"ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע" / לפרשת בלק
הזכרת 'פרשת בלק' בקריאת שמע
ברכות יב ע״ב
אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה? משום טורח ציבור.
מאי טעמא? אילימא משום דכתיב בה: "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם" - לימא פרשת ריבית ופרשת משקלות דכתיב בהן יציאת מצרים! אלא אמר רבי יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי קרא: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (רש״י: דדמי ל״בשכבך ובקומך"; שהקב״ה שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא) [גרסת המהרש״א: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא"].
ולימא האי פסוקא ותו לא? גמירי: כל פרשה דפסקה משה רבינו - פסקינן, דלא פסקה משה רבינו - לא פסקינן.
ירושלמי ברכות פ״א ה״ה
רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יהודה בר זבודא: בדין היה שיהיו קורין פרשת בלק ובלעם בכל יום, ומפני מה אין קורין אותן? שלא להטריח את הציבור.
רבי חונה אמר: מפני שכתיב בה שכיבה וקימה. רבי יוסי בי רבי בון אמר: מפני שכתיב בהן יציאת מצרים ומלכות ("אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם"; "וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ"). אמר ר״א: מפני שכתובה בתורה ובנביאים ובכתובים (בנביאים - מיכה ו, ה: "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר"; בכתובים - נחמיה יג, ב: "וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת בִּלְעָם לְקַלְלוֹ וַיַּהֲפֹךְ אֱלֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה ").
פני יהושע ברכות יב ע״ב
ואף שאיני כדאי, מכל מקום נראה מאמר זה תמוה לומר שביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע משום האי קרא דיציאת מצרים ושכיבה וקימה, דמה בכך כמה קראי כה״ג אשכחן טובא. ולכאורה היה נראה לי בזה דבלאו הכי היה צד חיוב להזכיר ענין בלק בכל יום, כדקאמר מיכה לישראל: ""עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב", משמע שיש צד חיוב לזוכרו.
רשימות שעורים (רי״ד סולובייצ׳יק) ברכות יב ע״ב
עיין ברמב״ם (פ״א מהל' ק״ש הל' א-ג), וזו לשונו: "פעמיים בכל יום קוראין קריאת שמע בערב ובבוקר… ומה הוא קורא? שלוש פרשיות, אלו הן: שמע, והיה אם שמוע, ויאמר וכו', וקריאת שלוש פרשיות אלו על סדר זה - היא הנקראת קריאת שמע עכ״ל. ומבואר מדבריו דג' פרשיות אלו הן מצות קריאת שמע מן התורה. וצריך עיון לשיטתו דמהו ההוה אמינא בסוגיין "דביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע", דהרי פרשת 'ויאמר' היא מדאורייתא.
והנה הקשו האחרונים אמאי השמיט הרמב״ם ממנין המצוות שלו את מצות זכירת יציאת מצרים. ותירץ הגר״ח זצ״ל דהרמב״ם סובר שמצות זכירת יציאת מצרים אינה חובה וקיום מצוה בפני עצמה, אלא דהויא קיום במצות קבלת עול מלכות שמים דקריאת שמע, דיש דין מסוים שיקבל עול מלכות שמים על ידי זכירת יציאת מצרים… ולפי זה מבואר הא דהשמיט הרמב״ם את מצות זכירת יציאת מצרים ממנין המצוות שלו, והוא משום דסובר דמצות זכירת יציאת מצרים נכללת במצות קבלת עול מלכות שמים דקריאת שמע. ומשום כך הרמב״ם הביאה דוקא בהל' קריאת שמע, דזכירת יציאת מצרים מהווה קיום במצות קריאת שמע עצמה.
…שאין דין מסוים לומר דווקא פרשה זו, כי יסוד הדין הוא שצריך לקרות פרשה בתורה שיש בה זכירת יציאת מצרים כחלק וקיום במצות קבלת עול מלכות שמים דקריאת שמע. ומשום הכי סלקא דעתך אמינא דאפשר לצאת חובת זכירת יציאת מצרים גם בקריאת פרשת בלק ופרשת ריבית ופרשת משקולות. דבאמת מן התורה יוצא בקריאת איזה פרשה בתורה שמוזכרת בה יציאת מצרים, וקביעות פרשת 'ויאמר' הויא דין מדרבנן, משום שיש בה חמישה דברים. אך הקיום של פרשת 'ויאמר' הוי קיום דאורייתא של קבלת עול מלכות שמים על ידי זכירת יציאת מצרים, והיא קיום במצות קריאת שמע עצמה.
פרדס יוסף החדש במדבר כד, ט
ראה בספר פרח שושנה להגר״מ בלומנפלד ז״ל (סימן כה) במכתב לכ״ק אדמו״ר בעל הבית ישראל מגור זצ״ל שהסתפק, אי הטעם שלא תיקנו חז״ל לקרוא פרשת בלק בקריאת שמע בגלל טורח הציבור, מה הדין אי יחיד רוצה לקרוא פרשת בלק בקריאת שמע ולא חושש משום טירחא, אי מותר לו ועיין שם מה שכתב להאריך בצדדי הספק הזה.
ובספר אור עולם להרה״ק הנ״ל נדפס בראשית הספר מכתב מהרה״ח ר' חיים אלעזר אלטר ז״ל (בנו של הגאון מפאביניץ זצ״ל) וכותב לו בשם אדמו״ר בעל הבית ישראל זצ״ל וזו לשונו: ועל דבר מה שנסתפק כ״ת, אם מי שהוא יאמר פרשת בלק בקריאת שמע, אם יהיה נחשב הפסק. דעתו הקדושה, שבודאי יהיה זה הפסק, כי לא כל אחד ואחד יכול לעשות לו נוסח תפילה לבד, וחז״ל לא קבעו זה בקריאת שמע, ופשוט דהוי כמשנה ממטבע שטבעו חכמים, ואם יאמר זה אחר התפילה פשוט יקבל שכר כקורא בתורה. עכ״ל.
המסר הרוחני של 'פרשת בלק'
רסיסי לילה [ר' צדוק הכהן מלובלין], אות מד [בדילוגים רבים]
השם יתברך הוא לִבן של ישראל, כמו שאמרו בשיר השירים רבה (ה, ב) על פסוק "ולבי ער", ממה שנאמר (תהלים עג, כו) צור לבבי וגו'.
וזהו החילוק בין ישראל לעמים, דאפילו פושעי ישראל שהירבה עבירות עד אין קץ, אף על פי שחטא - ישראל הוא ונקרא: 'אסא דקאי ביני הוצי' (סנהדרין מד ע״א), דאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות ומעמקי לבבם דבוק בהשם יתברך שהוא שורש נקודת לבם, כדרך שאמרו (ברכות יז ע״א): גלוי וידוע שרצוננו וכו' ומי מעכב וכו' וכדרך שכתב הרמב״ם (סוף פ״ב מהל' גירושין ה״כ) בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני. ודבר זה אי אפשר לעמוד עליו שום בריה, רק השם יתברך מעיד שהוא כן אצל ישראל. מה שאין כן אצל עכו״ם, אפילו חסידי אומות העולם שמכיר שכך טוב, מכל מקום עצם לבבו אין כן.
וזה שאמרו: מה בין תלמידיו של אברהם אבינו ע״ה לתלמידיו של בלעם הרשע וכו' עיין שם בפרק ה' דאבות (משנה יט). ומסתמא בלעם הרשע שהיה מנביאי אומות העולם, ואין הנבואה שורה בישראל אלא על חכם גיבור ועשיר (שבת צב ע״א), כל שכן באומות העולם. ועשיר הוא השמח בחלקו ואינו רע עין, וגיבור הכובש יצרו שאינו בעל נפש רחבה בתאוה, וחכם בתורה היפך גס הרוח שהוא סימן לעניות דתורה. ואם כן ודאי בלעם היה גם כן נקי מכל אלה, והיה גם כן מלמד דרך השם יתברך כעין אברהם אבינו ע״ה, שהרי היה נביא לה' ויודע מאמיתות השם יתברך, שהרי נבואתו היתה נבואת אמת שנכתבה בתורה. רק כל זה היה בהתגלות לבו, אבל מעמקי לבו הוא גוי שאין לו שום שייכות באמת לכל שלוש מעלות הנזכרות, וכשהגיע לניסיון - נתברר שהוא ההיפך מכולם.
ולכך החילוק דאלו נוחלין עולם הבא, כידוע דעולם הבא רומז לבינה, ליבא, והוא מצד דבֵקות הלב, דלכן כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. מה שאין כן תלמידיו של בלעם, דבלעם עצמו נמנה באותן שאין להם חלק לעולם הבא.
ונראה לי ברור דזה שאמר (במדבר כג, י) "תמות נפשי מות ישרים" וגו', שהקשה בליקוטי תורה מהאר״י כיון דלא עלתה לו כן כמו שמובא בזוה״ק (ח״ג קצד ע״ב) למה נכתבה דברי בטלה שלו בתורה. ולפי מה שכתבתי יש לומר על דרך שאמרו בברכות (י ע״א): "מת אתה" - בעולם הזה, "ולא תחיה - בעולם הבא". הכא נמי מה שאמר "תמות" וכו' מות" - רצה לומר מיתת נפשו לעולם הבא יהיה תוך מיתת ישרים, הם בני ישראל אותם שאיבדו עולם הבא, דכפי הנראה כל עיקר נבואת בלעם היתה רק על אותם פושעי ישראל שאיבדו עולם הבא, שהרי הוא נסתכל רק להזכיר חטאי ישראל ודיבר רק מהחוטאים.
ועל זה היה עיקר טענת בלק: "כיסה את עין הארץ" - רצה לומר 'הארץ הידוע', דארץ רומז לעולם הבא. והבין דמי שחפץ בעבודת השם יתברך, צריך להתגייר ולהתכנות בשם ישראל דווקא, שהוא כיסה את עין הארץ, פירוש שאי אפשר לשום אומה ולשון להביט לארץ העליונה בגילוי שכינה והשגת עולם הבא שהוא מכוסה כולו על ידי אומה הישראלית. וזה היה כל עיקר חפץ בלק, לגרשו מארץ זו, שיהיה הדבר הפקר כקודם מתן תורה הרוצה לזכות לארץ העליונה יזכה.
ובלעם התפאר "ויודע דעת עליון", והיינו אף שהוא גם כן היה יודע ריבונו ומתנהג גם כן בדרך התורה בשמירה מקנאה תאוה וכבוד, באמת היה משוקע בהם כנזכר לעיל. ואף שהשיג שהשם יתברך בחר בישראל, רצה הוא להיפך. ועל ידו היה כל בירור ענין זה, שאף שהוא רצה לעורר חטאי ישראל, שגם בהם נמצא המגדילים החטא עד שאובדים חלק עולם הבא, מכל מקום מעלתם גדולה באמת.
וזהו כל עניין פרשת בלק – לברר עניין זה: מעלת ישראל על אומות העכו״ם, אף אותן רשעי ישראל שאין להם חלק לעולם הבא כלל שהם כופרים בתורה וכו', ואין להם שייכות למשה רבינו ע״ה שהוא הדעת דישראל מצד חיבור לבבם להשם יתברך, והם ניתקו מעצמן זה. ולכן לא נאמרו דברים אלו על ידי משה רבינו ע״ה, רק על ידי בלעם.
ואמרו (ברכות יב ע״ב) דביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, היינו לכוונה זו שאף פושעי ישראל בכלל אחדות האומה ויש להם חלק בה' אחד ונבדלים מעמים כאמור. וחז״ל טמנו דבריהם ברמז כדרכם, מה שאמרו דכתיב בה יציאת מצרים, רצה לומר שאז התחלת הבדל אומה ישראלית גוי מקרב גוי אף שהללו עובדי עבודה זרה וכו', ו״כרע שכב כארי" היינו אף דהם בדיוטא התחתונה שכיבא לעפרא - הם כארי. וזה כל עניין קריאת שמע "בשכבך ובקומך" - רצה לומר בין שהם במעלה עליונה בין במדריגה תחתונה, אינו ניתק מקבלת עול מלכות שמים שעליו והתקשרות ישראל בה' אחד.
ולא קבעו מפני טורח ציבור - רצה לומר, דכלל הציבור אינם פושעי ישראל, וזיכרון כל פרשה זו הוא טורח להם.
עין אי״ה, ברכות א, קע
כשם שיסוד התורה היא קבלת עול מלכות שמים דהיינו אחדותו יתברך, ועול מלכותו ועול מצוות הם תלויים זה בזה, כי המוציא לאור תכלית אחדותו - הוא רק עול מצוות. כמו כן הוא יסוד תורי - חוסנם ומעוזם ותוקפם של ישראל.
כי בהיות תכלית המצוות - אחדות ה' יתברך, ואחדותו יתברך אינה נודעת בעולם כי אם על ידי ישראל, על כן המצוות הם מקיימים את ישראל לפניו יתברך לעם. ומה שישראל הם חיים וקיימים ועומדים לעד - זה יוביל אל תכלית של אחדות ידיעת ד' בעולם. אם כן שייכת מאד לקריאת שמע פרשת בלק, המדברת בנצחיותם של ישראל, שהוא הקשר שמאחד יסוד אחדות ד' עם עול המצוות.
אלא שכיון שאי אפשר מפני טורח ציבור. ובאמת לא כל הדעות יכולות להבין ערך הנעלה של המצוות על פי תכליתן הלאומי, ואיך הוא דבק בעצם התכלית של אחדות השי״ת, אומר זה הפסוק לבדו, כמו להשריש דעה נפרדה לעצמה על דבר תכליתן של ישראל ומעוזם הלאומי, שבזה יתעוררו רגשות לאומיות שהוא טוב מאד לחזק כל כושל.
אבל כל פרשה דלא פסקה משה רבינו ע״ה לא פסקינן, וכל הדעות המחוברות עם השייכות להם על פי ד', צריכות מאד להישמר שלא תצאנה לבדן. על כן הלאומיות שבישראל, בהתחברה עם ההשקפה הגדולה והקדושה של עול מלכות שמים ועול מצוות, הרי יסודתה בהררי קודש. אבל בהיפרדה, ותצא רק לגבול חול של אהבה לאומית גסה, כדרך כל עמי הארץ, שהיא רק אהבה חומרית לעצמו - היא תוליד דברים רעים ודעות רעות המרחיקות את שם ד' מלבות עם ד'.
…אבל אי אפשר לקבוע זה בחובה מפני טורח ציבור, כי לא רבים יחכמו איך ללכת בדרכי תורה ויראת ד' באמת על פי השקפה זו הדורשת דעה והשכל. ודי לנו בידיעה זו שביקשו לקבוע, שמזה נדע שכשתהיה השעה דורשת, יתפרשו אלה הדברים גם כן בהמון לפי ערכם של הדורות ומעמדם, כי דברים רבים יסייעו דרכי ההנהגה בעצת ד' במסיבות הזמן, שיהיו נוחים להתקבל ולהבינם אל תכליתם, בזמן זולת זמן.
נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה