וזאת הברכה בשמחת תורה

בס״ד

במשנה במגילה ל, ב נמנו הקריאות בתורה במועדים, שם מובא שביו״ט הראשון של חג קורין בפרשת המועדות שבתורת כהנים ובשאר ימות החג בקרבנות החג, ולא התבאר שם יחוד קריאה לשמיני עצרת. בגמרא שם לא, א בברייתא נאמר שביו״ט האחרון קורין כל הבכור ולמחרת ביו״ט שני קורין וזאת הברכה.

ויל״ע האם יש בזה מחלוקת בין המשנה וברייתא או שמא גם המשנה סוברת כהברייתא, וא״כ צ״ע מדוע לא הוזכרו הדברים. כמו כן יל״ע בארה״ק ששמיני עצרת הוא רק יום אחד מדוע קורין וזאת הברכה כמבואר בשו״ע (תרסח, ב) ולא כל הבכור.

ובתוספתא (מגילה פ״ג ה״ד) נאמר שבשמיני קורין וביום השמיני – היינו קריאת הקרבנות. וכתב המנחת ביכורים שהיינו לקריאת המפטיר אבל עיקר הקריאה הוא פרשת עשר תעשר – כל הבכור. אלא שהדברים תמוהים מדוע לכל המועדים מובאת עיקר הקריאה ואילו לשמיני עצרת מובאת רק קריאת המפטיר, ולולא דמסתפינא הווא אמינא שהיו קוראין רק את פרשת קרבן היום חמישה פעמים כדרך שקורין בחוה״מ את פרשת הקרבן של אותו יום. וראה במחזור ויטרי (ח״ב עמ' 441 סי' שפ) שהביא את התוספתא וכתב על כך "אלמא לא פסיק ותני אלא בקרבן המיוחד לשמו של יום." נראה שאכן כך הבין גם כן. אמנם האריך שם שכל זה נכון רק כשחוגגים יו״ט אחד ולא שנים, שאז כל הסדר משתנה.

ובכלל בטעם קריאת וזאת הברכה כתב הר״ן (יא, א מדה״ר) ששמיני עצרת הוא חותם את כל המועדות ולפיכך חותמין בו בברכת משה רבינו שבירך את ישראל, והדבר צ״ב. ובחידושיו למגילה כתב הר״ן שזו קריאת סיום התורה. ורבנו מנוח על הרמב״ם (תפילה יג, יב) כתב הטעם: "לכבוד משה רבנו ולכבוד התורה תקנו שסדר וזאת הברכה לא יהיה נקרא בשבת אלא יהיה מיוחד ליום אחרון של חג שהוא יום שמחה יתירה, וקראוהו יום שמחת התורה." והוסיף שנהגו לעשות ביום זה סעודות גדולות ומיני מעדנים לכבוד סיום התורה.

ובמחזור ויטרי (סי' שפה) כתב שזה "כדי לסמוך שמחת התורה שזכו לסיימה לשמחת החג, שכן נכפלה שמחה במקרא בשמיני עצרת, לפי ששמחת החג מרובה. ועוד כדי לסמוך ברכת המלך לברכת משה, שביו״ט האחרון היתה ברכת המלך, כמו שאמרו חכמים שהוא חלוק מן החג שזקוק לברכה בפני עצמה. וקריית ענין החג הקדמנוהו כבר מיום ראשון של שמיני עצרת, לפי שהוא עיקר." וכן כתב האבודרהם (שמחת תורה ד״ה ליל תשיעי) שזה ע״ש הברכה של שלמה המלך, ולכן קורין ברכת משה רבנו ע״ה.

נראה לטעם זה של רבנו מנוח הר״ן בחידושיו והטעם הראשון של המחזור ויטרי שתחילה קבעו את תאריך סיום התורה וממנו נקבע ממילא התאריך של התחלת קריאת התורה. ובאמת לטעם זה אין קשר מיוחד לעניינו של יום עם קריאה זו, אלא זהו חיבור של שני ימים, האחד – יו״ט שני של שמיני עצרת, והשני סיום קריאת התורה. לעומת זאת לטעם השני של המחז״ו והאבודרהם עניינו של יום מתאים לקריאה זו.

והנה על שמיני עצרת נאמר בגמרא מגילה שם שקורין בו "כל הבכור, מצות וחוקים ובכור" ומפרש רש״י שבפרשה זו יש מצוות הרבה הנהוגות באותו זמן בחג – חג האסיף "ועת שהעניים צריכין לאסוף מאכל לביתם". כלומר זו קריאה שמתאימה לקדושת היום.

וכתב המשך חכמה (וזאת הברכה ד״ה בשמחת תורה) שעניין קריאת וזאת הברכה אינו רק משום סיום התורה, אלא שייך לקדושת היום. והנפק״מ בזה הוא למנהג ארץ ישראל שהיו מסיימים את התורה אחת לג' שנים, שבכל זאת בשמחת תורה היו קוראים וזאת הברכה. והטעם הוא ששמיני עצרת הוא כנגד ייחודו של עם ישראל כד' חז״ל, וגם פרשה זו מלמדת על ייחוד ישראל והתורה, שכל או״ה לא רצו לקבל את התורה וכו'. ותורה ציווה לנו משה מורשה וכו', שלמדו חז״ל (סנהדרין) שנכרי אסור בלימוד תורה או משום שיש בזה בחינת גזל או גילוי עריות, ע״ש.

וראה עוד במשנת יעב״ץ (או״ח סי' עב אות ג) שכתב ששני הלכות הן בקריאת וזאת הברכה האחת משום קדושת היום והשניה משום סיום התורה, ולשני הלכות אלו הפטרות שמתאימות להן, וזה היסוד לשני המנהגים של ההפטרות – בברכת שלמה שהוא המתאים לקריאה משום קדושת היום, או לסיום התורה – ההתחלה בויהי אחר מות משה. לפי זה מה שאנו נוהגים להפטיר בויהי אחר וכו' זה משום שאנו תופסים לעיקר את הקריאה כמסיימת את התורה. לעומת זאת החיד״א בברכי יוסף (סי' תרסח שיורי ברכה) כתב שעניין קריאת וזאת הברכה הוא כלל לא משום הרגל אלא רק משום סיום התורה, ושלמנהג ארץ ישראל לא היו קוראים בשמיני עצרת וזאת הברכה אלא רק כל הבכור שהיא הקריאה השייכת לקדושת הרגל. משום כך לדעתו בשמיני עצרת בחו״ל קוראים דווקא כל הבכור, שאנו בקיאים בקיבועא דירחא וזה עיקר הרגל, ורק בתשיעי – שמחת תורה יקראו וזאת הברכה. אלא שאם כן יש להקשות לשיטתו מדוע בארץ ישראל לא יקראו את הקריאה השייכת לעיקר קדושת הרגל.

עניינה של הברכה של שמיני עצרת מובא בגמרא סוכה (מז, א) "שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן ושיר וברכה ולינה אף שמיני טעון קרבן ושיר וברכה ולינה", ומבואר שם (עמוד ב) שברכה היינו ברכת המזון ותפילה, כלומר שמזכירים בברכת המזון ובתפילה את "יום שמיני חג העצרת הזה". אלא שהגמרא (שם מח, א) מביאה ברייתא נוספת ששמיני רגל בפני עצמו לענין כמה דברים וגם "ברכה בפני עצמו", ורש״י (ד״ה ברכה לעצמו) מפרש תחילה בהתאם לנאמר לעיל שהכוונה לייחוד בתפילה "את יום השמיני", ומביא עוד שהדבר מבואר בתוספתא (סוכה פ״ד ה״י) שהיו מברכים את המלך, כפי שנאמר (מלכים א ח, סו) "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך" וזה זכר לחנוכת המקדש שהעם ברך את המלך, והוסיף רש״י (ראש השנה ד, ב ד״ה פז״ר קש״ב): "ברכה לעצמה, מברכין היו את המלך זכר לחנוכת הבית שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך, כך מפורש בתוספתא דסוכה", (ראה גם בריטב״א מז, א). ורבנו חננאל, הרי״ף (כג, א) וכן רבנו תם בתוספות (שם ד״ה רגל), רא״ש (פ״ד סי' ה), ריטב״א. פרשו כפירוש הראשון של רש״י דהיינו בתפילה וברכת המזון, שלשיטת רש״י תמוה מה עניין של ברכה "בפני עצמו" הרי ביתר ימי החג לא ברכו את המלך. ולעומת זאת המאירי (ר״ה ה, א) כתב שמה שנלמד משם הוא חיוב לינה, שרק לאחר החג שלחו את העם לבתיהם, וכן נראה מדברי התוספות (חגיגה יז, ב ד״ה דכתיב) שכתבו שכן מצא רבנו עזריאל בתוספתא.

הפייט במערבית לשמחת תורה מאת יצחק הקטן שורר כדעת רש״י: "שמיני סוכם לשלוח מלך, עת ויברכו את המלך, ביום השמיני."

בספר מלכים שם מסופר שאחר שחגגו שבעת ימים את חנוכת המקדש, ומיד אחר כך חגגו עוד שבעת ימים של חג הסוכות, ואז "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך, וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו." וצ״ב מה ענין ברכה זו שברכו את המלך. והמלבי״ם כתב שכל ימי חנוכת המקדש וחג הסוכות היה חוגג "בעבור כל העם לכבוד החינוך, וזה נפסק בשמיני עצרת, ומזה הבינו דשמיני רגל בפ״ע ויברכו את המלך ברכה בפני עצמו".

חנוכת המקדש נקבעה לחג הסוכות, כך מבואר שם (פסוקים א-ב) ששלמה מקהיל את את מנהיגי העם להעלות את ארון ברית ה' למקדש, ואז "ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג, הוא החדש השביעי". וכבר מדייק שם המלבי״ם ששלמה מקהיל את המנהיגים, אבל העם מתקבץ מאליו גם הוא "וזה היה גם כן לכבוד המלך", "שהגם שלא היה מוטל עליהם אז מצות עליה לרגל בכל זאת רצו לחוג את החג בעיר הקודש ולראות באפריון אשר עשה המלך שלמה." נראה מדבריו שחיוב עליה לרגל היה יכול להיות רק אחר חנוכת המקדש, ולכן לא היו חייבים אז בזה, ואם נקהלו היה זה משום שרצו לכבד את המלך שלמה עצמו.

ונראה ששלמה המלך לא רצה להזמין את כל העם אלא את המנהיגים, משום ששמחות שקשורות לבית המקדש הם שמחות ששייכות לגדולי העם, והרי זה כפי שמצאנו במשנה ביחס לשמחת בית השואבה (סוכה פ״ה מ" נא, א) שחסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם וכו'." וכתב הרמב״ם (לולב ח, יד): "ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם, האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע." ולא מצאנו מקור לכך וטעם לכך. וניתן ללמוד את הדבר ממה ששלמה שתכנן את חגיגת חנוכת המקדש, שבניינו הסתיימה בחודש חשון כמבואר בפסוקים (מלכים א ו, לח) שבניית הבית הסתיימה בחודש בול הוא החודש השמיני, - לחודש תשרי, לחג הסוכות דווקא, והוא הזמין לשמחה זו רק את זקני העם ומנהיגי – הלוא המה החכמים ואנשי המעשה המוזכרים ברמב״ם.

והנה הטעם לדחיית חנוכת המקדש י״ל ע״פ מה שהכתוב אומר "ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים בחג, הוא החודש השביעי" (מלכים א ח, ב). ובביאור משמעות השם "ירח האתנים" נחלקו חז״ל בגמרא ראש השנה (יא, א) שלדעת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם ובו גם נולדו האבות, אתנים היינו היינו ירח שבו נולדו בו איתני עולם "והאיתנים מוסדי ארץ" (מיכה ו, ) ולרבי יהושע שסובר שבניסן נברא העולם ובו נולדו האבות אתנים היינו "דתקיפי במצוות", והיינו שיש בו מצוות רבות, כמ״ש רש״י שם. ואולי י״ל ששלמה המלך חשב כדעת רבי אליעזר, ומשום כך המקדש שהוא כנגד כל העולמות כמבואר בספר נפש החיים (שער א פרק ) מתאים לחנכו בחודש זה שבו נברא העולם. שוב מצאתי שכן כתב רבנו הרמ״א ז״ל בספרו תורת העולה (ח״ג פרק פג)

וראה עוד בילקוט שמעוני (מלכים א רמז קפד, והוא מפסיקתא רבתי, פיסקא ותשלם כל המלאכה אות ה) שהשכינה לא שרתה על המקדש עד לחודש תשרי שבו נולד אברהם שהוא נקרא איתן, והיו ישראל מדברים וטוענים ומרננים כנגד שלמה על כך שלא שרתה שכינה משום שהיה בנה של בת שבע. הרי שגם למדרש זה הקב״ה דחה את החנוכה לחודש תשרי על פי דעת רבי אליעזר.

שלמה כאמור מזמן לחנוכת המקדש רק את אותם חכמי ישראל וזקניו, אולי זה מתוך הבנה שרק הם הראויים להשתתף במעמד נשגב זה, במעמד של השראת השכינה בעולם, שבו אכן נשלמת המגמה האלקית, ומוכן העולם לקראת השלב הבא לתכליתו. אלא שעם ישראל מסרב לקבל את החלוקה הזאת בינו למנהיגיו ומגיע גם הוא. אכן גם בשמחת בית השואבה מדגיש הרמב״ם שכולם מגיעים לראות ולשמוע. אך הנביא לא כותב שעם ישראל נקהל אל המקדש ואל ירושלים ואל ארון ה' אלא דווקא אל המלך שלמה ומדוע כך דווקא.

אולי אפשר להסביר זאת על פי דברי הרמב״ם (מלכים א, א) ששלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה. ועניינו של מלך קשור ביחוד לבנית בית המקדש, כפי שמוצאים אנו בגמרא בבא בתרא (ד, א) ביחס לבנין בית המקדש על ידי הורדוס ע״ש. ואפשר שעם ישראל ביקש לומר לשלמה המלך שמלכותו נכונה רק על העם כולו, ואם הוא לא יהיה שם אזי שליחותו כמלך לבנין בית המקדש חסרה את התוקף שלה, ולכן הם נקהלים אל המלך שלמה, להיותו מלך, ורק כך יש לו התוקף והיכולת לבנות בית המקדש, בהיותו לב כל קהל ישראל (רמב״ם מלכים ג, ו). וראה עוד בברייתא של סדר עולם (פרק טו) שדרשו על פסוק זה שאין השכינה שורה אלא בהקהל.

חנוכת המקדש מסתיימת בחגיגת חג הסוכות כפי שנאמר (שם פסוק סה): "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול, מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו שבעת ימים, ושבעת ימים ארבעה עשר יום." כאן לא מתואר שלמה כמלך אלא רק בשמו. משום שאת החג הוא צריך לחוג לא רק כמלך אלא ככל אדם מישראל, אלא אחר כך שהוא משלח את העם אז העם מברך "את המלך", ולא את "שלמה".

נראה שאכן לאחר סיום שבעת ימי חנוכת המקדש מתחילים שבעת ימי החג שבהם עם ישראל נשאר מאוחד יחד עם מלכו, ואם כי הוא חש בחג כאחד האדם, עמו נשאר עמו. אותה רוממות קודש של האחדות שבאה לידי ביטוי בחנוכת המקדש המשיכה עמם גם בימי חג הסוכות. זו היתה רוממות מיוחדת של חיבור אל המלכותיות הישראלית, כפי שמתבטא הדבר בתחושת הסיום של האירוע "וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו", וכאן יש רמז למה שאירע שם כמבואר בגמרא מועד קטן (ט, א) שבשעה שבקש שלמה להכניס את הארון למקדש דבקו שערים זה בזה, ורק אחר שאמר זכרה לחסדי דוד עבדך נענה, ופניהם של שונאי דוד הושחרו. עם ישראל באירוע זה עבר תהליך של דבקות במלכות בית דוד ובחג הסוכות שלמה מבקש מהם לחוג את החג כאחד האדם.

אלא שבסיומו הוא נפרד מהעם – ביום השמיני דווקא, ולא כדברי המלבי״ם שאז ביקש להיות לבדו, אלא להיפך, לאחר שבעת ימים של חג יחד עם העם אבל לא בדגש על מלכותיות, ביום זה הוא חזר להיות מלך, וכך נפרד מהם. הדבר מובנים על פי הלכה שנלמדה מסיפור זה של השילוח של שלמה את העם. הנה כתב הר״ן (ג, ב מדה״ר ד״ה כתיב) "פירוש שמיני של חג הוא כ״ב בחדש. הרי שלקחו רשות משלמה, לפי שהיה בדעתם לשוב לבתיהן ביום כ״ג. ומפני שנשארו שם היום ההוא ולנו בעיר הוצרכו לקחת רשות פעם שניה ביום כ״ג. אבל ביום כ״ג אע״פ שלנו הלילה אחר כ״ב לא היו צריכין לקחת רשות, משום דאדעתא דהכא שיסעו למחר שיהיה כ״ג לקחו רשות." (ע״ש עוד בהגהת הב״ח אות ל משכ״ב.) והדבר נפסק בשו״ע (יו״ד רמב, טז) על ידי הרמ״א: "והנפטר מרבו ונטל ממנו רשות ולן בעיר צריך לחזור וליטול ממנו רשות, ודווקא שלא אמר לו מתחלה שרוצה ללון בעיר, אבל אם הגיד לו בשעה שנטל רשות אין צריך לחזור וליטול ממנו רשות." והט״ז (ס״ק ט) שם מבאר שנטלו רשות ביום כ״ב להפטר ביום כ״ג אלא שאז חזרו בם ונשארו ביום כ״ג ורצו לחזור לבתיהם ביום כ״ד ולכן נטלו שוב רשות ביום כ״ג – כמבואר בדברי הימים. פרידת תלמיד מרבו אינה סתם עזיבה, היא חייבת להיות מסודרת, רק כך תמשיך ההשפעה על התלמיד, רק כך הוא יוכל להמשיך ולינוק מתורת רבו. כל פרידה שנעשית בחטף ללא הכנה משולה לכריתת אבר ממקום חיותו.

עם ישראל לפני צאתו לדרך חייב ליטול רשות מרבו – משלמה המלך, אמנם את החג הוא חגג יחד עמם כשלמה, אבל עתה, עת הפרידה הוא צריך להיפרד מהם כרב הנפרד מתלמידיו ורק בצורה רשמית שכזאת, לאחר נטילת רשות הפרידה אפשרית. אלא שזה תמוה מדוע נפרדו משלמה ביום כ״ב יום קודם לחזרה המתוכננת ולא באותו יום שבו בקשו לחזור ביום כ״ג. ונראה שיש לדייק עוד בדברי הכתוב, ששלמה שילח את העם ביום השמיני, ולא כתב שהעם בא ליטול רשות ממנו, שכך היה צריך להיות על פי דין.

נראה מזה שאכן עם ישראל מלכתחילה רצה ליטול רשות ביום כ״ג – באותו יום שבו הם בקשו לשוב לביתם, לפני היציאה ליטול רשות. אלא ששלמה הוא זה שהקדים את הפרידה וערך את המעמד ביום שמיני עצרת. וי״ל שזה משום ששמיני עצרת הוא יום של פרידה, נפרדים מקוב״ה לאחר כל ימי החג ששהינו יחד עמו, וביום זה לפני שעוזבים אומר הקב״ה עשו עמי עוד סעודה קטנה כדי שאפרד ממכם. צריך גם לדעת היאך נפרדים, היאך עוזבים בדרך שהקשר לא ינתק וימשך גם הלאה. שהקדושה תמשיך אתנו גם לאורך הימים שבהם נהיה רחוקים ממנו ית' עד אשר נבוא שוב למפגש מחודש של קראוהו בהיותו קרוב שוב. ושמיני עצרת הוא היום שבו אנו לומדים זאת. בשמחה ולא בעצבות, מתוך דבקות וחיבור פנימי אל המהות.

הרי זהו שאמר הפייט במערבית לליל שמיני עצרת, לפני ברכת גאל ישראל: "מחיל אל חיל הולכים, נסעו מסוכה ולשמח בשמיני נמלכים, סבר יהבם עליך משליכים, עוזר ישראל וגואלו ממליכים". ענין של הימלכות הוא נטילת רשות, כמבואר בגמרא ברכות ( ) על תפילת הדרך בדברי אליהו לאחוה דרב סלא חסידא, "וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא", והיינו נטילת רשות, כמו שכתב רש״י שם. ופירש זאת אדמו״ר המהרי״ד מבעלזא (אהבת חיים על המועדים להגרח״י דייטש זצ״ל שמיני עצרת אות מה) בשם הק' ר' אורי מסטרעליסק שאחר שזכינו לקיים מצוות סוכה ולהמשיך על עצמנו קדושה איך נוכל למצוא מקום בבית, וזה החסד של שמיני עצרת, היינו שבמעמד הפרידה אנו מסגלים את כל מה שספגנו מקדושת הימים הללו, ומתוך כך אנו מסוגלים להמשיך אותם גם אל המשך סדרי החיים הבאים עלינו לטובה.

משום כך שלמה המלך יוזם בעצמו את הפרידה והוא שמשלח את העם בשמיני עצרת, כדי לעשות את זה מתוך סגולת היום. עם ישראל במעמד זה של פרידה מברך את המלך. הברכה היא דווקא למלך משום שהמעמד נעשה כעת מול מלך ולא מול שלמה שהיה עמם כל ימי החג, ואכן בהתאם לכך היא ההלכה של אדם שנפטר מרבו ונוטל רשות.

מעמד זה של פרידה הוא מעמד של ברכה, והמעמד של הברכה הוא שמי שנפרד הוא שמברך. משום כך עם ישראל הוא שנפרד משלמה, שלמה נשאר במקומו, בביתו שבירושלים, ועם ישראל הוא שעוזב אותו לפיכך הוא זה שמברך את שלמה. כך הוא גם אצל משה רבנו, הוא שנפרד מעם ישראל, הוא זה שעוזב אותם. הוא זה גם שמברך אותם. למעמד זה של הפרידה מתכנסים כל האורות וכל השפע שנתאסף ונאגר במהלך כל התקופה שבהם שהו הכל ביחד, הכל מתרכז לנקודה תמציתית אחת, שאליה מתכנסים כל הזיכרונות, כל התחושות והרגשות, כל ההבנות והתודעה המשותפת. ואז מתוך החוויה הגדולה והעזה הזאת מתרחש תהליך של הפרדות שהצד שנפרד לוקח עמו את כל מה שנאסף עד לאותו רגע, במטרה להמשיך ולחיות עם אוצר זה גם אחר כך.

זהו שאמר הפייט במערבית לשמחת תורה: "שמיני קול שמע באהבה, רנת בית השואבה, ביום השמיני." ולכאורה תמוה מה ענין שמחת בית השואבה לכאן. אבל הענין ש״שמע" פירושו איסוף" וישמע שאול את העם וכו'. וביום זה – היום השמיני אנו אוספים את כל שמחת בית השואבה של כל החג.

עת פרידה זה הנפרד הוא שמברך את הנשאר במקומו שימשיך לגדול ולהתמלא ולהתעצם לקראת המפגש הבא. משום שאין פרידות מוחלטות, עם ישראל ימשיך לפגוש את שלמה בעלותו לרגל, וגם משה רבנו ממשיך לפגוש את עם ישראל, - בתורה. זכרו תורת משה עבדי, ומשה שפיר קאמרת. משה מברך את עם ישראל, כדי שכשישוב לפגוש אותו בכל בית מדרש ובכל ישיבה יהיה תלמוד תורה כל כך גדול עד שמשה עצמו לא יבין את הנלמד, כפי שנאמר בגמרא ( ) שאירע כשמשה הגיע לבית מדרשו של רבי עקיבא ולא הבין מה אומר ונחה דעתו כשאמר שזו ההלכה מסורה מפי משה מסיני.

תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב. אנו חוזרים ומזכירים את משה במפגש עמו כל יום. מפגש זה נערך ביחוד אל מול המתנה שקבלנו ממשה. הדבר מבואר בגמרא נדרים (לח, א) על הפסוק טוב עין הוא יבורך אמרו חז״ל שמשה רבנו נתן לעם ישראל מתנה מיוחדת שהייתה שייכת לו ולזרעו – פלפולה של תורה. פלפול זה הוא היכולת לעמוד על עומק דברי תורה מתוך קשיים ומאמצים, מתוך הסתר וכיסוי ומחשכים. התורה שייכת לכל אחד, כפי שאמרו חז״ל במדרש ויקרא רבה (פרשה ט אות ב) שעם הארץ כעס על ר' ינאי שדבר אליו בצורה לא מכובדת ואמר לו שבתורה לא נאמר "מורשה קהילת ינאי" אלא "קהילת יעקב" – התורה שייכת לכל, לכל אדם באשר הוא. אדמו״ר בעל התכלת בספרו סוד ישרים (שמחת תורה אות מא) מבאר שמשה רבנו קבע בעומק נפשו של כל אדם מישראל את חלקו המיוחד לו בתורה, ובאמצעות מאמץ הוא יוכל לחשוף אותו. והוסיף ואמר לבאר את דברי הגמרא (נדרים פא, ) הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שאין הכוונה לעניים בכסף ובחומריות אלא עניים בתורה, "אלא על כרחך שמעומק הלב של ישראל אינו נפסק מעולם הדברי תורה".

משה רבנו מאפשר לנו להיפגש עמו שוב באמצעות מתנתו – פלפולה של תורה, המאמץ שאינו מתפשר לעמול ולמצוא את החלק של כל אחד. אז אנו מחדשים שוב את הקשר שלנו אל משה רבנו נותן התורה, ומתוך המפגש הזה זוכים לדבקות בקב״ה.

זו הברכה וזו הקריאה היא מעיקר קדושתו של יום זה דייקא – היום השמיני, ומשום כך בארץ ישראל מעדיפים את קריאת וזאת הברכה על פני קריאת כל הבכור שעוסקת במצוות שקשורות בתקופה זו.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

שופטים - תמים תהיה - הלל מרצבך

בס״ד

מה זה להיות "תמים"?

בפרשתנו מובא הפסוק (דברים יח, יג): "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ". זו מצווה מיוחדת, שעד היום יש המצטטים אותה לכל מיני כיוונים, עד כדי הפוכים. לדוגמא: "תמים תהיה" ולכן אל תחשוד בכל מיני סיפורי מופתים על בבות שונים אלא תאמין בהם בתמימות ופשיטות, או "תמים תהיה עם ה'" בדוקא, ולא עם כל מיני אותות ומופתים שונים.

מה זה תמים לדעתכן? (תרגום השבעים – פרפקט).

תיאור מציאות: מי ששלם במעשיו הוא עם ה'

ראשית, לא כל הפרשנים הבינו שמדובר כאן על ציווי, מדברי הספרי משמע שאין כאן ציווי, אלא תיאור מציאות (פיסקא קעג), שמשמעותו שמי שיהיה שלם - יהיה עם ה': "תמים תהיה עם ה' אלהיך, כשאתה תם - חלקך עם ה' אלהיך".

ובדומה לזה מובא בדברי הפסיקתא זוטרתא (דף ל עמוד ב) שמי שלא יקיים את העבירות המנויות בתורה קודם לכן, יהיה שלם לפני ה': "תמים תהיה עם ה' אלהיך. אם לא עשית כל הדברים האלה האמורין בענין הרי אתה תמים לפני ה' אלהיך:"

כעין זה הסביר המלבי״ם את תמיהת הרמב״ן על הרמב״ם, מדוע לא מנה את מצוות "תמים תהיה" בספר המצוות, משום שזו מציאות או הבטחה ולא ציווי.

ויש שהסבירו כך את "לא תוכל", תגיע למצב כזה. ספר הישר.

הבטחה: מי שיהיה עם ה' - חיזוי העתידות לא יפגע בו

האור החיים הקדוש על הפסוק, ביאר את הפסוק גם לא כציווי אלא כהבטחה: "אם תהיה עם ה' - תמים תהיה, לא יחסר לך דבר ואין מה שיגיד המזל עליך תתקיים לרעה… וכפי זה תיבת תהיה נמשכת למעלה ולמטה על זה הדרך תמים תהיה אם תהיה עם ה', או על זה הדרך תמים תהיה כשאתה עם אלהיך".

סיפור ילדים ובתו של רבי עקיבא עם הנחש.

וכן פירש האברבנאל (דברים יח, ט): "ופי' תמים בלתי חסר דבר. אמור אתה לא תהיה חסר דבר מאלו כי הם באמת החסרים לפי שלא יגיע אליהם התועלת אשר ירדופו, אבל אתה תמים תהיה ושלם עם ה' אלהיך ולא יחסר לך דבר. כי ההצלחות המדומות כלם יגיעו אליך עם ה' אלהיך בקיום מצותיו כמו שבא ביעודי התורה. וכל הימים וכל השעות יהיו טובים ומצליחים לפניך ולא תצטרך לעוננות לפי שמלאכיו יצוה לך וברכך בכל מעשה ידיך אשר תעשה".

לא לנסות לחקור מה היה לפני בריאת העולם

רוב הפרשנים ביארו את הפסוק כציווי שמוטל עלינו. במדרש תנאים על הפסוק מובא מספר דעות: "ר' אליעזר הקפר אמר שלא תהרהר אחר דרכי המקום שנאמר (ד לב) "כי שאל נא לימים ראשונים" יכול קודם למעשה בראשית? ת״ל "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ" ולמקצה השמים ועד קצה השמים אתה חוקר אין אתה חוקר לפנים מיכן".

ג. לא להרהר אחר הייסורים שה' נותן

באותו מדרש מופיע דעה נוספת: "ר' אליעזר בן יעקב: אומר שלא תהרהר אחר היסורין".

סיבות לאסונות מול "יפשפש במעשיו".

וכן ביאר האלשיך הקדוש בפירושו השני על הפסוק: "מתנהג בתמימות בין בהיותו יתברך מתנהג עמך ברחמים בין בהתנהגו עמך בדין, שלא תהרהר אחר מדותיו יתברך חלילה, וזהו תמים תהיה עם ה' אלהיך שהם מדת רחמים ומדת הדין". וכן ביאר הרד״ק (תהילים יח, כד).

ציטוט גרוע: שבת נה, א: "אין יסורים בלא חטא". נדחה!

ד. לא לחקור אחר העתידות אלא לקבלם שיבואו מאת ה'

רש״י על הפסוק כותב כך: "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו".

וכן פסק הסמ״ק (מצוה י): "פי' שלא ישאל בכלדיי' לידע העתידו' אלא אומר מה שירצה הבורא יעשה ולא יחקור מה שיהיה כדאמרינן בהדיה כבשי דרחמנא למה לך."

חזקיה וישעיה (ברכות י, א)

אמונה שרק דרך ה' ונביאיו ניתן לדעת עתידות

הרמב״ן על הפסוק כותב כך: "שנייחד לבבנו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל. והוא היודע אמתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות, מנביאיו או מאנשי חסידיו רצוני לומר אורים ותומים. ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם, ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים, אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים, כי הוא אלהי האלהים עליון על הכל היכול בכל משנה מערכות הכוכבים והמזלות כרצונו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל. ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם לעבודתו".

וכן ביאר הספורנו: "שלם עמו שגם בדרישת העתידות לא תדרוש זולתו, אבל תדרוש ע״י נביא או על ידי אורים ותומים".

להאמין שאין אמת בכשפים של הגויים

כך כותב הרמב״ם (הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה טז): "ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן… כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: תמים תהיה עם ה' אלהיך".

וכן כתב ספר היראים השלם (סימן תלא).

שלמות אמונה ויראה רק ב-ה' ולא במשהו אחר נוסף

החזקוני מבאר כך: "תמים תהיה עם ה' אלקיך לשון שלמות אל תאמר אהיה ירא יראה אחרת עמו כמו שמצינו בגרי אריות". וכן ביאר האלשיך בפירושו הראשון.

ה. בטחון בה' מתוך שלוות נפש אחר מילוי חובתנו

הרש״ר הירש על הפסוק כותב כך: "ה״תמים" מבטל את עצמו לה' בגורלו ובמעשיו ודעתו נתונה רק לתפקיד המוטל עליו בכל הווה, ואשר להצלחתו ולכל עתידו - הוא משליך את יהבו על ה'. במילוי חובתו הוא כבר השיג את המטרה העליונה של מעשיו ומחדליו; הוא שילם לה' את מס החובה שנתמלאה בנאמנות, וכל עניין שהוא מעבר לחובתו איננו משבית את מנוחתו… הוא שליו ודאגה איננה חודרת אל לבו".

וכעין זה כתב ר' לוי יצחק מברדיט׳ש בספרו קדושת לוי (דברים פרשת שופטים): "וזהו הרמז תמים תהיה עם ה', כלומר כשאתה על זה הבחינה, בחינת השלימות, שיש לך אמונה בבורא ברוך הוא שבוודאי ימלא לך חסרונך, אז תדע שבוודאי 'עם ה' אלהיך', שבודאי ה' עמך":

החובה לשמור את קדושת הברית

כך כותב הזוהר (כרך ג שלח לך דף קסו ע״א): "דנטר ברית אקרי תמים… כל מאן דנטיר ברית קדישא אזדווגת ביה שכינתא ושריאת עליה ובגין כך (דברים יח) "תמים תהיה עם יי' אלהיך", תמים תהיה ולבתר עם יי' אלהיך בזווגא חדא דכיון דנטיר ברית דא עם יי' להוי ולא אתפרש מניה".

ו. למעט בעיסוק בקושיות וחקירות האמונה

בשו״ת משנה הלכות (נפטר לפני 6שנים, חלק ז סימן ריח) כתב, שמצוות התמימות היא ריחוק משאלות הכופרים: "פעמים יש להם לבעלי תשובות קושיות בהשקפה למשל במציאות ואחדות ה' וכדומה, והאיך לנהוג בשאלותיהם, ואם לענות להם או לא, ואם לקצר או להאריך בזה. כלל הדברים שלא להרבות בחקירות ובענינים אלא תמים תהיה עם ה' אלקיך ובאמונה כל הממעט בחקירות הרי זה משובח".

וכעין זה כתב ר' נתן מברסלב בספר ליקוטי מוהר״ן (תניינא תורת יט): "עיקר התכלית והשלימות, הוא רק לעבוד ה' בתמימות גמור, בלי שום חכמות כלל… עיקר השגת התכלית, הוא רק ע״י תמימות דייקא, דהיינו יראת ה', ומצות מעשיות, בפשיטות גמור… ואמונה זה תפילה, כמו שתרגם פרישן בצלו. כי התפילה משנה הטבע, ונתבטלין החכמות והחקירות, שהם הולכים ע״פ הטבע…"

על כך ענה הרב קוק לרדב״ז באגרותיו: זה טוב לסבתא שלך. אנחנו בדור אחר. השאלות שלנו מבררות ולא מפילות.

כשעוסק בתורה יזכור תמיד את ה'

בחסידות דרשו את הפסוק בכיוון אחר, כפי שמופיע בספר בעל שם טוב על התורה (דברים פרשת שופטים פסקה יב): "תמים תהיה עם ה' אלהיך. פירוש, אפילו כשתעסוק בתורה שנאמר בה (תהלים י״ט, ח') תורת ה' תמימה, וזהו שכתוב תמים תהיה אפילו בעסק התורה, תהיה עם ה' אלהיך, ולא תאמר שהתורה נקראת ממילא תורת ה', רק תשגיח על זה היטב".

ז. השלמות מגיעה על ידי מציאת טוב בחסרונות

בספר אגרא דכלה (לר' צבי אלימלך שפירא מדינוב תלמיד ה׳חוזה' מלובלין - על הפסוק): "תמים תהיה עם י״י אלקיך. קבלה מתלמידי הבעש״ט כשיש לאדם איזה חסרון ח״ו אזי הוא בודאי מחמת התנשאות הדין ח״ו, אזי יתבונן ויחפש בהענין הזה איזה טובה שיש בזה הענין, וכיון שימצא הטובה אזי יתמתק הדין ברחמים… וזהו תמים תהיה, מבלי חסרון, שיושלם חסרונך, כאשר יהיה הוי״ה והיינו טובה וחסד, עם אלקיך היינו הדין, ורצ״ל עם י״י אלקיך, שתמצא במחשבתך תמיד החסד הגנוז עם הדין, ויתמתקו הדינים ויושלם החסרון ותהיו תמים".

בכל לבבך – שני יצריך. לעבוד את השם ביצר הרע.

ח. להיות עם ה' ולהאמין בו בכל מצב

לענ״ד אולי ניתן לומר להיות עם ה' בכל מצב, מההתחלה ועד הסוף. המילה "תם" בעברית היא גם סוף. ה' מצווה אותנו תהיו עמדי בכל מצב. על נח נאמר: "נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו". אנו רואים שתמימות היא משהו מעבר לצדיקות. וכן על אברהם אבינו נאמר: "התהלך לפני והיה תמים". וכן על יעקב נאמר "איש תם". ה' מצווה אותנו לא להפסיק באמצע הדרך. תהיו איתי עד הסוף, גם כשקשה גם כשלא מובן, תהיו עמדי. זהו השלמות של ה״תם" שהולך מהתחלה ועד הסוף עם ה' כל ימיו.

סיכום: א-ב: הבטחה. ג. יסורים הם הזדמנות להתבוננות, בלי יומרנות. ד. העתיד ביד ה', אנחנו מופקדים על ההווה. ה. שלווה, בלי לחץ. ו. השאלות כמקפצה. ז. חסרונות הם הם מרכז עבודת המידות. ח. בכל מצב!

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

למה צריך בית מקדש - חוברת לתשעה באב

בס״ד

למה עכשיו? מקדש בית לי

מקדש? בית על מתפללים למה … … … … 3

הזה בעולם ה' של הבית הוא המקדש בית … … … 3

ה' בית הוא המקדש שבית שלמה את מלמדים … … … 3

המקדש בית – השמים ושער אלוקים בית … … … 4

התורה שער - המקדש בית … … … … 5

המקדש בית – הנבואה שורש … … … … 5

והנבואה התורה התפילה שערי סגירת … … … 6

השערים את לסגור הגויים ניסיון … … … … 6

המקדש בית – החיים יצירת מקום … … … … 7

מְלַבְלֵב הַמִּקְדָּׁש בֵית, ַאף מְלַבְלֵב יַעַר מַה … … … 7

חיים מציל - השקל מחצית על-ידי קשר … … … 7

המקדש בית – מגיפה עוצר … … … … 8

החיים של במקום – מתים לטמאי כניסה אין … … … 8

והמשפט, הצדק השלום - המקדש בית … … … 9

לעולם כלכלית ברכה - המקדש בית … … … … 9

לעולם הגשם שפע - המקדש בית … … … … 11

העולם של הרפואה - המקדש בית … … …. . 11

העולם של החכמה - המקדש בית … … … … 11

העולם של היופי - המקדש בית … … … … 11

הזיווגים כל שער - המקדש בית … … … … 11

המקדש בית – הרוממות ליראת מקום … … … 11

המקדש בית – הרשעים את לירא מקום … … … 11

העולם של התשובה - המקדש בית … … …. 11

המקדש… ובבית בירושלים עצובים להיות אסור … … 13

השלימה בגאולה – בשמחה העולם כל … … … 13

נבוכדנאצר – העולם בכל השמחה מחריב … … … 13

העולם של השירה - המקדש בית … … … … 14

המקדש בית – אהבה רצוף תוכו … … … … 14

מ לך מקדש – מלוכה עיר … … … … 16

לטובה מלכות … … … … 16

העולם כל על ששולט מי בידי רק - בית-המקדש … … … 16

מִּפִּיהּו יְבַקְׁשּו וְתֹורָּה דַעַת יִּׁשְמְרּו כֹהֵן שִּפְתֵי כִּי … … … 18

המקדש בבית הכהנים תפקיד … … … … 18

הרוחני המצב – הגדולים הכהנים אחריות … … … 18

ישראל בכל שמסתובבים גדולים כהנים … … … 19

גמלא בן יהושע - הגדול הכהן … … … … 19

המ בית קדש – העולם חינוך מקום … … … … 11

העין מן הסמוי בדבר אלה שרויה הברכה אין … … … 11

יָּדָּעְתִּי וְָאנֹכִּיֹלא – יעקב בימי … … … … 11

יָּדָּעְתִּי וְָאנֹכִּיֹלא – ראשון הבית עד … … … … 11

יָּדָּעְתִּי וְָאנֹכִּיֹלא – השני הבית עד … … … … 11

יָּדָּעְתִּי וְָאנֹכִּיֹלא – בימינו … … … … 11

מקדש! בית רוצים … … … … 11

מקדש? בית על מתפללים למה

אנשים מתפללים רבים בנ על יום מדי י. המקדש בית ין אומנם הם, חשיבותו את בלבם מרגישים תמיד לא אבל

הזה, המקום על לוותר שלא מתעקשים כך כל כשהערבים במיוחד נצרך. אכן המקדש בית למה מגלה הלב

אי-? למה מקדש בית בלי טוב יהודי להיות אי-אפשר. למה נגדנו להם עוזרות העולם ואומות או להתפלל אפשר

בלעדיו? תורה ללמוד

חלקי. הוא להסביר יכולים שאנו, ההסבר לצערנו המקדש" בית של ערכו את לתאר יכולים אנחנו מֵאֶלֶף ד ָּאֶח

."ו רבָּבֹות רִּיבֵי ורֹוב אֲלָּפִּים ַאלְפֵי אעפ" פטורים איננו כ מ כמ ללמוד לנסות את יכולתנו טב י חז״ל, דברי הלימוד כי

המקדש. בית לבניין הרצון את מעורר הזה

הזה בעולם ה' של הבית הוא המקדש בית

ב: )כתוב ז (דף ברכות מסכת

מִּּׁשּום יֹוחָנָן רַבִּי "ָאמַר, ? שֶׁנֶׁאֱמַר מִּתְפַלֵל הּוא בָרּוְך שֶׁהַקָדֹוש: מִּנַיִּן יֹוסֵי רַב ִּי )וַהֲבִּיאֹותִּים נו" (שם

תְפִּלָתִּי" בְבֵית, וְשִּמַחְתִּים קָדְשִּי הַר אֶׁל, "תְפִּלָתִּי", אֶׁלָא נֶׁאֱמַר "ֹלא "תְפִּלָתָם שֶׁהַקָדֹוש, מִּכָאן

רַחֲמַי, שֶׁיִּכְבְשּו מִּלְפָנַי רָצֹון יְהִּי רַב: , ָאמַר טֹובִּיָה בַר זּוטְרָא רַב? ָאמַר מַצְלִּי. מַאי מִּתְפַלֵל הּוא בָרּוְך

מִּּׁשּורַת לִּפְנִּים לָהֶׁם וְאֶׁכָנֵס הָרַחֲמִּים בְמִּּדַת בָנַי עִּם, וְאֶׁתְנַהֵג מִּּדֹותַי עַל רַחֲמַי, וְיָגֹולּו כַעֲסִּי אֶׁת

הַּדִּין".

התפילה הז. בתפילה אליו מצטרפים. ואנחנו המקדש בבית מתרחשת מתפלל שאלוקים את הגמרא ממשיכה כך

: ואומרת

, וְרָאִּיתִּי וְלִּפְנִּים לִּפְנַי קְטֹרֶׁת לְהַקְטִּיר נִּכְנַסְתִּי, פַעַםַאחַת אֱלִּישָע בֶׁן יִּשְמָעֵאל רַבִּי, ָאמַר "תַנְיָא

יְהִּי לֹו: . ָאמַרְתִּי, בָרְכֵנִּי בְנִּי, יִּשְמָעֵאל לִּי, וְָאמַר וְנִּשָא רָם כִּסֵא עַל, יֹושֵב 'צְבָאֹות ה, יָּה אַכַתְרִּיאֵל

בְמִּּדַת בָנֶׁיָך עִּם, וְתִּתְנַהֵג מִּּדֹותֶׁיָך עַל רַחֲמֶׁיָך, וְיָגֹולּו כַעֲסְָך אֶׁת רַחֲמֶׁיָך, שֶׁיִּכְבְשּו מִּלְפָנֶׁיָך רָצֹון

, הָרַחֲמִּים ֵוְתִּכָנ בְרֹאשֹו". לִּי. וְנִּעְנַע הַּדִּין מִּּׁשּורַת לִּפְנִּים לָהֶׁם ס

: לו. ונאמר השכינה עם ונפגש הקודשים לקודש שנכנס גדול כהן היה אלישע בן ישמעאל מצטרף אתה גם

לתפ לה י הקב" של ה תפילת של נוסח אותו ב בדיוק ה'. המקדש בבית תפילה של הגדולה המעלה באמת. וזו

כביכול אנ אתו ביחד מתפללים ו לביתו מוזמנים חנו. יתברך

ה' בית הוא המקדש שבית שלמה את מלמדים

, אורחים רק 'ואנחנו ה בית הוא המקדש שבית יבין ישראל שעם בכדי את שבנה שלמה בפני השערים נסגרו

. המקדש בית ע״א): ל הגמרא(שבת מספרת וכך

. בָזֶׁה זֶׁה שְעָרִּים, ּדָבְקּו הַקָדָשִּים קָדְשֵי לְבֵית לְהַכְנִּיסָארֹון, בִּקֵש הַמִּקְּדָש בֵית אֶׁת שְֹלמֹה "כְשֶׁבָנָה

, וְָאמַר. פָתַח נַעֲנָה, וְֹלא רְנָנֹות וְַארְבָע עֶׁשְרִּים שְֹלמֹה ָאמַר ) כד (שם, וְהִּנָשְאּו רָאשֵיכֶׁם שְעָרִּים 'שְאּו

הַכָב מֶׁלֶׁך, וְיָבֹוא עֹולָם פִּתְחֵי ֹוד' לְמֵבְלְעֶׁיּה". בַתְרֵיּה. רָהַטּו

, אותו לבלוע בכדי שלמה אחרי רצו השערים." הכבוד אומר״מלך כשהוא עצמו על מתכוון שהוא חשבו הם כי

ה', לכבוד אלא כמלך שלו לכבודו נבנה לא המקדש שבית ישראל כל לעיני להבהיר צריך היה המלך שלמה

: . ובגמרא הכבוד מלך שהוא

הַכָבֹוד? מֶׁלְֶׁך זֶׁה "מִּי ָאמְרּו, לְהּו "ָאמַר, וְָאמַר."חָזַר וְגִּבֹור 'עִּזּוז "ה, ּושְאּו רָאשֵיכֶׁם שְעָרִּים "שְאּו

."וְֹלא סֶׁלָה הַכָבֹוד מֶׁלְֶׁך, הּוא 'צְבָאֹות? ה הַכָבֹוד מֶׁלְֶׁך זֶׁה הּוא, מִּי הַכָבֹוד מֶׁלְֶׁך, וְיָבֹא עֹולָם פִּתְחֵי

, שֶָׁאמַר כֵיו. ָן נַעֲנָה עַבְּדֶָׁך" לְחַסְדֵיּדָוִּיד, זָכְרָה מְשִּיחֶָׁך פְנֵי תָשֵב 'אֱֹלהִּיםַאל )ה ו" (דה״ב. נַעֲנָה, מִּיָד

המקדש בית – ו אלוקים בית השמים שער

להבין לנו שקשה היא האמת הָָּארֶץ עַל ק אֱֹלִּים יֵׁשֵב הַאֻמְנָּם. כִּי המלך" שלמה שאומר כמו 'יתברך, לה בית שיש

" בָּנִּיתִּי אֲׁשֶר הַזֶה הַבַיִּת כִּי יְכַלְכְלּוָךַאף הַשָּמַיִּםֹלא הַשָּמַיִּםּוׁשְמֵי הִּנֵה כז) ח א, (מלכים הז. ההבנה את דורשת

. קבוע מאמץ מאתנו לא אבינו יעקב שגם לב לשים כדאי. ה' בית שזה בתחילה הבין זה למקום בא שהוא למרות

. מחרן שהוא למרות ' שה אחרי. רק אבותיו בו שהתפללו המקום שזה יודע נגלה: יעקב", אומר א ליו נֹורָּא מַה

אֱֹלִּק בֵית אִּם כִּי זֶה אֵין הַזֶה הַמָּקֹום." הַשָּמָּיִּם וְזֶהׁשַעַר ים ידע לא שהוא כך אחר עצמו על מעיד הוא המקום ש

הזה. אלוקים בית הוא ידעתי." לא "ואנכי. וארץ שמים שמחבר סולם הוא הזה שהמקום ידע לא הוא ידע לא הוא

עליו." 'נצב ה כי״הנה להרגיש יכול הזה במקום שנמצא שמי

. ויצחק אברהם אבותיו שראו מה שזה מבין, הוא בחלומו הסולם את רואה אבינו כשיעקב שבשעה אברהם

ש שנו וארץ? שמים רואים הם."מה מרחוק המקום את "וירא עליו נאמר יצחק עם היה. " לזה זה שקים קשור ענן

.) א נו "ב״ר ההר( על.) יא כח יעקב(רש״י שרואה מה בדיוק זה

וְרֹאשֹו מֻצָבַארְצָה סֻלָם וְהִּנֵה "וַיַחֲֹלם ' ה: וְהִּנֵה בֹו וְיֹרְדִּים עֹלִּים אֱֹלהִּים מַלְאֲכֵי וְהִּנֵה הַּׁשָמָיְמָה ַמַגִּיע

שֹכֵב אַתָה אֲשֶׁר הָָארֶׁץ יִּצְחָק וֵאֹלהֵי אֱֹלהֵיַאבְרָהָםָאבִּיָך ה' אֲנִּי וַיֹאמַר: עָלָיו, נִּצָב אֶׁתְנֶׁנָה לְָך ָעָלֶׁיה

יב). כח (בראשית ּולְזַרְעֶָׁך"

כן על קור א." השמים הזה״שער למקום יעקב "שער" רק נקרא ל הפתח. והוא מצדיו חוסמים קירות שיש מקום

רק ערך בעל שער מפתח לו שיש מי ל ל, דלת עד ארצה שמוצב בסולם ולעלות אדם להיכנס יכול הזה בשער

לה אפשר הזה. בשער לשמים י. ולעלות כנס. נשמעות ותפילותיו זוכה הזה- למקום לכוון שיודע מי רק הסוד את

לו– והתגלה מיעקב נסתר שהיה: אומר הוא. שם המקדש בית חנוכת בעת ישראל לכל שלמה מגלה

" אֵל ֶׁוְהִּתְפַלְלּו: לִּשְמֶָׁך בָנִּיתִּי אֲשֶׁר וְהַבַיִּת בָחַרְתָ אֲשֶׁר הָעִּיר לַאֲבֹותָם נָתַתָה אֲשֶׁר יָךּדֶׁרְֶׁךַארְצָם

ח.) (מלכים מִּשְפָטָם" וְעָשִּיתָ תְחִּנָתָם וְאֶׁת תְפִּלָתָם אֶׁת שִּבְתְָך מְכֹון הַּׁשָמַיִּם וְשָמַעְתָ

רש". השמימה תפלתם לעלות תפלה. מקום לתפילה" כשער "בעיקר השמים המלים״שער את הסביר י ומדרשו

" הרמב״ן: הסביר גם."כדבריו מטה של המקדש בית כנגד מכוון מעלה של המקדש שבית שכל למד אתה מכאן

, ישראל של תפלתן לשמוע פתוח הוא שמים, ששער הכבוד כסא לפני מתפלל כאלו בירושלם- המתפלל שנאמר

"כ השמים( שער וזה יז.) ח

התורה שער - המקדש בית

. משמים שליחות עם שיורדים שלוחים מלאכים וגם שעולים מלאכים. גם כיוונים "לשני הוא״שער הזה המקום

, שיורדים מלאכים וגם וקרבנות, תפילה כגון מהארץ, למעלה שעולים דברים גם אלוקים של רוחניים שליחים

הוא יורד ה הרוחני. השפע ממרום שיורדים 'מִּירּוׁשָּלִָּּם." ה תֹורָּהּודְבַר תֵצֵא מִּצִּיֹון נאמר״כִּי יו. על תורה היו לכן

. בירושלים הוא התורה עיקר? כי. למה הגזית, בלשכת המקדש בבית של הלשכות באחת יושבים הסנהדרין זה

בתורה: שכתוב מה

" וְקַמְת בִּשְעָרֶׁיָך רִּיבֹת לָנֶׁגַעּדִּבְרֵי נֶׁגַע לְדִּיןּובֵין בֵיןָּדִּין לְדָם בֵיןּדָם לַמִּשְפָט דָבָר מִּמְָך יִּפָלֵא כִּי

: בֹו 'אֱֹלהֶׁיָך ה יִּבְחַר אֲשֶׁר הַמָקֹום אֶׁל וְעָלִּיתָ בַיָמִּים יִּהְיֶׁה אֲשֶׁר הַּׁשֹפֵט וְאֶׁל הַלְוִּיִּם הַכֹהֲנִּים אֶׁל ּובָאתָ

אֵתּדְבַר לְָך וְהִּגִּידּו וְדָרַשְתָ הָהֵם: הַמִּשְפָט הַהּוא הַמָקֹום מִּן לְָך יַגִּידּו אֲשֶׁר הַּדָבָר פִּי עַל וְעָשִּיתָ

יז). (דברים יֹורּוָך" אֲשֶׁר כְכֹל לַעֲשֹות 'וְשָמַרְתָ ה יִּבְחַר אֲשֶׁר

המקדש– בית הנבואה שורש

. המוריה הר שמו נקרא. לכן הנבואה מקור גם הוא המקדש בית ממנו שיוצאת הר. ישראל" לכל הוראה לשכת

ע״א.) טז דף תענית "רש״י לישראל( המוכיחים הנביאים עמדו שבה הגזית אנו לנבואה ירושלים בין הקשר על

מדברי לומדים עול: שאומר א "; נָּבִּיא בֶן נָּבִּיא בְיָּדּועַׁשֶהּוא בִּנְבִּיאּות- וְׁשֵםָאבִּיו מָּקֹוםׁשֶשְמֹו כָּל וְֹלאׁשֵם ׁשְמֹו

; נָּבִּיא בֶן, וְֹלא נָּבִּיא בְיָּדּועַׁשֶהּוא יו- ִָּאב; הָּעִּיר מֵאֹותָּּה נָּבִּיא בְיָּדּועַׁשֶהּוא מְפֹרָּׁש- עִּירֹו וְׁשֵם כָּלׁשֶשְמֹו וְֹלא ׁשְמֹו

ע״א) טו "מגילה מִּירּוׁשָּלַיִּם( נָּבִּיא בְיָּדּועַׁשֶהּוא עִּירֹו- ׁשֵם.

בית 6חורבן ה סגירת המקדש– שערי ם

והנבואה התורה התפילה שערי סגירת

: בגמרא" אלעזר רבי אומר. כך יותר נשמעות לא. התפילות השערים, נסגרים נחרב המקדש שבית בשעה מיום

. שבשמים לאביהם ישראל בין ברזל חומת נפסקה המקדש- בית שחרב שנאמר' ברזל מחבת לך קח ואתה

העיר' ובין בינך ברזל קיר אותה ונתתה ). ע״ב לב "ברכות (. עוברת" לא התפילה ברזל- של חומה יש אם מיום

. תפלה שערי ננעלו המקדש- בית שנחרב שנאמר' ' תפלתי שתם ואשוע- אזעק כי גם ע״א.) נט מציעא (בבא

נחרב– המקדש כשבית: איכה במגילת הנביא ירמיהו לנו אומר. כך הנבואה שערי וגם התורה שערי גם נסגרו

" חָּזֹון מָּצְאּו נְבִּיאֶיהָֹּלא תֹורָּהּגַם אֵין בַּגֹויִּם וְשָּרֶיהָּ מַלְכָּּה נפסקה נבואה גם ו תורה אותה אינה התורה."גם מה

. המקדש ובית בירושלים תלויה שהיא כיון

עולם? רשעי על-ידי נעולים כשהשערים חיים זאת בכל אנחנו איך תשאל: ואם כי" שם בגמרא נאמר זה על אף

בנ על בדמעות שמתפלל."מי ננעלו לא דמעות שערי ננעלו- תפילה ששערי פי על הזה– הבית ין י לעבור יכול

שלהם. המחסומים כל את

ני הגו סיון י השערים את לסגור ים

נ שלא הערבים היום נלחמים כן על י ש מפחדים. הם המקדש למקום כנס. ייפתחו הללו השערים כי יודעים הם

פתוחים יהיו הם אם קצת– אפילו. ישראל בארץ אחיזתם את יאבדו הם הקדוש הזוהר גם לנו מסביר כן ו אומר,

, ירושלים את לטמא הגויים יתאמצו לבוא לעתיד כי במהר" השערים(מובא את לסגור מסעי בפרשת חגיז ם

הזוהר) בשם: , מתיא ופגר עממיא סואבת לשואה זמינין אבנא האי "דעל קדישא אבנא על מיא נבעין ועינוי

לסאבא עלך מסאבין גולמי ולאותובי בך לאתזלזלא עממיא בני זמינין דמארין בקדושתא עילין כל על עילאה

כותב, אלעזר. רבי ע״ש בך" יקרבון מסאבין וכל קדישא אתרך את להכניס הימים באחרית הנכרים שעתידים

דו מתיהם קא ו ל. והכ הקודש מקום לעול שמגיע החיים שפע את לעצור כדי לו הזה. הקדוש המקום דרך ם

ש. למרות כך עושים הם ולחרפתנו לבושתנו היום. גם בזמנו עושים הנכרים היו שכך חגיז המהר״מ מעיד מקום ה

מדינ בידי הוא הזה, ישראל ת המקדש במקום שלהם המתים את לקבור הישמעלים לרשעים נותנים אנו

, ו וסביבותיו כולו. לעולם ברכה משם להביא ישראל את למנוע הקודש מקום את לטמא היא מטרתם כל

חיים שפע – המקדש 7בית

המקדש בית – יצירת מקום החיים

הוא המקדש בית הקב". שם לעולם חיים הקב״ה העניק שממנו המקום הראשון" באדם חיים נשמת נפח ה ויהי

, לבניו חיים ניתנו הראשון אדם שקיבל."מהחיים חיה לנפש האדם לבניהם חיים ומהם אלינו. עד בניהם ולבני

'אֱֹלִּק ה "וַיִּיצֶׁר " הָאֲדָמָה מִּן עָפָר הָָאדָם אֶׁת ים –. יצירות" שתי מארבע האדמה מכל עפרו צבר

: אחר. דבר לקבורה קולטתו, תהא שם שימות מקום שבכל רוחות בו שנאמר ממקום עפרו נטל

" לי תעשה אדמה )מזבח כ" (שמות לעמו ויוכל כפרה לו תהא הלואי -. ד

: העולם של החיים שפע הוא הזה המקום היום גם ' ה צִּּוָּה כִּיׁשָּם צִּיֹון הַרְרֵי עַל חֶרְמֹוןׁשֶיֹרֵד "כְטַל הַבְרָּכָּה אֶת

ג.) קלג "תהילים הָּעֹולָּם( עַד חַיִּים

מְלַבְלֵב הַמִּקְּדָש בֵית, ַאף מְלַבְלֵב יַעַר מַה

הכ, ו חיים של תמידי שפע שהוא זה, במקום. חי היה ל אפילו שקשה מיוחד מאוד מסוג עצים בו היו כן על

. דעתנו על אותם להעלות מזהב עצים והיו צומחים היו ש ' בגמ כתוב."כך הם״פירות ל ( יומא ) ע״ב כא ע״ב; לט

: המקדש שבבית ההיכל על

טֹובְיָה: בַר זּוטְרָא רַבִּי ָאמַר שְמֹו״יַעַר" נִּקְרָא לָמָה, ? ּדִּכְתִּיב הַלְבָנֹון" יַעַר "בֵית? לְָך- לֹומַר מַה

, הַמִּקְּדָש בֵית שְֹלמֹה שֶׁבָנָה, בְשָעָה אֹושַעְיָא רַבִּי. ּדַאֲמַר מְלַבְלֵב הַמִּקְּדָש בֵית, ַאף מְלַבְלֵב יַעַר נָטַע

ז שֶׁל מְגָדִּים מִּינֵי כָל ָבֹו, בָהֶׁן מְנַּׁשֶׁבֶׁת שֶׁהָרּוחַ, וְכֵיוָן בִּזְמַנֵיהֶׁן פֵירֹותֵיהֶׁן מֹוצִּיאִּין, וְהָיּו הָב אֶׁת מַּׁשִּירִּים

, , שֶׁנֶׁאֱמַר פֵירֹותֵיהֶׁן. לַכְהֻנָה פַרְנָסָה הָיְתָה."ּומֵהֶׁם פִּרְיֹו כַלְבָנֹון )יִּרְעַש עב" (תהלים שֶׁנִּכְנְסּו וְכֵיוָן

לַהֵי גֹויִּם, , שֶׁנֶׁאֱמַר, יָבַש כָל, לָנּו לְהַחֲזִּירֹו הּוא בָרּוְך הַקָדֹוש."וְעָתִּיד אֻמְלַל לְבָנֹון )ּופֶׁרַח א" (נחום

, שֶׁנֶׁאֱמַר לָּה. נִּתַן הַלְבָנֹון כְבֹוד וְרַנֵן גִּילַת וְתָגֵלַאף תִּפְרַח )פָרֹחַ לה" (ישעיה

פ" יומא ובירושלמי פ״ג שה״ש בהיכל(במדרש צלם מנשה יד כשהעמ יבשו הללו שהפירות אומרים ויש סוף ד

ה״ד.)

על- קשר חיים מציל השקל- מחצית ידי

: רבנו" למשה נאמר. כך חיים לכולנו מביא המקדש לבית קישור כל וְנָּתְנּו לִּפְקֻדֵיהֶם יִּשְרָּאֵל בְנֵי רֹאׁש אֶת תִּשָּא כִּי

' לַה נַפְׁשֹו כֹפֶר אִּיׁש א ֹבִּפְקֹד." אֹתָּם בִּפְקֹד נֶגֶף בָּהֶם יִּהְיֶה וְֹלא תָּם אותם מצילה המקדש לבית התרומה נתינת

. חיים להם ומביאה ממוות

בענ כואבים היותר הסיפורים אחד י מ גובה ולא ישראל את שסופר המלך, דוד עם היה זה ין. השקל מחצית הם

עליהם מביא הספירה בעת הזה הניתוק. דֶבֶר" מגיפת ו ְמִּדָּן." אִּיׁש אֶלֶף בְאֵרׁשֶבַעׁשִּבְעִּים עַד זמנית הפוגה

' ה מַלְאְַך אֶת וַיַרְא עֵינָּיו אֶת דָּוִּיד. וַיִּשָּא בירושלים" מתרחשת בְיָּדֹו וְחַרְבֹוׁשְלּופָּה הַשָּמַיִּם הָָּארֶץּובֵין בֵין עֹמֵד

' "וכו יְרּוׁשָּלִָּּם עַל נְטּויָּה טז.) כא א הימים (דברי

המקדש– בית מגיפה עוצר

ירושלים, על נטויה עדיין, החרב לגמרי נעצרת לא שהמגפה דוד רואה חיים יביא הזה למקום הקישור כי ומבין

הכ. בסך זהב שקלי חמישים ושבט שבט מכל דוד. לוקח הנוראה מהמגיפה ישראל עם את ויציל ו משנים- ל עשר

' ה. וַיֹאמֶר המלאך" עומד שבו. המקום ארונה של הגורן את וקונה זהב שקלי מאות שש לוקח הוא שבטים

.) כז "שם נְדָּנָּּה( אֶל חַרְבֹו: וַיָּׁשֶב לַמַלְאְָּך דבר של שבסופו המקום זה י. המקדש בית בו יבנה כעת שבו המקום זה

קר את לקבל מהשמים יורדת ואש קרבנות מקריב דוד בנו.

קני בין הקשר מה )מבואר יז מזמור במדרש(תהלים י. הספירה עוון על באה המגפה. הרי למגפה המקדש ת

קני למה י: המדרש? אמר מכפרת המקדש ת

. אותו מכה הוא למה הבן יודע היה, ולא לבנו מכה שהיה? לאחד דומה הדבר למה "משל לאחר

בו( השגחת ולא ימים מה כ היום שצויתיך פלוני דבר עשה, לך לו אמר שהכהו שבגלל הבן והבין

. מאביו מכה קיבל הוא דבר אותו של הספירה לא היא למגיפה האמיתית שהסיבה מבין דוד כך

. המקדש בית בנין תבעו שלא אלא נפלו לא דוד בימי שנפלו אלפים אותן )כל, אלא האנשים

בי חרב ולא בימיהם נבנה שלא אלו אם, ומה וחומר קל דברים והלא, להם נעשה, כך מיהם ונענשו

, בימינו והיה בימינו שחרב. אנו המקדש בית בנין תבעו שלא על מבקשים ולא מתאבלין אנו ואין

, . לפיכך וכמה כמה אחת, על רחמים שלש מתפללין ישראל שיהו הראשונים חסידים התקינו

,' ה ירושלים בונה. ותקנו לירושלים עבודה וסדר לציון שכינתך, השב, אנא ויום יום בכל תפלות

רבינו." משה. בצווי המזון ובברכת, בתפלה עצמה בפני ברכה

החיים– של במקום מתים לטמאי כניסה אין

. למוות שקשור משהו להיכנס יכול לא תמידי חיים של שפע שהוא במקום לא המקדש לבית להכניס אסור לכן

טפח עשרה בגובה סורג מעין הקימו זה. לצורך מת טמא ולא מת, המקדש בית את, שהקיף ים ממנו לפנים

"חֵיל", המקדש– בית לבין הסורג בין אמות עשר של פנוי מקום שהוא הפרדה ושטח גדר מעין שיהא זה כל

ג.) ב פרק מדות מסכת יותר(משנה ולא מת ולטמא לנכרים להגיע מותר כאן עד כי לאנשים שמסמן

, אותו לטמא, אסור חיים מקום הוא שהמקום בגלל בקדושתו המקדש בית האיסור למרות כי לזכור צריך אמנם

אפילו עומד. קודש תמיד המקדש. מקום המקדש לבית מתים טמאי אלף ייכנסו חלילה אם במקדש ייהרג אם גם

. ונביא כהן רבים– חללים שם יהרוג נבוזארדן אם גם, קדוש הוא המקום להתקרב מתים לטמאי אסור היום וגם

העזרה– למקום כי העולם. של החיים בית, הוא בו 'נמצא שה הבית הוא הוא. קודש

9 המקדש- בית לעולם כולו

והמשפט, הצדק השלום המקדש- בית

. ישראל לעם רק לא הוא המקדש בית של השפע ברכה כמה העולם אומות יודעים היו אילו כי אמרו חכמינו

. אותו מחריבים ולא משמר מכל עליו שומרים היו המקדש- בית להם מביא

. שאבדו מה יודעין, ואין שאבדו כוכבים לעובדי להם אוי יוחנן רבי "אמר קיים המקדש שבית בזמן

עליהן? מכפר מי. ועכשיו עליהן מכפר מזבח - ע״ב.) נה (סוכה "

מקור הוא הזה המקום כי העולם אומות גם יבינו הימים באחרית כי אותנו מלמדים ומיכה עיהו יש הנביאים

. האמיתיים הדברים לכל השפע יפסיקו בזכותו יבוא ו המלחמות. כולו לעולם שלום לכל שתגרום תורה זו ה

. לקודש השתוקקות מרוב פנים להארת הגויים

" יִּה נָכֹון הַיָמִּים בְַאחֲרִּית ְוְהָיָה: הַגֹויִּם כָל אֵלָיו וְנָהֲרּו מִּגְבָעֹות וְנִּשָא הֶׁהָרִּים 'בְרֹאש ה בֵית הַר יֶׁה

' ה הַר אֶׁל וְנַעֲלֶׁה לְכּו וְָאמְרּו רַבִּים עַמִּים וְהָלְכּו כִּי בְאֹרְחֹתָיו וְנֵלְכָה מִּּדְרָכָיו וְיֹרֵנּו יַעֲקֹב אֱֹלהֵי בֵית אֶׁל

תֹורָהּו תֵצֵא מִּצִּיֹון: 'מִּירּושָלִָּם ה דְבַר לְאִּתִּים חַרְבֹותָם וְכִּתְתּו רַבִּים לְעַמִּים וְהֹוכִּיחַ הַגֹויִּם בֵין וְשָפַט

מִּלְחָמָה." עֹוד יִּלְמְדּו וְֹלא חֶׁרֶׁב גֹוי אֶׁל גֹוי יִּשָא לְמַזְמֵרֹותֹלא וַחֲנִּיתֹותֵיהֶׁם

מ אנשים של. מליארדים גדול צדק אי בעולם יש היום גם, מהם החזקים על-ידי נוצלים רשעה עושי שחלקם

. לעת" כוחם את מנצלים וחלקם ל כשי בנה י. הצדק" מקום הזה המקום יהיה המקדש וְהֹוכִּיח הַּגֹויִּם בֵין ַוְׁשָּפַט

יעשו. וכן ילמדו ממנו הצדק. משפט מהו ה'. משפט מהו האומות כל ילמדו."ממנו רַבִּים לְעַמִּים גם נאמר כך

ישעיהו(נו): ספר שבסוף בנבואה

מֵחַלְלֹו שַבָת שֹמֵר כָל לַעֲבָדִּים, לֹו 'לִּהְיֹות ה שֵם אֶׁת 'לְשָרְתֹוּולְַאהֲבָה ה עַל הַנִּלְוִּים הַנֵכָר "ּובְנֵי

עַל לְרָצֹון וְזִּבְחֵיהֶׁם עֹוֹלתֵיהֶׁם תְפִּלָתִּי בְבֵית וְשִּמַחְתִּים קָדְשִּי הַר אֶׁל וַהֲבִּיאֹותִּים בִּבְרִּיתִּי: ּומַחֲזִּיקִּים

הָעַמִּים." לְכָל יִּקָרֵא תְפִּלָה בֵית בֵיתִּי כִּי מִּזְבְחִּי

ל כלכלית ברכה המקדש- בית עולם

. הרוחני השפע וגם הגשמי השפע גם בא המקדש. ממקום חומר וגם רוח גם הוא הזה העולם המלך שלמה

ל גם זכה המקדש- בית את לבנות שזכה. עצום גשמי שפע." לִּמְאּומָה שְֹלמֹה בִּימֵי נֶׁחְשָב כֶׁסֶׁףֹלא "אֵין לא

. הגשמי הכסף את צריכים, לא הרוחני השפע במקום כי למאומה נחשב דוסא בן חנינא רבי עם שהיה מה כעין

שבת. לערב שבת מערב חרובין בקב נזון והוא בזכותו נזון העולם שכל

" הַמֶׁלְֶׁך וַיִּגְּדַל: לְעֹשֶׁרּולְחָכְמָה הָָארֶׁץ מַלְכֵי מִּכֹל שְֹלמֹה לִּשְמֹע שְֹלמֹה פְנֵי אֶׁת מְבַקְשִּים הָָארֶׁץ ַוְכָל

: בְלִּבֹו אֱֹלהִּים נָתַן אֲשֶׁר חָכְמָתֹו אֶׁת וְנֵשֶׁק זָהָבּושְלָמֹות כֶׁסֶׁףּוכְלֵי כְלֵי מִּנְחָתֹו אִּיש מְבִּאִּים וְהֵמָה

סּוס ִּּובְשָמִּים ( בְשָנָה" שָנָה יםּופְרָדִּיםּדְבַר.) י פרק א מלכים

מה' שקיבל בחכמה עשה שהוא מיוחדים דברים על שלמה )מספר ד-ו ב קהלת(פרק בספר. כְרָּמִּים לִּי: נָּטַעְתִּי "

פֶרִּי." כָּל עֵץ בָּהֶם וְנָּטַעְתִּי לִּיּגַנֹותּופַרְדֵסִּים עָּשִּיתִּי בארץ לנטוע שלמה יכול היה יך א המדרש בשם רש״י ושואל

פרי" ישראל״כל. אחרים פירות מגדלת ארץ כל? הרי בארצות רק ויש הקרות בארצות רק הגדלים דברים יש

: ?'ותרץ 'וכו וכו חמות

, הארץ גידי את בחכמתו מכיר שלמה שהיה. פלפלין בו ונטע כוש- אל הולך גיד איזה הולך איזה

חרובין. בו ונטע חרובי- לארץ שנאמר עולם של משתיתו שמשם לציון באים הארצות גידי שכל

" יופי מכלל )מציון נ" (תהלים תנחומא. במדרש פרי- כל עץ נאמר לכך

שפע המקדש- בית הגשם לעולם

. השתייה מאבן יונקים הדוממים הכוחות גם ומביאים המקדש מבית יוצאים והזהב הנפט וגידי המחצבים גידי גם

' ה שנתן ההבטחה התקיימה הזה המקום. בכוח לעולם ברכה ) ב" יב אבינו(בראשית לאברהם לְגֹויּגָּדֹול וְאֶעֶשְָך

בית ין בנ."י הָּאֲדָּמָּה מִּׁשְפְחֹת כֹל בְָך וְנִּבְרְכּו מְבָּרֲכֶיָךּומְקַלֶלְָךָאאֹר. וַאֲבָּרְכָּה בְרָּכָּה וֶהְיֵה וַאֲגַדְלָּהׁשְמֶָך וַאֲבָּרֶכְָך

ה הוא המקדש (יד): זכריה בספר נאמר לכן כולם. הברכות משורש לברכה העולם חזרת

עֲלֵיהֶׁם וְֹלא 'צְבָאֹות ה לְמֶׁלְֶׁך לְהִּשְתַחֲֹות יְרּושָלִַּם אֶׁל הָָארֶׁץ מִּשְפְחֹות מֵאֵת יַעֲלֶׁה אֲשֶׁרֹלא "וְהָיָה

'אֶׁת ה יִּגֹף אֲשֶׁר הַמַגֵפָה תִּהְיֶׁה עֲלֵיהֶׁם וְֹלא בָָאה וְֹלא תַעֲלֶׁה מִּצְרַיִּםֹלא מִּשְפַחַת: וְאִּם הַגָשֶׁם יִּהְיֶׁה

הַסֻכֹות." חַג אֶׁת לָחֹג יַעֲלּו אֲשֶׁרֹלא הַגֹויִּם

העול של הרפואה המקדש- בית ם

. המקדש ממקום מגיעה העולם של הרפואה גם לכן וכשהנביא, השלישי המקדש בית על מדבר יחזקאל הוא

האלוק החיים את מתאר י, מהעדן יצאו, כאילו הקדשים מקודש שופעים ים שהם עד הנהרות ארבעת דרך

. לעולם חי היה ממנו שהאוכל החיים עץ את מצמיחים

" מִּזֶׁהּומִּזֶׁה מְאֹד רַב עֵץ הַנַחַל שְפַת אֶׁל, , וְהִּנֵה הַבַיִּת מִּפְתַן מִּתַחַת יֹצְאִּים מַיִּם "וְהִּנֵה מגיעים הם

המלח" לים נַחֲלַיִּם– שָם יָבֹוא אֲשֶׁר כָל אֶׁל. יִּחְיֶׁה הָאֵלֶׁה הַמַיִּם שָמָה בָאּו כִּי מְאֹד רַבָה הַּדָגָה וְהָיָה

הַנָחַל." שָמָה יָבֹוא אֲשֶׁר כֹל, וָחָי וְיֵרָפְאּו

. אותם רק לא, אבל הדגים ואת הים את מחיים מהמקדש שיוצאים המים

" ש עַל יַעֲלֶׁה הַנַחַל ְוְעַל. יְבַכֵר. לָחֳדָשָיו פִּרְיֹו יִּתֹם וְֹלא עָלֵהּו יִּבֹול. ֹלא מַאֲכָל עֵץ כָל מִּזֶׁהּומִּזֶׁה פָתֹו כִּי

לִּתְרּופָה." וְעָלֵהּו לְמַאֲכָל פִּרְיֹו. וְהָיָה יֹוצְאִּים הֵמָה הַמִּקְּדָש מִּן מֵימָיו

בני י בו. הגרים לכל לבריאות העולם החזרת הוא המקדש בית ן המקום הוא המקדש שבית בגלל הוא זה כל

. בדיוק מקום באותו שהייתה הבריאה של לבריאות אותנו שמחזיר היה הוא הראשון האדם את ברא כשאלוקים

, ו לנצח לחיות צריך. שנה אלף כמעט חי החלו וחייו מיתה עליו נגזרה המקדש ממקום ונזרק חטא כשהוא רק

. להתקצר

ה של החכמה המקדש- בית עולם

בית בתבנית שהוא המשכן את לבנות שיוכל מנת על מיוחדת חכמה התמלא בצלאל כי אותנו מלמדת התורה

. ודעת בינה חכמה על נאמר. כך המקדש

שנאמר: העולם נברא הללו 'דברים בג בתבונה" שמים כונן ארץ יסד 'בחכמה "ה " בדעתו

נבקעו" תהומות: . שנאמר המשכן נעשה הללו 'דברים. ובג " בְחָכְמָה אֱֹלקִּים רּוחַ אֹתֹו וַיְמַלֵא

מְלָאכָה" בִּתְבּונָהּובְדַעַתּובְכָל.

גם. המשכן את שבנה בצלאל כמו גדולה לחכמה זכה המקדש, בית את שבנה המלך, שלמה " הַמֶׁלְֶׁך וַיִּגְּדַל

: לְעֹשֶׁרּולְחָכְמָה הָָארֶׁץ מַלְכֵי מִּכֹל שְֹלמֹה נָתַן אֲשֶׁר חָכְמָתֹו אֶׁת לִּשְמֹעַ שְֹלמֹה פְנֵי אֶׁת שִּים מְבַק הָָארֶׁץ ְוְכָל

אֱֹלִּק י) א (מלכים בְלִּבֹו" ים.

האדמה פני על אשר האדם מכל החכם היה הוא. המקדש בית בגלל העולם בריאת של מקום. בחכמה שנברא

שרבתה" אומר הפסוק לכן קֶדֶםּומ בְנֵי כָּל מֵחָּכְמַת ִּחָּכְמַתׁשְֹלמֹה." מִּצְרָּיִּם חָּכְמַת כֹל מכל אליו באו ובגללה

. עלייתם" בעת ישראל בית כל כך שלמה. כמו חכמה דברי ללמוד העולם חָּכְמַתְכֶם הִּוא כִּי וַעֲשִּיתֶם ּוׁשְמַרְתֶם

חָּכ עַם רַק וְָאמְרּו הָּאֵלֶה הַחֻקִּים כָּל אֵת יִּׁשְמְעּון אֲׁשֶר הָּעַמִּים לְעֵינֵי ָּּובִּינַתְכֶם " הַזֶה הַּגָּדֹול הַּגֹוי וְנָּבֹון ם.) ד (דברים

הייתה והיא. המקדש בית של הבונים לכל וכן במדרש: שם נאמר

'. שנא המקדש בית נבנה הללו 'דברים ובג ) 'ז א (מלכים ' וגו נפתלי ממטה הוא אלמנה אשה "בן

הדעת" ואת התבונה ואת החכמה את וימלא. לבא לעתיד לבנותו הוא ברוך הקדוש כשיעמוד וכן

' שנא נבנה הללו 'דברים בג ) כד (משלי יתכונן" ובתבונה בית יבנה "בחכמה, ) כ״ד וכתיב(משלי

מח.) ויקהל רבה (שמות ימלאו" חדרים "ובדעת

העולם של היופי המקדש- בית

כיו. לעולם ירדו יופי של קבין. עשרה היופי" של המקום גם הוא הזה, המקום האלוקי השפע של המקום שזה ון

." כולו" העולם כל, ואחד ירושלים נטלה תשעה הורדוס- שבנה המקדש בית בנין ראה שלא מי יפה בנין ראה לא

. אחרים ומקומות אחרים אנשים גם מדבק הזה. הבית לעצמו יופי לוקח לא הזה הבית ע״א). ד "ב״ב מימיו( הוא

" עולם של נקרא״נויו ה - בני. י העולם של יופי לעולם. היופי החזרת הוא המקדש בית ן

הזיווגים כל שער - המקדש בית

" בשדה לשוח יצחק המילים״ויצא על." המוריה בה״הר נעקד שיצחק השדה שזו חכמינו אמרו מתפלל הוא שם

. אליעזר בשליחות רגעים באותם שנעשה שלו הזיווג על מתפלל הוא. שם לדורות מנחה תפילת ומתקן כעת שם

, רבקה לידת על העקידה אחרי מיד אברהם התבשר ממש הזה. במקום, ומצליח זוגו בת על מתפלל הוא בת

הכ במקרה. ולא שלו החזון את לממש אליעזר את שולח הוא כך. אחר יצחק של זוגו ו. הזה במקום קורה ל הר כי

האהב כל. שורש הזיווגים כל. שורש החיבורים כל שורש הוא המוריה. ות זוגו בת את למצוא הולך כשיעקב לכן

הזה. במקום מתפלל הוא

. זרעו קיום על לאברהם נשבע אלוקים בדיוק הזה. במקום ישראל עם של ההמשכיות גם הוא יעקב של הזיווג

: אֹיְבָּיו אֵתׁשַעַר זַרְעֲָך וְיִּרַׁש הַיָּם שְפַת עַל אֲׁשֶר וְכַחֹול הַשָּמַיִּם כְכֹוכְבֵי זַרְעֲָך אֶת וְהַרְבָּהַארְבֶה אֲבָּרֶכְָך בָּרְֵך "כי

השבועה. קיום על להתפלל ליעקב המתאים המקום."כאן בְקֹלִּי אֲׁשֶרׁשָּמַעְתָּ עֵקֶב הָָּארֶץ כֹלּגֹויֵי בְזַרְעֲָך וְהִּתְבָּרֲכּו

המקדש בית – הרוממות ליראת מקום

כִּי יָּדַעְתִּי: עַתָּה שם" לאברהם אומר.)אלוקים בכ "בראשית היראה( המקדש״מקום לבית קורא אבינו אברהם

אֲׁשֶר 'יִּרְאֶה ה הַהּוא הַמָּקֹום. וַיִּקְרָּאַאבְרָּהָּםׁשֵם היראה" שם על הזה למקום קורא."ואברהם אַתָּה אֱֹלהִּים יְרֵא

'יֵרָּאֶה." ה בְהַר הַיֹום יֵָאמֵר

. ירושלים של שמה מורכב הזה מהשם אומרת התורה ולכן. ה' את לראות המצווה היא לרגל לעלות המצווה כי

. ליראה" לזכות ובזכותה השכינה השראת את לראות לְׁשַכֵןׁשְמֹוׁשָּם יִּבְחַר אֲׁשֶר בַמָּקֹום 'אֱֹלהֶיָך ה לִּפְנֵי ָּוְָאכַלְת

לְמַעַן וְצֹאנֶָך, בְקָּרְָך וְיִּצְהָּרֶָךּובְכֹרֹת תִּירׁשְָך דְגָּנְָך מַעְשַר ְתִּל " הַיָּמִּים כָּל 'אֱֹלקֶיָך ה אֶת לְיִּרְָאה מַד, כג). יד (דברים

המקדש בית – הרשעים את לירא מקום

ב נאמר. כך רעה עלינו שזוממות והאומות הרעים האנשים כל על גדול מורא גם 'מטיל ה בית " גמרא: הר מאי

. חנינא ורבי חמא בר לוי רבי בה? פליגי המוריה. לישראל הוראה ממנו שיצא הר אמר- חד אמר- וחד שיצא הר

רש"."והסביר כוכבים לעובדי מורא ממנו הדבר" סיבת את שם י ומתפחדים וירושלים ישראל גדולות ששומעין

.) ע״א טז "תענית עליהם(

א מול הברית ארון של טבעו היה זה ' ה קּומָּה מׁשֶה וַיֹאמֶר הָָּארֹן בִּנְסֹעַ. וַיְהִּי העולם" ומות וְיָּנֻסּו אֹיְבֶיָך וְיָּפֻצּו

. המקדש בית בלב נמצא הזה הברית."ארון מִּפָּנֶיָך מְשַנְאֶיָך ובית שלמה גדולת את שראו העמים כל לכן

. ממנו" מתפחדים ידו על שנבנה המקדש אֶרֶץ מַלְכֵי הֶאֱמִּינּו ֹלא " יְרּוׁשָּלִָּּם בְׁשַעֲרֵי וְאֹויֵב צַר יָּבֹא כִּי תֵבֵל יֹׁשְבֵי כֹל

.) יד ד פרק (איכה

העולם של התשובה המקדש- בית

באים היו שהחוטאים. כ להם ומתכפר קרבן ומקריבים המקדש לבית באים היו החוטאים כל ההלכה, על-פי

כורחם בעל לפעמים – אני." רוצה שיאמר עד אותו "כופין מקום של הקדושה את ומרגישים רואים וכשהיו

המקדש–. פנימית בתשובה מתעוררים היו " מלקויות ממאה יותר אדם של ליבו בתוך מרדות בבחינת״טובה

. חפצה ובנפש שלם בלב אני רוצה ואומר

לעת יהיה כך. המקדש" בית דרך לעולם משפיע שהקב״ה והטהרה התשובה אור, מרוב לבוא יד עִּם ב זְא ֵוְגָּר

.) יא "ישעיהו בָּם( נֹהֵג קָּטֹן וְנַעַר יַחְדָּו וְעֵגֶלּוכְפִּירּומְרִּיא יִּרְבָּץ עִּםּגְדִּי וְנָּמֵר כֶבֶש למציאות מתכוון הפסוק אם בין

במשל– מדובר אם ובין ממש. שתים על או ארבע על הטרף חיות של הפנימי הרצחני שהרוע הוא הנמשל הרוע

המקדש. לבית שבאים מהחוטאים עובר שהוא. כמו העולם מן עובר הזה

13 העולם של השמחה המקדש- בית

המקדש ובבית בירושלים עצובים להיות אסור

כיו ו השכינה, השראת מקום הוא המקדש שבית ן מקור גם הוא הזה הבית. העולם של השמחה כי אמרו חכמינו

. בעצבות להיות לו אסור כי באבלות לשבת גדול לכהן. ואסור בירושלים עצובים להיות אסור

. עצוב שהיה מי לכל לירושלים מחוץ מיוחד בית מתקינים שהיו ברצינות, לזה התייחסו כך כדי עד ידביק שלא

ב מובא. כך חלילה האחרים, את שלו בעצבות ) מא (פרשה רבתי פסיקתא " הארץ כל משוש נוף הפסוק״יפה על

הששו שהיא עיר יוצאים היו וחשבנותיהם לירושלים חוץ היתה חשבונות של כיפה אף יוחנן. א״ר העולם" כל של ן

העיר". בתוך ושמחים ושותים אוכלים והיו לעיר מחוץ הכיפה אותה תחת לירושלים חוץ ועושים זה" מה כיפה

חשבונות" של. ועצובים טרודים הם עסקיהם חשבונות מחשבי של דרכם. שהרי חשבונות בתוכו שעושים? בית

. שמחים לעיר וחוזרים שלהם החשבונות את בו. מחשבים הזה המיוחד לבית לעיר מחוץ יוצאים היו הם ולכן

השלימה– בגאולה בשמחה העולם כל

שכשי אומרים חכמינו י בית בנה כולו העולם המקדש.) ב מז "תהילים כָּף( תִּקְעּו הָּעַמִּים. כָּל שמחה" יתמלא גם

.) צח "תהילים יְרַנֵנּו( הָּרִּים, יַחַד כָּף יִּמְחֲאּו ה״נהרות ) ישעיה(נה כשהנביא מגלה הוא הימים אחרית את מתאר

." כָּף" יִּמְחֲאּו הַשָּדֶה שגם״עֲצֵי לנו יִּפ וְהַּגְבָּעֹות ְהֶהָּרִּים." רִּנָּה לִּפְנֵיכֶם צְחּו המעמד את בתהילים מתאר המלך דוד

" יָּעַר עֲצֵי כָּל יְרַנְנּו בֹוָאז אֲׁשֶר וְכָּל שָּדַי: יַעֲֹלז הַיָּםּומְֹלאֹו יִּרְעַם הָָּארֶץ וְתָּגֵל הַשָּמַיִּם במילים״יִּשְמְחּו הזה הגדול

. העולם אומות ושמחת העולם.)שמחת צו (תהילים זאת כל: עונשם" את מקבלים מהם שחלק למרות לְפָּנָּיו אֵׁש

.) צז "תהילים הָָּארֶץ( וַתָּחֵל רָּאֲתָּה תֵבֵל בְרָּקָּיו: הֵאִּירּו צָּרָּיו סָּבִּיב תֵלְֵךּותְלַהֵט הצדק את מבינים הם זאת עם

' ה אֶת: עִּבְדּו הָָּארֶץ 'כָּל לה. הָּרִּיעּו בשמחה" הדין את ומקבלים ל בֹאּו ְבְשִּמְחָּה ק.) "תהילים בִּרְנָּנָּה( פָּנָּיו

נבוכדנאצר– העולם בכל השמחה מחריב

. בו רק פגע לא הוא המקדש בית את החריב שנבוכדנאצר שבשעה אומרים חכמינו את שעה באותה מחק הוא

, רָשָע אֹותֹו שֶׁל יָמָיו, כָל יֹוחָנָן רַבִּי "ָאמַר בעולם: האדם בני כל של פניהם מעל החיוך כָל בְפֶׁה שְחֹוק צָא נִּמ ְֹלא

, , שֶׁנֶׁאֱמַר בְרִּיָה רִּנָה", פָצְחּו הָָארֶׁץ כָל שָקְטָה )נָחָה (שם" ע״ב). קמט (שבת שהחריבו ואספסינוס טיטוס גם

) שמו ברומא(קוליסאום ענק אצדיון תמורתו הקימו השני הבית את אדם בני אלפי עשרות משליכים היו שלתוכו

נשרפי שיהיו חיים השמחה החזרת הוא המקדש בית ן בני. י טרף חיות של במלתעותיהם נטרפים או חיים ם

בו. הגרים לכל והחיוך

העולם של השירה - המקדש בית

: שמחה מתוך אלא שורה השכינה אין כי אומרים חכמינו

קַלּות מִּתֹוְך, וְֹלא שְחֹוק מִּתֹוְך, וְֹלא עַצְבּות מִּתֹוְך, וְֹלא עַצְלּות מִּתֹוְך שֹורָהֹלא שְכִּינָה שֶׁאֵין "לְלַמֶׁדְָך

, שֶׁנֶׁאֱמַר מִּצְוָה שֶׁל שִּמְחָה מִּתֹוְךּדְבַר. אֶׁלָא בְטֵלִּים מִּתֹוְךּדְבָרִּים, וְֹלא שִּיחָה מִּתֹוְך, וְֹלא רֹאש

הַמְנַגֵן כְנַגֵן, וְהָיָה מְנַגֵן לִּי קְחּו )וְעַתָה ג ב (מלכים ְוַת ה' יַד עָלָיו הִּי ".) ע״ב ל (שבת

המקדש בבית להציב המלך דוד מתכנן שבגללה הסיבה זאת וארבע עשרים ה אלפים וארבעת משוררים אלף

. המקדש בבית במשמרות שיעבדו מנגנים

' ה בֵית מְלֶׁאכֶׁת עַל לְנַצֵחַ "מֵאֵלֶׁה וְשֹפְטִּים וְשֹטְרִּים וְַארְבָעָהָאלֶׁף עֶׁשְרִּים: אֲלָפִּים שֵשֶׁת וְַארְבַעַת

ד.) כג פרק א, הימים (דברי לְהַלֵל" עָשִּיתִּי אֲשֶׁר 'בַכֵלִּים לה מְהַלְלִּים אֲלָפִּים וְַארְבַעַת שֹעֲרִּים אֲלָפִּים

, התהלים מזמורי בחיבור מסתפק לא המלך,'דוד ה בעבודת הללו הנגינה כלי של מעלתם בגלל מייצר גם הוא

הכינורו את. המקדש בבית משוררים שהיו הלוויים אלפי לארבעת והנבלים ת דוד המלך שעשה אלו בכלים

. המקדש בית בחנוכת שלמה בנו השתמש

חַסְּדֹו, לְעֹולָם 'כִּי לה לְהֹדֹות הַמֶׁלְֶׁך עָשָהּדָוִּיד 'אֲשֶׁר ה שִּיר בִּכְלֵי וְהַלְוִּיִּם עֹמְדִּים מִּשְמְרֹותָם עַל "וְהַכֹהֲנִּים

ו.) ז ב הימים (דברי עֹמְדִּים" יִּשְרָאֵל וְכָל נֶׁגְּדָם מַחְצְרִּים וְהַכֹהֲנִּים בְיָדָם, בְהַלֵלּדָוִּיד

: וַיְהִּי הנגינה" באמצעות לאחדות ישראל עם את להביא הצליח, הוא המקדש בית את המלך שלמה וכשחנך

וְלַמְׁשֹרֲרִּים לַמְחַצְרִּים כְאֶחָּד לה' לְהַלֵלּולְהֹדֹות אֶחָּד קֹול ַלְהַׁשְמִּיע הַכֹהֲנִּים יָּכְלּו וְֹלא ה': בֵית עָּנָּן מָּלֵא."וְהַבַיִּת "

" הָּאֱֹלקִּים בֵית 'אֶת ה כְבֹוד מָּלֵא כִּי הֶעָּנָּן מִּפְנֵי לְׁשָּרֵת לַעֲמֹוד ה.) ב הימים (דברי על- שנוצרה האחדות בשעת רק

. הראשון המקדש בבית השכינה ושרתה אחד שירה קול להרים הצליחו, הם הגדולה והנגינה השירה ידי

, המקדש בבית פעם בכל היה שכך )למדנו תקנ רמז - א יונה שמעוני ובמדרש(ילקוט השראת שמביאה נגינה

. שכינה הקדש. רוח עליו ושרתה השואבה בית לשמחת ונכנס הוה, רגלים מעולי אמתי בן יונה יונה: רבי "אמר

ה'". יַד עָּלָּיו וַתְהִּי הַמְנַּגֵן כְנַּגֵן וְהָּיָּה שנאמר: שמח. לב על אלא שורה השכינה שאין ללמדך

המקדש– בית אהבה רצוף תוכו

הז השירה אהבה, סתם. ולא באהבה היא ישראל לעם השכינה חזרת כי מלמדת את העולם אהבת אלא

פִּיהּו מִּנְׁשִּיקֹות: יִּשָּקֵנִּי השירים" בשיר נכתב. בגללה תחזור כי מובטחים שאנו. אהבה סיני הר במעמד שהייתה

רש״י: שם ומסביר מִּיָּיִּן", דֹדֶיָך טֹובִּים כִּי

שלמ המלך וישקני יתן מי ובאלמנותה. בגלותה בפיה אומרת השיר "זה כמו פיהו מנשיקות ה

עמי נוהג להיותו ושוקקת מתאוה אני אך הכתף, ועל היד גב על שנושקין מקומות שיש לפי מאז.

. וכו' פה אל פה כלה אל כחתן הראשון כמנהג ודבר תורתו להם שנתן שם על שלו דוגמא. ונאמר

עוד להופיע מאתו ומובטחים שעשוע. מכל עליהם ערבים עודם דודים ואותם פנים אל פנים עמהם

מנשיקות ישקני וזהו דברו לקיים פניו ומחלים צפונותיה ומסתר טעמיה סוד להם לבאר עליהם

פיהו."

רש" כתב שלו ובהקדמה י השירים: שיר נוסד איך

, דודה על, מתרפקת בעלה על, משתוקקת חיות אלמנות צרורה אשה, בלשון הקודש "ברוח

, אליו אהבת-נעורים מזכרת ומודה, בצרתה לו, צר דודה. אף פשעה על ונוי נעוריה חסדי ומזכיר

, פעליה וכשרון יופיה עזה– באהבה עימה נקשר בהם, ענה מלבו לא, כי להודיעה שילוחיה ולא

אליה." לשוב עתיד, והוא אישה והוא אשתו היא עוד, כי שילוחין

16 המקדש– בית המלכות מקום

מלך– מקדש מלוכה עיר

. המקדש בבית מקורה ישראל עם של המלכות חזרת גם לנו קבע אלקבץ הלוי שלמה רבי האלוקי המקובל

: המילים" את דודי" פיוט״לכה ב ' ה עבודת מקום רק לא הוא המקדש כי שנבין "כדי מלוכה עיר מלך- מקדש

. מלוכה עיר הוא הזה. המקום ובקרבנות בתפילה למלוך– שרוצה מי שלים ירו. לכן המקדש בבית לשלוט חייב

, ש המקדש עיר וגם המלוכה עיר גם הייתה: בגמרא חכמינו אמרו לכן שונים. דברים שני לא הם " רבי תניא

ע" מח "ברכות חובתו( ידי יצא לא - ירושלים' ב׳בונה דוד בית מלכות אמר שלא כל אומר אליעזר ב.) בנ אין כי ין י

. דוד בית מלכות בלי ירושלים

לשלוט רוצה הרשע המלך כשמנשה, ישראל עם על לרעה הוא ה העולם של המושכות כי מבין. המקדש בבית ן

הוא כן על ו הראשי השפע צינור את בידו מנשה תופס. כך בהיכל צלם מציב! שנה חמישים ישראל עם על שולט

. לרעה הישמעאלים היום שעושים כפי ממש

לטובה מלכות

ג יהיה, וכך לטובה בזה משתמש שלמה היה המקדש בית בימי הימים. באחרית ם

": עַדַאפְסֵיָארֶׁץ יָםּומִּנָהָר עַד מִּיָם: וְיֵרְּדְ יָרֵח בְלִּי עַד שָלֹום וְרֹב צַּדִּיק בְיָמָיו ַיִּפְרַח צִּיִּים יִּכְרְעּו לְפָנָיו

: יְלַחֵכּו עָפָר וְאֹיְבָיו שְבָאּוסְבָא מַלְכֵי יָשִּיבּו מִּנְחָה וְאִּיִּים תַרְשִּיש מַלְכֵי: יַקְרִּיבּו אֶׁשְכָר כָל לֹו וְיִּשְתַחֲוּו

עב.) (תהילים יַעַבְדּוהּו" גֹויִּם כָל מְלָכִּים

.) יט כד פרק "במדבר מֵעִּיר( שָּרִּיד וְהֶאֱבִּיד מִּיַעֲקֹב: וְיֵרְדְ המשיח" מלך על בלעם שאומר זה כמו שליטה לא אבל

א של שליטה אלא דמים, הארץ את שמילא המלך, מנשה של ש". בית המלך שלמה של כמו הבה רצוף תוכו

." ירושלים מבנות אהבה

העולם כל על ששולט מי בידי רק - בית-המקדש

. העולם על ששולט מי בידי הוא שלו החורבן. גם העולם בכל ששולט מי על-ידי רק נבנה המקדש בית לכן כך

אמרו. מלך שהוא לו אמר הוא בית-המקדש את להחריב הולך שטיטוס ראה זכאי בן יוחנן שכשרבן חכמינו ולא

. העולם מלך, אלא מלך סתם

שבנה שלמה היה כך שהחריב נבוכדנאצר היה. וכך העולם מלך –. העולם מלך שראה שהמרכבה אמרו חכמינו

תחת העולם כל את לכבוש הלכה היא כי מצפון באה יחזקאל בית את להחריב שעתיד נבוכדנאצר של רגליו

. כולו העולם על שולט שאינו מי בידי להיחרב יכול לא המקדש. ובית המקדש

" שלו. העולם שכל הכריז הוא המקדש בית את לבנות רצה. כשכורש שני בבית גם היה כך מֶלְֶך כֹרֶׁש כֹהָאמַר

' ה לִּי נָּתַן הָָּארֶץ מַמְלְכֹות כֹל פָּרַס ֱא: בִּיהּודָּה אֲׁשֶר בִּירּוׁשָּלִַּם בַיִּת לֹו לִּבְנֹות עָּלַי פָּקַד וְהּוא הַשָּמָּיִּם ֹלהֵי בָּכֶם מִּי

בִּירּוׁשָּלִָּּם." אֲׁשֶר הָּאֱֹלהִּים הּוא יִּשְרָּאֵל 'אֱֹלהֵי ה בֵית אֶת וְיִּבֶן בִּיהּודָּה אֲׁשֶר לִּירּוׁשָּלִַּם וְיַעַל עִּמֹו אֱֹלהָּיו יְהִּי עַמֹו מִּכָּל

. שבע חסר מדינות ועשרים מאה על. רק העולם כל על מלך לא הוא באמת שכורש אומרת הגמרא הבניין לכן

בית את לבנות יכול היה מדינות עשרים-ושבע מאה על שמלך אחשוורוש. רק מעמד החזיק לא שלו המקדש

. כן עשה לא, והוא ממש. והצליח השני הבית את בנה העולם- כל על שלט שגם שלו הבן זכאי בן יוחנן רבן ידע

בית זה."הלבנון יפול באדיר. והלבנון מקומי" צבא שר על-ידי ייחרב לא השני שבית-המקדש והוא המקדש

כולו. העולם כל על ששולט מי בידי וייפול ייחרב

18 ה מקום המקדש– בית חינוך

מִּפִּיהּו יְבַקְשּו וְתֹורָה דַעַת יִּשְמְרּו כֹהֵן שִּפְתֵי כִּי

. הגדולים והכהנים הרגילים הכהנים של תפקידם עם הדוק בקשר קשור המקדש בית של התפקיד

, המקדש בבית לעבוד היה הכהנים תפקיד והוא. בשנה יומיים או יום רק מתקיים שהיתה בשבוע

. משמרות מעשרים-וארבע כאחת עולה משמרתם שבו" ביום רק עובדים הכהנים היו זה בשבוע בית

עול שלהם אב". ישראל וילדי ישראל בני בחינוך עוסק הכהן היה השנה. בשאר המקדש בבית לעבוד ה

ט:) לג פרק הכהנים(דברים על התורה אמרה כך שהרי

אִּמְרָתֶָׁךּובְרִּיתְָך שָמְרּו כִּי יָדָע בָנָוֹלא וְאֶׁת הִּכִּיר אֶׁחָיוֹלא וְאֶׁת רְאִּיתִּיו לְָאבִּיוּולְאִּמֹוֹלא "הָאֹמֵר

יִּנְצֹר." מִּזְבְחֶָׁך עַל וְכָלִּיל בְאַפֶָׁך קְטֹורָה יָשִּימּו לְיִּשְרָאֵל וְתֹורָתְָך לְיַעֲקֹב מִּשְפָטֶׁיָך: יֹורּו ּו

. לישראל וללמדה תורה. ללמוד החינוך הוא הראשון תפקידם ו:) מלאכי(ב הנביא עליהם שאומר כמו

" הֵשִּיב וְרַבִּים אִּתִּי הָלְַך בְשָלֹוםּובְמִּישֹור בִּשְפָתָיו נִּמְצָא וְעַוְלָהֹלא בְפִּיהּו הָיְתָה אֱמֶׁת תֹורַת

." הּוא ’צְבָאֹות ה מַלְאְַך כִּי מִּפִּיהּו יְבַקְשּו וְתֹורָה דַעַת יִּשְמְרּו כֹהֵן שִּפְתֵי: כִּי מֵעָֹון

המקדש בבית הכהנים תפקיד

. לזה זה קשורים הללו התפקידים, ושני המקדש בבית העבודה הוא הכהנים של השני התפקיד כי

היה ישראל עם של החינוך עיקר המקדש. בבית היה הכהנים אחיו שאר על ממונה שהיה הגדול הכהן

. ישראל חינוך על העליון הממונה עם של הרוחני המעמד על וגם המקדש בית עבודת על ממונה

ישראל. בני את ומלמדה רבנו ממשה תורה, לומד הכהן אהרון עושה היה. כך ישראל עשה כך

החשוב בתפקיד ופגעו דתם על ישראל את להעביר ניסו שהיוונים בזמן גדול כהן יוחנן בן מתתיהו

ומקדם. מאז תפקידם את הכהנים מילאו. וכך גדול ככהן שלו ביותר

הרוחני– המצב הגדולים הכהנים אחריות

אם ח" יש. מהכהנים היא התביעה ישראל- בעם בחינוך כשלון ו מספרת( הגמרא יא מכות ) ע״א כי

יתפללו שלא כדי שלהם המקלט בערי וכסות מחיה בשגגה לרוצחים מספקות היו כהנים של אימותיהן

. שימותו בניהן על? תפילתם תתקבל יתפללו- הרוצחים אם וכי מקשה והגמרא כתוב" והלא קללת

לא חנם תבא"?

. בחינם לא שהיא כיוון הכהנים על לבא עלולה שהקללה הגמרא מתרצת אחריות הגדולים לכהנים יש

. ישראל בעם בשגגה רוצחים שיש כך על, ביקשו ולא דורם- על רחמים לבקש להן היה שביקשו או

ות פרסא שלוש בריחוק אריה על-ידי שנטרף אחד אדם על סיפור מביאה. הגמרא מספיק ביקשו ולא

, הנביא שאליהו כך כדי עד לוי בן יהושע רבי כך על. נענש לוי בן 'יהושע ר של ממקומו רגיל שהיה

, יום כל אליו להגלות אותו של חייו על התפלל שלא בגלל וזאת ימים שלושה מדרשו לבית בא לא

שנטרף. האיש

ישראל בכל שמסתובבים גדולים כהנים

, הכהנים האחים שני כמו שנחשב הרמתי שמואל של מעשהו את נבין מכאן ממקום מסתובב שהיה

כז). א תורה(שמואל להפיץ למקום שמו" בקוראי ושמואל בכהניו ואהרן עליו״משה נאמר זה על,

.) שם ורש״י כה שניהם(ר״ה כנגד שקול שהיה הגמרא והסבירה ועונה באוהלו שמואל יושב היה

לאוה בא 'היה ה דורש שכל משה כמו העם לשאלות, לו תורה ללמד לעיר מעיר מסתובב היה וגם

, וחיים תורה להרבות ישראל במחנה מסתובב שהיה הכהן אהרן עושה שהיה כדרך ולהפיצה וכדרכו

אביו. אלקנה של

גמלא בן יהושע - הגדול הכהן

, גמלא בן יהושע הכהן- אהרן של ממשיכו עם היה כן תורה מרבה היה הוא וגם גדול כהן שהיה

בישראל:

: רב אמר יהודה רב "אמר נשתכח הוא שאלמלא שמו גמלא בן ויהושע לטוב האיש אותו זכור ברם

. תורה מלמדו אב- לו שיש מי שבתחלה מישראל תורה. תורה למד היה לא אב- לו שאין מי מאי

' אותם דרוש׳ולמדתם. בירושלים תינוקות מלמדי מושיבין שיהו. התקינו אתם ולמדתם - מאי

מ דרוש׳כי ' תורה תצא ציון. ומלמדו מעלו היה אב- לו שיש מי ועדיין אב- לו שאין מי היה לא

י" כבן ט״ז כבן אותן ומכניסין ופלך פלך בכל מושיבין שיהו. התקינו ולמד עולה רבו שהיה ומי ז

. ויצא בו מבעיט עליו- כועס בכל תינוקות מלמדי מושיבין שיהו ותיקן גמלא בן יהושע שבא עד

ו מדינה שבע." כבן שש כבן אותן ומכניסין ועיר עיר ובכל מדינה

דו למדים היו למה להסביר שם תוספות וכתבו ו אומר: הפסוק כי והסבירו בירושלים קא

" תורה- תצא מציון כי יותר לבו מכוון היה בעבודה עוסקים וכהנים גדולה קדושה רואה שהיה לפי

: 'בספרי כדדרשי תורה וללמוד שמים ליראת למען ' וגו תלמד - לידי שמביא שני מעשר גדול

עוסקים שכולם רואה והיה שלו שני מעשר שיאכל ליראה עד בירושלים עומד שהיה לפי תלמוד

.) ב עמוד כא "ב״ב בתורה( ועוסק שמים ליראת מכוון הוא גם, היה ובעבודה שמים במלאכת

החת" אמר 'זה תוס פירוש על-פי גם מביא היה בירושלים שהלימוד ס, גדולה שמים יראת למלמדים

" 'צבאות ה "כמלאך הכהנים- להיות שצריכים כמו ושלמים יראים הם וכשהמלמדים - התלמידים גם

מסיני. כנתינתה בשמחה תורה למדים

המקדש– בית העולם חינוך מקום

לב לעתיד ו מאון הצ י )על (ח זכריה הנביא אותנו מלמד. כך כולו העולם של החינוך בית המקדש בית יהיה א

. ה' דבר את לשמוע העולם בכל שיהיה הגדול: וְהָּלְכּו רַבֹות עָּרִּים וְיֹׁשְבֵי עַמִּים יָּבֹאּו אֲׁשֶר עֹד 'צְבָּאֹות ה "כֹהָאמַר

." אֵלְכָּהּגַםָאנִּי 'צְבָּאֹות ה אֶת יְדֹוָּדּולְבַקֵׁש פְנֵי אֶת לְחַלֹות הָּלֹוְך נֵלְכָּה לֵאמֹר אֶלַאחַת יוׁשְבֵיַאחַת

. בירושלים שהוא יודעים,'ולא ה את מבקשים הם בתחילה שורה״ּובָּאּו השכינה איפה מזהים הם כך אחר אבל

ה' פְנֵי אֶת בִּירּוׁשָּלִָּּםּולְחַלֹות 'צְבָּאֹות ה אֶת לְבַקֵׁש עֲצּומִּים וְגֹויִּם רַבִּים עַמִּים." להגיע שהדרך מבינים הם ומיד

עוב בירושלים לאלוקים עֲשָּרָּה יַחֲזִּיקּו אֲׁשֶר הָּהֵמָּה בַיָּמִּים 'צְבָּאֹות ה. כֹהָאמַר ישראל" עם. דרך בניו דרך רת

עִּמָּכֶם." אֱֹלהִּים כִּיׁשָּמַעְנּו עִּמָּכֶם נֵלְכָּה לֵאמֹר יְהּודִּי אִּיׁש בִּכְנַף וְהֶחֱזִּיקּו הַּגֹויִּם לְׁשֹנֹות מִּכֹל אֲנָּׁשִּים

11 הסתתרות המקדש

העין מן הסמוי בדבר אלה שרויה הברכה אין

. גדולתו ידועה ולא המקדש בית מוסתר הללו הדברים כל בגלל כי" אמרו חכמינו בדבר אלה שרויה הברכה אין

העין" מן הסמוי וכי. ו. ביותר העין מן הסמוי, הוא ביותר המבורך המקום הוא המקדש שבית ון נאמר לא לכן

. המקדש" מקום איפה לאברהם ֹוַי אֲׁשֶר יְחִּידְָך אֶת בִּנְָך אֶת נָּא קַח אמֶר הַמֹרִּיָּה אֶרֶץ אֶל לְָך וְלְֶך יִּצְחָּק אֶת ָָּאהַבְת

" אֵלֶיָך אֹמַר אֲׁשֶר הֶהָּרִּים עַלַאחַד לְעֹלָּה וְהַעֲלֵהּוׁשָּם ב) כב, (בראשית, למקום מגיע. כשהוא ויצחק הוא רק

. רואים לא ואליעזר, ישמעאל המקום את רואים הדורות לאורך. מבני-אדם הזה המקום נעלם או למה נע

. אבינו מיעקב לומדים אנו. וכך חשיבותו

יָדָעְתִּי וְָאנֹכִּיֹלא – יעקב בימי

כש לה שרוצה אחיו מעשיו בורח יעקב ו לכיוו מבאר-שבע יוצא הוא רגו, חרן ן לקיים מתכוון גם הוא זו ובהזדמנות

. משפחה" ולהקים הוריו צוואת את לָּבָּן מִּבְנֹות אִּשָּה מִּשָּם לְָך וְקַח אִּמֶָך אֲבִּי בְתּואֵל בֵיתָּה אֲרָּם פַדֶנָּה לְֵך קּום

." אִּמֶָך אֲחִּי יעקב של הליכתו מסלול. ה״מקו נעקד אביו שבו המקום ירושלים דרך לעבור יכול " ם אלוקים שבו

. מכולם" הגדולה השבועה את לאברהם לסבו נשבע וְכַחֹול הַשָּמַיִּם כְכֹוכְבֵי זַרְעֲָך אֶת וְהַרְבָּהַארְבֶה אֲבָּרֶכְָך בָּרְֵך

בְקֹלִּי". אֲׁשֶרׁשָּמַעְתָּ עֵקֶב הָָּארֶץ כֹלּגֹויֵי בְזַרְעֲָך: וְהִּתְבָּרֲכּו אֹיְבָּיו אֵתׁשַעַר זַרְעֲָך וְיִּרַׁש הַיָּם שְפַת עַל אֲׁשֶר

. ידע לא שהוא עצמו על מעיד.)הוא צא שם(חולין עוצר לא יעקב זאת כל למרות שהעוצמה הבין לא שהוא

. רוחנית עוצמה הזמן כל."יש יָּדָּעְתִּי וְָאנֹכִּיֹלא הַזֶה 'בַמָּקֹום ה יֵׁש. ָאכֵן הזמן" כל ממשיכה המקום של הרוחנית

. שכינה השראת הזה." 'במקום הזמן״ה כל יש

יָדָעְתִּי– וְָאנֹכִּיֹלא ראשון הבית עד

בית את לבנות שנה שמונים מאות ארבע ישראל לעם לוקח יהושע בימי הארץ כיבוש אחרי שגם הוא המעניין

. שילה. משכן השופטים. תקופת חשובים ולאומיים רוחנית תהליכים של שנה שמונים מאות. ארבע המקדש

. שבי חורבן. ה' בית על דוד. תפילות היבוסי ארוונה. גורן דוד בימי. מגפה בגבעה. פלגש הארון ית לבית הכנות

. הבית נבנה שלמה שבימי עד. ועוד לירושלים הארון. העלאת המקדש

. המקדש בית איפה סיפרה לא התורה שגם היא האמת הַמָּקֹום המקדש״וְהָּיָּה בית נקרא כולה התורה בכל

." לְׁשַכֵןׁשְמֹוׁשָּם בֹו אֱֹלהֵיכֶם יְדֹוָּד יִּבְחַר אֲׁשֶר ) רבים במקומות וכהנה יא יב, (דברים גם באה הזאת ההשתהות

. ישראל עם להצלת חשוב הזה המקום כמה ידעו שלא בגלל כן נעצרת המגיפה איך רואים שהם אחרי רק

השמים. . שער החיים שורש הוא הזה שהמקום מבינים. הם הזה במקום יָּדָּעְתִּי." עצמו״וְָאנֹכִּיֹלא על חוזר שוב

יָדָעְתִּי– וְָאנֹכִּיֹלא השני הבית עד

. אותו מעריכים מספיק. לא המקדש בית את בבנותם משתהים השני הבית עולי גם בוכים.) יג ג יסודו(עזרא ב

. בבנייתו משתהים מכירים לא.) והלאה י ד דש(זכריה המק בית את.)מבזים הספר סוף עד ו א ערכו(מלאכי ב

חָּרֵב? הַזֶה וְהַבַיִּת סְפּונִּים בְבָּתֵיכֶם לָּׁשֶבֶת אַתֶם לָּכֶם.)הַעֵת ב" הברכה(חגי יסוד הוא הזה שהבית מבינים לא "

' ה נְאֻם זְרֻבָּבֶל חֲזַק.)וְעַתָּה א" (חגי כָּל וַחֲזַק הַּגָּדֹול הַכֹהֵן יְהֹוצָּדָּק בֶן יְהֹוׁשֻעַ וַחֲזַק ' ה נְאֻם הָָּארֶץ עַם אֲנִּי כִּי וַעֲשּו

די. בלי עד ברכה לכם ותבוא הבית את בנו 'צְבָּאֹות". ה נְאֻם אִּתְכֶם

יָדָעְתִּי– וְָאנֹכִּיֹלא בימינו

.) צא אבותינו(חולין בו שהתפללו מקום הוא המקדש בית כי שיודעים מצוות שומרי אנשים יש בימינו גם יודעים

בני את לדרוש מתאמצים לא הם. אבל מקדש בתי שני בו שהיו. חורבנו על. לבכות עליו. להתפלל י נו לא הם

שבבני מבינים י. אותו מזניחים. הם עצומה ברכה ישראל לעם תבוא נו שבזה וחושבים מעט מקדש בתי מטפחים

שבבני יודעים לא. הם הרוחנית חובתם ידי יוצאים הם י ישועה ישראל לעם תבוא והרוחני המעשי נו בכל גדולה

הזה. במקום מתעצמים שלהם התפילות מושאי. כל הגשמיים וגם הרוחניים. גם התחומים

מקדש! בית רוצים

, הגדול ערכו את להבין לדעת בו ומעמיקים המקדש בית של ערכו על לומדים אנו לב מכל עליו להתפלל ולדעת

אֶת עֲבָּדֶיָך רָּצּו: כִּי מֹועֵד בָּא כִּי לְחֶנְנָּּה עֵת כִּי צִּיֹון תְרַחֵם תָּקּום. אַתָּה בנו" שיתקיים רצון. ויהי ונפש וְאֶת ָּאֲבָּנֶיה

ואמן. ."אמן כְבֹודֶָך אֶת הָָּארֶץ מַלְכֵי 'וְכָּל ה אֶתׁשֵם גֹויִּם: וְיִּירְאּו יְחֹנֵנּו עֲפָּרָּּה

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

בית המקדש וירושלים מרכז

בעזהש״י בחורבן? איבדנו מה

1 …" ] אחר אש הגדול החורבן י, נחרבנו ר י ינּו ו א מ בית נשרף אשר י אחר ית ב מ כבוד ונּוטל

חי עּו ואת גודלם את לצייר גם לנו ינו…אי-אפשר, טהרתם ואת פארם, את זם החיים תפקידי של

, קודש בגבורת, הנאזרים והקדושים, הטהורים האדירים והמ הקודש עבודת של. קדש זאת- ובכל

ה כל מ הזורם האור ידי על וקיימים מיוסדים הם שלנו הנשמה מדת ע וכל רוחנו ון גי, אז ני י ימ מ

ומ עולם, מרירות אי ומל חדוה אי, מל שיברון אי ומל גאון אי מל עומדים קדמוניות…והננו שנים הגדול… החזון לקראת ותקוה נחמה אי ומל יגון אי מל חי לוקחים אנו שממנו, עבודה י חי, תפילה י

באלק ונפש לב עליצות י וחי עבר של לתו, מגדּו ישענו י נ הנהדר" העתיד מקור, שהוא הגדול ו

, עול קוק (הראי״ה קיז-ח) א; ראיה, ת

2 " ] א- ה ז י ל וְאַנְוֵהּו " נְהּו מ רֹמ א ו י ב א י א-ֹלה, ב) טו (שמות

" א- ה ז י ל " וְאַנְוֵהּו א- ין "ד - ל י נ אְב ו להְי שם) אונקלוס "תרגום מקדשא( יּה

" ו נ ' ה ו נ לשון תרגם אונקלוס וְאַנְוֵהּו-. סה) (שם צאן' 'לנוה לג) (ישעיה שאנן' ה אחר– דבר ' 'ואנוהו

) שם "…רש״י נוי( לשון …" ' ולשון׳אנוהו "… והוא אני – ע״ב) קלג לשבת (רש״י

"… זה לעומת, וזה זה אחר, זה זה בצד זה החלקים של, ההתאמה "הנוי קנב), א; ראיה (עולת

ק הוא היופי "שמשפט י וס אחת מערכה תוך אל נפרדים חוקים בוץ י " מקביל דור

עמ' הראיה, מאמרי קוק (הראי״ה 212 )

3 " ]: מסביר. רש״י בתוכם' ושכנתי מקדש לי 'ועשו ב ' קדּו ית. שה' ן ני ב ב תתגלה שהשכינה צורך ְיש

,' ד מעשה היא. קרקע הקרקע על שנבנה ב עומד יה ב ג ועל י נ, אדם ידי מעשה ן על שורה והשכינה

. האדם מעשה צו מ קיימת שמ נפגשים שבו בית-מקדש לבנות ה י וארץ" ים

' עמ שמות הרצי״ה, שיחות קוק הכהן יהודה צבי (הרב 393 )

שותפּו כאן, יש כן …"אם והתחברּו ת א-להית… קרקע ם ע אדם מעשה של ת מֹועד' 'אוהל … והמובן

"… התוועדּות הוא של׳מועד' ' עמ (שם 319-321 )

4, לאבר אבר בין הבחנה יש האדם בגוף ]גם …" מרכזיות בו שיש אבר יש האדם שבגוף וכשם

כמו לנו ת, שייכֹו, למשל וג׳נין. שכם בארץ מקומות לשאר ביחס ירושלים היא, כך, הלב מיוחדת, ירושלים היא ששלנו מאבר אבר ת למרכזיּו ששייך מה. אך מהם אחד על לוותר לנו, ואסור ינו

, מיוחדת ה הע של הפנימיים הכוחות כל ריכוז יש בירושלים נה, המלוכה מקום היתה: היא ם ערש

, הנבואה המ ם מ ְקֹו שע. עיר הסנהדרין מושב גם היה שלו הגזית, שבלשכת קדש ו, מדינית צמה

, רוחנית יחדיו" בה ב חְרּו ומשפטית מוסרית (ה רצי" ה ', עמ ישראל ארץ הרצי״ה, שיחות קוק 124 )

5 ) ](ג " לּה ה חֻבְר ש יר כְע ה בְנּוי ה ם ל יְרּוש " ו חְד י

- ם" ל "יְרּוש " - ו" חְד י לּה ה חֻבְר ש יר כְע ה בְנּוי היא״ה הפרט האברים יתחברו ובעבורה יה ל שא ים י

" אחד גוף להיות ו", חְד הכולל״י הגוף של

) (ד לְה ל א שְר לְי דּות ע י-ּה י בְט ש ים ט שְב לּו ע ם ש ש דֹוֹו ד': ם לְש ת

- ם" ש "ש לשם" כי ע כולם והתחברו - י-ּה" י בְט ש ים ט שְב לּו ע יד ל הזאת, העיר י שהיא" עד דּות ע

בשל שם מתקבצים שכולם במה מתאחדים אחד, גוי שהם - ל" א שְר לְי לתכלית השנה מועדי ש ו

לְה "ֹו אחד: הזה, שהתכלית עד - " ד' ם לְש דֹות לשם להודות ד', יברים הא הקושר הפנימי הכח הוא

הפרט, י ים י ו הג חיי ְוהוא שב הלב כמו היא יתקבצו ששם, והעיר הכללית ה וֹ החיים רוח תחול

ר ק ומ יְה הגו את ה י ח ְהמ העצמֹו ב עצמו. אל עצם המפוזרות ת

ד: ו ד ית לְב סְאֹות כ ט שְפ לְמ סְאֹות כ שְבּו י ה מ ש י )כ (ה " ש י כ ג והיא - ה" מ כן ם, הי ו בְג אשר ר ב ד המ הנפש ְכמו - ט" שְפ לְמ סְאֹות כ שְבּו י ה מ ש י "כ שהם

ודין, ודת תורה תצא, ומשם ישראל ושופטי הסנהדרין - ד" ו ד ית לְב סְאֹות ישבו״כ מה וש שמשם

ת האומה פרטי לכל הכללית ההנהגה צא ומלבי״ם) ג-ה קכב (תהלים

6 ] רוממּו את כוללים וקדשיו …"המקדש, , הבשר הדם טהרת תחתית, ואת ההשכלה אצילות ת

והר הדמיון גש. ". . ) לה התחיה; , אורות, אורות קוק (הראי״ה

, קדּו כהונה בגדי, הדר המקדש שבבית עולם של נויו של והתפארת …"ההוד וטהרתו… הגוף שת כל

שי הגדול הערך מצד עפות הסת אלה והחזק… הבריא הדמיון לכח ש להאורה מתוקן לבוש בתור

, העליונה הא-להית והש הנשמתית האורה על ֹהמופיעה, ר) ג הקודש, אורות קוק "…הראי״ה כלית(

" של ם ע הש ֹתו מּו יהי לא האדם, של כלית ת לא אם שלם ה של לה וה ל י מּו המ כְחו ת ו, דמה שיהיו

וכ ציוריו ו, היושר עומק על מיוסדים הדמיוניים חותיו מ ֹהבא הש ֹרת שּו המקדש. בית והחכמה כל

עולם' של נקרא׳נויו האמ …הנוי ל הש הוא יְֹתי ציור מת הש השורה כפי ֹהמדמה ת, שמזה כלית שך מ י

שמכֹו זמן כל בעולם…אמנם, נעלה מוסרית הדרכה הכולל-לכל- השיווי של הכללי המרכז ן האדם

הש ֹשל קי י הי ה ציור-המדמה עם כל נ ל ְכֹו יחיד לכל גם קל הי, ה בעולם ם ע ציוריו דרכי את ן פי ל

הש ֹיסודות ע, ובהתרומם כל הי המדמה כח זה פי ל נכון ה בחי וטובות גדולות להשפיע. המעשה י

שח מיום ל אב בית- רב המ ח קישור של הכללי המרכז, ובטל קדש ו שבכ האנושית הנפש קי חו ו

הש אור אל ֹהמדמה כ את לבדו לרומם מאד לו יקשה ודאי יחיד כל…כל י מ מרֹו אל ו-המדמה חו

ֹהש, כל הש מדרך יטעה המדמה בהתגברות ֹולפעמים, וע כל משורת צא י ת התרגשּו ידי ל

בע לנו, שחסר כללי מנהל כח לזה היושר…שצריך ונ ו חיינו' מבית כבוד ש׳נוטל מיום ינו. ' בית

יס שעליו הציר שהוא המדמה, הכח מצד הוא החיים', ונטיותיהם בתשוקותיהם האדם חיי ובו

האמ והכבוד הש גילוי הוא ֹתי י ו)" '(אבות תורה אלא כבוד,'אין הטהור הא-להי כל

'כג) עמ ראיה, עולת הקדמת,'פרקי תפילה,'ענייני קוק (הראי״ה

7 ] " הת ובטל המקדש בית חרב בעוונותינו, 'ועתה, ' מיד, משפטו על המקדש (כש)בית - וסדרי

ואין מה של ת באחדּו עולה הנצח…הכל אל הזמן, את ההויה ואת העולמים את מקשרים עבודותיו

ע שְפ ב הְֹפסק, האורה ת ' המקדש בית חרב בעוונותינו, אבל׳עתה, … של ההשפלה כאן נעוצה

הארעיּו, של ההפסקה ין א ב התמידית ההמשכה של אפְשרותה, ואי בעולם הקדּושה הזרחת של ת

ה ' התמיד, ובטל פסק' " קסא) א; ראיה, , עולת קוק (הראי״ה

יר "דְב. ם מ ש ינּו א-ֹלה ית ב? ל ע נ ה מ נּו ב לְב ל ה יל. ג ת ב ש ה ו נ יל /ג יח צְל לְה נּו א מ ינּו כ דְר דֹון /א … ת י ב

ל מ ב ח כְאֹור. ֹון נֹוח? מ א מְצ נ יפֹה א " יום-הכיפורים) של מוסף בתפילת העבודה סדר (מפיוטי

" מתחזקים כולם הכוחות כל ואיחוד הרעיון אחדּות באדם ה ומתרב הולכת הקודש ת י שנְט מה כל

, בו שבאוצ מחשבה לכל עצום קישור יש האחדּות ידי ועל, כולן המחשבות כלל אל רוחו ר ואין

, והכוחות הרעיונות מתפזרים הקדּושה משאיפת. ובריחוק בו שולטת כחה הֹש מחשבה כל ילא וממ

. מתגברת כחה, והֹש אותה ודוחה רתה חב את אחת מְטשטשת מן כחה הֹש כח יתבטל עמלק ת י ובמח

. העולם ' עמלק זכר את חֹה׳תמחה מ -. תשכח' אז׳לא ב כי, שלם סא והכ שלם השם הְיֹות הוא הכל

"… בְתכלית מקושרת אחדּות; תשיח), א קבצים, שמונה קוק (הראי״ה

" העב עיקר הח, שְכ ה מחמת באים רֹוֹת במגילה1. כדאיתא בל, ב שהוא ח בֹמ זוכר שאפילו מקום מכל

בל, ב זוכר אינו צ יתברך שהשם הלב בהרגשת זוכר באמת היה אילו כי כן'- תעשה זה׳לא על ה ו י אי

עושה, שהיה כלל אפשר מעל צר שהי רק ימֹו ן' ני ע ְכ ֹובל, מ ל '(דברים וגו ית' ב ע נְת מ ש טו)2…" ב,

, נה) הצדיק, צדקת מלובלין הכהן צדוק רבי (אדמו״ר

לשל להוציאו צריך מיוחד כח איזה בו ש שי מי ל …"כ מּו, לו האפשר כפי תו לאו- ואם הר די לא י

שא דרכ בכל גדולים פסדים וה סדרים בלבול פועל הוא אלא תועלת ממנו מוציא ינו הנהגתו… י

כ איזה בעצמו לחפש האדם חייב לפיכך ו ל בו…ומכ מוטבעים מיוחדים חות יעלים- שלא שכ ן עין

חֹוֹוכמ ולהרסם לבטלם אותם מוצא בלא-עיון שכבר ת מ להם ת ת י ל מְב. וסדורה הגונה ועבודה קום

הכ כי ו לה יתנו ולא מאד, חזקים והם 'המה, ד מעשה חות, ולא- גבולם סיג כשי יהיה טוב או וב

לפע ו "… קברניטה בלא כספינה מנהיג, בלא ל; ד), ד אביך, מוסר קוק (הראי״ה

1 " בל? ב ל י כֹו ז'. כֹו ר …' אומר' כשהוא שְכ ת לֹא א ב הל ת כח ש י ר ה ח' מּו. ר ז'? כֹו ר מקיים' אני מה הא

ע״א) יח (מגילה הפ…" ב

2 " … אח דבר ' ר: של אלו, טו) לב (דברים ית' ש כ ית ב ע נְת מ ש ו המשיח. ימות שלפני דורות שה אמ: ר שנ

, ז-ח) ב (ישעיהו ים' יל ל א רְצֹו א א ל מ ת 'ו וגו ף ס כ רְצֹו א א ל מ ת 'ו. ' –, שם) (דברים הּו' ש ע א-לֹוּה יּטש ו

' ח שְכ ת ו, יג)…" נא (ישעיהו ץ' ר א ד וְיֹס ם י מ ש ה נֹוט עֹשָך ד', תתקמה) לב, דברים שמעוני (ילקוט

" ח שְכ ת ו ץ- ר א ד וְיֹס ם י מ ש ה נֹוט עֹשָך ד' ן כֹונ ר ש א כ יק צ מ ה ת מ ח י פְנ מ יֹום ה ל כ יד מ ת ד ח תְפ ו

שְח לְה ית…, יג) נא (ישעיהו "

" 'אף' מור, ורוגז כעס ה טפ, ל נ לדבר יבה הת הוראת עם מתאים שא םא י כ לעצמו עומד ינו הוא

פ וט מצטרף וע גדולים אחרים, לדברים ל י קרי[י] ם הֹו הרוגז. מקרה ממנו יותר ע ה ידי ל מה

, ר בֹאש קופצים הנטפלים ים נ ני שהע ל ְונכנסים חּו הע ג את מכריעים שהם, או ר יּו ת ק י העיקר

ע נעשים, והם תחתיהם י הע הדברים, ואת קרים ' הל, פ לְט עושים קרים י בֹּה ג וְה גְבּה ה ה ל פ ש ה

, לא) כא '(יחזקאל יל שְפ ה "…, אף), שורשים מילין, ראש קוק (הראי״ה

…" השמ מקדשנו בית על לבבנו מכאוב כל ם וע, לעינינו ם ר וש מלכים בני ֹועל, קודש י י אלק ם ע

, עולמים והדרת הוד, המלאה הכרמל, ארץ הטובה האדמה על כעבדים3, ההולכים אברהם על

ע גאון מקום מלכותנ תפארת וצניף ז נּו ּו מנ מהתעלם ם ןכ ג נוכל לא, אבל ו וברק אורה י צוצ י, זוהר י

נ ה ו ה נ ה זר נ י כאבנ המתנוצצים, הגדול הקודש…הקהל אדמת על ה וגד ההולך ב ל השם רוך

נ מְפּו צֹו, הארץ כנפות מארבע, הבאים יהודה ת לה ולה אחז י נ, יה ישראל גבול על נטע ם ןכ ג ם אים מל

ונ תקוה י "… חומים עא), אגרת הראיה, אגרות קוק (הראי״ה

" של מּו ל יפ. ע בחיים ופעולותיו רצונותיו לכל כוללת מטרה לו שתהיה במה תלויה האדם ת תעודה

ּהר ב ירּו ב זו ְנכבדת רגש כל ילכו כלי ֹהש ל מעשיו כל ויסדר ושאיפותיו לבבו י ת. כליתם זה- לעומת

אב י ֹכאשר הכ המטרה מדעתו, ותתבטל דרך ד הנפשיֹו ההרגשות, אז וללת, ת פועלות היותן תחת

בת הן, עולות תכליתן לטוב ו הח ההתעוררות לפי רק ופועלות הו ו תכליתית, תעודה, בלא מרית כי

נעימּו אם, מטורפת כאניה להיות תבחל האדם נפש. וכאשר והשעה החוש ת כ שום בלא י וּו, מטרה ן

ְימ ל אותו, המביאה כוזבת מטרה בדמיונו לו צא, אבדון של לתכלית לא פונה שהיא מּו תֹו ורוממותו

מ דתו ור להשפלתו אם כי רּו, ערכו ם כ את שעזב אחרי י וּו ממנו. והתרחק העליון תכליתו ן ". .

; רנב), א ראיה, עולת קוק (הראי״ה

8 ], ם עֹול ל רְדּו י י יֹפ ין ב ק ה ר ש …"ע ו ם י ל יְרּוש ה טְל נ ה שְע ְת כֻלֹו. ם עֹול ה ל כ ד ח א ". .

ע״ב) מט (קידושין

רְך, ד י עֹבְר ל כ ם י פ כ יְך ל ע פְקּו "ס םי. ל יְרּוש ת ב ל ע ם רֹאש עּו נ י ו רְקּו ש ת יל כְל יֹאמְרּו ש יר ע ה זֹאת ה

ץ? ! ר א ה ל לְכ שֹוש מ י יֹפ ", טו) ב (איכה

ממנה, כל-יחיד של הרוחניים החיים ומקור האומה של הכוחות מרכז, בתור המקדש "בית צד מ

בי עין המרהיב המורגש החזיון בע הרעיון את שא נ ומ וְפיו זּו איומו ז בכל ברוח להיבנות הוא צריך

כ יּו בתֹו חייה במלוא נפשו את להשאיב, כדי מישראל יחיד כל אצל יום. השלם במצבה האומה ת אז

ישו, הרעננים הנפשיים כוחותיו היחיד אל בו בהם פורחים ואורו רגש הה וחום האמונה י שחי

, מתעוררת והתמימה הנישאה א-להים למאֹד…אהבת נחמדים צבעים שלל של חמד בפרחי

ק זכרונות ידי, על האומה בנשמת גדול בעוז, חיה מתייצבת וֹ דשּה ימ מ א- נר, בהיות קדם י להים

, והא עימה תמים ז של ת ידיאליּו וכל נחמד רעיון כל ממעמקים ה דול זה נשגב כר כבירה נפש משאת

וקדֹו והדר, הוד שממלא הגדול הא-להי ערכה את בכלל האומה לעיני ומצגת שה לב חדרי כל את

יה" נ ב י יחיד כל של קמד), א; קבצים, שמונה קוק (הראי״ה

ה ים ר וְש ים סּוס ל ע ים ד ב ע י ית א "ר 3 וֹ, ז) י "קהלת ץ( ר א ה ל ע ים ד ב ע כ ים לְכ

"היופ, מתרדמתה אותה, מעירה הנשמה את אליה היא, מושכת הא-להית, התפארת העליון י

ל ְומקיצה כ כל את חיים ו חותיה. יה על היא מאירה ח י מח צ על שמש כאור, מד בכל אותה ומפתחת

. ורעננות, נועם, פאר כח המלאים ענפיה ֹש י חּו ל ְהתשוקה, המקדש בית י לב, ההרים 'בראש ד ית

בעבו לכהנים ק, וכל במעמדם וישראל בשירם לויים דתם אל כולה האומה שבנשמת הנפש י שור י

ז ְבּו ק ל וֹ בל עולם של נויו יום בכל, מעירה דשּה י, ישראל של בן כל של בנשמתו עליון מקדש ומקימה

"… יחיד תרו), א; קבצים, שמונה קוק (הראי״ה

9 ] הו ש "וז ע" המלך דוד אמר ה׳ירושלי, יחדיו' לה שחוברה כעיר הבנויה ם פ: ירּו ש התחברות לפי

. ירושלים נבנה ויראה באהבה והתעוררותם ישראל בני פ ירּו שבטים' עלו 'ששם ת ס מֹוְרֹו כי ש

הקו עיר ירושלים עד נקשרים הם בלב, ירושלים ונעשה בלב, הנקשרים ויראה אהבה דש4. ואלו

ז, ועל ו׳שרביט' לשון׳שבט' נקראים ת ס רֹו המֹו ה כל עמדו ה ס, רֹו ת המֹו את ולנתק לכלותנו אומות

כ ו ש כמ על יחד וסדו 'נ תוב, ב-ג)" ב (תהלים מוסרותימו' את ננתקה משיחו 'ועל ד

, דברים) ישראל, עבודת מקוז׳ניץ ישראל רבי (אדמו״ר

" 'כל בי נחרב כאילו מיו בי נבנה ינו שא דור להבין, . קשה א) יומא (ירושלמי, מיו' דורות הרבה שהיו

שנ צדיקיֹעליון שהי אמר. בימיהם נחרב להיות ראוי ה מצטרפין הדורות ימי כל כי לפרש ונראה

ראו להיות ישראל בני עבודת של ההארות כל ומתכנסין י, לגאולה ין שדור הדעת על עלה הי כי

יהי הגאולה ראוי ל ךכ כ ו י לגאולה? ! בלבד בזכותם ן שז ְרק ן ני ב מעט ומביא עוזר ודור דור כל ת כּו

ב המ ית. קדש ני והב הגלות, ימי כל נמשך ן ירושל כמאמר׳בונה. וז םי' שאמרו הו שאינו דור שכל

הו ש. וז ני נו לב יע מסי ' אמרו שא ' בימיו נבנה ינו - הב בכלל ימיו שאין ם ג בפרט אדם. וכל כנ״ל ןי, נ

כן ל צריך שכ ידע ית י ב ן לבנ סיוע הם מעשיו ל המק ל ע ע שמקבלין מה. וכפי דש עול צמם מלכות

שמי - ים לב יעין ְמסי י" נו נ, תרל״ד), דברים אמת, שפת מגור לייב יהודה רבי (אדמו״ר

4 העֹו בהם שקושרין רצועות הם - ס רֹו ת …"מֹו, כ) ב לירמיה "רש״י ל(

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

כלי יקר פנחס

בנות צלפחד מול המרד המסתורי וגם: מרגלות ולא מרגלים. .

כלי יקר פרשת פנחס

במדבר כו סד

ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני

רש״י במדבר פרק כו סד

ובאלה לא היה איש וגו' - אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה, והנשים אומרות (במדבר כז, ד) תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן:

דברים פרק י

(ד) וַיִּכְתֹּב עַל־הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְהוָה אֵלָי׃ (ה) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן־הָהָר וָאָשִׂם אֶת־הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה׃ (ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי־יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃ (ז) מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן־הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם׃ (ח) בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְהוָה אֶת־שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת־אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃ (ט) עַל־כֵּן לֹא־הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם־אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ׃ (י) וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא־אָבָה יְהוָה הַשְׁחִיתֶךָ׃

רש״י דברים פרק י פסוק ו

(ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה - מה ענין זה לכאן. ועוד, וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרות באו לבני יעקן, שנאמר (במדבר לג, לא) ויסעו ממוסרות וגו'. ועוד, שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרה להר ההר, אלא אף זו מן התוכחה, ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חור הגדגד:

ספרי זוטא פרק כז פסוק א

וללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה בשעה שאמרו ישראל למשה נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד ד) אמר להן משה והלא כל ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ אמרו יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ.

כלי יקר במדבר כו סד

ובאלה לא היה איש. אבל נשים היו כי לא נגזרה גזירת מרגלים כ״א על האנשים לפי שהאנשים היו שונאים את הארץ והיו אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד. ד) אבל הנשים היו מחבבות את הארץ שכן בנות צלפחד אמרו תנה לנו אחזה. והנני נותן שני טעמים בדבר:

לפי שיש לך ארץ מגדלת צנועים, ויש לך ארץ מגדלת נואפים, וארז״ל (במד״ר כ. כב) ששטים היה מגדל נואפים ולפיכך זנו בשטים כי ישיבת המקום ההוא גרם להם לזנות, וא״י מסוגל בזה שאין הארץ סובלת זמה כמ״ש בפרשת עריות (ויקרא יח. כה-כז) כי את כל התועבות עשו אנשי הארץ, ותקיא הארץ את יושביה, וכבר כתבנו למעלה שהאנשים היו פרוצין בעריות וע״כ שנאו את הארץ, אבל הנשים היו כשרות וצנועות ושלומית בת דברי תוכיח שפרסמה הכתוב ע״כ היו מחבבות הארץ המגדלת צנועים, ותדע שכן הוא שאפילו שיטים המגדל נואפים תמשך לו רפואה מן הארץ הקדושה שנאמר (יואל ד. יח) ומעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים. ומטעם זה נכתב ובאלה לא היה איש אצל המספר דוקא לומר לך אבל נשים היו לפי שבמספר זה נרמז צניעות הנשים יותר מבאנשים מדהקדים ה״א ליו״ד כמבואר למעלה.

טעם שני הוא, כי מהידוע שיש הבדל בין א״י לשאר ארצות כי בא״י הגשמים יותר מצוין מבארץ מצרים או שאר ארצות. והנה בארץ מצרים מאחר שאין הגשמים מצוים שם על כן צריכין עובדי האדמה להשקות השדות של תבואה ברגליהם כמו שמשקין את גן הירק, ומאחר שיש להם כל כך טורח גדול בשדות פטרם התורה מן תרומות ומעשרות כי אין שורת הדין נותן שיתן חלק למי שלא עמל בו. אבל א״י שהגשמים יורדין שם בעתם ואין לבעל השדה כל כך טורח גדול בהשקאת השדות, ואע״פ שיש לו טורח הזריעה והחרישה ושאר מלאכות שבשדה מ״מ יש גם להקב״ה חלק בשדה מצד שהוא ית' נותן מטר בעתו, ע״כ דין הוא שיתנו מחלק גבוה לכהנים וללוים משרתי אלהינו כי משלחן גבוה הם זוכים.

ומפורש דבר זה באר היטב, בפר' עקב (יא. י-יב) שנאמר כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, והארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר עיני ה' אלהיך דורש אותה וגו'. ומסיק בילקוט פר' עקב (תתס.) דווקא אותה ניתן לדרישה להפריש ממנה חלה תרומה ומעשרות ולא שאר ארצות כו'. וכל אשר לו עינים לראות ולב להבין ישתומם על המראה מה ענין חלה ותרומה לכאן, ומאי משמע דאותה למעט שאר ארצות מתרומה ומעשר, ולמה נכתב מיעוט זה כאן. אלא ודאי שרצה ליתן טעם למה א״י חייבת בחלה תרומה ומעשרות יותר משאר ארצות, ואמר לפי שבשאר ארצות כל הטורח שלך שאפילו שדה של תבואה צריך אתה להשקות ברגלך כגן הירק ע״כ פטרה אותך התורה מתרומה ומעשרות. אבל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים, וא״כ חצי העמל שלך וחצי של גבוה ע״כ דין שתתן חלק גבוה למשרתי אלהינו.

ומזה הטעם היו האנשים שונאים את הארץ, לפי שהיו אבירי לבב הרחוקים מצדקה, לא היה להם חפץ ורצון לילך ממקום הפטור למקום החיוב ובפה מלא אמרו כן זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם (במדבר יא. ה) ודרשו בספרי חנם מן המצות, וביאור הדבר שהיו אוכלים בלא תרומות ומעשרות כי מטעם זה מנו שם את הקשואים ואת האבטיחים וגו', לפי שכל אלו פטורין מן המעשר בח״ל אפילו מדרבנן ובא״י חייבים מדרבנן לפי שכל אלו הם גן הירק וצריכין השקאה ברגלים אפילו בא״י לפי שהם צריכין לריבוי מים ולשון הכתוב מוכיח כן שאמר והשקית ברגלך כגן הירק, ש״מ שגן הירק פשוט בכ״מ שצריך השקאה ע״כ גם בא״י הם פטורין מן התורה ורבנן חייבום מאחר שיש שם ריבוי מים אבל לא בח״ל שאין שם ריבוי מים, ומדקאמרו חנם מן המצות ש״מ שהיתה עינם צרה בכהני ה' ע״כ שנאו את הארץ מקום החיוב.

אבל הנשים של אותו דור צדקניות היו והיו אוהבים הצדקה, הן מצות חלה המיוחדת לנשים ותלויה בארץ, הן שאר תרומות ומעשרות ע״כ היו אוהבים את הארץ לילך למקום החיוב כי סתם אשה אינה רשאית ושלטאה בנכסי בעלה ע״כ היה להם חפץ לילך למקום שהחוב מוטל על בעליהן ליתן. וזה״ש רז״ל (סוטה יא:) בזכות נשים צדקניות שהיו באותו דור נגאלו אבותינו ממצרים רצה לומר בזכותם יצאו ממקום הפטור למקום החיוב אשר אליו נכספה וגם כלתה נפשם, וכן ארז״ל (ב״ב קיט:) על בנות צלפחד שהיו צדקניות והיינו לפי שהיו אוהבים הצדקה על כן אמרו תנה לנו אחוזה. וראיה בריאה וטובה לדברינו מה שפירש רש״י למשפחות מנשה בן יוסף, למה הזכיר יוסף לפי שהיה מחבב הארץ כו' גם בנותיו כן.

וכבר ידעת שב' מדות טובות אלו היו ביוסף: האחת שהיה גדור מעריות ותשב באיתן קשתו (בראשית מט. כד) באשת פוטיפר, הן לטעם שני שאהבו את הארץ בעבור הצדקה ויוסף אוהב צדקות היה כי היה זן ומכלכל את כל בית אביו, ובנותיו ירשו שני מדותיו אלו ובעבורם אמרו תנה לנו אחוזה. וזה״ש שהיו צדקניות שלא נישאו אלא להגון להם כך מסיק בגמרא. וביאור הדבר שנשאו לשבט יוסף דווקא שגם המה מעשה אבותיהם בידיהם להיות אוהב צדקות והיו חכמניות מצד שהיו גדורין מעריות הפך ממה שנאמר (במדבר ה. יב) כי תשטה אשתו לשון שטות. וזה טעם יקר.

כלי יקר במדבר כו ב

ומה שחתם על כל השבטים שם של יה דווקא במספר זה, לפי שעדיין לא היו חשודים בזנות עד שנכשלו בשיטים בזנות והיה מקום לאומות לומר סופו מוכיח על תחילתו, כשם שהזכרים זנו אחרי בנות אל נכר כך במצרים הנשים הזנו ויפרצו לפי ששלטו המצרים גם באמותם. ע״כ נאמר החנוכי הפלואי וחתם עליהם שם יה כי שם זה הוא מתווך בין איש לאשה להורות שכולם נולדו מן איש ואשה אשר שם יה ביניהם. וקדימת ה״א ליו״ד בא להודיע כשרות הנשים כי הה״א נתונה לאשה והיו״ד לאיש, ובאמת היו הנשים יותר גדורין מעריות מן האנשים מדפרסמה הכתוב את שלומית בת דברי ש״מ שזו לבדה היתה פרוצה וכולם צנועות, (ויק״ר לב. ה) אבל האנשים היו בוכים למשפחותיהם על עסקי עריות שנאסרו להם ונכשלו הרבה מהם בשטים ע״כ הקדים ה״א של יה ליו״ד כי עיקר הדבר שבא להודיע כשרות הנשים שלא שלטו המצרים באמותם.

כלי יקר במדבר יג ב

ד״א לכך פרט אנשים, לפי שארז״ל (ילקו״ש פנחס תשעג. כז) האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד. ד) והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו תנה לנו אחזה (שם כז. ד) וע״כ אמר הקב״ה לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך לדעתך שאתה סבור שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם תשלח אנשים וזהו שלח לך לדעתך אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור.

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות

כלי יקר פנחס

בנות צלפחד מול המרד המסתורי וגם: מרגלות ולא מרגלים. .

כלי יקר פרשת פנחס

במדבר כו סד

ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני

רש״י במדבר פרק כו סד

ובאלה לא היה איש וגו' - אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה, והנשים אומרות (במדבר כז, ד) תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן:

דברים פרק י

(ד) וַיִּכְתֹּב עַל־הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְהוָה אֵלָי׃ (ה) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן־הָהָר וָאָשִׂם אֶת־הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְהוָה׃ (ו) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי־יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃ (ז) מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן־הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם׃ (ח) בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל יְהוָה אֶת־שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת־אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה לַעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃ (ט) עַל־כֵּן לֹא־הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם־אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לוֹ׃ (י) וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא־אָבָה יְהוָה הַשְׁחִיתֶךָ׃

רש״י דברים פרק י פסוק ו

(ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה - מה ענין זה לכאן. ועוד, וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרות באו לבני יעקן, שנאמר (במדבר לג, לא) ויסעו ממוסרות וגו'. ועוד, שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרה להר ההר, אלא אף זו מן התוכחה, ועוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חור הגדגד:

ספרי זוטא פרק כז פסוק א

וללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה בשעה שאמרו ישראל למשה נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד ד) אמר להן משה והלא כל ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ אמרו יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ.

כלי יקר במדבר כו סד

ובאלה לא היה איש. אבל נשים היו כי לא נגזרה גזירת מרגלים כ״א על האנשים לפי שהאנשים היו שונאים את הארץ והיו אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד. ד) אבל הנשים היו מחבבות את הארץ שכן בנות צלפחד אמרו תנה לנו אחזה. והנני נותן שני טעמים בדבר:

לפי שיש לך ארץ מגדלת צנועים, ויש לך ארץ מגדלת נואפים, וארז״ל (במד״ר כ. כב) ששטים היה מגדל נואפים ולפיכך זנו בשטים כי ישיבת המקום ההוא גרם להם לזנות, וא״י מסוגל בזה שאין הארץ סובלת זמה כמ״ש בפרשת עריות (ויקרא יח. כה-כז) כי את כל התועבות עשו אנשי הארץ, ותקיא הארץ את יושביה, וכבר כתבנו למעלה שהאנשים היו פרוצין בעריות וע״כ שנאו את הארץ, אבל הנשים היו כשרות וצנועות ושלומית בת דברי תוכיח שפרסמה הכתוב ע״כ היו מחבבות הארץ המגדלת צנועים, ותדע שכן הוא שאפילו שיטים המגדל נואפים תמשך לו רפואה מן הארץ הקדושה שנאמר (יואל ד. יח) ומעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים. ומטעם זה נכתב ובאלה לא היה איש אצל המספר דוקא לומר לך אבל נשים היו לפי שבמספר זה נרמז צניעות הנשים יותר מבאנשים מדהקדים ה״א ליו״ד כמבואר למעלה.

טעם שני הוא, כי מהידוע שיש הבדל בין א״י לשאר ארצות כי בא״י הגשמים יותר מצוין מבארץ מצרים או שאר ארצות. והנה בארץ מצרים מאחר שאין הגשמים מצוים שם על כן צריכין עובדי האדמה להשקות השדות של תבואה ברגליהם כמו שמשקין את גן הירק, ומאחר שיש להם כל כך טורח גדול בשדות פטרם התורה מן תרומות ומעשרות כי אין שורת הדין נותן שיתן חלק למי שלא עמל בו. אבל א״י שהגשמים יורדין שם בעתם ואין לבעל השדה כל כך טורח גדול בהשקאת השדות, ואע״פ שיש לו טורח הזריעה והחרישה ושאר מלאכות שבשדה מ״מ יש גם להקב״ה חלק בשדה מצד שהוא ית' נותן מטר בעתו, ע״כ דין הוא שיתנו מחלק גבוה לכהנים וללוים משרתי אלהינו כי משלחן גבוה הם זוכים.

ומפורש דבר זה באר היטב, בפר' עקב (יא. י-יב) שנאמר כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, והארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר עיני ה' אלהיך דורש אותה וגו'. ומסיק בילקוט פר' עקב (תתס.) דווקא אותה ניתן לדרישה להפריש ממנה חלה תרומה ומעשרות ולא שאר ארצות כו'. וכל אשר לו עינים לראות ולב להבין ישתומם על המראה מה ענין חלה ותרומה לכאן, ומאי משמע דאותה למעט שאר ארצות מתרומה ומעשר, ולמה נכתב מיעוט זה כאן. אלא ודאי שרצה ליתן טעם למה א״י חייבת בחלה תרומה ומעשרות יותר משאר ארצות, ואמר לפי שבשאר ארצות כל הטורח שלך שאפילו שדה של תבואה צריך אתה להשקות ברגלך כגן הירק ע״כ פטרה אותך התורה מתרומה ומעשרות. אבל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים, וא״כ חצי העמל שלך וחצי של גבוה ע״כ דין שתתן חלק גבוה למשרתי אלהינו.

ומזה הטעם היו האנשים שונאים את הארץ, לפי שהיו אבירי לבב הרחוקים מצדקה, לא היה להם חפץ ורצון לילך ממקום הפטור למקום החיוב ובפה מלא אמרו כן זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם (במדבר יא. ה) ודרשו בספרי חנם מן המצות, וביאור הדבר שהיו אוכלים בלא תרומות ומעשרות כי מטעם זה מנו שם את הקשואים ואת האבטיחים וגו', לפי שכל אלו פטורין מן המעשר בח״ל אפילו מדרבנן ובא״י חייבים מדרבנן לפי שכל אלו הם גן הירק וצריכין השקאה ברגלים אפילו בא״י לפי שהם צריכין לריבוי מים ולשון הכתוב מוכיח כן שאמר והשקית ברגלך כגן הירק, ש״מ שגן הירק פשוט בכ״מ שצריך השקאה ע״כ גם בא״י הם פטורין מן התורה ורבנן חייבום מאחר שיש שם ריבוי מים אבל לא בח״ל שאין שם ריבוי מים, ומדקאמרו חנם מן המצות ש״מ שהיתה עינם צרה בכהני ה' ע״כ שנאו את הארץ מקום החיוב.

אבל הנשים של אותו דור צדקניות היו והיו אוהבים הצדקה, הן מצות חלה המיוחדת לנשים ותלויה בארץ, הן שאר תרומות ומעשרות ע״כ היו אוהבים את הארץ לילך למקום החיוב כי סתם אשה אינה רשאית ושלטאה בנכסי בעלה ע״כ היה להם חפץ לילך למקום שהחוב מוטל על בעליהן ליתן. וזה״ש רז״ל (סוטה יא:) בזכות נשים צדקניות שהיו באותו דור נגאלו אבותינו ממצרים רצה לומר בזכותם יצאו ממקום הפטור למקום החיוב אשר אליו נכספה וגם כלתה נפשם, וכן ארז״ל (ב״ב קיט:) על בנות צלפחד שהיו צדקניות והיינו לפי שהיו אוהבים הצדקה על כן אמרו תנה לנו אחוזה. וראיה בריאה וטובה לדברינו מה שפירש רש״י למשפחות מנשה בן יוסף, למה הזכיר יוסף לפי שהיה מחבב הארץ כו' גם בנותיו כן.

וכבר ידעת שב' מדות טובות אלו היו ביוסף: האחת שהיה גדור מעריות ותשב באיתן קשתו (בראשית מט. כד) באשת פוטיפר, הן לטעם שני שאהבו את הארץ בעבור הצדקה ויוסף אוהב צדקות היה כי היה זן ומכלכל את כל בית אביו, ובנותיו ירשו שני מדותיו אלו ובעבורם אמרו תנה לנו אחוזה. וזה״ש שהיו צדקניות שלא נישאו אלא להגון להם כך מסיק בגמרא. וביאור הדבר שנשאו לשבט יוסף דווקא שגם המה מעשה אבותיהם בידיהם להיות אוהב צדקות והיו חכמניות מצד שהיו גדורין מעריות הפך ממה שנאמר (במדבר ה. יב) כי תשטה אשתו לשון שטות. וזה טעם יקר.

כלי יקר במדבר כו ב

ומה שחתם על כל השבטים שם של יה דווקא במספר זה, לפי שעדיין לא היו חשודים בזנות עד שנכשלו בשיטים בזנות והיה מקום לאומות לומר סופו מוכיח על תחילתו, כשם שהזכרים זנו אחרי בנות אל נכר כך במצרים הנשים הזנו ויפרצו לפי ששלטו המצרים גם באמותם. ע״כ נאמר החנוכי הפלואי וחתם עליהם שם יה כי שם זה הוא מתווך בין איש לאשה להורות שכולם נולדו מן איש ואשה אשר שם יה ביניהם. וקדימת ה״א ליו״ד בא להודיע כשרות הנשים כי הה״א נתונה לאשה והיו״ד לאיש, ובאמת היו הנשים יותר גדורין מעריות מן האנשים מדפרסמה הכתוב את שלומית בת דברי ש״מ שזו לבדה היתה פרוצה וכולם צנועות, (ויק״ר לב. ה) אבל האנשים היו בוכים למשפחותיהם על עסקי עריות שנאסרו להם ונכשלו הרבה מהם בשטים ע״כ הקדים ה״א של יה ליו״ד כי עיקר הדבר שבא להודיע כשרות הנשים שלא שלטו המצרים באמותם.

כלי יקר במדבר יג ב

ד״א לכך פרט אנשים, לפי שארז״ל (ילקו״ש פנחס תשעג. כז) האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד. ד) והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו תנה לנו אחזה (שם כז. ד) וע״כ אמר הקב״ה לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך לדעתך שאתה סבור שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם תשלח אנשים וזהו שלח לך לדעתך אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור.

בנות צלפחד והמרד המסתורי

מניינם של ישראל בפרשתנו מסיים את ארבעים שנות הנדודים של בני ישראל במדבר. בסיום המניין התורה מציינת [במדבר כו סד] - "ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן. .", רוצה לומר כל אנשי ישראל שנמנו ביציאה ממצרים מצאו את מותם בעקבות חטא המרגלים וממילא לא נמנו במניין הכניסה לארץ. רש״י מדייק בלשון הפסוק 'איש' - "אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', והנשים אומרות 'תנה לנו אחוזה'. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן". נבקש להבין את סוף לשונו של רש״י שבחר לצטט דו-שיח תמוה מעט שבו טענת הגברים מובאת מפרשת המרגלים ואילו תשובת הנשים היא ציטוט מדברי בנות צלפחד. זאת ועוד, מה משמעותה של סמיכות בנות צלפחד למותם של יוצאי מצרים.

'דברי תורה עשירים במקום אחר' ובספר דברים [י ו-ז] אנו מוצאים תיאור של פרשייה עלומה מיד לאחר ירידת משה מהר סיני עם הלוחות השניים: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי־יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן. . מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה. .". על פסוק זה שואל רש״י כמה שאלות: "מה ענין זה לכאן? ועוד, וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרות באו לבני יעקן? ועוד, שם מת אהרן? והלא בהר ההר מת!". ביישוב שאלות אלו מספר רש״י על מרד מסתורי - "כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם".

כלומר, לאחר מלחמת ערד המתוארת בתורה במספר פסוקים מועט [במדבר כא א-ג] בני ישראל מקבלים פאניקה. כך, לאחר ארבעים שנה (!) של נדודים וטראומת המרגלים, עם ישראל מבקש שוב לחזור למצרים. את החשש ממלחמה כבר מצאנו ביציאה ממצרים כאשר הקב״ה משנה את נתיבם של עם ישראל, גם את הרצון לחזור למצרים ראינו בשעה שעמדו ישראל על שפת הים. אבל כאן החשש מתממש בפועל והתלונות הופכים למעשים - עם ישראל חוזר אחורה ומספיק לשוב על עקבותיו מרחק של שמונה מסעות. המרד מסתיים בתוצאה טרגית, שבט לוי נלחם עם שאר העם המבקש לחזור למצרים. מלחמה המזכירה את שאירע לאחר חטא העגל אולם כאן התוצאה חמורה יותר - ישנם הרוגים משני צדדי מלחמת האחים.

המרד מסתיים בתוצאות קשות ובאווירת נכאים אבל כאן מתחולל אירוע מפתיע - בנות צלפחד מבקשות נחלה. הבקשה שלהן, שגם אם נתפשה עד עתה כאהבת הארץ הרי שכעת היא מקבלת חשיבות עצומה. אמירתן לא באה על חלל ריק, היא מגיעה לאחר אירוע יוצא דופן ששילב בתוכו את כל האסונות שעם ישראל חווה במשך ארבעים שנות נדודים. "באיזה שעה עמדו לפני משה? בשעה שאמרו ישראל למשה: 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', אמר להן משה: 'והלא כל ישראל מבקשין לחזור למצרים, ואתנה מבקשות נחלה בארץ? !' אמרו: 'יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ'" [ספרי זוטא כז א]. בנות צלפחד מבקשות להביע אמירה שאינה רק מחדשת הלכה בהלכות נחלות אלא קוראת תיגר על מעשיו של העם כולו. עם שרצה לשוב על עקבותיו ולוותר על נחלתו שומע כעת ממי שלא קיבלו נחלה מעיקר שהן מבקשות לא לוותר.

את זה מבקש רש״י לגלות לנו ברמיזתו על הדו-שיח שבין הגברים והנשים, אין כאן ציטוט דמיוני של שיחה סימבולית אלא מעשה שהיה ובו נשמעו שוב טענותיהם של המרגלים למול אמירתן המחודשת של בנות צלפחד. לא פלא שנשים אלו שאהבו את ארצן מוזכרות מיד לאחר אמירתה של התורה שרק הגברים מתו בחטא המרגלים. על פתחה של הארץ, ממשיכות בנות צלפחד את מעשיהן של נשות דור המרגלים שלא הצטרפו להוצאת הדיבה כי "היו מחבבות את הארץ".

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות