סיפורה של שפחה
גם העירייה שלי תלתה דגלי גאווה ברחבי העיר. בשם החירות — אסור לנו להשלים עם זה.
א. לא שירות עירוני — קביעה ערכית
פעמים רבות אני נשאל: מדוע אני מתקומם כל כך כאשר אני רואה את רחובות העיר שבה אני גר מלאים בדגלי "גאווה"? האם יש הבדל מהותי בין הדגלים הללו לבין מאות המכוניות הנוסעות בשבת באותם רחובות ומחללות את קדושת השבת בפרהסיה? אולי אין כאן אלא עניין של הרגל: לחילול שבת כבר התרגלנו, ואילו לדגלים בצבעי הקשת עדיין לא התרגלנו.
בעיניי, התשובה ברורה: יש כאן הבדל מהותי. כדי להבין אותו, צריך להבחין בין שלוש מדרגות שונות.
המדרגה הראשונה היא חיי הפרט: אדם פרטי חי את חייו, ולעיתים אורחות חייו מנוגדים לתורה ולרצון ה׳. כך גם ביחס לשבת: כאשר אדם נוסע ברכבו בשבת, הדבר כואב מאוד, ובפרהסיה הוא גם פוגע בצביונה היהודי של העיר. ואף על פי כן, עדיין מדובר בבחירתו של אדם פרטי.
המדרגה השנייה חמורה יותר: כאשר העירייה עצמה יוזמת, מממנת או מקדמת חילולי שבת בפרהסיה. כאן כבר אין מדובר רק באדם פרטי הנוהג כרצונו, אלא בשימוש בכספי ציבור כדי לעודד מציאות הפוגעת בקדושת השבת ובצביונה היהודי של העיר. זה חמור ומצער מאוד. אך גם כאן, בדרך כלל, הדיון עדיין מתנהל סביב שאלה מעשית־עירונית: חלוקת משאבים, שירותים, אירועים, תקציבים ופעילויות לציבורים שונים.
המדרגה השלישית חמורה מסוג אחר: כאשר העירייה איננה רק מאפשרת, מתקצבת או מפעילה, אלא קובעת קביעה ערכית בשם כלל התושבים. כאן כבר לא מדובר בשירות עירוני, וגם לא רק בחלוקת משאבים, אלא בהכרזה: זהו ערך שאנו מזדהים איתו. זהו סמל שאנו מבקשים לכבד, וזו הנוכחות שאנו רוצים להציב במרכז המרחב הציבורי.
וזו בדיוק נקודת ההתקוממות. חילול שבת של אדם פרטי הוא מציאות כואבת, ויוזמה עירונית של חילול שבת היא כבר פגיעה ציבורית חמורה. אבל הנפת דגלי גאווה מטעם העירייה היא צעד נוסף: קביעה ערכית־חינוכית בשם כלל העיר, בשאלה השנויה במחלוקת עמוקה ביחס לאדם, למשפחה, לקדושה ולחיים היהודיים.
עירייה צריכה לדאוג לתאורה, ניקיון, כבישים, גינות, רווחה, תרבות ושירותים לציבורים שונים. היא לא התבקשה להיות האפוטרופוס הערכי של תושביה, ובוודאי לא להשתמש במרחב הציבורי המשותף כדי לחנך אותנו מחדש.
ב. לא רק קביעה ערכית — הזדהות עם תנועה פוליטית
במקרה של דגלי הגאווה יש גורם נוסף: תליית הדגל אינה מבטאת רק קביעה ערכית כללית, אלא הזדהות גלויה עם סמל של תנועה פוליטית־אידיאולוגית של ממש. תנועת ה״גאווה" בארץ ובעולם איננה רק תנועה להגנת המוחלשים. אילו זו הייתה כל הטענה, היה אפשר לדון בה בשפה אחרת לגמרי. בפועל, מדובר בתנועה אידיאולוגית רחבה ומאורגנת, המבקשת לקרוא מחדש את תחומי המיניות, המשפחה והמגדר דרך מושגים של דיכוי, זהות, הכלה ושחרור מנורמות מסורתיות.
די להביט במאבקים הציבוריים של השנים האחרונות כדי להבין שהדגל איננו רק מחווה אנושית לאנשים פרטיים. שביתות ארציות, עתירות לבג״ץ, מאבקים על פונדקאות, אימוץ, חינוך, תקצוב עירוני ומצעדים המוגדרים במפורש כהפגנות — כל אלו מלמדים שמדובר בתנועה פוליטית־אידיאולוגית הדורשת לעצב מחדש את המרחב הציבורי, החקיקה, השפה והחינוך. היא מבקשת לשנות את האופן שבו החברה מבינה טבע, גבריות, נשיות, זהות וחירות.
לכן העירייה לא יכולה להיתמם ולומר שהדגל נתלה כאות הזדהות אנושית עם אנשים שנפגעו או הודרו. הדגל מהווה סמל של עולם רעיוני רחב, הקורא לפירוק ערכי יסוד, שינוי שפה וחינוך מחדש של החברה, על כלל רבדיה.
זוהי כפייה חילונית רכה, אבל עמוקה. לא כופים כאן על אדם לחלל שבת, ולא מכריחים אותו לומר משפט מסוים. אבל כופים עלינו לחיות במרחב ציבורי שבו הרשות המקומית מאמצת בגלוי סמל של תנועה אידיאולוגית ופוליטית הפועלת בניגוד מובהק לעולם הערכים של תושבים רבים.
ג. "תועבה" — פילוסופיה של תעייה
יתר על כן, גם מי שאינו מודע למלוא המשמעות הפוליטית־מהפכנית של אג׳נדת הלהט״ב, מבין שדגלי הגאווה אינם עומדים בחלל ריק. מבחינה ציבורית ותרבותית הם משתייכים לעולם רחב של "שחרור מיני" — עולם שבו המיניות איננה נשארת מוצנעת, קדושה, קשורה לברית ולמשפחה, אלא יוצאת אל הרחוב, נעשית זהות, חגיגה, מצעד ודגל. הדבר ניכר גם באופי חלק מאירועי הגאווה עצמם, ובפריצת גבולות הצניעות במרחב הציבורי, עד למראות קשים של חשיפה והפגנתיות ברחובות תל אביב.
ומכאן צריך להגיע לשורש הדברים. התורה אינה רואה בחטאי עריות רק מעשה אסור, מנותק ונקודתי. חז״ל דרשו על המילה "תועבה": "תועה אתה בה" (נדרים נא, א). כלומר, חומרת המעשה אינה רק בעצם האיסור, אלא בתעייה שהוא מבטא: בלבול וטשטוש בשאלה מהו אדם, מהו איש ומהי אישה, מהי משפחה, ומהו צלם אלוהים שבאדם.
חטאי עריות, ובוודאי כשהם נעשים בפרהסיה, בהפגנתיות ובשם "גאווה", אינם עומדים לבדם. אין תרבות בלי פילוסופיה שמגבה אותה, ואין חטא ציבורי מתמשך בלי סיפור פנימי שמצדיק אותו. כאשר חברה מרימה דגל של שחרור מיני, היא לא רק מתירה מעשים מסוימים — היא מספרת סיפור חדש על האדם: על גופו, על חירותו, על זהותו, על משפחתו ועל צלם אלוהים שבו.
זוהי התעייה שבתוך התועבה: כוח החיים, שנועד לברית, לבניין, לקדושה, לנאמנות ולהמשכיות – נעקר. במקומו מקדשים את התעייה המינית, את השינוי המתמיד, ואת אי־המחויבות לעוגנים של צלם א־לוהים בו נברא האדם.
זו הסיבה ששוב ושוב התורה מציבה את התחום הזה כאחד מסימני ההיכר של תרבויות מושחתות: דור המבול, מעשה ארץ מצרים, מעשה ארץ כנען, וכל חברה שבה כוח החיים ירד ממעלתו והפך להפקרות, לתאווה ולפירוק גבולות.
אין לראות בפרשת עריות רק רשימת איסורים פרטיים. מדובר במאבק נגד אקלים תרבותי שלם, שבו כוח החיים מתנתק מן הקדושה, מן הברית ומן המשפחה. התורה מזהירה: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו" (ויקרא יח, ג) – ופירש הרמב״ם: "אמרו חכמים מה היו עושים? איש נושא איש ואשה נושא אשה, ואשה נשאת לשני אנשים" (הלכות איסורי ביאה כא, ח). כלומר, יש תרבויות שהקלקול המיני אינו רק חטא של יחידים בתוכן, אלא נעשה אקלים ציבורי, שפה, נורמה ודרך.
הסכנה בהתפשטות רעיון המתירנות המינית היא התודעה שהאדם הוא יצור פרטי ועקור מהקשר, הנועד לממש עונג פרטי בלבד. למעשה, ככל שהאידאולוגיה הזו תתפשט, היא מקלישה את הזהות הקולקטיבית שלנו. עם חפץ־חיים איננו נבנה מאוסף יחידים המנותקים מן ההמשכיות המשפחתית והלאומית שלהם. הוא נבנה ממשפחות, מבריתות, מנאמנות, מדורות המחוברים זה לזה, ומקדושת החיים העוברת מדור לדור.
זו הסיבה שדור המבול נמחה מעל פני האדמה, ומצרים ועמי כנען איבדו את כוחם הרוחני והמוסרי ופינו את מקומם. אין זה רק עונש חיצוני, אלא חוק פנימי: התפוררות מוסרית מובילה בסופו של דבר להתפוררות חברתית, כלכלית ולאומית. עובדה זו בולטת בימינו במדינות המערב, הסובלות ממשבר דמוגרפי עמוק ומפירוק הלכידות החברתית כתוצאה מקידוש האינדיבידואליזם הקיצוני.
ד. סיפורה של שפחה: התרבות שאיבדה את חירותה
דומני שרבים מראשי הערים שהורו להניף דגלי גאווה בעירם אינם מודעים לחשבונות העמוקים הללו. מבחינתם מדובר בעוד אופנה. אם בתל אביב זה מה שעושים, וזה משקף איזה רעיון כביכול חברתי של חופש, למה לא להצטרף?
אך דווקא המחשבה הזו היא העדות להאצה של תהליך הרדידות התרבותית, ולמעשה זהו במידה רבה "סיפורה של שפחה” במהופך: תרבות שמדברת בלי סוף על שחרור, אך מאבדת את חירותה הפנימית, מפני שהיא נגררת אחרי אופנות מיובאות, סיסמאות זמניות ושפה שמעמידה את הזהות המינית במרכז החיים הציבוריים. זו השפחות התרבותית במסווה של שחרור.
חברה בריאה מניפה דגלים של ערכים עמוקים: כיבוד הורים ומורים, אחריות, נאמנות, חירות אמיתית, צדק חברתי, חסד, חוסן לאומי, אהבת העם והארץ, מסירות, בניין והמשכיות. אלו ערכים שבונים אדם, משפחה, קהילה ואומה.
אבל כאשר חודש שלם מתמלא הרחוב בדגלים שמרכזם הוא הזהות המינית־מגדרית של האדם, הדבר מלמד על ריק־ערכי. במקום לשאול כיצד בונים אדם בעל אחריות, קדושה, נאמנות וחוסן פנימי — אנו עסוקים בשאלה כיצד אדם מגדיר את עצמו מבחינה מינית או מגדרית. יש משהו מביש בכך שזה נעשה לאחד ממוקדי העיסוק המרכזיים של התרבות הציבורית.
לפני שאנשים יוציאו את דבריי מהקשרם, אבהיר: אני מחנך להבין שיש בני אדם המתמודדים עם מתחים עמוקים בין גופם, נטייתם ותחושתם האישית. אין לנו רשות להתנשא ולומר בביטחון שהיינו עומדים בניסיונות שאיננו מכירים. ודאי שאני שולל כל פגיעה, השפלה או העלבה של אדם באשר הוא אדם.
אבל אין לזה קשר עם דגל, לוגו, מצעד וחודש שלם שבו תושבי העיר נדרשים לכבד אידיאולוגיה המנוגדת לעולמם. אין שום סיבה שמרחב ציבורי של עיר יהודית יהפוך, בשם כולנו, לבמה רשמית של תרבות המקדמת את פירוק מושגי המשפחה, את טשטוש הזהות ואת התעייה חסרת העוגן והתכלית — ועוד מציגה את כל אלה כבשורת חירות.
נשלח על ידי: בנימין טבדי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה