"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן" – בין ישראל לעמים: בידול והשפעה / לפרשת בלק
מאמרי הראי״ה, עמ' 248, לזכר לורד בלפור
ישנם שני צדדים שונים, ביחש ישראל לעמים כולם, שלכאורה הם הפכים זה מזה, ובכל זאת הם מתאחדים ומשלימים זה את זה.
יש לנו תכונת ההבדלה, "ואבדיל אתכם מן העמים". יש בנו אופי מיוחד וצביון מיוחד, העושה אותנו לחטיבה בפני עצמנו מה שאינו באנושיות בכלל ובעמים כולם, "הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב". ויחד עם זה יש לנו גם כן תכונת ההצטרפות וההתחברות לאנושיות כולה, "ואצרך ואתנך לברית עם לאור גויים".
כי בכל מקום שיש הבדלה - יש ערך של צירוף. אם מבדילים בין קודש לחול, הרי בכל זאת דווקא הקודש והחול ביחד עושים את החיים שלמים. בלא החול אין לקודש מעמד, ובלא הקודש החול מתנוון והדרו ניטל ממנו. ואם יש הבדלה בין ישראל לעמים, הרי זאת אומרת שיש ביניהם גם יחש צירופי.
…וכל מה שאנחנו נאיר ביותר הבלטה את האותיות הפנימיות של מגילת קדשנו בחיינו ובשאיפותינו בתחיית האומה והארץ, ככה יהיו האותיות מאירות לעיני כל העמים.
אורות התחיה, ה
טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החידלון מההכרה של "אתה בחרתנו". לא רק משונים אנחנו מכל העמים, משונים ונבדלים בחיים הסתוריים מצוינים, שאין דוגמתם בכל עם ולשון, כי אם גם מעולים וגדולים מאד מכל עם.
אם נדע את גדולתנו - אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו - אנו שוכחים את עצמנו, ועַם שישכח את עצמו בוודאי הוא קטן ושפל. רק בשכחת עצמנו הננו נשארים קטנים ושפלים, ושכחת עצמנו היא שכחת גדולתנו…
גוי אחד אנחנו, אחד כייחודו של עולם. זהו עומק טבענו הרוחני שיש בנו בכח, והדרך ההיסתורי שלנו ההולך את מהלכו בדרכים שונים, בדרכי אורה העוברות בין הררי חושך וצלמות, הוא מדריך אותנו להוציא את עומק טבע הויתנו מן הכח אל הפועל.
לנבוכי התקופה [הרב משה אביגדור עמיאל], ג, כ [בדילוגים]
בין ישראל לעמים
אנו אומרים בהבדלה: ״המבדיל בין קודש לחול, בין ישראל לעמים״. לא רק בין ישראל לעמים יש הבדל, אך גם בין כל עם ועם, גוי וגוי והבדליו, אלא שגם לא כל ההבדלים שווים: ההבדל בין העמים הוא רק הבדל הצורה, בעוד שההבדל בין ישראל לכל העמים הוא הבדל בעצם. וההבדל בין עצם ובין צורה גלוי וידוע לכל: כל עצם פושט צורה ולובש צורה, והעצם לעולם עומד.
ההבדל בין עם לעם הוא הבדל הארצות, הלשונות, המנהגים והנימוסים השונים, וכל אלה המה רק הבדל הצורה, ואם כי על ידי זה בא גם הבדל בתכונה, אבל סוף־סוף מקור ההבדל אינו בעצמיות. לא כן ההבדל בין ישראל לכל העמים, שבלי ארץ ובלי לשון ומנהגים ונימוסים מיוחדים היא חטיבה מיוחדת בין כל האנושות כולה.
במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו פשטנו צורה ולבשנו צורה לא פעם אחת אך פעמים הרבה, והעצם לעולם עומד. וגם בתקופה אחת אנו רואים את האומה הישראלית בצורות שונות ומשונות זו מזו, ובכל זאת עצם אחד מאחד את כל הצורות הללו הלבושות עליו. זהו כוחו של העצם. [השוו: מקור 4]
את הבדל העצם הזה הרגשנו בכל עמקי הווייתנו ונשמתנו, הבדל שאיננו נמחה ומיטשטש לעולם. יש רק טשטוש צורה, אבל אין טשטוש עצם. ומכוח זה היה ברי לנו, ש״ישראל, אף על פי שחטא - ישראל הוא״ (סנהדרין מד ע״א). ואת זה הרגישו גם אומות העולם בקרבנו, וגם הם אמרו, ואומרים עד היום, ש״ישראל, אף על פי שחטא - ישראל הוא״ וב״אף על פי שחטא״ מבינים הם גם טשטוש הצורה, צורת ישראל, מעיקרה, מבלי השאר אף זכר ושריד לה. כי מרגישים הם, ואולי מתחת למפתן ההכרה, שאין היהדות מצטמצמת בצורה לבד.
עד שבאה תקופת ההתבוללות ובלבלה את כל המושגים המבדילים בין ישראל לעמים. ההתבוללות מחקה, או לכל הפחות רצתה למחוק, את הבדל הצורה שבינינו וביניהם. אבל זה לבד איננו עוד כל האסון שבה, אלא שהסיחה את דעתה לגמרי מהבדל העצם ולא הרגישה בו כלל וכלל.
וכשבאה הלאומיות החדשה, שלחמה בהתבוללות בחירוף נפש, לא הרגישה גם היא, שמאידך גיסא, אדרבא, עוזרת היא ומסייעת לבר פלוגתא שלה. אם ההתבוללות עסקה בטשטוש הצורה - עוסקת הלאומיות החדשה בהבלטת הצורה, אבל הצד השווה שבהן, ששתיהן אינן מרגישות כלל וכלל בהבדל העצם, שזה לא נכנס לעניינן כלל וכלל. המה, הלאומיים החדשים, רוצים לחדש את צורת האומה הישראלית כקדם, צורת הארץ, השפה וכדומה, ואינם חלים ואינם מרגישים שאי אפשר להפשיט צורה ולהלביש צורה אחרת אלא כשיש עצם הנושא עליו את שינוי הצורות הללו.
היהדות שלהם היא רק התנגדות להתבוללות, ומדינת היהדות היא עבור אלה ש״אינם רוצים ואינם יכולים להתבולל״, ואינם חלים ואינם מרגישים שכל הפרובלימה של ההתבוללות היא פרובלימה יהודית מיוחדת, מה שאין בכל העמים דוגמתה, ומזה גופא אפשר להוכיח ש״היהודים אינם רוצים ואינם יכולים להתבולל״ הוא מסובב מהיהדות, ולא סיבה. והסיבה היא שוב: ההבדל בעצם. אצל שאר האומות קלה ההתבוללות מאוד, כי מכיון שאיזה קיבוץ שהוא מקבל עליו את כל צורות החיים של אומה אחרת, הנה - לא רק שהוא מתבולל בנקל באומה הזאת - אלא שהוא באמת שייך לגמרי לאומה הנ״ל. כי כל גוי המתיישב באיזו ארץ שהיא, ונעשה אזרח של אותה האומה של הארץ, מדבר בשפתה ומקבל את כל נימוסיה ומנהגיה, הנה זה - לא רק שהוא התבולל באותה האומה - אלא באמת הוא שייך לה כולו. כי אומה זו גופה מאין נעשית לאומה מיוחדת - הלוא על ידי הצורות המיוחדות שלה, הארץ, השפה וכו׳.
לא כן היהודי! גם כשהוא מקבל את כל צורות החיים של העם הזה שהוא רוצה להתבולל בקרבו, וגם כשהוא מקבל את הדת של העם הנ״ל, נשאר הוא סוף סוף יהודי על ידי העצם שבקרבו, שגם כשהוא לובש צורה אחרת לא נשתנה. כי סוף סוף גם הדת של האומות אינה רק צורה לבד. ומכאן הפרובלימה של התבוללות המיוחדת רק לנו.
אורות ישראל, ה, ו
כל ציורי העולם לא עשו שום רושם כלל על עצמיותה הפנימית של כנסת ישראל. כל ההשקפות, כל מיני התרבויות ששלטו ושולטים ברוח האדם, מקצה תבל ועד קצהו, לא הגיעו להעביב אפילו נקודה אחת של יפעת האורה האלהית החפשית של כנסת ישראל. תמימה היא, תמימה אשר לא עלה עליה עול, בתולה ואיש לא ידעה, נפלה ולא תוסיף לנפול קום בתולת ישראל. זאת היא אמתתה של הנחמה העליונה המוּצָצָה במערבא.
'תעודת ישראל ולאומיותו'
היו רבים שהכירו את עם ישראל בעולם, רק בתור עם שכבר עשה את משלחתו. הרבים האלה הסכימו כי אמנם תעודת ישראל היתה להיות לאור עולם, להוציא את כל יושבי תבל מחשכת הבערות והבלי הדעות הכוזבות… אפס, לפי דבריהם, אחרי שכבר האיר עם ישראל את העולם בידיעות גדולות… על אחדות א-ל יחיד, ומניעת עבודת אלילים, ועל כל דרכי המוסר הכוללים הנובעים מדרכי השי״ת… אחרי כל אלה, הלא כבר עשה העם הזה את משלחתו…
הדעה הזאת, שתעודת ישראל היא רק תעודה שעברה, וכי מעכשיו אחרי שכבר נמסרו עקרי הדברים מהידיעות האמיתיות בפי גויים רבים ונכבדים יוכל העולם להתפתח ולהשתכלל גם מבלעדי עזרת העם ההוא… איננה מחשבה נכונה כלל.
תעודת ישראל, אי אפשר שתהיה עוברת, חלילה, כי אם תעודה קיימת ומתמדת כימי השמים על הארץ, וכדברי הנביא (ירמיהו לא, לד-לה): "כֹּה אָמַר ה' נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ. אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם ה', גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים".
כי הנה אמונת אמיתיות תורתנו הקדושה ופרסומה הנפלא… לא תתכן לעמוד כי אם בהיות עם ישראל עם חי וקיים הנראה בעולם, הנושא עליו את חותם התורה האמיתית. אבל אילו היה מצויר שחדל עם ישראל מן העולם – מי יערב על אמיתיות התורה? …לזאת הלא בהכרח, תעודת ישראל, בהיותו עם ה' מצוי ומשוכלל, ניכר ועומד ופועל בעולם, היא תעודה קיימת לעולם ולדורי דורות, לשכלל צורת המין האנושי, לשמור צביונו, ולהעלותו במעלות הקודש הראויות לו לפי ההדרגה הנאותה שקבע קורא הדורות מראש, יתברך שמו.
הרוח הלאומי נתעורר בעמנו ברב כח, ומזה נתעוררה התנועה המפורסמת "הציוניות". והנני מוצא לנכון לבאר שורש התנועה וחובת ההנהגה שאנו חייבים להתנהג עמה על פי דרך התורה: הנה עצם אהבת האומה והחובה להשתדל לטובתה ולקיומה – הוא דבר שאין צריך לפנים, שאנחנו כולנו חייבים בה חובה קדושה… אולם אנחנו, שזה אלפיים בשנה חדלנו מהיות עם מדיני, וענייני ציבור מדיניים כוללים ומקיפים את כלל עמנו חדלו מהיות לנו, על כן נרדם אצלנו הרוח הלאומי… אבל עכשיו שהרגש הלאומי נתעורר… עלינו להגביר חילים לברר ולהודיע מטרת הרוח הנשגב הזה בעמנו.
האהבה הלאומית חייבת שתהיה משוכללת בנו באהבת כל הדברים המכשירים לקיים את היסוד הלאומי. על כן כאשר נבאר גלוי לכל בני עמנו, שאין אנו מוצאים מעמד בטוח לרוח הלאומי שבנו, כי אם כשיהיה נשמר בדרך אשר בה הלכו אבותינו מעולם, בדרך היהדות של קיום המצוות המעשיות כולן וחיים ישראלים כשרים על פי דרכי תורה… עלינו לכרוך אהבת אמונת ישראל ואהבת עם ישראל ביחד…
כל זמן שהעומדים בראש הציונות אינם מתקרבים במעשיהם לשמור את התורה והמצוות ולהראות גלוי לכל שהרוח הלאומי… מביאם גם כן לשוב למעשה המצוות ושמירת דת יהודית בפועל, להתפאר באמונת ישראל ולהתייחס לשם ה' אלקי ישראל – התנועה הזו גורמת רעות מוסריות רבות, אלא שאנו מצפים שישובו הדברים לידי תיקון… כשמתעורר רוח העם לתחיה, ואין זכר לשוב לשמור את התורה ולהוקיר את האמונה, הרי כאן מחאה גלויה שאין רוח ישראל נזקק כלל לתורה ואמונה, ודבר זה יוכל חלילה לגרום נפילה נוראה לרוח האמונה והרגש הדתי. ובזה הלא יודעים אנו שאז ממילא יפול חלילה רוח העם עד עפר, ולא יישאר בהמשך הזמן שום מעמד לרוח הלאומי על מה לחול…
לזאת, אחד הוא היתד שהכל תלוי בו: להכניס את האהבה הלאומית ולכורכה באהבת התורה והמצוות, כמו שהן באמת דבר אחד. רוח האהבה לאמונת ישראל ותורתו ושם אלקי ישראל לא יוכל לבוא בלב הכלל כי אם על ידי שמירת המצוות המעשיות וההליכה בדרכי התורה.
אורות, 'למהלך האידיאות בישראל', ב
בראשית מטעו של העם הזה, אשר ידע לקרוא בשם הרעיון האלהי הברור והטהור בעת השלטון הכביר של האליליות בטומאתה-פראותה, נתגלתה השאיפה להקים ציבור אנושי גדול אשר "ישמור את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט". זוהי השאיפה, שבאה מכח ההכרה הברורה והעזה והתביעה המוסרית הכוללת והרמה, להוציא את האנושיות מתחת סבל נורא של צרות רוחניות וחומריות ולהביאנה לחיי חופש מלאי הוד ועדן, באור האידיאה האלהית, ולהצליח בזה את כל האדם כולו.
למילואה של שאיפה זו צריך דווקא, שציבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכיסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, "עם חכם ונבון וגוי גדול", והאידיאה האלהית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה. למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש, חיים באור האידיאה האלהית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תיקוני התרבות והיישוב המדיני; עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המַשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקנומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם.
אור האידיאה האלהית, העולה ומזדקק בקרב עם כזה ומטביע בו את חייו הלאומיים המלאים, פועל הוא אחר כך בעולם כולו… ופעולה זו תביא לידי ההכרה הבטוחה, שהחיים המדיניים, אפילו הסוציאליים במובן היותר רחב, יקבלו רק אז את איתניותם ואת ערכם האמתי, דוקא בהיותם יונקים מטל החיים העליון של האידיאה האלהית המוחלטת, המַכשרת את כל המציאות כולה, במובנה הרחב והמתנשא גם מעבר לגבולות הכרתנו המוגבלת וצורותיה אל תכלית רוממות מעלתם, ההולכת ומתגברת בנחלה בלי מצרים.
נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה