ציצית: לבישת לברך: הילד את מלמדים ביום אותו מלבישים ואם חדשה. ציצית הילד את מלבישים ית. יצִ צִ בּ ף טֵּ עַ תְ להִ וָּנוּ וצִ יו וֹתָ צְ במִ נוּ שָׁ דּ קִ ר שֶׁ אֲ עוֹלָם, הָ לֶךְ מֶ ינוּ לוֹהֵ אֱ יְיָ ה תָּ אַ רוּךְ בָּ
לברך: הילד את מלמדים חדשה הציצית אם זֶּה. הַ ן לַזּמַ נוּ גִּיעָ והִ נוּ יּמָ וקִ יָנוּ חֱ הֶ שֶׁ עוֹלָם, הָ לֶךְ מֶ ינוּ לוֹהֵ אֱ יְיָ ה תָּ אַ רוּךְ בָּ
יאמרו: העטיפה אחרי: לֶיהָ כֵ דֶּה עְ תַּ כַּלָּה כַ וְ ר אֵ פְּ ן הֵ יְכַ ן תָ כֶּחָ נִי טָ יְעָ ה קָ דָ צְ יל עִ מְ ע יֶשַׁ י דֵ גְ בִּ נִי ישַׁ לְבִּ הִ כִּי י אלוֹהַ בֵּ י שִׁ נַפְ ל גֵ תָּ יְיָ בּ שִׂישׂ אָ שׂוֹשׂ
ישראל מנהג סדר ראשונה תספורת בעת החלאקה
המנהג מקור מרן- של שיחה ע״פ
זצוק״ל אליהו מרדכי הרב
עד תינוק ראש שערות לספר ושלא לגלח שלא ישראל מנהג שנים. שלש לו מלאת לו מלאו בטרם הילד את לספר לא המנהג מקור לכם יהיה שנים "שלש הפסוק מן נלמד שנים, שלוש קודש". פריו כל יהיה הרביעית ובשנה ערלים שהאדם ונאמר הואיל כי שמעוני, הילקוט דורש לעץ דומה השדה- עץ האדם "כי " - גם לפיכך לא עדיין הוא שנים שלוש לו מלאו בטרם באדם, שייך נעשה הוא הרביעית ובשנה למצוות, שייך בהשארת למצוות, לחנכו ומתחילים לקדושה הראש. פאות
את הוליך ז״ל האר״י כי כותב וויטל חיים הרב הידוע המקובל קבור שם למירון, בעומר, בל״ג ביתו, אנשי כל עם הקטן, בנו ועשה הידוע, כמנהג ראשו את וגילחו יוחאי, בר שמעון רבי ושמחה. משתה יום שם
תפוצות ברוב נוהגים תקלא, ז(: )או״ח תשובה" ב״שערי מובא שנים, ג בן כשנעשה ראשונה תגלחת הקטן את לגלח ישראל הראש. פיאות במצוות אותו ומחנכים פיאות אז לו ועושין
וסמך הוא, תורה שמנהגם הבושם")רי(כתב "ערוגת ובשו״ת
הארץ אל תבואו "כי הפסוק על במדרש שאמרו ממה לכך וכ״ו וערלתם מאכל עץ כל -ונטעתם בתינוק מדבר הכתוב לדבר ולא להשיח יכול שאינו ערלים", לכם יהיה שנים "שלש לתורה. מקדישו שאביו קודש", פריו כל יהיה הרביעית "ובשנה שנים שלש לפני התגלחת את להקדים שאין כתב ולכן ואין לקיים בשביל הוא התגלחת איחור אם אולם לאחרו, בעומר, בל״ג לגלחו או שלש לגיל הסמוך בחג התגלחת אם זצוק״ל אליהו מרדכי הרב מרן כתב לאחרו. מותר בגיל אף לספרו ניתן לילד מציק השיער גידול אחד. ויום שנתיים )פסח, דרוש הכוונות בשער כתב ויטל חיים ורבי ל״ג ביום ללכת ישראל שנהג מנהג "ענין יב( קבורים אשר בנו ור״א רשב״י קברי על בעומר אני שם, ושמחים ושותים ואוכלים במירון, אחת פעם לשם ז״ל)האר״י(שהלך למורי ראיתי ראשו־ ימים שלשה שם וישב ביתו אנשי וכל בעומר ל״ג ביום האחת שבשנה לי העיד שאגיש יונתן והרב השבוע, של נים עם הקטן בנו את שהוליך ז״ל מורי עם ללמוד שהלכתי קודם כל וכתבתי הידוע, כמנהג ראשו את גילחו ושם ביתו אנשי כל הנזכר". הזה למנהג שורש שיש להורות זה
השיער. גיזת את לשמור מההורים לבקש נוהג היה מרדכי הרב אומר ומכן סערו לשימור קב״ה לו שאמר מיחזקאל זאת ולמד במנהג. אף שבקדושה דבר ולחבב לשמור שיש הרב
הילד את מברכים האם ו\או הבן אבי עת(. בכל לומר )ניתן לילד: ברכות
י מִ שׁ ת אֶ ושָׂמוּ לֽוֹם: שָׁ לךָ ויָשֵׂם לֶיךָ אֵ נָיו פָּ יְיָ יִשָּׂא: נֶּךָּ יחֻ וִ לֶיךָ אֵ נָיו פָּ יְיָ ר יָאֵ: ךָ מרֶ ויִשְׁ יְיָ ךָ כְ רֶ יבָ ה: נַשֶּׁ מְ וכִ יִם רַ פְ כּאֶ ים לוֹהִ אֱ ךָ ישִׂמְ
ם רכֵ בָ אֲ נִי אֲ וַ ל אֵ יִשְׂרָ נֵי בּ ל: עַ
שער: גזירת
מקדימה ועדיף הילד, משער מעט לגזור חכם תלמיד מכבדים - את מברך אחד וכל המשפחה. קרובי כן יעשו כך אחר תפילין. הנחת מקום לתספורת: קודם לומר וטוב הטוב. כליבו שמים ויראת בתורה הילד
זה: מזמור אומרים השער את שגוזרים בשעה
לומר: טוב השער שגוזרים אחרי
יֶה הְ ותִ תוֹ. בָ הֲ אַ ךָ לִבּ בּ ן יִּתֵּ שֶׁ יִם מַ שָּׁ בַּ שֶׁ ינוּ בִ אָ נֵי פְ לִּ מִ צוֹן רָ י יהִ וִ ה וֹרָ תּ בַּ קךָ שְׁ חֶ י יהִ וִ א. טָ חֱ תֶ א לֹּ שֶׁ יֶּיךָ חַ י ימֵ כּל נֶיךָ פָּ ל עַ יְיָ ת אַ יִרְ ישׁ חִ יַרְ וֹנְךָ וּלְשׁ מוֹת חכְ ר בֵּ ידַ יךָ פִּ בוּנָה, תְ גֶּה יֶהְ ךָ לִבּ וֹת, צְ וּמִ, יעַ קִ רָ הַ ר כְּזוֹהַ ירוּ יָזְהִ נֶיךָ וּפַ ה, וֹרָ תּ אוֹר מְ בִּ ירוּ יָאִ ינֶיךָ עֵ נָנוֹת, רְ יךָ מֵ עֲ וּפְ ים, רִ ישַׁ מֵ לוֹזְנָה עֲ תַ יךָ לְיוֹתֵ כִ וְ ת, עָ דָ יעוּ יָבִּ יךָ תוֹתֵ שִׂפְ תוּל שָׁ ץ כְּעֵ יָה הָ וְ: ךָ בְּ יקוּיָם וִ ין, יוֹמִ יק תִ עָ י רֵ בְ דִּ מוֹעַ לִשְׁ יָרוּצוּ ר שֶׁ אֲ כֹל וְ וֹל יִבּ לֹא לֵהוּ עָ וְ וֹ יתּ עִ בְּ ן יִתֵּ יוֹ רְ פִּ ר שֶׁ אֲ יִם מָ י לְגֵ פַּ ל עַ
רוּחַ ינָה, וּבִ ה מָ כְ חָ רוּחַ יְיָ, רוּחַ לָיו עָ ה נָחָ וְ וכן: לִיחַ יַצְ שֶׂה יַעֲ ים יקִ דִּ צַ נוֹת וּבָ נִים בָ לךָ ן ויִתֵּ יְיָ. ת אַ יִרְ וְ ת עַ דַּ רוּחַ ה, בוּרָ וּגְ ה צָ עֵ. רוּךְ בָ ךָ מקוֹרְ י יהִ וִ ם. יהֶ ימֵ כּל וֹת צְ וּמִ ה וֹרָ תּ בַּ ים קִ עוֹסְ יקוֹת דִּ וצַ ה נָסָ רְ פַּ ה. בָ הָֽרחָ יָדוֹ ת חַ תַּ מִ ח וַ רֶ וּבְ ת בנַחַ תךָ נָסָֽ רְ פַּ לךָ ין ויַזְמִ יִּים לחַ ב כָּתֵ ותִ, ךָ יאוּתְ רִ בְּ יד מִ יָתְ וְ יְיָ. ת בוֹדַ לַעֲ נוּי פָּ יֶה הְ תִּ שֶׁ ן: מֵ אָ ל, אֵ יִשְׂרָ י יקֵ דִּ צַ כּל תוֹךְ בּ כִּים רֻ אֲ וְ ים טוֹבִ
ימוּ חִ וּרְ ילוּ חִ דְ בִּ, יהּ ינְתֵּ כִ וּשְׁ הוּא יךְ רִ בּ א שָׁ דְ קֻ יִחוּד ם לְשֵׁ "א הֵ א״ו וָ יּוֹת אוֹתִ בּ "א הֵ יוֹ״ד ם שֵׁ א דָ ליַחֲ ילוּ, חִ וּדְ ימוּ חִ וּרְ זֶּה, הַ יּוֹם הַ ן זֻמָּ וּמְ ן מוּכָ ינִי רֵ הֲ ל. אֵ יִשְׂרָ כּל ם שֵׁ בּ לִים שׁ א יִחוּדָ בּ ינִים דִּ יר בִ עֲ להַ וֵּן מכַ ינִי רֵ הֲ וַ יֵלֶד הַ ל שֶ וֹ רֹאשׁ ר שְׂעַ ר פֶּ לְסָ ה אָ פֵּ, רֹאשׁ הָ ת אַ פְ בִּ וֹת צְ מִ י תֵּ שׁ יֵּם לקַ וֵּן מכַ ינִי רֵ הֲ וַ ים, שִׁ קָּ הַ
יֶה יִהְ י דַּ שַׁ ל ואֵ שׂמֹאל. צַּד מִ ת חַ אַ ה אָ וּפֵ ין יָמִ צַּד מִ ת חַ אַ ל אֶ א סֵּ וכִ דוֹר מָ יוֹת לִהְ הילד את ין כִ מֵ ינִי רֵ הֲ וַ יד. מִ תָ י תִ זְרָ עֶ בּ
לְמוֹ, צַ בּ ם דָ אָ הָ ת אֶ ים לֹהִ אֱ א רָ יִּבְ וַ כָּתוּב: כַ, דוֹשׁ קָּ הַ ם דָ אָ לִי ר יֹּאמֶ וַ ר: מַ ונֶאֱ ם, דָ אָ הָ ת אֶ שָׂה עָ ים לֹהִ אֱ לֶם צֶ בּ כִּי ר: מַ ונֶאֱ יְיָ נֶיךָ פָ לְּ מִ צוֹן רָ י יהִ וִ ר: אָ פָּ תְ אֶ ךָ בּ ר שֶׁ אֲ ל אֵ יִשְׂרָ ה תָּ אָֽ י דִּ בְ עַ נֶיךָ לְפָ צוּי וּרְ ל בֶּ קֻ וּמְ וּב שׁ חֲ יֶה הְ תִּ שֶׁ ינוּ, בוֹתֵ אֲ י אלֹהֵ וֵ ינוּ לוֹהֵ אֱ כַּוָּנוֹת הַ כל בְּ י כִּוַּנְתִּ וּ לּ כְּאִ ה תָּ עַ יֵּם קַ מְ נִי אֲ שֶׁ זה ממנהג: צוֹנֶךָ כִּרְ אוּי רָ הָ קוֹם מָ בְּ לָה עְ לְמַ י רִ פְּ שֶׂה יַעֲ וְ בוֹ. וֵּן לְכַ הָֽראוּיוֹת
ל כָ בְּ ךָ מְ שִׁ יר דִּ אַ ה מָ דֹנֵינוּ אֲ יְיָ ד: וִ לְדָ זְמוֹר מִ ית גִּתִּ הַ ל עַ נַצֵּחַ לַמְ תָּ דְ יִסַּ ים יֹנְקִ וְ עוֹלְלִים י פִּ מִ יִם: מָ שָּׁ הַ ל עַ ךָ הוֹדְ נָה תְּ ר שֶׁ אֲ ץ רֶ אָ הָ יךָ מֶ שָׁ ה אֶ רְ אֶ כִּי ם: נַקֵּ תְ וּמִ אוֹיֵב ית בִּ שְׁ לְהַ יךָ רֶ צוֹרְ ן עַ לְמַ עֹז כִּי נוֹשׁ אֱ ה מָ ה: כּוֹנָנְתָּ ר שֶׁ אֲ ים בִ כוֹכָ וְ חַ יָרֵ יךָ עֹתֶ בְּ צְ אֶ שֵׂה עֲ מַ
בוֹד כָ וְ ים לוֹהִ אֱ מֵ ט עַ מְּ הוּ רֵ סְּ חַ תְּ וַ נּוּ: דֶ קְ פְ תִ כִּי ם דָ אָ ן וּבֶ נּוּ זְכְּרֶ תִ לָיו: גְ רַ ת חַ תַ ה תָּ שַׁ כֹּל יךָ יָדֶ שֵׂי עֲ מַ בְּ ילֵהוּ שִׁ מְ תַּ הוּ: רֵ טְּ עַ תְּ ר דָ הָ וְ ר עֹבֵ יָּם הַ י גֵ וּדְ יִם מַ שָׁ וֹר פּ צִ י: שָׂדָ מוֹת הֲ בַּ ם גַ וְ ם כֻּלָּ ים לָפִ אֲ וַ צֹנֶה ץ: רֶ אָ הָ ל כָ בְּ ךָ מְ שִׁ יר דִּ אַ ה מָ דֹנֵינוּ אֲ יְיָ ים: יַמִּ חוֹת רְ אָ
את זִּכִּיתָ שֶׁ ם כּשֵׁ שֶׁ ינוּ, בוֹתֵ אֲ י אלוֹהֵ וֵ ינוּ לוֹהֵ אֱ יְיָ נֶיךָ פָ לּ מִ צוֹן רָ י יהִ רבי הקדוש התנא ובזכות ים קדוֹשִׁ ל אֵ יִשְׂרָ ג נְהַ מִ יֵּם לקַ זֶּה הַ ן בֵּ הַ יוחאי בר שמעון - טובים ולמעשים ה פָּ לחֻ וֹת צְ לְמִ ה, לתוֹרָ זַכֵּהוּ תּ יך יָמֶ וּ בּ יִרְ י בִּ כִּי כָּתוּב: שֶׁ א רָ קְ מִ וֹ בּ יקוּיָם וִ י, יחֵ רוִ זוֹנֵי וּמְ יֵּי חַ נֵי ָולִבְ לך יפוּ יוֹסִ לוֹם ושָׁ יִּים חַ נוֹת וּשְׁ ים יָמִ ךְ אוֹרֶ כִּי יִּים, חַ נוֹת שׁ לךָ יפוּ, ָויוֹסִ צוֹן. רָ י יהִ כֵּן ן מֵ אָ
כוּ רְ תבָ כֹּה לֵאמֹר נָיו בָּ ל ואֶ רֹן הֲ אַ ל אֶ ר בֵּ דַּ אמֹר: לֵּ ה מֹשֶׁ ל אֶ יְיָ ר בֵּ יְדַ וַ לֶיך אֵ נָיו פָּ יְיָ ר יָאֵ: ךָ מרֶ ויִשְׁ יְיָ ךָ כְ רֶ יבָ ם: לָהֶ מוֹר אָ ל אֵ יִשְׂרָ נֵי בּ ת ָאֶ נֵי בּ ל עַ י מִ שׁ ת אֶ ושָׂמוּ לֽוֹם: שָׁ לךָ ויָשֵׂם לֶיךָ אֵ נָיו פָּ יְיָ יִשָּׂא: נֶּֽךָּ יחֻ וִ ים רִ נּעָ הַ ת אֵ ךְ רֵ יבָ ע רָ כּל מִ י אֹתִ ל גֹּאֵ הַ ךְ לְאָ מַּ הַ ם. רכֵ בָ אֲ נִי אֲ וַ ל אֵ יִשְׂרָ ץ: רֶ אָ הָ ב רֶ קֶ בּ לָרֹב גּוּ ויִדְ ק חָ ויִצְ ם הָ רָ בְ אַ י בֹתַ אֲ ם ושֵׁ י מִ שׁ ם הֶ בָ א רֵ ויִקָּ יךָ בִ אָ ל אֵ מֵ ים: מִּ עַ ל הַ לִקְ יִיתָ והָ ךָ בֶּ ויַרְ רךָ ויַפְ אֹתךָ ךְ רֵ יבָ י דַּ שַׁ ל ואֵ
ת חַ תָּ ת צֶ רֹבֶ הוֹם תּ כֹת רְ בִּ ל עָ מֵ יִם מַ שָׁ כֹת רְ בִּ ךָּ כֶ רֲ יבָ וִ י דַּ שַׁ ת ואֶ ךָּ זרֶ ויַעְ ם. חַ רָ וָ יִם דַ שָׁ כֹת רְ בִּ
יְיָ ם עִ מֵ י זְרִ עֶ י: זְרִ עֶ יָבֹא יִן אַ מֵ ים רִ הָ הֶ ל אֶ ינַי עֵ שָּׂא אֶ לוֹת עֲ לַמַּ יר שִׁ יָנוּם לֹא נֵּה הִ: ךָ רֶ מְ שֹׁ יָנוּם ל אַ לֶךָ גְ רַ וֹט לַמּ ן יִתֵּ ל אַ ץ: רֶ אָ וָ יִם מַ שָׁ עֹשֵׂה שׁ מֶ שֶּׁ הַ ם יוֹמָ: ינֶךָ יְמִ יַד ל עַ ךָ לְּ צִ יְיָ ךָ רֶ מְ שֹׁ יְיָ ל: אֵ יִשְׂרָ ר וֹמֵ שׁ ן יִישָׁ לֹא וְ ר מָ יִשְׁ יְיָ: ךָ שֶׁ נַפְ ת אֶ מֹר יִשְׁ ע רָ כָּל מִ ךָ רְ מָ יִשְׁ יְיָ יְלָה: לָּ בַּ חַ יָרֵ וְ יַכֶּכָּה לֹא עוֹלָם: ד עַ וְ ה תָּ עַ מֵ ךָ וּבוֹאֶ ךָ אתְ צֵ
ל תֹאכֵ כִּי יךָ כַּפֶּ יעַ יְגִ יו: כָ רָ דְ בִּ הֹלֵךְ הַ יְיָ א יְרֵ כָּל י רֵ שְׁ אַ לוֹת עֲ מַּ הַ יר שִׁ ים זֵיתִ לֵי תִ כִּשְׁ נֶיךָ בָּ ךָ יתֶ בֵ י כְּתֵ יַרְ בְּ יָּה רִ פֹּ ן פֶ כְּגֶ ךָ תְּ שְׁ אֶ: לָךְ טוֹב וְ יךָ רֶ שְׁ אַ ה אֵ וּרְ צִּיּוֹן מִ יְיָ ךָ כְ רֶ יְבָ יְיָ: א יְרֵ ר גָּבֶ ךְ יְבֹרַ ן כֵ י כִ נֵּה הִ: נֶךָ לְחָ לְשֻׁ יב בִ סָ ל: אֵ יִשְׂרָ ל עַ לוֹם שָׁ נֶיךָ לְבָ נִים בָ ה אֵ וּרְ: יֶּיךָ חַ י יְמֵ כֹּל לַיִם יְרוּשָׁ טוּב בְּ
נשלח על ידי: הרב שלו שבתאי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה