא דר' מרינוס צערא דאית ביה סכנתא הוא, מאי איריא מפרק כלאחר יד? אפילו מלאכה גמורה גבי סכנה שריא. ועוד, האי דקאמר: במקום צערא לא גזרו ביה רבנן, במקום סכנה איבעיא ליה למימר. ועוד, תינח גבי בני אדם דאית בהו סכנה; גבי צנור דקתני "מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו ביה רבנן", התם מאי סכנה איכא? הלכך ליתא להאי פירוקא.
האם מה שכתוב מפרק כלאחר יד דשרי במקום צער וכן מה שכתוב דממעכין בשינוי דשרי במקום פסידא מיירי באיסור דאורייתא וסגי בשינוי ובמקום צערא /פסידא או דוקא באיסור דרבנן מהני שינוי ובמקום צערא /פסידא?
ר״ן
ובמקום פסידא לא גזור רבנן: וא״ת א״כ למה אסרו לכבות דליקה בשבת והא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שלא לפחמים הוא צריך אלא להצלת ביתו ולא מיתסר אלא מדרבנן דודאי כבוי דליקה מיתסר אפילו לר״ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואפי' על ידי נכרי נמי דתנן בפ' כל כתבי (דף קכא א) נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ומוקמינן לה כר״ש?
י״ל שאני כבוי דכיון דאם היה צריך לגופו היה אסור מן התורה ואין הכל בקיאין לחלוק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה מש״ה אסרי רבנן אפי' במקום פסידא ואפילו ע״י נכרי נמי אסרו לפי שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה ע״י נכרי אתי לכבויי איהו גופי'
אי נמי שאני הכי שהוא שבות כלאחר יד שממעכין ברגליו וחמיר טפי משבות דשבת הנעשה כדרכו דהיינו על ידי נכרי:
יבי״א הכא (יא או״ח לה) – משמע מהר״ן הכא דלא שרי בשינוי ובמקום צער אלא ראק באיסור דרבנן אבל באיסור דאורייתא לא.
/
יבי״א ה או״ח לג – משמע מהר״ן הכא דשרי בשינוי וצערא באיסור דאורייתא
וכן משמע מדכתב 'מתקן כלאחר יד משמע דבלאו כלאחר יד הוי מתקן מלאכה דאורייתא ממש
יבי״א – מוכח משו״ע דאסור שבות במקום פסידא אלא רק בשינוי דקיל טובא כתירוץ השני של הר״ן
שבות במקום הפסד?
ר״ת, תרומה – מותר לטלטל מעות להחביאן משום הפסד שירא מן הלסטין כמו שהתירו לתת כיסו לנכרי.
והתירו שבות במקום פסידא.
/
רמב״ן – אסור והוכיח מדליקה
שו״ע או״ח שז יט
. סחורה הנפסדת בשבת על ידי גשמים או דבר אחר או אתי בידקא (פירוש נחל או אגם מים) דמיא ומפסיד ממונו או שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד מותר לקרות אינו יהודי אף על פי שודאי יודע שהאינו יהודי יציל הממון.
(ולכסות סחורה או פירות או דבר אחר מפני הגשמים עיין לקמן סימן של״ה סעיף ז').
וכן מותר לומר לאינו יהודי כל המציל אינו מפסיד כמו בדליקה שהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ויש מי שאומר שלא התירו אלא בדליקה דוקא. (ועיין לקמן סימן של״ד):
חזו״ע שבת ג עמוד תנא –
שבות במקום מצוה:
עיטור – שרי אפילו שבות אחת במקום מצוה
/
רמב״ם שבת ו ט, ה״ה בשם הגאונים, רי״ף, שו״ע או״ח שז ה בסתם, מרדכי בשם ראבי״ה [ גבי אמירה לגוי לנגן לשמחת חתן וכלה בשבת, שו״ע או״ח שלח ב, מאירי, המאורות, רשב״א, רבינו יונה, רא״ה, אור זרוע הגדול, מהר״ם מרוטנבורג, מרדכי בשם רבינו יואל, ארחות חיים, כל בו -
שבות דשבות במקום מצוה כגון שופר או מילה מותר בשבת
שו״ע או״ח שלח ב
יש מתירים לומר לעכו״ם לנגן בכלי שיר בחופות:
הגה: ואפילו לומר לעכו״ם לתקן הכלי שיר שרי משום כבוד חתן וכלה אבל בלאו הכי אסור (מרדכי פרק משילין) ומיהו בזמן הזה נהגו להקל מטעם שיתבאר בסימן שאחר זה לענין טפוח ורקוד
/
תוס' גיטין ח: , רמב״ן, רשב״א, אור זרוע, רשב״ץ, שו״ע הנ״ל בשם י״א - לא הותר שבות דשבות אלא במצות מילה שניתנה השבת להדחות בשביל מצות מילה משא״כ בשאר מצות.
שבות אמירה לנכרי במקום מצוה
רשב״א תשכב – אסור טלטול לצורך מצוה אפילו ע״י גוי ואסור לומר לגוי להביא ספרים דרך כרמלית
שבות במקום מצוה דרבנן:
יש״ש ח
אם חל יו״ט הראשון של החג בשבת אסור לשלוח גוי אפילו בע״ש למקום אחר מחוץ לתחום שילך להביא להם אתרוג למצוה שמכיון שנטילת לולב אינה אלא לאחר השבת דהוי מדרבנן
מאי חזית לדחות איסור שבות דרבנן (אמירה לגוי) מקמי האי מצוה דרבנן
/
ט״ז (תרנה סק״ב )
שאני מצות לולב דהוי מצוה של רבים וראוי לדחות שבות דאמירה לגוי מקמי מצות לולב שהיא מצוה דרבים
/
מג״א, בית מאיר, מאמר מרדכי, משנה ברורה שמט ג – אפשר כיון שהתירו חכמים אמירה לגוי במקום מצוה שרי בכל ענין ואפילו לצורך מצוה דרבנן.
יבי״א – כן מוכח בשו״ע או״ח תקפו כא
שופר של ראש השנה, אין מחללין עליו יום טוב אפילו בדבר שיש בו משום שבות. כיצד? היה השופר בראש האילן או מעבר הנהר, ואין לו שופר אלא הוא, אינו עולה באילן ואינו שט על פני המים כדי להביאו. ועל ידי נכרי מותר, דהוי שבות דשבות ובמקום מצווה לא גזרו.
ושו״ע או״ח שז ה
דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה כיצד אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה [ והיינו לאחר השבת דהוי מצוה מדרבנן] או להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער ויש אוסרין:
שבות דשבות במקום מצוה שיש עימה הנאת הגוף
רשב״ש – פת שאפאה הגוי לעצמו בשבת והביא אותה לבית ישראל עפ״י בקשת ישראל
אסור דלא התירו שבות דשבות אלא רק אצל מילה שניתנה להדחות אצל שבת
משא״כ שאר המצוות
יבי״א – משמע לדידן דקי״ל כשו״ע דאף בשאר מצות ארינן דשרי שבות דשבות במקום מצוה ה״נ דשרי בשביל סעודת שבת ואע״ג דאית ליה לאדם הנאת הגוף בהכי.
ערך השולחן – הא דשרי שבות דשבות במקום מצוה היינו דוקא מצוה שאין בה הנאת הגןוף
/
יבי״א – מהרשב״ש דלעיל מוכח לא הכי לדעת השו״ע
וכן בשו״ע או״ח שלח גבי להביא גוי שינגן לחתן וכלה בשבת ואע״ג דאית ליה לאדם הנאה ותענוג מהמוזיקה
וכן איתא בהדיא באבקת רוכל סימן כט
וכ״פ בתפארת ישראל לומר לגוי להושיב קדרת המאכל על התנור קודם שהוסק דהו״ל שבות דשבות במקום מצות עונג שבת לאכול מאכל חם
שבות דשבות במקום הפסד
כתובות ס.
תניא רבי מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן אמר רב יוסף הלכה כרבי מרינוס
תניא נחום איש גליא אומר צינור שעלו בו קשקשין
( רש״י - קשקשים - קשים ועשבים שסותמים ומעכבים את קלוחו ומימיו יוצאים ומתפשטים לגג ודולפין לבית(: ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן אמר רב יוסף הלכה כנחום איש גליא:
הגהות מרדכי – תיקון הצינור שעלו בו קשקשים אסור מן התורה, ורק מצד שממעכן ברגלו דהוי תיקון כלאחר יד, נעשה שבות דרבנן.
וכן מוכח מדברי הרמב״ן והרשב״א והריטב״א שבת קל:
הא דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רה״ר כך אין מביאין אותו דרך גגות חצרות וקרפיפות. נראה לומר דכי דחינא למילה עד מחר ה״מ בדליכא גוי אבל איכא גוי מביאו דרך גגות וקרפיפות לדעת רבינו אלפסי ז״ל דחולק על בה״ג בס״פ, ולפ״ד הגאונים ז״ל אפילו דרך רה״ר ואפילו לעשות איזמל לכתחלה כיון דאמירה לגוי שבות דלית ביה מעשה הוא שרי, וק״ל דגבי מת אשכחן דההוא שכבא דהוה בדרוקרות ושרא להו ר״נ לאפוקי לכרמלית משום שגדול כבוד הבריות שדוחה את ל״ת שבתורה ואפ״ה לא שריא אמירה לגוי כדאמרינן במס' ר״ה דשבת ויה״כ לא אפשר בעממין אלמא חמירה הוא אמירה לגוי במלאכה גמורה משבות עצמה ע״י ישראל עצמו, וי״א ה״ט שאין קוברין אותו בעממין לפי שהוא בזיון למת שחללו עליו את השבת כדתנן לקמן ה״ז לא יקבר בו עולמית ואלו בשאר מלאכות בכדי שיעשו הותרו והוא טעם נכון לגאונים ז״ל ומפני זה הטעם למדנו שטעה המתיר צרכי מילה בי״ט שני ע״י ישראל מק״ו ממת דשויוה רבנן כחול לפי שהמת חמור ממילה שהרי התירו בו כרמלית בשבת מה שאין כן במילה ולא אסרו בעממין אלא מפני כבודו, וכ״ש לדברי רבינו ז״ל שאסר שאין ספק שמת חמור ממילה, וראיתי לרבותינו הצרפתים ז״ל שהכריעו כדבריו מההיא דאתמר התם בההוא ינוקא אחרינא דאשתפוך חמימיה א״ל רבא לישיילוה לאימיה אי צריכה ליחם גוי אגב אימיה אלמא אי לא צריכה ל״א לגוי דליחום ליה לינוקא ומדחייה מילה וזו ראיה גמורה שאפילו אם באו הראשונים לשנות הנוסחאות גם בזו וליגרוס ליחום ליה אגב אימיה א״א להם להתיר אלא ע״י גוי דמלאכה דישראל לא מרבינן בשביל קטן כדאמרינן במנחות בחולה שאמדוהו לשתי גרוגרות וכו' כדאיתא התם, ויש משיבין על דבריו מהאי דאמרינן הלוקח בא״י כותבין עליו אונו אפילו בשבת ואע״ג דאמירה לגוי שבות הכא משום ישוב א״י לא גזרו ביה רבנן אלמא אמירה אפילו לעשות מלאכה גמורה במקום מצוה ל״ג רבנן ולדידן ל״ק ולא מידי דהתם מצוה ותועלת לכל ישראל הוא שלא תחרב ארץ קדושה, ועוד שאין אנו שוקלין מצות זו בזו ואין אנו יודעין מתן שכרה של מצוה כדי שנאמר כמו שהתירו זו נתיר אף זו כמו שמצינו שהתירו שבות עצמה ע״י ישראל גבי מת ולא מצינו לו היתר למילה אע״פ שמצות עשה שבה יותר מפורשת בתורה ונכרתו עליה י״ג בריתות וכן מצינו במקצת מקומות שאמרו במקום פסידא ל״ג רבנן בשבות עצמה כההוא דצינור במס' כתובות ובשאר מקומות (משמע דהוי דרבנן משום השינוי וכפי שהשוווה הרמב״ן בין דרבנן זה לשאר הדרבנן) ואין אנו מתירין כל שבות משום פסידא, ואין אומרים בדברים הללו זו דומה לזו, וכן אני אומר שאין מתירין אמירה לגוי אפילו בדבר שהוא משום שבות אלא לגבי מילה לפי שניתנה תורה לדחות אצלה אבל בשאר מצות אין דוחין שבות כלל אפילו ע״י גוי שאין לומר היתר דאמרינן כל צרכי חולי נעשין ע״י ארמאי בשבת בין במלאכה גמורה בין בשבות אמרו כדמוכח לעיל ובכמה דוכתי כי ההוא דבפ' הדר דמחמין לאימיה ע״י גוי בשבת ואמרינן בפ״ב דביצה אמימר כחל מגוי וא״ל רב אשי מאי דעתיך משום דצרכי חולה נעשין ע״י גוי מר הא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח א״ל מסייע אין בו ממש, והא כוחל אפילו בישראל שבות הוא ואין נעשה ע״י גוי אלא גבי חולה שמלאכה עצמה מותרת בו וכן משום פסידא אין מתירין דתנן נכרי הבא לכבות אין אומרים לו כבה ואע״פ שהוא שבות דמלאכה שא״צ לגופה ומתני' ר״ש קתני לה אלמא אמירה דשבות אפילו במקום פסידא אין מתירין אותה, והר״מ הספרדי ז״ל התיר שבות דשבות לגבי שופר ולולב:
ריב״ש (שפז) והרמב״ן הנ״ל – לא מתירים כל שבות משום פסידא וכיבוי יוכיח שאפילו אמירה לגוי שיכבה אסורה ואע״פ שהכיבוי עצמו הוא מלאכה שאצל״ג והו״ל שבות דשבות.
ואפילו לומר לגוי בחול שיעשה בשבת אסור אפילו במקום פסידא
אולם הר״ן (שבת קמה.) דהא דאמרינן בכתובות ס. דבמקום פסידא לא גזרו רבנן, אע״ג דאסור לכבות דליקה בשבת, אפילו לר״ש דהו״ל מלאכה שאצ״ל ואפילו ע״י נכרי אסור
כדתנן (שבת קכא.) שאני כיבוי שמכיון שאילו היה צריך לגופו היה אסור מן התורה, ואין הכל בקיאים לחלק בין מלאכה הצריכה לגופה לשאינה צריכה, מש״ה אסרי רבנן, ואפילו ע״י נכרי אסרו, לפי שמתוך שאדם בהול על ממונו או שרית ליה ע״י נכרי אתי לכבויי איהו גופיה.
יבי״א – לפי דברי הר״ן אין הוכחה כלל לאסור מדין כיבוי דליקה
מיהו הר״ן הוסיף שי״ל דשאני הא דממעך ברגליו בצינעא שהוא שבות כלאחר יד, דקיל טפי משבות הנעשה כדרכו ע״י נכרי
ולפי״ז דוקא בשבות דהוי כלאחר יד יש להקל במקום פסידא
ב״י או״ח שז –
כתב הרשב״א בתשובה דסחורה הנפסדת בספינה ע״י גשמים אסור לומר לעכו״ם להוציאה שלא התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד אלא בדליקה וכ״כ האגור בשמו וכן דעת סמ״ג והתרומה שכתבו בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ובפרק המדיר (ע:) קאמר למעוטי שאר איסורי שבת לאפוקי מה״ג שפירשו שאין חילוק בין דליקה לשאר איסורי שבת וכן כתב בסמ״ק
אלא שמסיים בה דשמא ה״ג רצה לומר כל שיש בו הפסד ממון הכל מותר ותלמודינו ממעט דבר שאין בו הפסד ממון עכ״ל והרא״ש כתב בפרק כל כתבי דברי ה״ג לפסק הלכה וז״ל בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד כתב בה״ג דה״ה לבידקא דמיא וכ״נ דכל כיוצא בזה היזק הבא לאדם פתאום כגון אם נתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד ויראה שיכול לקרות העכו״ם וכשיבא העכו״ם ממילא יכבה וכתבו רבינו בסימן של״ד וכיון דאיסורא דרבנן הוא כדאי הם ה״ג והרא״ש לסמוך עליהם.
שו״ע או״ח שז יט
סחורה הנפסדת בשבת על ידי גשמים או דבר אחר או אתי בידקא (פירוש נחל או אגם מים) דמיא ומפסיד ממונו או שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד מותר לקרות אינו יהודי אף על פי שודאי יודע שהאינו יהודי יציל הממון.
(ולכסות סחורה או פירות או דבר אחר מפני הגשמים עיין לקמן סימן של״ה סעיף ז').
וכן מותר לומר לאינו יהודי כל המציל אינו מפסיד כמו בדליקה שהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ויש מי שאומר שלא התירו אלא בדליקה דוקא. (ועיין לקמן סימן של״ד):
שו״ע או״ח שז ה
דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה כיצד אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה או להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער ויש אוסרין:
הגה: ולקמן סימן תקפ״ו (סעיף כב) פסק להתיר ועיין לעיל סימן רע״ו (סעיף ב') דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא ועיין שם סעיף ג':
משנה ברורה שז סח –
(סח) סחורה הנפסדת וכו' - ומסיים ע״ז דיכול לקרות לא״י והיינו אפילו אם יצטרך לזה לעשות מלאכה דאורייתא כגון להוציא מרה״י לר״ה וכה״ג
דאלו טלטול מוקצה בעלמא או מרה״י לכרמלית אפילו לצוות לא״י בהדיא שיעשה זה ג״כ מותר לפי המבואר לעיל בס״ה אם יש בזה הפסד גדול:
יבי״א – לפי״ז בשבות דשבות במקום הפסד מרובה מותר לומר לגוי.
היבי״א נהביא רשימה ארוכה של אחרונים הסוברים דשרי שבות דשבות במקום הפסד
שבות דשבות במקום צער
רמב״ם שבת ו י
כיצד אומר ישראל לנכרי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר. או סכין למילה. או מביא לו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהן מים חמין להרחיץ בהם קטן ומצטער וכן כל כיוצא בזה.
משמע מהרמב״ם - שבות דשבות במקום צער שרי
ואילו בהפסד שרי שבות דשבות בר״ן בתירוץ השני רק כלאחר יד
שו״ע או״ח שטז ט
פרעוש הנקרא ברגו״ת בלשון ערב אסור לצודו אלא אם כן הוא על בשרו ועוקצו ואסור להורגו:
הגה: ואף לא ימללנו בידו שמא יהרגנו אלא יטלנו בידו ויזרקנו (רבינו ירוחם נתיב י״ב חלק י'):
אבל כנה מותר להרגה והמפלה בגדיו מכנים לא יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן אבל המפלה ראשו מותר להרגם:
ברכי יוסף – אף שהשו״ע כתב שאסור להרגו, אינו אלא משום חומרא ולאו מדינא,
שהרי המרדכי בשם רבינו תם וסיעתו מתירים להרוג הפרעוש
משום דקי״ל כר״ש דמלאכה שאצ״ל פטור והכא משום צערא התירו חכמים ומה שסיים הבית יוסף 'ונקטינן לחומרא' אינו אלא רק בדרך חומרא ולאו מדינא! !
יבי״א – אולם שוב בינותי בספרים ומצאתי רבים וכן שלמים (שלא הביאם הב״י) דס״ל שאסור להרוג פרעוש בשבת הלא הם רבאי״ה, אור זרוע, תרומה, שבולי הלקט, רבינו ירוחם
ולפי״ז מ״ש ר״ת להתיר להרוג פרעוש אינו מוסכם
ואילו ראה הרב חיד״א דברי הפוסקים הנ״ל לא היה כותב כן
אמנם עפ״י דברי המרדכי בשם רבינו תם שפרעוש הנמצא על בשרו ועוקצו מותר להרגו, לדידן דקי״ל כר״ש דמאצל״ג פטור עליה, נראה שתולעים שנמצאים במעי התינוק סמוך לפי הטבעת וגורמים לו צער מותר לכתחילה לתפוס אותם ולהוציאם משם ואין בהם משום מוקצה
וטוב להזהר שלא להורגם לפי מסקנת הב״י הנ״ל
ואע״פ שי, א שע״י נטילת התולעים ממקומם יש חשש סביר שימותו מיד מחמת דקותן וחלישותן מ״מ לא חיישינן להכי לפי השבות יעקב דאף דנקטינן לחומרא הני מילי להורגן בידים אבל גרמא בעלמא שרי
ובפרט לדברי הברכי יוסף הנ״ל
ועוד שהרמב״ם שבת יא ב
רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה או נהוין מן העפר כמו הפרעושין ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה. אבל רמשים שהויתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר ותולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור.
וכתב המג״א (שטז סק״כ) דהיינו פטור ומותר לכתחילה
לפי״ז יתכן שגם תולעים אלו הווייתן כיוצא באלו ומותר להורגם לכתחילה
ועכ, פ הוי פ״ר דלא ניחא ליה בדרבנן דמשרא שרי.
האם שרי במקום צער לחלוב לאיבוד? (יבי״א יא או״ח לז)
שו״ע או״ח של ח
נולד לח' או ספק בן ז' בן ח' שלא גמרו שעריו וצפרניו אסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה וכן היא בעצמה יכולה להוצי' בידה החלב המצער אותה:
משנה ברורה
(לב) להוציא בידה - על הארץ דאין זה כדרך מפרק כיון שהולך לאיבוד ועוד דהוי מלאכה שאצ״ל דפטור ומשום צערא ל״ג כמו מפיס מורסא
האם כלאחר יד קיל מחליבה לאיבוד (מלאשצ״ל)?
בכורות כה.
מתני' רבי יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכן תולש את השער לראות מקום מום:
ותולש לאו היינו גוזז וביום טוב היינו טעמא דשרי דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ותולש לאו היינו גוזז והתניא התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות ואמר ר״ל תולש חייב משום גוזז קוטם חייב משום מחתך ממרט חייב משום ממחק שאני כנף דהיינו אורחיה
ואיתא בתוס' בכורות כה.
דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד. אין ללמוד מכאן שיהא מותר לתלוש נוצה מצואר של עוף כדי לשחוט בי״ט דהא לעיל פריש דהא דשרי הכא משום שאין מתכוין וללשון נמי שפירש דאפי' במתכוין בנוצה לא הוי כלאחר יד כדקתני בסמוך בתולש את העוף ואע״ג דאין צריך כאן נוצה והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה אין ללמוד מלאכה שאינה צריכה לגופה מכלאחר יד:
יבי״א – למדנו מכאן שמלאכה כלאחר יד קיל טפי ממלאכה שאצל״ג
ומכיון דהקילו בחליבת אשה לאיבוד דהוי מלאכה שאצל״ג כ״ש שיקילו לחלוב ע״י שינוי אפילו במקבל החלב בכלי
אולם
קצות השלחן הוכיח לאסור אפילו ע״י שינוי
שכמו שלדעת חכמים (שבת צה.) חליבה אינה אלא משום שבות, גזרו עליה ולא חיישינן לצער בעלי חיים וכן דעת הרמב״ן (שבת קמד:) והריטב״א (כתובות ס.) ונמו״י (יבמות קיד.)
ה״נ לדעת הרמב״ם (שבת ח ז) דחליבה מהתורה וכשעושה ע״י שינוי הו״ל שבות ואסור ולא חיישינן לצער בעלי חיים
ושאני גונח שהוא חולה שאין בו סכנה להכי התירו לו לינוק והקילו בו יותר מצער בעלי חיים
/
יבי״א – ההשוואה שהשווה קצות השולחן בין חליבה דרבנן כדרכה אליבא דרמב״ן לחליבה דאורייתא לרמב״ם בשינוי, ההשווואה איננה נכונה
דחליבה כדרכה דמיא למפרק ולכן לפי הרמב״ן אסרוה מדרבנן,
אבל לחלוב בשינוי לא דמי למלאכה כלל
דהא אפילו שבות ע״י גוי שאין בו מעשה חמיר טפי מממלאכה דאורייתא בשינוי וכדברי הר״ן (שבת סא. בדפי הרי״ף) דהא הקילו בצינור משום דהוי כמתקן כלאחר יד והפסד והלא גם כיבוי מלאשאצל״ג והפסד ואמאי אסור אפילו ע״י גוי? ! ותירץ הר״ן דשאני הכא שהוא שבות כלאחר יד שממעכן ברגלו וקיל טפי משבות דשבות הנעשה כדרכו דהיינו ע״י גוי! ! !
וכך מוכרח לומר בדעת הרמב״ן להסביר את הגמרא בכתובות דשרי בניקוי הצינור
וכ״כ בחידושי אנשי שם על המרדכי שילהי ביצה בשם הגהות אשר״י (כתובות ה יט)
גונח יונק חלב בשבת
כל מלאכה דרבנן כגון מפרק כלאחר יד ה״ה כל שאר מלאכות כלאחר יד במקום צערא דחולי שאין בו סכנה לא גזרו
ומיהו במקום צערא דרעב(הגהות הגרי״פ עפ״י תוס') [ הלכה ברורה, נהר שלום, חמד משה, מאמר מרדכי וצער רעבון אין בו חולי, וכן מוכח ברמב״ם שבת ו ט /דחולי לא שרי אלא ביו, ט אבל בשבת לא לחד לישנא דר״י
יבי״א – הרי שהתיר כל מלאכות ע״י שינוי במקום פסידא
וה״ה הכא.
אלא שיש להעיר על היתר זה מדברי הרמב״ם שבת כה כו
בהמה שנפלה לבור או לאמת המים אם יכול ליתן לה פרנסה במקומה מפרנסין אותה עד מוצאי שבת ואם לאו מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה. ואף על פי שמבטל כלי מהיכנו שהרי משליכו לבור לתוך המים מפני צער בעלי חיים לא גזרו. ואסור להעלותה בידו.
יבי״א – ונראה דאוסר הרמב״ם אפילו יש חשש פסידא דלא כהגהות אשרי הנ״ל דשרי במקום פסידא מיהא כשעיקר המלאכה בדרבנן
אמנם בשו״ע או״ח שה יט
בהמה שנפלה לאמת המים אם המים עמוקים ומפני כך אינו יכול לפרנסה במקומה מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה משום צער בעלי חיים אף על פי שמבטל כלי מהיכנו:
ונחלקו האחרונים אם אי אפשר בכרים וכסתות אם מותר להעלותה בידים:
מג״א, משנ״ב ובחידושי הרמב״ן מפורש לאיסור
/
ריא״ז, שלטי גבורים, א״ר [ והגהות אשר״י הנ״ל] – שרי
יבי״א – נמוקי יוסף (ב״מ לב:) גבי הא דמסיק התם צער בעלי חיים דאורייתא, וכתב דמהאי טעמא שרינן לבטל כלי מהיכנו הכא (שבת קכח:) ומהיו הני מילי צער גדול אבל צער קטן לא
דתניא (ביצה לז.) אותו ואת בנו שנפלו לבור עושה להם פרנסה במקומו ואסור להעלותו בידים, דלאו צער כולי האי.
ולכן אם יש חשש שתמות אם לא יעלנה נראה שיש להקל לסמוך על דברי ריא״ז ושלט״ג והא״ר
שו״ע או״ח שכח לג
גונח מותר לינק חלב מהבהמה דבמקום צערא לא גזרו רבנן
ויש אומרים שאם אין לו אלא צער של רעב אסור לינק מהבהמה בשבת:
משנה ברורה
(קז) דבמקום צערא וכו' - היינו דאף דעיקר חליבת הבהמה הוא מדאורייתא משום מפרק דהוא תולדה דדש וכמו שכתבנו בריש סימן שכ״א מ״מ בזה שהוא ע״י יניקה דהוא רק כלאחר יד לא הוי רק איסור מדרבנן והתירו בזה ואף דקי״ל דבכל חולי שאין בו סכנה אומר לא״י ועושה הכא שאני דרפואה שלו הוא לינק בעצמו [ר״ן]:
(קח) וי״א שאם וכו' - האי לשון י״א אין מדוקדק דמשמע דלסברא ראשונה מותר בשבת אפילו משום צער רעב ובאמת לא הזכירו דבר זה כלל ואפשר דלדידהו אפילו ביו״ט אסור בזה אלא דין בפ״ע הוא דיש פוסקים שמחלקים בין שבת ליו״ט לענין צער רעב וכתב הב״ח וא״ר דהלכה כהיש אומרים:
כף החיים
נה״ש, ב״ח – דעה ראשונה בסתם שו״ע דשרי אף במקום רעב
/
כף החיים – לעניין דינא הסכים הב״ח לסברת היש אומרים דבשבת אסור לינוק מחמת רעבון וכן הוא דעת האחרונים
/
יבי״א – נראה דאין לנו אלא סתמות דברי מרן דכה״ג כתבו כמה אחרונים דחשיב סתם.
וא״כ אפשר שיש להקל בצער רעבון
ולגבי צער בעלי חיים:
כיון דעיקר צער בעלי חיים כתיב בבהמה, ואדם מקל וחומר, דיו לבא מן הדין להיות כנידון
וכן כתב המרדכי דמותר לומר לגוי לחלוב וחלב מצער בהמה כדאמרינן 'אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה'
הא קמן דיליף מאשה לבהמה דמותר לחלוב לאיבוד
סיבה נוספת להקל:
שו״ע או״ח שכ יח
חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדופנה שמוציאין בו היין יש מי שמתיר אף על פי שאי אפשר שלא יסחוט והוא שלא יהא תחתיו כלי דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו הוי פסיק רישא (פירוש איסור נמשך בהכרח מדבר מה כמו המות הנמשך בהכרח מהתזת הראש) דלא ניחא ליה ומותר
וחלקו עליו ואמרו דאף על גב דלא ניחא ליה כיון דפסיק רישא הוא אסור
והעולם נוהגים היתר בדבר ויש ללמד עליהם זכות דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת מותר מידי דהוי אספוג (פירש הערוך ספוג הוא על ראש דג אחד גדול שבים ובשעה שמרים ראשו להסתכל בעולם יורד אותו הספוג על עיניו ואינו רואה כלום ולולי זה לא היתה ספינה נצולת מפניו) שיש לו בית אחיזה ולפי שאין טענה זו חזקה ויש לגמגם בה טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב
ביאור הלכה
(*) יש מי שמתיר: ביאור הענין בקצרה כי ידוע דעת ר״ת וסייעתו דיש שני עניני סחיטה היינו סחיטה ממים איסורו משום ליבון ולא משום דש כי המים הולכים לאיבוד ולא דמי לדש
ובשאר משקין הוא ההיפוך משום ליבון אין בם דאין מלבנים בם אלא איסורא הוא משום דש דומיא דסוחט זיתים וענבים
אך דוקא כשצריך למשקין הנסחט דומיא דדישה
וע״כ הכא בענין זה דהחבית הוא של יין איסורו הוא רק משום דש וממילא כשהמשקה הנסחט הולך לאיבוד אין זה בכלל דישה. וזה הוא דעת הרבה מהראשונים [הרשב״א וריב״ש והרב המגיד]
[ יבי״א – ומשמע דמתירים לכתחילה אפילו מדרבנן] אך דעת הר״י ועוד כמה בסייעתו דמ״מ אסור מדרבנן.
וכ״ז היה שייך אם היה מכוין לסחוט אבל באמת אין מכוין לסחוט והוא רק פסיק רישא ולא ניחא ליה בההיא סחיטה כי הולך לאיבוד מן התורה בודאי אינו חייב בכל עניני שבת בפסיק רישא דלא ניחא ליה כדאמרינן שבת ק״ג ונחלק הערוך עם יתר הפוסקים לענין איסור דרבנן דלהערוך שרי לגמרי בפ״ר דלא ניחא ליה ולשארי פוסקים אסור. והנה מדברי השו״ע נראה דמסכים ליתר הפוסקים דפ״ר דלא ניחא ליה הוא אסור מדרבנן ומ״מ סיים בסוף הסעיף טוב להנהיגם וכו' והניחם על דעתם להקל בענין זה משום דהברזא ארוכה ע״ש כ״כ הט״ז והמגן אברהם כתב משום דבעניננו הלא יש עוד קולא מה שהמשקה הולך לאיבוד ולא דמי לדש וכנ״ל.
ודע שכל דברי הסעיף הזה הוא רק להפוסקים דשאר משקים אין מלבנים אבל להפוסקים דאין חילוק בין מים לשאר משקין ובפרט יין דסברת הר״ן דדומה למים לענין כביסה וכמו שכתב הב״י [ועיין בט״ז שמסכים להר״ן ביין לבן] יהיה מן התורה אסור סתימת המסוכריא משום איסור ליבון שמתלבנת המסוכריא עי״ז [ומה שכתב הר״ן דאין דרך ליבון במסוכריא עי״ז שארי הראשונים לא הזכירו סברא זו רק שכתבו משום דאין ליבון בשאר משקין עיין בסה״ת] ואין חילוק בין אם המשקה הנסחט הולך לאיבוד או לא ואין שייך זה הענין כלל לפ״ר דלא ניחא ליה דזה הוא רק אם נאמר דחיובו משום דישה. ומה שכתב המגן אברהם בסקכ״א דחיובא ליכא לכו״ע היינו בפ״ר דלא ניחא ליה אבל בענין זה גופא הוא כמו שכתבנו: .
סיבה נוספת להקל:
דעת כמה פוסקים דחליבה מדרבנן
סיבה נוספת להקל:
ולמה לא נחוש למצוא פתח תקוה למושבות אחינו בית ישראל שאין שם גוי
ומצות יישוב ארץ ישראל שהתירו רז״ל שבות לגבה (גיטין ח:) שכותבין ומעלין בערכאות משום יישוב ארץ ישראל
אע״ג שי״ל דדווקא בבתים ולא בשדות וכרמים אמרו
דהא בבבא מציעא קח: איתא דבית הוי יישוב ועדיף מזריעה
ולכן בן המצר נדחה מכח זה
ה״נ לא הוי כ״כ ישוב
איברא דבנטיעה הוכיח הרא״ש שם דעדיף מיישוב דבית
ממה שאמרו (קא:) בבית שומעין לו, בשדה אין שומעין לו משום יישוב ארץ ישראל
מ״מ בזריעה נראה להחמיר מ״מ כאן לקיים היישוב עסקינן
וה״נ שעי״ז יוכלו להחיות עם רב, ולפעמים הגיע עד פיקוח נפש,
שהיו בורחים מערי אירופה מחמת הרדיפות בעוה״ר
האם שרי לחלוב לכלי על דעת לשפכו אח״כ?
ט״ז (שכ ) – אסור
/
א״ר – מותר
יבי״א – אמאי נעייל נפשין בפלוגתא, ויש המצאה שלא ללכלך הרפת כמו שכתב קצות השולחן לתת נפט וכיו״ב בתוך הכלי ויחלוב לתוכו וזה הוי לאיבוד
ולמודעי אנו צריכים כי כל זה במקום שאין גוי דבלא״ה גוי עדיף
וגם הני מילי במקום שאין עגל לינק מאש״כ ביש אסור אפילו ע״י גוי
שו״ת תורה לשמה סימן קעז
אם רעב נחשב צער המתיר איסור דרבנן ביום טוב
יבמות קיד. יו״ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן
תוס' בשם רבינו תם –
האי צערא דקאמר הוא צערא מחמת רעב
נמצא דגם בצער מחמת רעב שרי איסור דרבנן ביום טוב
חק ומשפט
סנהדרין א א
כל ישראל תחת מלך אחד
ולכל שבט ושבט יש לו גם כן נשיא בפני עצמו
ואם חילקו עיר אחת לשני שבטים הרי עיר אחת כ2 מלכים ובעי 2 בתי דין. ר
בארץ ישראל יש מצוה להקים בית דין בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך
ואילו בחוץ לארץ המצוה היא רק להתדיין אצל בי״ד אבל לא שיש לעיר מצוה להקים אצלה בית דין
בירושלים היו 2 בתי דינין של 23, אחת היתה יושבת על פתח הר הבית ואחת על פתח העזרה
לפי שהיתה יורשלים לשבט יהודה ולשבט בנימין.
ואף שהרמב״ם בית הבחירה ז יד
ירושלים לא נתחלקה לשבטים
ומקשה על זה השיח יצחק:
איך יכולה להיות דעה כזאת שירושלים לא נתחלקה לשטים הרי מפורש ביהושע טו
ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחתם
ובסוף הפרק
ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יוכלו בני יהודה להורישם וישב יבוסי את בני יהודה בירושלים עד היום הזה
ועלה הגבול גי בן הנם אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלים
ובפרק יח
ויעל הגורל ממטה בני בנימין למשפחתם
וצלע היבוסי היא ירושלים. . זאת נחלת בני בנימין למשפחתם
וכן בספר שופטים א
וילחמו בני יהודה בירושלים וילכדו אותה ויכוה לפי חרב ואת העיר שלחו באש
ואת היבוסי יושב ירושלים לא הורישו בני בנימין וישב יבוסי בירושלים את בני בנימין עד היום הזה
וכן בגמרא זבחים נג:
דקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד לפי שלא היתה בחלקו של טורף
דאמר רב שמואל בר יצחק מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה
אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי חמא ברבי חנינא רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסה בחלקו של בנימין
והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לנוטלה שנאמר חופף עליו כל היום לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן להקב״ה שנאמר ובין כתפיו שכן
ובזבחים נד:
דרש רבא מאי דכתיב וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה
וכי מה ענין נויות אצל רמה אלא שהיו יושבים ברמה ועוסקין בנויו של עולם
אמרי כתיב וקמת ועלית אל המקום
לא הוו ידעי דוכתיה היכא אייתו ספר יהושע בכולהו כתיב וירד ועלה הגבול ותאר הגבול בשבט בנימין
ועלה כתיב וירד לא כתיב אמרי ש״מ הכא הוא מקומו
ואבע״א גמירי דסנהדרין בחלקו דיהודה ושכינה בחלקו דבנימין
ע״כ דכולה סוגיא רהטא דירושלים נתחלקה לשבט יהודה ובנימין
לא תסור אפילו מראים עיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שמע להם
רא״ם – כיון שרוח ה' יתברך על משרתי מקדשו תמיד וישמרם מן הטעות ומן המכשול ולא יצא מפיהם כי אם האמת.
מקשה ע״ז החק ומשפט –
הוריות ב: טעה במצוה לשמוע דברי חכמים
ופרש״י דטעי וקסבר דאפילו למיעבד איסורא מחייב לשמוע הוראות הסנהדרין
רמב״ם שגגות יג ו
ירושלמי הוריות א
יכול אם יאמר לך על שמאל שהוא ימין שתשמע להם ת״ל ללכת ימין ושמאל
עד שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמול
תירוץ החק ומשפט עפ״י הרמב״ן הא שנשא ונתן עימהם ואעפ״כ לא הסכימו לו
והא שלא נשא ונתן עימהם
חק ומשפט –
הא דמכין אותו עד שתצא נפשו הוא משום שמא יקיים את המצוה ויטול הלולב ויעשה סוכה
אבל אם ברי לנו שעל ידי ההכאה זו לא יעשה המצוה אסור לנו לנגוע אפילו בשערו ומכל שכן בלא דעתו ליטול נפשו ודאי אסור, דמה נרויח? המצוה לא תהיה נעשה! !
ואף בלאפרושי איסורא אם ודאי לא יניא אותו מלעבור את העבירה לא ניתן רשות לרדותו ולהכותו
משא״כ הנך דמצילין אותן בנפשן הקפידה התורה שלא יעשה הדבר היינו שלא יייהרג הנרדף ולא תיבעל האשה דמיפגמא אף שידוע לן שע״י ההכאה לא יפרוש ובודאי יהרוג מצוה להרגו ולהציל הנרדף.
חת״ס חו״מ קעז –
סוג מצוות הנקרא חוקים
כל ישראל ערבים זה בזה ונכנס מי שאינו מוחה ויש בידו למחות בכלל 'אשר לא יקים את דברי התורה הזאת'
ולאו דוקא בית דין אלא כל אדם מישראל קטן וגדול שם הוא אם יש בידו לעשות
'אם העלם יעלימו עם הארץ (ולא בית דין) בתתו מזרעו למולך'
סוג הנקרא משפטים:
לעשות משפט ועונש שקצבה התורה אחרי מעשה החטא
אין מסור לנו אלא ביד בי״ד מומחים
כעובדא דשמעון בן שטח שאמר אין דמך מסור בידי כי אם ביד בית דין
להוציא ממון מיד המוחזק
ולהוציא אשה מיד בעלה
חת״ס – אחר הפסק דין של הדיינים והוטל על האדם מצות עשה לשמוע אל השופט ולא אבה ונעשה סרבן אז נעשה עבריין על חק ומצות שמיעה אל השופט והוטל על כל ישראל
וערבין זה לזה
אדם חולני שאכילת מצה או מרור יכולה לגרום לו חולי שיפול למשכב מבלי שום חשד סכנה האם חייב לדחוק את עצמו ולאכול? בשמים ראש מחלוקת לגבי מרור האם נשים חייבות אפילו במצה דאורייתא הו״ל כסוכה שאפילו חולה שאין בו סכנה פטור ונילף מיניה לכל התורה: התורה לחיים ניתנה ולא לחלות ממנה דרכיה דרכי נועם ולא דרך חולי מצוה גדולה להברות את גופו והעוסק במצוה פטור משאר מצוות עשה על איסור דאורייתא חייב אפילו יחלה אא״כ יש בו סכנה אסור לאדם לגרום לעצמו להיות חולה איסור חבלה בעצמו ב״ק צא. ר' יוחנן ששתה 4 כוסות בליל הסדר אף במחיר של כאבי ראש עד חג השבועות 4 כוסות זוהי מצוה מיוחדת משום פרסום הנס 4 כוסות לא גרם לו חולי ממש אלא רק צער מועט ר' יוחנן כיון שהיה גדול הדור תופס התורה החמיר על עצמו.
קושיות החזו״ע: דן בדברי הבשמים ראש מחלוקת לגבי מרור האם נשים חייבות: פסחים צא. א גופא [לגופה] של הבעיה בענין חבורת נשים. שנינו: אשה בפסח ראשון — שוחטין עליה בפני עצמה ובשני — עושין אותה טפילה (נוספת, נספחת) לאחרים, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: אשה בפסח שני שוחטין עליה בפני עצמה, ואין צריך לומר ששוחטים לה בפני עצמה אף בפסח ראשון. ר' שמעון אומר: אשה אפילו בראשון עושין אותה טפילה לאחרים, בשני אין שוחטין עליה כל עיקר.
כמו מי הלכה? ערובין מו: רבי יהודה > רבי שמעון רבי יוסי > רבי שמעון
פסחים שם כמאן אזלא הא דאמר ר' אלעזר נשים בראשון חובה ובשני רשות, כרבי יהודה.
רמב״ם קרבן פסח ב ד אין עושין חבורה נשים ועבדים או קטנים ועבדים מפני שלא תהיה קלות ראש ביניהן אבל עושים חבורה כלם נשים אפילו בפסח שני או כולה עבדים ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל בני החבורה לא שתהיה חבורה כולה קטנים שאינן בני דעת וכן אין עושין חבורה כולה חולים או זקנים או אוננים אע״פ שהן יכולין לאכול הואיל ואכילתם מעוטה שמא ישאירו הפסח ויביאוהו לידי פיסול ואם עברו ושחטו על חבורה זו כשר וכן אין עושין חבורה כולה גרים שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פיסול ואם שחטו עליהן כשר:
פסחים צא: ב תנו רבנן [שנו חכמים]: קרבן פסח ומצה ומרור בלילה הראשון של פסח חובה לאוכלם, מכאן ואילך רשות, ר' שמעון אומר: באנשים חובה ובנשים רשות. ותחילה נברר: אהייא קאי [על איזה דבר מתייחסת הלכה זו]? אילימא [אם תאמר] שמדובר כאן בקרבן פסח, וכי פסח כל שבעה מי איכא [האם ישנו]? והרי ודאי שלאחר לילה ראשון אין מקום לדבר בו לא על חובה ולא על רשות! ואלא תאמר שמדובר כאן על מצה ומרור, אימא סיפא [אמור את סופה של אותה ברייתא]: ר' שמעון אומר: באנשים חובה ובנשים רשות, וכי לית ליה [אין לו, אינו מקבל] ר' שמעון הא [זו] שאמר ר' אלעזר: נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה! ולא רק מתקנת חכמים, אף שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא, שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות" (דברים טז, ג), ללמדנו: כל מי שישנו (שחל עליו) איסור של בל תאכל חמץ — ישנו גם במצות עשה של קום אכול מצה. והני [ואותן] נשים הואיל וישנן ב״בל תאכל חמץ" שהרי הנשים חייבות להשמר בכל איסורים של התורה כגברים — ישנן גם בקום אכול מצה ואם כן אי אפשר לומר כן. אלא אימא [אמור] פסח מצה ומרור ביום הראשון של פסח חובה, מכאן ואילך רשות לאכול את המצה והמרור. ר' שמעון אומר: פסח מעיקרו באנשים חובה ובנשים רשות כשיטתו שכבר נתבררה קודם. רש״י – הגמרא משווה בדברי ר״ש בין מצה למרור וכשם שמצה היא מדאורייתא ה״נ אתקש מרור למצה ולא קשור לדין פסח.
חזו״ע – משמע שמרור דינו כדין מצה וכמו שבמצה מודה שדינו דאורייתא אף בנשים כשם שמוזהרות מדאורייתא מחמץ ואף בזה״ז שמרור חיובו מדרבנן תתחייב גם היא / רמב״ם חמץ ומצה ז יב אכילת מרור אינה מצוה בפני עצמה מן התורה, אלא תלויה היא באכילת פסח שמצות עשה 1 היא לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בלילה הזה אפילו אין שם קרבן פסח.
חזו״ע – יוצא מהרמב״ם שמרור תלוי בפסח לעניין דאורייתא ולר' שמעון כיון שנשים בראשון קרבן פסח רשות ה״נ פטורים ממרור.
אך קשה על הבנה זו מדברי התוספתא פסחים ב החזרת + מצה + קרבן פסח אין מעכבין זו את זו. מנחת בכורים – מיהא בזמן ביהמ״ק אין המרור תלוי בפסח ורק בזה״ז דליכא כלל פסח המרור הוי מדרבנן כדמוכח נמי בפסחים קכ. וכל ערל לא יאכל בו, בו אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ומרור וכן שם גבי מי שהיה טמא ובדרך רחוקה דסד״א כיון דבפסח לא אכל מצה ומרור נמי לא ניכול קמ״ל. וכן נמי במכילתא בא צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו, ומנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור יוצאים ידי חובה בפסח, תלמוד לומר 'יאכלוהו'. יכול אם אין להם פסח אין יוצאים במצה ומרור, פסח מצות עשה ומצה ומרור מצות עשה כשם שאם אין להם מצה ומרור יוצאים י״ח בפסח, כך אם אין להם פסח יוצאים ידי חובה במצה ומרור.
ולפי״ז אף לפי ר״ש נשים חייבות במרור, שלא דיבר אלא רק על חיוב בקרבן פסח ולעולם מרור מצוה בפני עצמה היא וחייבת כדין אכילת מצה וכ״כ להדיא ערך השולחן שאף לר״ש נשים חייבות במרור מדאורייתא כדין מצה וכדמוכח ברש״י הנ״ל
החזו״ע דן בדברי הבשמים ראש שכתב: להכי נקיט חולים ומשמשיהם פטורים מסוכה וא סגי למימר מצטער והיינו משום דנילף מיניה לכל התורה: התורה לחיים ניתנה ולא לחלות ממנה דרכיה דרכי נועם ולא דרך חולי מצוה גדולה להברות את גופו והעוסק במצוה פטור משאר מצוות עשה על איסור דאורייתא חייב אפילו יחלה אא״כ יש בו סכנה הערת החזו״ע – הא דנקט חולים לא כדי למילף מיניה לכל התורה אלא כפי שמדוייק בהדיא בגמרא ' חולה הוא ומשמשיו פטורים, מצטער הוא פטור אבל לא משמשיו'! ? והא ודאי שיש דין מיוחד בסוכה הוא לפטור מצטער וחולה כיון דהתם כתיב 'תשבו כעין תדורו' ולא למילף מיניה! ! [ועוד קשיא למ״ד שבלילה הראשון של חג הסכות הכתוב קבעו חובה בגזרה שוה טו טו מחג המצות וגם המצטער חייב בסוכה ולא פטרוהו משום תשבו כעין תדוורו אלא רק בשאר הימים וכ״כ המכתם, ארחות חיים, כל בו, מאירי בשם חכמי לוניל, רא״ש (ברכות ז כג) בשם רבינו יהודה. ומיהו מרן השו״ע לא ס״ל הכי ולכן השמיט חילוק זה בשו״ע וכפי שדייק הגר״א שהשו״ע שהשמיט חילוק זה ומשום דס״ל כרשב״א סמ״ג ואור זרוע שההמצטער פטור גם בלילה הראשון. אמנם א לשיטתם חולה פטור לגמרי דאל״ה הגמרא היתה מחלקת מיד לענין חולה בין לילה ראשון לשאר לילות ומ״מ אף את״ל שגם חולה חייב בלילה הראשון היינו אם כבר חולה, אבל אם ע״י אכילתו בסוכה יחלה ויפול למשכב יש לומר שבזה אין חיוב כלל אפילו בלילה הראשון. ]
החזו״ע דן בדברי הבשמים ראש שכתב בשם הירושלמי: ר' יוחנן ששתה 4 כוסות בליל הסדר אף במחיר של כאבי ראש עד חג השבועות 4 כוסות זוהי מצוה מיוחדת משום פרסום הנס 4 כוסות לא גרם לו חולי ממש אלא רק צער מועט ר' יוחנן כיון שהיה גדול הדור תופס התורה החמיר על עצמו. לכאורה יש לסייעו בחילוקו בין מצות 4 כוסות למצה ומרור כדברי השו״ע או״ח תעב טז שעני המתפרנס מהצדקה ואין לו 4 כוסות ימכור מלבושו או ילוה או ישכיר עצמו בשביל יין ל4 כוסות ואילו בשאר מצות כגון אתרוג קי״ל בשו״ע או״ח תרנו בהגה שאל יבזבז יותר מחומש אלמא דמצות 4 כוסות עדיפא להו יותר ממצה ומרור
אלא שלקט היושר בשם רבו תרומת הדשן אשה שרגילה להיות במרה שחורה אפילו כשהיא בריאה, וכ״ש עתה שהיתה חולה וחלושה מאוד שיש לחוש פן תחזור ח״ו לחוליה אינה מחוייבת כלל באכילת מצה ומרור וכדברי הרא״ש (ברכות ג לא) בשם הירושלמי ר' יוחנן לא היה מניח תפילין כל השנה רק מערב פסח לערב פס וכד הוה מנח הו החזיק רישיה מפסחא ועד עצרתא אלמא אע״פ שמי שאינו מניח תפלין עובר בכל יום ב8 מצוות עשה (4 פרשיות כפול 2) אעפ״כ לא היה חושש לזה ר' יוחנן משום חשש חוליו ה״נ בנידון דידן
ואע״ג דאיתא נמי בירושלמי ר' יונה כד הוה שתי 4 כוסות הו החזיק רישיה מפסח ועד עצרת
אלמא לא היה מונע עצמו מחיוב 4 כוסות וכ״ש בשביל מצה ואף ר' יוחנן היה מקפיד להניח תפלין לפחות בערב פסח כדי שלא תתבטל ממנו המצוה לגמרי בכל זאת יש לחלק ולומר שלר' יוחנן ור' ינאי לא היה כואב ומחליש אותם ביותר משא״כ ההיא איתתה וכבר אמרו בסוכה (לב: ) שהתורה דרכיה דרכי נועם.
יבי״א – משמע שיליף מצה ק״ו מ4 כוסותאלמא דחמירא טפי ומשום דהוי דאורייתא ודלא כבשמים ראש! ! אמנם מה שהביא תרומת הד/שן ראיה מתפלין לכאורה יש לדחות רמב״ם תפלין ד יג, שו״ע או״ח לח ט מצטער ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו, פטור מן התפלין שהמניח תפלין אסור לו להסיח דעתו מהן כסף משנה בשם ריבנו מנוח אע״ג דבשאר המצות אמרינן דמצטער איבעי ליה לאיתובי דעתיה (סוכה כה: לעניין חובת ק״ש כששי לו טרדת רשות) הכא שאני משום היסח הדעת.
יבי״א מבאר בתרומת הדשן שודאי לא היה מדובר שהאשה תחלה במצב של סכנת נפש דא, כ פשיטא דפטורה דלא חמיר מאיסור דאורייתא שנדחה מפבי פיקוח נפש! (שו״ע או״ח תריח) אלא ודאי מדובר בחולשת עצבים ולא חולישטות ממש ח״ו, ודהוי כחולה שאין בו סכנה ואעפ״כ פטר תרומת הדשן מחיוב מצה ומרור
ערוך השולחן תעב יד חיוב לשתות יין ב4 כוסות אפילו שמזיק לאדם צריך לדחוק עצמו לשתותם מלבד כשהוא חולה.
יבי״א – אינו מחויב להכניס עצמו לחולי ולצער הגוף בשביל מצות עשה שהוא בשב ואל תעשה כדקי״ל שו״ע או״ח תרנו אינו מחוייב ליתן כל ממונו בשביל מצות עשה והמבזבז אל יבבזבז יותר מחומש והרי צער הגוף וכן חולי עדיפי לבני אדם מממון כדקי, ל ב״ק צג. שאם אומר שבור את כדי ע״מ לפטור, פטור ואילו בצער הגוף שאם אומר הכני פצעני אפילו אמר ע״מ לפטור חייבדלא מחיל איניש צערא דגופא שו״ע חו״מ תכא יח
כלפי מה שאמר בשמים ראש לפטור משום שכיון שכל חולה נחשב עוסק במצוה להברות גופו ופטור מן המצוה יבי״א – מו״ק כז: אין חולה חייב לעמוד מפני נשיא אם מרגיש החולה בעצמו שמצות עשה זו תזיק לו ואפילו לא במקום סכנה אלא חולי בעלמא א״נ כשהרופא בקי אומר אז אינו רשאי להחמיר על עצמו
וכן ילפינן מפטור ממצות עשה מכל ממונו כ״ש צערא דגופא
יבי״א מביא כמה ראיות שצער הגוף חמיר טפי מנזק ממון
שיטת מהר״ם שיק כל שהוא נהנה מאכילתו באותה שעה אע״פ שהאכילה ההיא מזיקה לו לאחר זמן נחשבת לאכילה גמורה בין לעינין איסור ךלאו בין לענין איסור עשה ומוכח משו״ע גבי 4 כוסות יין שאפילו שזה מזיק לו כל עוד אין סכנה מחוייב כשנהנה השתא
יבי״א – לפי דבריו אפילו אם יחלה כל עוד אין סכנת נפשות מחוייב לקייןם מצות האכילה ופטור דסוכה שאני משום תשבו כעין תדורו אמנם האגרות משה לומד משו״ע או״ח תרנו לגבי פטור ממצות עשה עד חומש ונחשב אנוס ופטור וודאי עדיף לאדם להתרפא מחוליו יותר ממונו ויהיה פטור כדי שלא יחלה כיון שהוי בשב ואל תעשה
מסקנת היבי״א אם יחלה מזה פטור כדברי האגרות משה ובשמים ראש ואם ירצה לאכול לא יברך על אכילת מצה שהרי פטור אם ספק אם יחלה אז מדין ספק ספק ספק לא יחלה ואף אם יחלה מזה ספק אם חייב במצוה אף שיחלה כדברי דברי מלכיאל ומהר״ם שיק ואף שלא מברכיןם אף מספק ספיקא כאן שיש מצות עשה דאורייתא אפשר אף לברך ובמרור מכיון שזה דרבנן ספק דרבנן לקולא ולמעשה וכן לא יברך על זה דאפשר דפטור וברור שכל הדיון כאן הוא כשאין חשש סכנת נפשות! !
כתובות פו
בבא קמא כח
חולין קי
במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו
מניין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור ת״ל לא תקחו כופר לשוב רנב״י אמר בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית עד האידנא היתרא והשתא איסורא
כל מצות עשה שמתן שכרה בצידה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה
נתיבות
מיירי בכל אדם אפילו מי שאינו בכלל בית דין
מיירי בכל אדם אפילו מי שאינו בכלל בית דין
חק ומשפט- במצות עשה שאין מתן שכרה בצידה אז בהכרח מתן שכרה הוא דוקא על הכלל ולכן אחד שלא מקיים הוא משפיע ומזיק לכלל [ וזה דוקא בא״י אבל בחו״ל לא משפיע על כלל ישראל! ! ! ] במצות עשה שמתן שכרה בצידה זה רווח ליחיד וכשהיחיד אינו רוצה איו לנו להתערב כיון שאינו מזיק לחברה הכללית.
קצות החושן [ היראים – דוקא בי״ד ודוקא בארץ ישראל, כיון שעיקר קיום התורה הוא בארץ ישראל ובחו״ל אינו משפיע על כלל ישראל ] חינוך
צריכן דוקא בית דין דוקא ואנן שליחותייהו קמאי עבדינן
אפילו אחד ולא בי״ד חייב לאפרושי מאיסורא ורק רשות אבל אין חיוב על יחיד לכוף אפילו לאפרשי מאיסורא אלא רק בי״ד בלבד
חק ומשפט- במצות עשה שאין מתן שכרה בצידה אז בהכרח מתן שכרה הוא דוקא על הכלל ולכן אחד שלא מקיים הוא משפיע ומזיק לכלל [ וזה דוקא בא״י אבל בחו״ל לא משפיע על כלל ישראל! ! ! ] במצות עשה שמתן שכרה בצידה זה רווח ליחיד וכשהיחיד אינו רוצה איו לנו להתערב כיון שאינו מזיק לחברה הכללית.
נשלח על ידי: אברהם פורטל
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
