קנאות
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קו עמוד א
״הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך״, עמך לעם הזה מיבעי ליה! - אמר רבי אבא בר כהנא: כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים, אמר להם: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן. עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה: אי אתה מבקש כלי פשתן? זקינה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות. שתים ושלש פעמים. ואחר כך אומרת לו: הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יין של נכרים. אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו. אמר לה: השמיעי לי. הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה! אמר לה: הלא יהודי אני. - אמרה לו: ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור, ]והוא אינו יודע שעבודתה בכך[. ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך, שנאמר ״המה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהיו שקוצים באהבם״.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פב עמוד א
משנה. …והבועל ארמית - קנאין פוגעין בו…
גמרא. …והבועל ארמית. בעא מיניה רב כהנא מרב: לא פגעו בו קנאין מהו? אינשייה רב לגמריה. אקריוהו לרב כהנא בחלמיה: בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים כי חלל יהודה קדש ה׳ אשר אהב ובעל בת אל נכר. אתא אמר ליה: הכי אקריון. אדכריה רב לגמריה: בגדה יהודה - זו עבודה זרה, וכן הוא אומר ]כן[ בגדתם בי בית ישראל נאם ה׳. ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים - זה משכב זכור, וכן הוא אומר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא, כי חלל יהודה קדש ה׳ - זו זונה, וכן הוא אומר לא תהיה קדשה מבנות ישראל, ובעל בת אל נכר - זה הבא על הנכרית, וכתיב בתריה: יכרת ה׳ לאיש אשר יעשנה ער וענה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה׳ צבאות. אם תלמיד חכם הוא - לא יהיה לו ער בחכמים, ועונה בתלמידים. אם כהן הוא - לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה׳ צבאות. אמר רבי חייא בר אבויה: כל הבא על הנכרית כאילו מתחתן בעבודה זרה, דכתיב ובעל בת אל נכר וכי בת יש לו לאל נכר? אלא: זה הבא על הנכרית.
כי אתא רב דימי אמר: בית דינו של חשמונאי גזרו: הבא על הנכרית חייב עליה משום נדה, שפחה, גויה, אשת איש. כי אתא רבין אמר: משום נשג״ז נדה, שפחה, גויה, זונה. אבל משום אישות - לית להו. ואידך: נשייהו ודאי לא מיפקרי. אמר רב חסדא: הבא לימלך - אין מורין לו. איתמר נמי, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך - אין מורין לו. ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס - נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא.
ויאמר משה אל שפטי ישראל וגו׳ הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא, אמרו לו: הן דנין דיני נפשות, ואתה יושב ושותק? מה עשה - עמד וקיבץ עשרים וארבעה אלף מישראל, והלך אצל כזבי, אמר לה: השמיעי לי! - אמרה לו: בת מלך אני, וכן צוה לי אבי: לא תשמעי אלא לגדול שבהם. אמר לה: אף הוא נשיא שבט הוא, ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו, שהוא שני לבטן והוא שלישי לבטן. תפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה - בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב והמה בכים פתח אהל מועד. וכתיב, וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה? - אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! - אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא. ושמואל אמר: ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳ - כל מקום שיש חילול השם - אין חולקין כבוד לרב. רבי יצחק אמר רבי אליעזר: ראה שבא מלאך והשחית בעם. ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו - מיכן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש. שלף שננה, והניחה באונקלו, והיה נשען והולך על מקלו, וכיון שהגיע אצל שבטו של שמעון אמר: היכן מצינו ששבטו של לוי גדול משל שמעון? אמרו: הניחו לו, אף הוא לעשות צרכיו נכנס, התירו פרושין את הדבר. אמר רבי יוחנן: ששה נסים נעשו לו לפנחס: אחד - שהיה לו לזמרי לפרוש ולא פירש, ואחד - שהיה לו לדבר ולא דבר, ואחד - שכוון בזכרותו של איש ובנקבותה של אשה, ואחד - שלא נשמטו מן הרומח, ואחד - שבא מלאך והגביה את המשקוף, ואחד - שבא מלאך והשחית בעם. בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו: רבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל? שנאמר ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף, והיינו דכתיב ויעמד פינחס ויפלל, אמר רבי אלעזר: ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל - מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו. בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא. התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל! בא הכתוב ויחסו: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הקדם לו שלום, שנאמר לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום. וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם.
תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק ט הלכה ז
הבועל ארמית. תני רבי ישמעאל זה שהוא נושא נכרית ומוליד בנים מעמיד אויבים ממנה למקום. כתיב ]שם כה ז[ ״וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן״ מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן. תני שלא ברצון חכמים. ופינחס שלא ברצון חכמים? א״ר יודה בר פזי ביקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה ]שם יג[ ״והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם״ וגומר.
פני משה
ופינחס שלא ברצון חכמים. בתמיה, שהרי שאל למשה, וכשנתעלמה ממנו הלכה הזכירו כדאמרינן ראה מעשה ונזכר להלכה וא״ל משה שילך הוא בעצמו:
אוזנים לתורה – הרב זלמן סורוצקין (במדבר כה פסוק ז)
וירא פנחס – ״ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך ׳הבועל ארמית קנאין פוגעין׳ בו אמר לו קריינא דאיגרתא איהו להווי פרוונקא״ (רש״י). פינחס לא בא לשאול, ומשה לא הורה לו, שהרי קי״ל אם בא לשאול (כי אז אינו ״קנאי״) – אין מורין לו, אלא פינחס הודיע למשה את ההלכה ששמע ממנו כבר ונתעלמה ממנו. ומשה רבנו לא הורה לו אלא אמר לו ברמז ובפרט שהשעה היתה צריכה לכך.
אברבנאל פרשת פינחס
ואמר בתוכם להגיד שבתוך העדה הרבה ההיא הרג שר גדול בישראל לא ירא מהם מהמונם ולפי שהיו רבים מישראל אומרים שהיה פנחס בסכנה עצומה עם בני שמעון וקרובי זמרי שיעמדו עליו ויהרגוהו ויצטרך פנחס מפני זה לבקש אנשים שילכו סביבו לשמרו מאויביו. גם אומרים שפנחס להיותו הורג נפש ונוגע בחלל היה פסול לעבודת המקדש ולא יקרב במזבח ה׳ כי דמים שפך הנה מפני זה צוה השם למשה שיאמר לכל אדם ויפרסם בתוך בני ישראל שני דברים. הא׳ שהשם יתברך היה נותן לפנחס את בריתו שלום ולא ירא בקרוב עליו מרעים כי מי ערב את לבו לגשת אליו להשחיתו בהיות ברית ה׳ סביבו לחלצו. והב׳ שלא יהיה פנחס מפני זה פסול לעבודת המקדש אבל בהפך שתהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם רוצה לומר שיהיו תמיד כהני ה׳ וכהנים גדולים ומאריכים ימים הפך מה שנשבע לבית עלי. ואפשר שהיה אליהו הנביא מזרעו של פנחס כי גם בקנאתו נדמה אליו.
אור החיים דברים פרשת ראה פרק יג פסוק יח
ונתן לך רחמים ורחמך. כוונת מאמר זה כאן לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה׳ רחמים הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה. ואומרו ורחמך העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי - כמו כן יתנהג ה׳ עמו שאין ה׳ מרחם אלא לרחמן:
הנצי״ב העמק דבר במדבר פרשת פינחס פרק כה פסוק יב
את בריתי שלום. בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקדוש ברוך הוא ברכו במדת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז, ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום, ולא יהא זה הענין לפוקת לב, ועי׳ כיב״ז בס׳ דברים י״ג י״ח ברוצחי עיר הנדחת.
תורה תמימה הערות במדבר פרק כה הערה לא
כמה עמלו המפרשים לפרש דרשה זו בכלל (דרשת הירושלמי), אבל האמת יש לפרש בדרך פשוט, דאמר בזה תני שלא ברצון חכמים, כלומר, הא דקנאים פוגעין בבועל ארמית אין רוח חכמים נוחה מזה, והסברא בזה י״ל, דכיון דצריך לעשות זה ברוח קנאה אמתית לכבוד ה׳, א״כ אי אפשר לתת רשות לכל אדם שיהיה רשאי לפגוע באיש כזה, כי מי יודע אולי הוא עושה זה באיזו פניה צדדית ואומר כי עושה ברוח קנאת ה׳, ובין כה הוא הורג נפש שאינו מחויב מיתה מצד הדין ממש, וכעין מ״ש ביבמות ל״ט ב׳ שטוב לחלוץ מליבם, דשמא אינו עושה לשם מצות יבום אלא לשם פניה צדדית ונמצא נכשל באיסור אשת אח, ופריך וכי פינחס עשה מעשה שהיא לא ברצון חכמים, ומשני אמנם כן, וכי באמת בקשו לנדותו על מה שעשה, אלמלא קפצה רוח הקודש ואמרה והיתה לו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא וגו׳, וא״כ העידה רוה״ק כי היה קנאי ממש ופטרוהו.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק - משפט כהן (סימן קמג עמ׳ שטז- שיז)
ובשכבר הימים אמרתי, שזה היה ביזוי השבטים לפנחס: ״ראיתם בן פוטי זה…״ שאמרו שלא כיוון לשם שמים, ו״הלכה ואין מורין כן״ הוי כמגדר מילתא, דהעבירה עומדת בעינה, אלא שהמצוה מכרעת, ובכה״ג הכוונה מעכבת. ואמרו שכיוון שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה מן הסתם יש לו טבע של נכרים, והגר״א ז״ל כתב בליקוטים: ״דעבודה זרה, מימינה-גילוי עריות, ומשמאלה-שפיכות דמים״, על כן א״א שיקנא לעריות, אלא יש לתלות דשפיכות דמים קילא ליה, והעיד הכתוב שיש לו טבע של אהרון הכהן, האוהב שלום והוא קדוש ופרוש מכל נדנוד ערוה ח״ו, ושפיכות דמים שהיתה כאן היתה נגד טבעו, אלא שקנא לה׳.
הרב שאול ישראלי - עמוד הימיני סימן טו
והנראה שדין זה שאילו היה זמרי מקדים להורגו לפנחס פטור, חוץ ממה שאמרנו, שהוא משום שפוטר עצמו בטענה שלא מחמת קנאת ה׳ הוא עושה זאת, הרי זה משמש נוסף לזה גם מבחן שבו עובר הקנאי, שעי״ז מוכחת כוונתו הטהורה. שרק קנאות מסוג זה, שלא זו בלבד שהוא מוכן להרוג את בעל העבירה היא המתירה את ההריגה אלא שגם מוכן להכנס בגלל זה לסיכון עצמי ליהרג (שהרי דרך הטבע שהבועל לא יתן עצמו להריגה. וודאי יאבק אתו להציל עצמו ע״י הריגת הקנאי), רק משום כך ובאופן זה הוא שהותר לו להרוג הבועל. ורק קנאי המוכן ליהרג על קדושת שמו הוא הוא הקנאי האמיתי שמותר לו גם להרוג. אולם לאחר שהוא עובר את המבחן הזה, שוב ברור לכל שעשה זאת מחמת קנאות אמת, וממילא אסור לכולם לפגוע בו. שהרי כל מה שאפשר לראות אותו כרודף הוא רק מפני שאי אפשר לעמוד על טיב מחשבותיו. אכן זהו רק טרם שנכנס לפעולה אבל משנכנס ומסכן עצמו מצד הבועל, שוב בשבילנו הוא ודאי קנאי אמת שמעשיו משובחים, ולא נראה אותו כרודף. וע״כ רק הבועל עצמו שהרגו פטור, שהרי רק על ידי זה הוא שנקבע עליו שם קנאי, ואילולא מבחן זה לא הי׳ מוכח כלל שמסכן עצמו. משא״כ לגבי אחרים הרי הוא כבר עבר את המבחן ע״י סיכונו כלפי הבועל, וממילא אל תיגע בו יד, שהרי הוא זריז ומשובח, ותבא עליו ברכה כפרי מעלליו.
זאת תורת הקנאות ובזאת תבחן: אם קנאת ה׳ צבאות היא הבוערת בלבב אש קודש, כי אז תתבטא בראש וראשונה בתעצמות עוז של מסירות נפש ואז תשובח. אולם אם רק כלפי אחרים יגלה תקיפות ואילו למסור נפשו ירתע, לא באלה בחר ה׳.
משנה מסכת אבות פרק ד משנה יט
שמואל הקטן אומר (משלי כד) ״בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה׳ ורע בעיניו והשיב מעליו אפו״:
פירוש המשנה לרמב״ם (כ)
ואף על פי ששלמה הוא אשר אמר זה הציווי, אבל החכם הזה היה מחנך בזאת המידה ומזהיר מזאת העבירה.
הרב אברהם יצחק הכהן קוק – סידור עולת ראיה (עמוד רעח)
ולמלשינים. ״אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה״ (ברכות כח:). כל הברכות של התפילה שהן מלאות חסד ואהבה ראוי לתקנן כל חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, לערוך תפילות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אבל ברכה זו של התפילה, שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא תימצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו - צריכה היא לבוא דווקא ממי שכולו טהור וקדוש לה׳, שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל, ורק מפני שע״י תקלתם של הרשעים המכשילים מחוסרת ההתגלות של התכלית הכללית, יעתר אל ה׳ להדוך אותם. אבל אם ישאר בלבבו איזה רגש כל דהו של שנאה מפני ההתנגדות הטבעית, אף שהיא קודש לה׳ בהתחלתה, מ״מ תגבר בלב להיות ג״כ לשנאה טבעית חוץ משורת הכוונה האמתית. על כן עמד שמואל הקטן ותיקנה, ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא אשר דרש תמיד ״בנפול אויבך אל תשמח…״ והסיר מלבבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו, והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תימצא בה כי אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמתי הכללי.
תנא דבי אליהו אליהו זוטא (איש שלום) פרשה ח
אמר לו הקדוש ברוך הוא לאליהו: ״מה לך פה אליהו? ״ (מלכים א׳ י״ט ט׳), היה לו שיאמר לפניו: ״רבונו של עולם! בניך הם, בני בחוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב שעשו לך רצונך בעולם״ ולא עשה כן, אלא אמר לפניו: ״קנוא קנאתי לה׳ אלהי צבאות וגו׳״ (מלכים א׳ י״ט י׳), התחיל הקדוש ברוך הוא לדבר עמו דברי תנחומים, אמר לו, ״כשנגלית
נשלח על ידי: שי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה