ליקוטי 'שֵם משמואל' / לפרשת בלק
להצלחת חיילי צה״ל, לרפואת והחלמת הפצועים, ולע״נ הנופלים
לעשות מהארץ – שמים!
שם משמואל במדבר פרשת בלק שנה תרע
להבין מחשבתם של בלעם ובלק שברוח פיהם ובקללתם יוכלו לבטל כל מה שפעלו האבות במעשיהם ובניסיונותיהם, הלא בלעם ובלק חכמים להרע היו ולא טיפשים שיסברו כזאת, ועוד שאמר שמא אפתנו להקב״ה, שגם הקדוש ברוך הוא יתרצה לזה, להחליף האומה הקדושה הזאת שקיבלו תורתו יתברך באומות העולם, שאמר בלעם שהקב״ה יהא נעבד מכל האומות כמבואר במדרש רבה.
ונראה הענין, דהנה במדרש רבה: ״ואגרשנו מן הארץ״ – לא היה מבקש אלא לגרשם שלא ייכנסו לארץ. ולכאורה אינו מובן מה איכפת ליה לבלק, הלא לא על המואבים הלכו, ומה עניין לו אם ייכנסו לארץ או לא.
אך הנה תכלית הכוונה שיבואו ישראל לארץ היא שיקיימו המצוות התלויות בארץ, ומזה יזדכך גם החומר שבארץ ויתקדש כל כדור הארץ, וכמו שאמר אדומו״ר הרי״ם זצללה״ה מגור ״השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם״ - הכוונה שיעשו מהארץ שמים.
ומובן שאז כל השפע היה כולו קדוש, ואומות העולם המתפרנסים מהתמצית היו גם כן צריכים להיות נכנעים לקדושה, כי באם לאו לא יהיה להם שום שפע כלל, ואז היו מוכרחים לעזוב את דרכם הרשע והמטונף למען יהיו ראויים לקבל שפע מהקדושה ובאם לאו לא היו יכולים לקבל כלום, וכמו שיהיה באמת לעתיד לבוא כמבואר בזכריה (יד): ״והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלים להשתחוות וגו׳ ולא עליהם יהיה הגשם״. וכך הייתה הכוונה שכן יהיה תיכף בבוא ישראל לארץ. אך מפאת החטא לא זכו עדיין ישראל לזה עד ביאת משיחנו בב״א.
וזה היה רצון בלק שלא יכנסו לארץ רק יישארו במדבר, אף שיסתופפו תחת ענני הכבוד ושיאכלו המן וישתו מי באר, אך דבר לא יהיה להם מעולם הזה למען יישאר עולם הזה בחומריותו ויוכלו הם האומות העולם למלאות תאוותיהם החומריות בדברים רעים.
ובלעם שרצה לגרשם מעולם הזה ומעולם הבא כמבואר במדרש רבה, היינו על ידי שלא ייכנסו לארץ ולא יקיימו המצוות התלויות בארץ. כי כבר נודע שעולם הבא שהוא בגוף ונפש בא לאדם על ידי הזדככות הגוף להיות שווה לנפש, והוא על ידי מצוות מעשיות שעושה הגוף, ובאם לא ייכנסו לארץ יחסרו להם המצוות המעשיות, כי כל המצוות המעשיות עיקרן הן בארץ, כמו שכתבו הרמב״ן ז״ל וברש״י ובאבן עזרא כי המצוות הן משפט אלהי הארץ, עכ״ל יעויין שם, ואף שיזכו לעולם הנשמות לא יזכו לעוה״ב שהוא בגוף ונפש. כן היה רצונם.
ובאמת כי תכלית ביאת האדם לעולם הזה היא לעסוק במצוות מעשיות, כי לנשמה לא חסרו השגות אף טרם בואה לעולם הזה, ובואה לעולם הזה הוא רק לזכך את הגוף גם כן, וכל הארץ ומלואה לא נבראו רק בשביל ישראל שנקראו ראשית.
וזה שאמר בלעם בעצמו אחר כך ושיבח את ישראל: ״מי מנה עפר יעקב״ - מי יוכל למנות מצוות שהן עושין בעפר: ״לא תחרוש בשור ובחמור״, ״לא תזרע כרמך כלאים״, ״ואסף איש טהור את אפר הפרה״, ״ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן״, ״שלש שנים יהיה לכם ערלים״, וכן כולם. ״ומספר את רובע ישראל״ - הרביעית שלהן, מי יוכל למנות אוכלוסין שיצאו מאותן שהיו חוטפות ומחבבות את המצוות: ״ותאמר לה המעט קחתך את אישי״, ״הנה אמתי בלהה בא אליה״, ״ותרא לאה כי עמדה מלדת״, ״ותקח שרי אשת אברם את הגר״ (מדרש רבה, פרשה כ, סימן יט). היינו אפילו דברים שהן בתכלית החומריות - יש כוח בישראל לעשותם כולם קודש, היפוך כוונות בלעם ובלק ימ״ש שלא יהיו שייכים לישראל ענייני החומר.
אך אדרבה גם כל חומר בעולם הזה שייך לישראל, אבל לא ח״ו ליקח אותם לעצמם להתגשם בהם, רק הכל עבור כבוד השי״ת. ובתפילה שמתפללין בראש השנה וביום הכיפורים ״זכרנו לחיים״ אנו אומרים ״למענך אלקים חיים״, וכן בברכת המזון ״ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד - בעבור שמו הגדול״.
עבדו את ה' – בשמחה וברצון
שם משמואל במדבר פרשת בלק שנה תרע
כי הכיתני זה שלש רגלים, ובמדרש רבה (פרשה כ, סימן יד): רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים. להבין למה רמזה לו דוקא מצוה זו.
והנה כ״ק אבי אדומו״ר זצללה״ה אמר שהמצוה הזאת היא היפוך מהות אומות העולם הרשעים כבלעם וכדומה, כי אף שרוצים גם כן קרבת אלוקות מכל מקום אינם רוצים להניח מעשיהם המכוערים. וישראל הם היפוך זה, וזה מורה מצות עולי רגלים שהפקיר כל אחד ואחד הונו ורכושו ועלה לירושלים ליראות פני השכינה, וזה הוא עיקר מצוות עליית רגלים, ועל כן כל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל והבן, עכתדה״ק.
ולי יש להוסיף בזה דברים, דהנה במהר״ל ז״ל (בנצח ישראל פרק ג) על הגמרא (סנהדרין קב ע״ב): איתחזי לרב אשי מנשה בחלמא ואמר ליה: חבריך וחברי דאבוך קרית לן? ! מהיכא בעית למישרא המוציא כו׳ אמר ליה: מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? אמר ליה: אי הות התם הות נקיט בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי. ופירש המהר״ל כי יש שני מיני רצונות, האחד הוא עצם הרצון שהוא חפץ לעשות הדבר הזה, ועל כן אם בא לו דבר המונע הוא רוצה לסלק המניעה, למען יהיה ביכולתו לעשות הדבר. אבל מי שאין רצונו לעשות הדבר הזה רק הוא מוכרח מכח יצר הרע המכריחו, אם לזה בא דבר המונע אותו אינו מסלקו אדרבה רוצה הוא במניעה הזאת, מאחר כי עצם רצונו איננו לעשות דבר זה. וזה שאמר אי הות התם כו׳, מאחר שאינכם חכמים כולי האי, הייתם נוקטים בשפולי גלימא שהוא מונע כדי לרדוף אחריה, שהייתם סבורים שיש בה ממש, אבל אנחנו יודעין שאין בה ממש ורק היצר הרע הכריח אותנו ועל כן היינו חפצים שתהיה לנו מניעה, עד כאן במהר״ל.
וכהאי גוונא הוא בעבדות השי״ת, יש שני מיני עבדות, אחת שעושה מחמת הציווי שנצטווה על זה, ואינו יכול לפטור את עצמו מזה, ואילו הייתה לו מניעה ומקום לפטור את עצמו מזה היה פוטר את עצמו כי באמת כבד עליו הדבר. ויש שעושה רצון השי״ת מחמת שבאמת הוא רצונו לעשות כרצונו יתברך, ואף אם הייתה לו מניעה היה מסלק את המניעה בכל כוחו כדי לעשות רצון השי״ת, מאחר כי עצם רצונו הוא לעשות רצונו יתברך, לא לפטור את עצמו מחמת החיוב שעליו.
וההיכר שבין שני מיני העובדים הנ״ל יבחן אם העבודה שעושה היא בשמחה ומתגעגע אחריה ומצפה לה לומר מתי תבוא לידי ואקיימנה, כדרך שאמר רבי עקיבא נ״ע, זה סימן שהוא מהכת העובדים השי״ת בשלימות. ואם אינו עושה בשמחה, הוא סימן שאינו עושה רק מצד ההכרח להשלים חוקו ולשלם החוב שעליו.
וזה עצמו הוא ההפרש שבין ישראל לאומות העולם, שאומות העולם אינם עושים רק מה שנצטוו בפירוש, וזה שאמר בלעם: לא אוכל לעבור את פי ה׳, לא אמר רצון ה׳. וישראל הם להיפוך, כל מה שעושין עבדות ד׳ - בשמחה עושין. וכמו עליית הרגלים, אף שבאמת מצוה קשה מאד שלש פעמים בשנה לעזוב הפקר כל ביתם ולעלות לירושלים, מכל מקום הם עושין זאת בתכלית השמחה. וזהו שאמר: ״אומה החוגגת שלש רגלים״, דחגיגה היא לשון שמחה, כמו שכתוב (שמואל א ל, טז): ״וחוגגים בכל השלל״ וגו׳.
נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה